פורום פסיכולוגיה קלינית

זה מספר ימים שאני עוקב בעניין רב, אחר השאלות הנשאלות במסגרת הפורום, ונעזר בתשובות ובשאלות. רציתי לומר, תודה !! לכל משתתפי הפורום, אלו העונים, ואלו המעזים לשאול. דוד

דוד שלום רב, קודם כל תודה על ההערכה והמחמאות. הן מגיעות לצוות היועצים ולציבור הגולשים כאחד. אני מקווה כי תמשיך לבקר אותנו ולהשתתף בפורום גם בהמשך. בברכה, טלי פרידמן

אם התרופות לטיפול בשניהם פועלות על אותם נוירוטרנסמיטורים? למשל אורוריקס (לדיכאון)- פועל על סרוטונין, דופמין (וגם נוראפינפרין) וריספרדל (אנטי-פסיכוטי)- פעול גם על סרוטונין ודופמין?

שלום סיגל מדובר בשני מחלות שונות - סכיזופרניה מחלה קשה עם פגיעה מתמשכת ביליתי הפיכה הגורמת לנכות נפשית - דיכאון כאשר חולף לא משאיר נזק כלל - סרוטונין קשור לשניהם אבל לא אומר שמדובר באותה מחלה

שמשפיעות על דופמין 1. מוקלובמיד 2. wellbutrin- שמשפיע רק על דופמין לכן אנא אם תוכל להסביר מה ההבדל בין דיכאון כרוני שנעזר בתרופה שמשפיעה על דופמין לבין סכיזופרניה כורנית שנעזרת בתרופה שמשפיעה על דופמין? בתודה סיגל

ד"ר פלד שלום. האם היית ממליץ לאדם בוגר (סטודנטית במקרה שלי, בת 23) להשתמש בריטלין? אני עוקבת אחר פרסומים ומחקרים רבים שיוצאים מזה שנים רבות, רוב הפרסום מתייחס להשפעה שיש לו על ילדים ונוער, אך מה הדעה הרוווחת אצל מבוגרים, ומה תופעות הלוואי על מהלך יום רגיל? ואם תוכל לומר לי מה הפרוצדורה בעניין הריטלין, מה צריך לעשות כדי לקבל מרשם ואילו בדיקות צריך לעשות, האם רק לפסיכולוג הסמכות לתת ריטלין, והאם אפשר דרף קופת החולים? המון תודה, אני על סף ייאוש, לא יכולה ללמוד... שירה

http://starmed.msn.co.il/News/NewsItem.asp?id=275

חזרי הביתה

תודה קראתי את הכתבה הזו

אני מרשה לעצמי להניח שד"ר פלד לא ימהר להמליץ לך על ריטלין- תרופה שנויה במחלוקת. כל רופא כללי רשאי לתת לך ריטלין אבל לפני זה כדאי לפנות לרופא מומחה דהיינו נוירולוג או פסיכיאטר כי את בעצמך מבינה שיש כאן סיכונים שצריך לשקול מול תועלת אפשרית וכמובן כל מקרה לגופו.

כדאי להפנות שאלות על ריטאלין לפסיכיאטר של הילד או נויורולוג

כבר חצי שנה שאני נמצאת במתח אדיר, כל שבועיים אני לוקה בהרפס ומגוונת בין כדורי ולטרקס לזובירקס, למשחה אין השפעה עלי. חיי הנישואין מעיקים עלי מוות (אני נשואה שנה וחצי ללא ילדים). בעלי מגלה סבלנות יוצאת דופן לעובדה שאין ביכולתי לקיים איתו יחסי מין כתוצאה מהפצעים הכואבים והנוראיים שאני סובלת. הכל התחיל מלפני חצי שנה, כשגיליתי שיש לי אבא וגם שלושה אחים. מאז אני חווה גהינום רגשי, מועקות אינסופיות ובלבול נוראי. מצטערת על היום שהכרתי אותם ולא יודעת איך לנתק איתם את הקשר. הטלפונים שלהם אלי, גורמים לי מתח ועצבים נוראיים. אני מבליגה ושומרת הכל בבטן. בת 32. מה עלי לעשות להשתחרר מהמתח? יש סיכוי שאבריא אי פעם מההרפס? מיואשת.

מיואשת, קראתי 3 פעמים את ההודעה שלך, כדי להיות בטוחה שהבנתי טוב: גילית רק לפני חצי שנה שיש לך אבא ו-3 אחים, ואת מתקשה להתפטר מהם (או לשים להם גבולות, אם תרצי) המחיר מבחינתך הוא הרפס? כנראה שלא רק בעלך מגלה סבלנות יוצאת דופן... עולות לי בראש משום מה אסוציאציות בפולנית, למרות שמהמעט שכתבת נראה שאפשר לעשות סרט תורכי... בקיצור- אל תהי כל-כך מיואשת, עוד מעט בודאי יגיבו אנשים נוספים- ויבקשו ממך עוד קצת פרטים. תחזיקי מעמד- ותשתמשי בהומור, זה תנאי הכרחי להשרדות בכל משפחה שהיא, מנסיון!

למיואשת, רגע רגע אחד. מאיפה צצו הבעל והילדים (שאני מניחה שזה כבר סיפור בפני עצמו) ו...כמו שאמרה לך רחל, בחרת דווקא בהרפס כדי להעניש את עצמך? עד כמה המתח הוא רציני? ולמה? דרך אגב, לא משנה מאיפה צצו הדמויות התמוהות של בעל וילדים, את בהחלט יכולה לדרוש מהם לא ליצור קשר או להחליף מספר טלפון ו/או כתובת אם זה כל כך נורא, מה באמת מכניס אותך למתח נוראי שכזה ואולי לתחושת מחיובות כזו גדולה לאותו בעל אותו לאותם ילדים שאינך יכולה להגיד להם "לא עוד", בקיצור, מה בעצם הסיפור מאחורי כל המתח?

