שביתת הרופאים: לבטל את ההסכם

1) כמה אירוני הדבר שמי שליכד את הרופאים כפי שלא היו מעולם נהפך כיום למושא ההתנגדות והכעס שלהם, ד"ר לאוניד אידלמן. המצב מוזר שכן בתחילת המאבק, כאשר התמיכה באידלמן היתה גורפת, הרופאים נחלקו קשות ביניהם על מטרות המאבק. ואילו כעת, ד"ר אידלמן הצליח לעשות את הלא ייאמן. הוא הצליח לחתום על הסכם שאין כמעט רופא בישראל אשר תומך בו, ובמקביל לאבד את האמון של כלל רופאי המדינה; וכל זאת תוך גרימת התלכדות שורות שלא היתה מעולם. מישהו יכול להסביר איך זה קרה?

2) ואם בד"ר אידלמן עסקינן, משהו קטן נוסף. פגשתיו פעם אחת בלבד, והוא דווקא עשה עלי רושם חיובי למדי: מפוקס, החלטי והגיוני. והנה, באמצע המאבק פתאום קרה לו משהו. איני מבין את האמוק שאחז בו, את הטירוף שבעלייה ירושלימה, ללא מזון וכמעט ללא נוזלים. כל יום ראינו אותו צועד ושועט קדימה ולא הבנו. לאן? מה המטרה? פתאום נזכרתי בפרק חשוב בלימודי הפסיכיאטריה שלי, שהרי תוצר הדסה אנוכי, ולא היה מחזור סטודנטים בהדסה שלא למד על "סינדרום ירושלים". החלו פתאום לצוץ במוחי תרחישים למכביר על אנשים הנאחזים בהזיות בבואם לירושלים. האם בכך לקה מנהיגנו אולי בהשפעת החום התשישות והרעב? בכל אופן, כשתש כוחו, הפיל אותו ביבי במלכודת בהבטחה הריקה של אלף התקנים. ד"ר אידלמן נפל עייף ותשוש הישר לבור, ומרגע זה המאבק כבר לא היה בשליטתו. מרגע זה המתמחים הם הם הכוח האמיתי של המאבק שלנו.

3) איזה חבר'ה נפלאים המתמחים שלנו. חוד החנית ממש. כמו בסיפורי הנס כרסיטיאן אנדרסן, הם היחידים שמוכנים לצעוק כי המלך עירום. אך מעבר לכך הם רואים את ערוות האוצר, הממשלה ואף הנהלת ההסתדרות הרפואית. הם כבר לא שובתים ובוודאי שהם כבר לא מנהלים מאבק מקצועי. הם יוצאים מן המשחק, נסוגים ומתפטרים. הם אומרים, ובקול רם, כי אין רפואה ציבורית עם רופאים עבדים. אין רפואה ציבורית עם רופאים המשתכרים מחצית מעוזרת הבית, ואין רפואה ציבורית כאשר האופק היחיד הוא לסיים התמחות מהר ככל האפשר, להתחיל לחלטר כל יום בשעות אחר הצהריים על מנת להביא הביתה פרנסה סבירה. אל תתנו לאוצר לבלבל אתכם. ההסכם הנפסד עליו חתמו ד"ר אידלמן וחברי הוועד שלו לא רק מנציח את המצב הוא אף מחריף אותו, שהרי בשכר יסוד עלוב כבסיס לפנסיה, מי מוכן אחרי עשרות שנות לימודים ועבודה להמשיך לעבוד במערכת? המתמחים הם היחידים בעלי האומץ והיכולת להגיד שלא רק שזה לא הוגן ולא רק שזה לא מוסרי, זוהי גם סתימת הגולל על המערכת הציבורית. מי שיטופל הוא מי שידו משגת וביטוחים רפואיים פרטיים באמתחתו. כל השאר, כל אלו שידם אינה משגת, ימשיכו לראות את גבם של המומחים בדרכם לעוד אחר הצהריים "עליז" בעבודות נוספות בקופת החולים או במרפאות הפרטיות.

4) מה הלאה? אני עוקב בדריכות ומבין עד כמה המצב רציני, בעיקר מהתגובה המבוהלת של המערכת. פתאום פרקליטות המדינה פונה לבג"ץ בטענה שצעדי המתמחים אינם חוקיים ומהווים שבירת כל כללי המשחק. פתאום משרד הבריאות מורה לבטל לרופאים חופשות ולהוציאם ממילואים. השמעתם בהלה כזו מימיכם? ועדי רופאי במספר בתי חולים מפצירים בפני חבריהם לתרום ימי חופשה או שי לחג (בשווי 600 שקל) למען מאבק המתמחים (נכון להרגע חתמו 75 רופאים בכירים ברמב"ם על תמיכה זו), להפסיק לשלם את דמי החברות להסתדרות הרופאים הישראלית ולהקים ארגון מייצג חליפי. המתמחים כבר עשו צעד בכיוון זה ונראים נחושים להמשיך בדרך זו. הכאוס חוגג. בסוף הדרך אסור לנו לשכוח כי החולים נמצאים שם, ונטלנו על עצמנו חובה מוסרית לטפל בהם ולדאוג להם. אז מה ניתן לעשות?

אלו המלצותיי והסולמות בהם ניתן להשתמש כדי לרדת מן העצים:

1) יש לבטל לאלתר את ההסכם אשר נחתם על ידי ועד הר"י והאוצר.

2) יש להמשיך ללא כל שינוי במערכת הבריאות (business as usual), ובינתיים להכריז על בחירות חדשות לנציגות הר"י.

3) הוועד החדש אשר ייבחר יצטרך לנסח מחדש את דרישות ציבור הרופאים, והאוצר יצטרך להיכנס למשא ומתן רציני. והפעם בלי שטיקים ובלי טריקים.

אחרת- אני רואה שחורות, ואבוי לנו להגיע למצב שכזה.

ד"ר סיימון וולפסון, סגן מנהל, המכון לרפואת כאב, הקריה הרפואית לבריאות האדם, רמב"ם.

לכתבות נוספות בנושא בריאות, רפואה מונעת ואיכות חיים, היכנסו לאתר הקריה הרפואית רמב"ם.