גמגום פיתאומי
דיון מתוך פורום הפרעות בתקשורת - שמיעה, שפה, דיבור ובליעה
אני בכיתה יא, התחלתי פתאום לגמגם ככול שעובר הזמן אני מתחיל לגמגם יותר ועכשיו שאני מנסה לדבר עם אנשים אני לא מצליח להוציא מילה. זה מרחיק אותי מהחברים שלי, אני בקושי מדבר בבית ובכלל ביום אני שותק שאני עם כולם בהפסקות כולם חושבים שנהייתי דיכאוני, אני הייתי המצחיק של החבורה שלנו ועכשיו כול פעם שאני מת לספר איזה בדיחה, אני לא יכול לפתוח תפה אבל בראש שלי אני מתעצבן ופשוט שותק. מה אני עושה? אני לא יודע איך אני ממשיך לחיות ככה?
הנושא הוא לא הגימגום אלה תחושה העצמית של יכולת. גמגום לא מופיעה בגיל הזה ואולי חבריך צודקים שאתה דיכאוני, או משהוא אחר עובר עליך ומתבטא במחשבה על קושי בתקשורת עם הסביבה. הצעתי שתשוחח על כך עם הוריך, עם פסיכולוג או יועץ בבית הספר. יכול להיות שטיפול רגשי או תרופתי, או שילוב של שניהם יעזרו לך להרגיש יותר טוב ולא לחשוב על איך יוצא הדיבור מהפה אלה במה שיש לך להגיד, שזה הדבר החשוב. שיהיה לך בהצלחה ועל תשמור בלב את תחושותיך.
מנהל פורום הפרעות בתקשורת - שמיעה, שפה, דיבור ובליעה