למיואשת שלום רב! קטנתי מלתת לך תשובה מפורטת, גם משום שאינני אשת מקצוע וגם משום שאינני מכירה את בני משפחתך ואת מערכת היחסים שלך איתם. אבל דבר אחד אוכל לומר לך בוודאות: בצורה זו או אחרת - הגיבי! אל תשמרי דברים בבטן - השמירה בבטן היא הרוצח מספר אחד. והאמיני לי - בקטע הזה אני יודעת היטב על מה אני מדברת! כל טוב!

למיואשת שלום בדבריך שלושה נושאים (לפחות): ההרפס, הגילויים שהסעירו אותך לגבי משפחתך, ויחסיך עם בן זוגך. לכל אחד מהם מטען רגשי משמעותי, וביחד אין ספק שהם מקור מכובד למתח וחרדה. במצב הזה מומלץ שתפני לייעוץ פסיכולוגי. מצד אחד, ניתן לעזור לך להקל על בעית ההרפס בכלים פסיכולוגיים קוגניטיביים מאחר ויש קשר נפשי די ברור בין הופעתו והאירועים שמסביבך. אבל מצד שני, לא ניתן להתעלם מכל מסכת האירועים האחרים שגורמים למתח. לכן אני לא חושב שטיפול שממוקד בהרפס והמתח סביבו בלבד יהיה יעיל. סביר להניח שתדרש התייחסות טיפולית רצינית גם לשאר הגורמים, מה שדורש כמובן טיפול הרבה יותר עמוק וארוך. בשלב בו את נמצאת אין מה להתלבט בין האלטרנטיבות הטיפוליות. את צריכה לפנות בשלב הראשון לייעוץ ראשוני בו ניתן יהיה להחליט על הטיפול המתאים. אינני בטוח שתוכלי להשתחרר מהמתח ללא עזרה מקצועית. את מתארת מצב מורכב ביותר שרק הולך ומתפתח. לגבי שאלתך, אינני יודע אם ההרפס יעבור. זו תופעה עקשנית ביותר שעלולה להתעורר גם בעתיד וצריך לזכור שזו לא תופעה פסיכולוגית אלא פיזיולוגית, לפחות בהיווצרותה הראשונית. מחקרים בהחלט תומכים בהשערה שחזרת ההרפס נובעת גם ממקורות נפשיים ועם החלק הזה ניתן להתמודד כאמור בכלים פסיכולוגיים. הספרות המקצועית מראה שניתן להפחית את תדירות חזרת הסימפטומים בצורה משמעותית בעזרת שיטות כאלה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם בולמיה יכולה לגרום לאובדן או להפרעות זיכרון. במצב של משקל תקין רמת אלקטרוליטים תקינה? מה הסיכויים להחלמה מלאה מבולמיה לאחר 7 שנים? אם אפשר תשובה כנה ולא תמיד יש סיכוי...

שרונה כתב/ה: > > האם בולמיה יכולה לגרום לאובדן או להפרעות זיכרון. במצב של משקל > תקין > רמת אלקטרוליטים תקינה? לא ולא > מה הסיכויים להחלמה מלאה מבולמיה לאחר 7 שנים? סיכויים לא טובים - קלושים > אם אפשר תשובה כנה ולא תמיד יש סיכוי...

שלום רב, אני מטופלת בהפריה חוץ גופית. בזמן האחרון הטיפול לא "מתקתק" כמו שמצפים. בנוסף לכל הקשיים הרגילים שמתלווים לטיפול מסוג זה, כעת אני מרגישה שהגוף "בוגד בי". אני מחפשת פסיכולוג/ית או עובד/ת סוציאלי/ת כדי שיעזור לי להתמודד עם הבעיות הנ"ל. רצוי דרך קופ"ח (אני שייכת למכבי) אסתר

לאסתר שלום רב. באמת חשוב ליווי מקצועי בטיפולי פיריון. דיברנו על זה כאן בפורום לא מזמן- על התחושה שהגוף בוגד, על האובדנים בכל פעם שהטיפול נכשל, על המתח ועל החרדה. במכבי דווקא יותר פשוט ללכת לטיפול. יש להם אנשי מקצוע טובים והמחירים מסובסדים. אם תרצי שאעזור לך למצוא מישהו באזור מגורייך- התקשרי אלי עם הרשימה ונעבור עליה ביחד. בברכה. רוית.

אסתר שלום תוכלי לקרוא את תגובתי לפני זמן מה בנושא בפורום http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=41715&t=41642 כדאי לבחור מטפל שמכיר את התחום. תוכלי להתייעץ ביחידת בריאות הנפש במרכז קופ"ח מכבי באזורך, או כמו שרוית הציעה להתייעץ איתנו במידה ונכיר את המטפלים באזור מגורייך. בברכה ד"ר אורן קפלן

מיכל הי! התקשרת לטובי? מה קורה , תעדכני דרך הפורום!!! תמי

תמי, התקשרתי אבל לא היתה תשובה. אז אמרתי לה במזכירה האלקטרונית שאני אצור איתה קשר בהמשך. ביננו, ירד לי קצת מכל העסק הזה אף על פי שהתלהבתי נורא בהתחלה. מצא חן בעיני שאמרת לי שהיא פסיכולוגית. חוץ מזה שהקול שלה (במזכירה האלקטרונית) היה מאד נעים וחם - כבר טוב!!! נראה , אולי היום אדבר איתה. זה ממש תלוי במוזה. בכל אופן, תגידי, מה את עושה בסוף השבוע? בא לך לצאת לסרט (עם בעלך/בלי בעלך - את נשואה לא?) יש סרטים טובים לאללה - אחד עם תום הנקס והשני עם רוברט דנירו ("גברים עם כבוד"). ממש בא לי, מתאים??? יש לי כמובן אפשרות לצאת עם חברות אבל אני רוצה לראות אותך למרות ש..... זה האמת נורא נחמד להתכתב במשך הרבה זמן בלי לדעת איך האדם השני נראה בכלל, את יודעת - יש בזה משהו מגניב. אז ?.... מה את אומרת? ובכלל, איך עבר עלייך היום?

