קרישת דם

סדרת אירועים מורכבת שמונעת דימום נוסף לאחר פציעה. התוצאה היא התהוות מעין רשת של סיבי חלבון (פיברין) ותאי דם לכודים מעל לכלי הדם הפגוע. כאשר הטסיות (חלקי תא) שבזרם הדם באות במגע עם כלי דם פגוע, הן ודופן כלי הדם עצמו משחררים את האנזים טרומבוקינאז, שגורם להמרה של האנזים הסביל פרוטרומבין באנזים הפעיל טרומבין. הטרומבין, בתורו, מזרז את המרת החלבון המסיס פיברינוגן, הנמצא בפלזמה של הדם, בפיברין הלא מסיס. החלבון הסיבי הזה יוצר רשת מעל הפצע, שלוכדת תאי דם אדומים וחותמת את הפצע. קריש הדם דמוי הג'לי שנוצר כתוצאה מכך מתקשה בבואו במגע עם האוויר ויוצר גלד. סידן, ויטמין K ומגוון אנזימים שנקראים פקטורים נחוצים גם הם לקרישת דם יעילה. המופיליה היא אחת המחלות שבה מנגנון הקרישה פגום.
ראו גם: פקקת.