ניסיתי לקחת פריזמה וראיתי שהחרדות התגברו אחר הצהרים (לקחתי רק חצי כדור) כמו כן היה לי גרוד בכל הגוף והרגשתי עצבנות וחוסר תיאבון. האם תופעות לואי אלו עוברות והאם לגרסאות האחרות שלו אין כאלו תופעות לואי. הדבר היחיד שהיה בו טוב שהוא עשה "סופר" מצב רו ח וכוח רב. האם אני צריכה להעזר בסבלנות או לעבור לכדור אחר.

מדוע לקחת פריזמה מה הכוונה ל"ניסיתי" מדובר בתכשיר שיש לקחת באופן מסויים תחת פיקוח של פסיכיאטר

לקחתי פריזה כי הייתי בדיכאון בעקבות לקיחת הורמונים (כתוב עליהם שיש אפשרות להיכנס לדיכאון עקב לקיחת הורמונים) האם זה נכון. מה דעתך בתוך פסיכיאטר, גיניגולוגים לא מאמינים בזה. עכשיו קצת יצאתי מזה , אבל בגלל תופעות גיל המעבר ומרוב שניסיתי כל מיני הורמונים והקאתי ניסיתי לקחת טיפול נגד דיכאון. כי מצב הרוח שלי קצת ירוד באחרונה. אבל הפריזמה אמנם עושה מצב רוח נהדר, אבל גם חוסר תיאבון ועצבנות, וגם קצת התקפי חרדה. בשיתוף עם קלונקס להרגעה זה לא כל כך עבד ומידי בוקר הייתי מקיאה. האם מתרגלים לתופעת הלואי והאם חוסר התיאבון חוזר. נאמר לי ע"י פסיכיאטרית שהייתימטופלת אצלה שמישהי ירדה חמש קילו ואחר כך הרגישה נהדר. אני כבר אובדת עצות ולא יודעת מה לעשות על מנת שיהיה לי מצב רוח בגיל הזה. (אני לא עובדת) אפילו שאני יוצאת לרקוד לפעמים עם חברים אני מרגישה שההנאה שלי לא מלאה כפי שהיתה פעם.אני לא מצליחה להרדם בלילות וקלונקס וכדו רי שינה גורמים לי לישון עד מאוחר וחסר מצב רוח. (אםילו על וואבן כתוב שזה יכול לעשות חוסר מצב רוח). אני סובלת מדפיקות לב ולא יכולה לקחת הורמנוים. הפריזמה גם גרם לי לגירוד בכל הגוף. יכול להיות שהייתי אלרגית לכדור. מה לעשות עם מצב הרוח ואיזה כדור אין לו תופעות לואי כאלה חזקות (כבר ניסיתי כמה סוגים (ציפרמיל סרוקסט אפקטין ) ושום כדור לא עשה לי טוב. בקיצור הכימיה לא עובדת עלי.

שלום לכולם, ברצוני להעלות בעייה שנתקלתי בה. כדי להגיע לפסיכיאטר בקופ"ח נאמר לי שיש בתחילה לגשת לעובדת סוציאלית ושהיא תתן לי הפנייה לפסיכיאטר. וכשהצלחתי לקבל הפנייה נקבע לי תור לעוד חודש וחצי. איך אתם הצלחתם להגיע לפסיכיאטר מבלי לשלם מאות שקלים באופן פרטי? האם גם אתם נתקלים בבעיה לקבל למשל סרוקסט? רופא המשפחה נתקל בבעיות וטוען שאין לו אישור לכך ולגשת לפסיכיאטר זו משימה ממש בלתי אפשרית. תודה.

שגית שלום רב, אני מבינה את התיסכול שאחז בך. לאחרונה נכתבו פה לא מעט דברים על קריסת מערכת הרפואה הציבורית, על מחירים גבוהים עבור טיפול מסובסד במסגרת קופות החולים וכו'. לצערי אין לי אלא להשתתף איתך בתיסכול ההולך וגובר בככלל בקרב כל ציבור הזקוקים לרפואה בכל גווניה ותחומיה. אולי ד"ר פלד, מעצם היכרות עם המערכת של הפסיכיאטרים יותר קרוב ממני, יוכל לתת לך עצות מעשיות יותר. בכל מקרה אל תתיאשי. אם את זקוקה לתור הזה, עדיף להמתין חודש וחצי מאשר לא ללכת בכלל. בהצלחה, טלי פרידמן

}{

זה לא בדיוק ככה. טלי פרידמן הציגה כאן את הטיעון של מישרד הבריאות שהוא כמובן מופרך. בשטח יש תחרות בין 4 קופות חולים: כללית, מכבי, מאוחדת ולאומית. יש תחרות אמיתית בין הקופות ויש הבדלים (גדולים?) ביחס ובשירות. אינני מכיר את העניין הפסיכיאטרי והפסיכולוגי בקופות-החולים השונות אבל אני מניח שזה לא שונה בהרבה מהרפואה הרגילה. ההמלצה החד-משמעית שלי היא להחליף קופת חולים. פשוט מאד תיכנסי לסניף הדואר ותמורת 11 ש"ח ומילוי טופס קצר את מועברת לקופה אחרת עפ"י בחירתך. יש תקופת המתנה של 3 חודשים לפחות אבל כדאי לחכות כי לפי הסיפור שלך אין לך הרבה מה להפסיד.

שלום אני מאוד זקוקה לעזרתכם. המצב שבני בן ה 10 סובל מבעיות קשב וריכוז ובעיות רגשיות, בתחילה הומלץ לי לתת לו תרופה בשם ריספרדל 0.5מ"ג ליום. למרות שתרופה זן ניתנת לחולי סכיזופרניה. אך הוברר לי שהילד אינו סובל מסכיזופרניה אך יתכן שתרופה זו תעזור לבעיותיו. עקב כך שקופת החולים אינה מממנת תרופה זו ולי קשה לממן אותה מחיר מלא הוחלט לשנותה לתרופה בשם neuleptil 1מ"ג ביום. יצא לי לקרוא מעט על התרופות על תופעות הלוואי ששימוש עלול לגרום לאימפוטציה, קשיחות שרירים ועויתות גופניות שעלולות להישאר גם לאחר הפסקת התרופה. שאלותיי? האם תרופות אלו בטוחות לשימוש לילד בגיל הנ"ל? והאם הן עלולות לגרום לו תופעות לוואי במינון שניקבע לו? מי מהן נחשבת ליותר בטוחה ואמינה? כמה זמן לוקח עד להשפעה? אנא הסבר קצר על כל תרופה והשלכותיה מבחינת טיפול בילדים בגיל שציינתי והאם תרופה זו ניתנת לבעיות שצינתי? אנא עיזרו לי להחליט מי מבין השתיים יותר בטוחה וטובה יותר לבעיות הילד? בתודה תשובתכם המהירה

ורדית כתב/ה: > > שלום > אני מאוד זקוקה לעזרתכם. המצב שבני בן ה 10 סובל מבעיות קשב > וריכוז ובעיות רגשיות, בתחילה הומלץ לי לתת לו תרופה בשם ריספרדל > 0.5מ"ג ליום. למרות שתרופה זן ניתנת לחולי סכיזופרניה. אך הוברר > לי שהילד אינו סובל מסכיזופרניה אך יתכן שתרופה זו תעזור > לבעיותיו. עקב כך שקופת החולים אינה מממנת תרופה זו ולי קשה לממן > אותה מחיר מלא הוחלט לשנותה לתרופה בשם neuleptil 1מ"ג ביום. > יצא לי לקרוא מעט על התרופות על תופעות הלוואי ששימוש עלול לגרום > לאימפוטציה, קשיחות שרירים ועויתות גופניות שעלולות להישאר גם > לאחר הפסקת התרופה. > שאלותיי? > האם תרופות אלו בטוחות לשימוש לילד בגיל הנ"ל? והאם הן עלולות > לגרום לו תופעות לוואי במינון שניקבע לו? > מי מהן נחשבת ליותר בטוחה ואמינה? > כמה זמן לוקח עד להשפעה? > אנא הסבר קצר על כל תרופה והשלכותיה מבחינת טיפול בילדים בגיל > שציינתי והאם תרופה זו ניתנת לבעיות שצינתי? > אנא עיזרו לי להחליט מי מבין השתיים יותר בטוחה וטובה יותר לבעיות > הילד? > בתודה > תשובתכם המהירה >

ורדית כתב/ה: > > ורדית כתב/ה: > > > > שלום > > אני מאוד זקוקה לעזרתכם. המצב שבני בן ה 10 סובל מבעיות קשב > > וריכוז ובעיות רגשיות, בתחילה הומלץ לי לתת לו תרופה בשם ריספרדל > > 0.5מ"ג ליום. למרות שתרופה זן ניתנת לחולי סכיזופרניה. אך הוברר > > לי שהילד אינו סובל מסכיזופרניה אך יתכן שתרופה זו תעזור > > לבעיותיו. עקב כך שקופת החולים אינה מממנת תרופה זו ולי קשה לממן > > אותה מחיר מלא הוחלט לשנותה לתרופה בשם neuleptil 1מ"ג ביום. > > יצא לי לקרוא מעט על התרופות על תופעות הלוואי ששימוש עלול לגרום > > לאימפוטציה, קשיחות שרירים ועויתות גופניות שעלולות להישאר גם > > לאחר הפסקת התרופה. > > שאלותיי? > > האם תרופות אלו בטוחות לשימוש לילד בגיל הנ"ל? והאם הן עלולות > > לגרום לו תופעות לוואי במינון שניקבע לו? > > מי מהן נחשבת ליותר בטוחה ואמינה? > > כמה זמן לוקח עד להשפעה? > > אנא הסבר קצר על כל תרופה והשלכותיה מבחינת טיפול בילדים בגיל > > שציינתי והאם תרופה זו ניתנת לבעיות שצינתי? > > אנא עיזרו לי להחליט מי מבין השתיים יותר בטוחה וטובה יותר > לבעיות > > הילד? > > בתודה > > תשובתכם המהירה > > > >

שימוש בסרוקסט לא מאפשר להגיע לאורגזמה האם יש כדור מקביל ללא תופעה זו?

ואם לא הולך יש טיפולים תעשה/,תעשי חיפוש לשמות אלו באתר ותקבלו דיומים בזה בעבר

שחר שלום! שמי דורון ואני בן 20 , אני לוקח את התרופה סרוקסט כבר שנתיים וחצי לא ציינת בשאלתך בן כמה אתה וממתי אתה לוקח את התרופה . מהיכן הגיע לידיך המידע שסרוקסט בולם תחושת אורגזמה ? מניסיוני האישי סרוקסט הצליח בהתחלה ליצור בעיות בזיקפה (זה התחיל בערך כשנה לאחר נטילת התרופה ). לאחר כחצי שנה ביום בהיר אחד נעלמה לי כל תחושה של אורגזמה . אני ממש מוטרד מזה ואני מחפש אנשים שעוברים בעיה דומה . אשמח אם תוכל לפרט קצת מניסיונך בפורום זה . בבקשה . אני ממש מעוניין לשמוע , אני מוטרד מזה בדיוק כמוך . תודה

שלום רב ! הייתי מעוניין לדעת את ההבדלים בין שני הכדורים שבנדון. (הבנתי ששני הכדורים שייכים למשפחת ה - SSRI) באיזו צורה פועל הציפראמיל על המוח בשונה מכדור הסרוקסט ???? בתודה מראש שוקי

ובגלל זה יכול להיות לו פחות תופעות לואי

נישבר לי משירות המילואים מה ניתן לעשות להתחמק מהזימון הקרוב

יוסי שלום רב, אני חושבת שאתה שואל שאלה שאינה מתאימה לפורום זה. צר לי, אבל אנחנו לא "ממציאים" בעיות. כפי שאתה יכול לראות ישנם מספיק אנשים שיש להם בעיות אמיתיות, קשות, מורכבות וכואבות. אני מכירה את התופעה שנמאס לאנשים מהמילואים, אבל אז תמיד צריך לזכור שזו חלק מהמחוייבות שלנו למדינה, בדיוק כמו לשלם מיסים, חשבונות ודו"חות. יש כאלו שלא משלמים ומתחמקים, ולמעשה כולם יודעים איך לעשות זאת, אך לא עושים בשל חוקי החברה והמוסר. באם יש לך בעיה ספציפית המונעת ממך ללכת למילואים, ויש לה היבט נפשי, אזי פרט אותה, ואשמח לייעץ לך לגביה. בברכה, טלי פרידמן

את שומעת ? צלצלתי לאדריאן והוא הסכים לראות אותי היום ב - 11:00 בלילה. אני משקשקת מפחד. ואני אגיד לך גם למה... משהו בקול שלו נורא לא סימפטי ומרוחק. זה מציק לי והפחד שבמילא כבר יש לי מהמעמד הזה מתגבר. אני לא יודעת למה, פשוט... משהו בקול שלו מציק לי. אני חוששת ש... או שהוא לא אמין או שאולי זה לא פחד אלא בכלל אינטואיצה שאומרת לי שזה לא נכון בשבילי. קשה לי לדעת. מצד אחר - זה לא מקרי שפעם אחת כבר התקשרתי אליו (ובטלתי בדיוק בגלל הסיבה הזו!!) והנה אני פוגשת מישהי בשם תמי שמובילה אותי שוב אליו. אבל עדיין ... הקול שלו, מציק לי. בעיקר, אני מפחדת לראות אותם ו...להשתגע מזה.

אדריאן נראה בהתחלה בן אדם ממש מרוחק ולא נחמד, אבל דעי לך שזה נובע מכך שבאותה מידה הוא גם כנראה חושש מאנשים שמגיעים אליו!!! דברי איתו ואל תסתירי ממנו את הפחדים שלך, אני דיברתי איתו על הכל, על זה שאני מפחדת לראות אותם, על זה שאני מרגישה קצת לא שפויה, פשוט על הכל!!! אני גיליתי בסך הכל אדם מאד נחמד ולבבי שממש הבין את הפחד שלי. תנסי, מה אכפת לך, תגייסי להיום את כל האומץ, אפילו אם תרעדי קצת, אז מה... תחשבי שאולי אחת או לתמיד את יכולה היום לעלות על הבעיה, זה פשוט יהיה נפלא!!! אבל את חייבת לדבר איתו על כל מה שדיברנו אתמול בטלפון, זה נורא חשוב שהוא יבין שאת חושדת במשהו (מה שסיפרת לי שקרה לך במסאז'). אני איתך!!!

תמי, תודה על התגובה. תשמעי, אני אשתדל. אבל דעי לך, הוא לא עושה רושם מי יודע מה בטלפון. מרוחק נורא. הקול גם קצת קר. אין ספק שכיוון שעד היום הייתי בטיפולים "בלתי חודרניים" - הטיפול הזה הוא שונה. כלומר, בוא נומר שבהחלט מטפלים בי ועוד נוסף הכל מטפלים בי "יצורים" שאינני רואה ושאני מקווה שהם יודעים מה הם עושים ושהם בעלי כוונות טובות בהחלט.ועוד נוסף על כל זה יש את הפחד שאני אראה אותם ואז אני מקווה ששפיותי תישמר. אני מאמינה שמי שרואה אותם מקבל איזה מסר טלפתי "לא לפחד" ובכלל בל נשכח שלא כל אחד רואה אותם. בכל אופן, אני ממש "טרודה" ולא מפסיקה לחשוב על כך. מפחיד... הנשימות שלי כבר עכשיו כבדות וככל שהזמן עובר אז המפגש מתקרב ו... מי יודע!! תגידי, איך את בדיוק הרגשת לפני, תוך כדי ואחרי... תפרטי. בבקשה... הצילו...

אני אישה בת 28 במשך שנים כל יום אמורה להתעורר בשעה 7 בבוקר ולא משנה איך אני מנסה להתמודד אין האפשרותי לקום הבעיה הזאת יוצרת שרשרת של בעיות נוספות בעבודה ועם המסגרת של הילדים

יעל יקרה, הבעיה שאת מתארת אכן יוצרת שרשרת של בעיות, ועשויה לפגום בכל מהלך היום. את מספרת שהבעיה נמשכת מזה שנים, ושאינך מצליחה לפתור אותה. אני משער, שבאופן כלשהו את מצליחה להתמודד איתה, למרות הקושי, אם היא קיימת זמן רב כל-כך. האם זה היה כך תמיד, גם בילדותך, או שאת יכולה לזכור את הזמן שבו החלה הבעיה? האם פנית לבקש עזרה מקצועית? מדוע את מעלה את הבעיה דווקא עכשיו? האם תוכלי לתאר מעט יותר, את האופן שבו את מתמודדת היום עם הבעיה? בברכה, דרור גרין

אני לא חושבת שהבעיה הייתה קיימת בילדות וממש לשים את האצבע מתי זה התחיל אין לי אפשרות. לא, לא פניתי לטיפול למעט פעם אחת טיפול אלטרנטיבי בתמציות פרחים. ואני מעלה את הבעיה עכשיו כיוון שאני אם חד הורית ואני חייבת לנהל הכל לבד והבעיה הזאת מקשה עליי את ההתמודדות וכיוון שבספט' הקרוב התאומים שלי עולים לכיתה א' ואני חרדה מחוסר יכולתי להקנות להם הרגלי התעוררות בריאים אני לא רוצה לסחוב אותם לטירוף ההתעוררות בדקה האחרונה כמו שקורה לי.

יעל יקרה, לבעלי יש את אותה בעיה. בכל יום הוא מכוון את השעון ל- 7:00 בבוקר ותמיד עוזב את הבית רק בשעה 9:00. יש לי הצעה בשבילך - תחיי עם זה.

נראה לי שזה השעון הביולוגי שלך, אני כמעט בטוחה, שאם את מנסה לישון מוקדם ולא מצליחה להרדם. היום יש טיפולים לשינוי השעון הביולוגי, ע"י חשיפה לאור בארוכי גל מסוימים, לזמנים קצובים, בשעות מסוימות.

ד"ר פלד שלום לך, לאחר ארבעה וחצי חודשים שאני לוקחת סרוקסט יעץ לי רופא המשפחה שלי לרדת לחצי כדור, ז"א 10 מ"ג ביום. כשבוע שאני לוקחת חצי כדור ומרגישה טוב. האם זה בסדר? תודה

שגית שלום! אני לוקחת את הסרוקסט יותר זמן (שלוש שנים בערך), עכשיו כבר פרק זמן די ארוך אני לוקחת חצי כדור כל יום, כלומר 10 מ"ג ואני מרגישה יחסית טוב מאד, כך שלא נראה לי שאמורה להיות בעיה, אבל כמובן אין כמו תשובת רופא!! בהצלחה.

נהוג להתחיל לרדת במינון אחרי חצי שנה עם מדובר בפעם ראשונה שהופיעו סמפטומים למה את לא הולכת למומחה (פסיכיאטר) ? רופא משפחה לא מספיק לטיפול כזה

ד"ר פלד היקר, הלוואי שהכל היה הולך כמו שאני רוצה.לצערי יותר מחודש וחצי חיכיתי לתור לפסיכיאטר דרך קופ"ח, כשהיום הגדול הגיע הגעתי למרפאה והמתנתי שעה וחצי. בסוף לרופא לא היה זמן כי הוא עבר בהרבה את הזמן ועמדו לסגור את הסניף. פשוט לא יאומן אבל כעסתי מאוד, נאלצתי אפילו לכתוב מכתב תלונה ולקבוע לי תור חדש שכמובן יהיה בעוד כחודש. פשוט נורא. אני ממש לא יודעת מה אנשים שנמצאים במצב נפשי חמור עושים במצב כזה. לא תמיד אפשר לפתוח את הארנק ולשלם מאות ואולי אלפי שקלים לרופא מומחה. מעניין אותי איך כל האנשים שבפורום למשל מגיעים לפסיכיאטר. האם גם עבורם זו משימה בלתי אפשרית? תודה לך על תשומת הלב.

נהוג להתחיל לרדת במינון אחרי חצי שנה עם מדובר בפעם ראשונה שהופיעו סמפטומים למה את לא הולכת למומחה (פסיכיאטר) ? רופא משפחה לא מספיק לטיפול כזה

היי, טלי. שלחתי לך mail לכתובת שלך, אני מקווה שזה בסדר מצידך. ר.

ר. שלום רב, זה מצוין. כבר עניתי עליו. מקווה לשמוע ממך בהמשך. שיהיה שבוע נפלא, טלי פרידמן

צר לי . אני רואה רק "גיבריש" במייל. את יכולה אולי לנסות להעתיק את זה למסמך word ולעשות attached, או להשיב לי מעל גבי הפורום. ר.

היי טלי. אני חוזרת בי מכל מה שאמרתי/כתבתי. את צדקת, גם אם לא אמרת את זה בפה מלא. אין על מה להילחם. אני לא שווה את זה. מגעיל לידי, מסריח מקיא. קבלי עצה ידידותית - שכחי מכל מה שהכנסתי אותך לתוכו, ותעברי הלאה. הלוואי וידעתי גם לאמר לעצמי מה לעשות, אני טובה בלעשות את זה לגבי אחרים, אבל חסרת אונים לגבי. ר.

אני בת 22 וסובלת מבולמיה בערך 7 שנים. אני מנסה טיפול אצל פסיכולוג וזה לא ככ' עוזר הייתי מעוניינת לדעת על טיפול תרופתי בבולמיה ולאן עלי לפנות. בנוסף רציתי לדעת כיצד אני יכולה להיות בטוחה האם המטפל שלי אכן מתמצא בהפרעות אכילה או שזה לא משנה כי הבסיס להפרעות הוא בודאי בעיה נפשית אחרת. כמה זמן עלי להמשיך בטיפול אצל פסיכולוג אם המצב לא משתפר ? ודבר אחרון רציתי לדעת מהם הסיכונים הבריאותיים בבולמיה ?

שרונה שלום, את נשמעת מודאגת,ואין לי תשובות אליך כי אני באותה הסירה. תחזיקי מעמד, ואת דוגמה למופת עם כוח הרצון שלך, תמשיכי ככה! שלך-מיכל.

שרונה שלום רב, את שואלת שאלות רבות וחשובות במכתבך ואנסה לענות על רובן (אינני מתמצאת בהיבטים הפיזיולוגיים והתרופתיים): הפרעת אכילה הינה סוג מיוחד של הפרעה נפשית שיש בה גם "נגיעה" פיזיולוגית. יותר ויותר שומעים קולות כי אנורקסיה ובולימיה הם רק חסרים בגוף של אבץ, מגנזיום וסרוטונין. אני לא בדעה כל כך קיצונית, וכנראה שמדובר בשילוב. אם כך, הרי שמדובר בהפרעת אכילה כהפרעה נפשית. מטפל טוב ידע להגיע לעומק הדברים ולטפל גם בבעיית הפרע האכילה ביעילות. למרות זאת, מטפל המתמחה בהפרעות אכילה יזדקק אולי לפחות זמן של טיפול מעצם הנסיון שצבר. הוא יידע יותר דברים בזמן אמת על תופעות ותגובות שונות ויוכל להיות יותר פנוי לשמוע את הדקויות הייחודיות שלך בתוך המונח הקרוי "הפרעת אכילה". לא כתבת כמה זמן את נמצאת בטיפול, ולמה את חושבת שזה לא עוזר לך. מה את מצפה שיקרה במהלך הטיפול? עם מה היית רוצה לצאת? במידה ואת חשה שהטיפול הוא ממש לא מה שאת רוצה, ואת מרגישה שאת לא יכולה "לעבוד" במסגרת הטיפול הנוכחי, רצוי לדבר על כך עם המטפל, ולעבור למטפל אחר, במידה והסכמתם שזה הדבר הרצוי לעשות. לגבי טיפול תרופתי. יש ללכת לפגישת אבחון והערכה אצל פסיכיאטר, והוא מתאים לך תרופה. מאוחר יותר אתם תיפגשו רק לצורך עידכון ובדיקה שוטפת. יש לי המלצה עבורך על פסיכיאטר מעולה שמתמחה בהפרעות אכילה. את יכולה להתקשר אליי או לשלוח לי אימייל ואני אתן לך את הפרטים שלו (פרטיי נמצאים בכרטיסי האישי, בהקלקה על שמי). לגבי הנזקים הבריאותיים בבולימיה, אני יכולה רק לספר לך מהידוע לי (לא כרופאה!!! אלא מניסיון עבודתי עם הפרעות אכילה): פגיעה חמורה בשיניים, פגיעה בקצב הלב, ירידת רמת האשלגן בגוף עד לכדי סכנת חיים, וכמו כן ירידה כללית ברמת האלקטרוליטים בגוף דבר המהווה סכנה גופנית חמורה כשזה נמצא ברמות נמוכות מאד. בקיצור, זה ממש לא מיטיב עם הגוף, וזה ממש לא בריא. אם יש לך עוד שאלות או משהו כזה, את מוזמנת תמיד. בברכה, טלי פרידמן

בולמיה לא כל כך מגיבה טוב לטיפול תרופתי

שרונה שלום רב, אני מקווה שעזרתי בשיחת הטלפון. אני אשמח אם תעדכני אותי בסיכום חיפושייך אחר עניין המטפל הספציפי. ואם לא מצאת, כמובן שתחזרי אליי, נמשיך לחפש. בברכה, טלי פרידמן

שלום לקוראים, אני בת 19 וחצי , בצבא, בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי יושבת וחושבת בלי הפסקה, תוהה מה לא בסדר איתי... כבר הרבה שנים, בערך חמש, שיש לי תקופות שאני מפסיקה לאכול, או מקיאה, ויש תקופות שאני בסדר גמור ולא קורה כלום.. כל דבר שאני עשיתי היה בשליטתי ומרצוני החופשי, אבל גם כשאני אומרת לעצמי להפסיק לחשוב על דיאטות ולהתחיל לאכול נורמלי אבל תמיד בסוף אני חוזרת לאותו מעגל. החברות אומרות לי שיש לי הפרעת אכילה, אבל אני באמת מאמינה שזה סתם תקופה שתחלוף.. הרי אני בסדר, אני לא גוססת ולא עומדת למות. אני רק רוצה לשמוע שאין לי מה לדאוג ושאני צודקת. אני מרגישה אשמה שכשאמא שלי גלתה שאני מקיאה נשבעתי לה שאני אפסיק עם זה, ולא הפסקתי ואני לא נוהגת לשקר. למרות כל זה אני בטוחה שאני בסדר, רק צריכה " אישור" ממישהו שמבין , שאני צודקת שלכם- מיכל.

מיכל שלום רב, אני מציעה לך לקרוא את מה שכתבתי לשרונה בהודעה למעלה יותר בפורום. את מנסה לשכנע את עצמך שזו לא ממש הפרעת אכילה, ושאת לא באמת הולכת למות או גוססת. חברות שלך אומרות לך שיש לך הפרעת אכילה, את משקרת לאימך בנושא ההקאות, ונראה לי שבתוך תוכך את יודעת שאכן מדובר בזה, אך מפחדת להודות באמת, אפילו לעצמך. גם מה שכתבת לשרונה למעלה מראה כי את חשה בדיוק כמוהה, ושרונה מצהירה על עצמה כ"בולימית", ובעקבות זה הולכת לטיפול. ומה איתך? את יודעת להגיד שאת כמו שרונה, ואם אני לוקחת את מה שכתבת שם, אז במילים אחרות את אומרת לנו "גם אני בולימית", אני יודעת כמה מפחיד להודות בכך ולקבל את עובדת היותך "חולה" או "נזקקת לטיפול". אבל עכשיו זה הזמן, ככל שההפרעה נמשכת יותר זמן, כך קשה יותר לצאת ממנה. הזמן משחק פה תפקיד חשוב. קחי את דבריי חברותייך ברצינות, תראי מה כתבת לאחרים ועשי עם זה את מה שצריך לדעתך לעשות. לדעתי, צריך טיפול. גם במסגרת הצבאית ניתן לקבל טיפול. אם את מעוניינת בטיפול, את יכולה לפנות אליי ויחד נחשוב איך ולאן. תחזיקי מעמד, בברכה, טלי פרידמן

טלי, קודם כל תודה על התשובה. האמת שציפיתי לשמוע תשובה שונה, אולי משהו כמו.."את צודקת". אולי זאת תופעה שחוזרת על עצמה, אבל אני יודעת שאני יכולה לשלוט בזה וכשארצה להפסיק עם זה סביר להניח שזה גם מה שיקרה. בנוגע לאמא שלי.. שיקרתי לה כדי שלא תדאג, כי באמת אין שום סיבה. בנוגע למה שכתבתי לשרונה- ההזדהות איתה היתה אך ורק לגבי כל כך הרבה שאלות פתוחות וחוסר וודאות, וכן אני גם יכולה להבין אותה, אבל לא כי אני חולה במה שהיא חולה. פניתי אליך כי דאגתי משום שאותה התנהגות חוזרת על עצמה ( זה שפתאום אני מפסיקה לאכול או מקיאה) וזה מה שמפריע לי. בקשר לטיפול כלשהו- בצבא זה בלתי אפשרי, אני מכירה מספיק בנות שהוצאו מהצבא כי נזקקו לטיפול כזה או אחר. אני אפילו לא יודעת למה אני פונה אליך, עם איזו בקשה, או לאיזה תגובה אני מצפה, אולי רק לתשובות ברורות יותר. למה אני פתאום מפסיקה לאכול או מקיאה? ומה זה בכלל? שוב תודה על התשובה (והסבלנות- בכלל לכל האנשים כאן) שלך- מיכל.

כיצד ניפטרים מן המועקה ומחולשת הגפיים לאחר שהדיכאון עבר בעקבות טיפול בסרוקסט מזה כחצי שנה והמצב האובייקטיבי מצוין?

הולכים לחדר כושר, לשיעורי ספורט או סתם טיולים ברגל לאורך שפת הים. גם מחזק את הגוף, וגם משפר את מצב הרוח! :-)

שחר שלום רעיונותיה של רחל מצויינים. פעילות גופנית משפרת הן את המצב הגופני והן את המצב הנפשי. עם זאת לפעמים אין כוח ליזום את הפעילויות הללו ואז זה מעין מעגל סגור. הטיפול התרופתי נתן כנראה תשתית לשיפור המצב אך אינו תמיד מספיק. יתכן ותוכל/י להיעזר כעת בטיפול פסיכולוגי (אם אין לך מסגרת כזו כיום) כדי להשלים את התהליך אותו עברת והתאמת המצב הסובייקטיבי עם המועקה למצב ה"אובייקטיבי" התקין. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

היי אני ממש אשמח לקבל עזרה, הפסכיאטר שלי אבחן אצלי social phobia והוא נתן לי prozac לטפל בבעיה , אולם למרות העלאת המינון מספר פעמים , prozac פשוט לא עזר והמצב נותר כפי שהוא , לכן הפסכיאטר החיט להחליף לי את התרופה ל seroxat , וכעת יש לי מספר שאלות מהן תופעות הלוואי של seroxat ? תוך כמה זמן היא מתחילה להשפיעה ? מהם המינונים המומלצים של התרופה ופרקי זמן ? איזה תרופה נחשבת ל"חזקה" יותר prozac או seroxat אני יודע שאלו הן המון שאלות , אבל הנושא ממש מציק לי , ואני ממש אשמח לקבל התייחסות תודה רבה

> מהן תופעות הלוואי של seroxat ? לפעמים ישנוניות בחילה ירידה בחשק מיני > תוך כמה זמן היא מתחילה להשפיעה ? ביו 2-6 שבועות > מהם המינונים המומלצים של התרופה ופרקי זמן ? 20 מג ליום > איזה תרופה נחשבת ל"חזקה" יותר prozac או seroxat אין חזק יותר הם אותו הדבר > > תודה רבה

ד"ר פלד הסתכלתי בפורום , וקראתי את התשובות שלך לגביי השאלות ושאלותיהם של האנשים האחרים מהפורום , ואני מאד רוצה להודות לך , זה מאוד מפחיד להתחיל לקחת תרופה חדשה בייחוד תרופה כמו זו , אבל התשובות שלך ושל שאר האנשים בפורום - ממש עזרו לי ובהזדמנות זו הייתי רוצה גם להודות להם , עכשיו אני אקח את התרופה בפחות חששות תודה רבה אופטימי

.

ד"ר קפלן היקר אני מקווה שתהנה בכנס. זה תמיד נחמד לשמוע דברים חדשים או אחרים ממה שאנחנו עושים, אבל הכי חשוב, שזה גם יהיה נחמד ולא משעמם או מעיק. נחכה בקוצר רוח לשובך... :) טלי פרידמן

לרוית ניסן, תודה שהגבת לבעייתי ואכן לא דברתי על בני וזאת מרוב מצוקתי שאני לא יודעת באמת מאיפה היא מתחילה. בני הוא פשוט ילד מקסים, הוא חברותי , פתוח חם ואוהב. בדרך כלל הוא תופס את המקום של הילד הטוב, הוא לא אוהב שאני כועסת ומנסה לפעמים לרצות אותי כשהוא רואה איך אחותו מתנהגת. לפעמים אני חושבת שאולי היא מקנא לו בגלל שהוא מאד חברותי והיא קצת סנובית. יש לה את הקטעים של להיות החברה של הילדה הכי יפה, היא לא תתחבר לילדה לא יפה , כמה שאני מסבירה ומדברת בענין זה לא עוזר. כשהם היו בני 9 חודשים בערך הבן היה נורא בכיין וצרחן. הוא טופל אצל פיזיוטרפיסטית ובהמשך בגיל שנתיים וחצי אצל קלינאית תקשורת כי הוא התחיל לגמגם . הוא עבר אבחונים ונאמר כי הוא ברמה מעל לגילו. כשהוא התחיל לצרוח אני הייתי צורחת אחריו וגיליתי שאני עושה זאת לעיתים תכופות. חששתי שמה אני נכנסת למן פלונטר עם עצמי והחלטתי ללכת ליעוץ במכון אדלר בקורס להורים. שמה מייעצים לא לצעוק להיות רגועים, לדבר בנועם ובגובה העיניים. זה מה שעשיתי עם מאי, ונראה לי שאני לא יכולה לחזור בי מההרגל הזה . היום היא מדברת איתי בצורה נורא חופשית ואומרת כל מה שהיא רוצה ואפילו מזכירה לי באיזה נושאים מותר לה להחליט. הבכי שלה הוא בערך פעמים בחודש וזה מספיק לכל החודש. חשבתי ללכת להתייעצות אך בעלי חושב שזה לא נחוץ כי לכולנו יש ימים פחות טובים וממוצע שכזה לא מצריך יעוץ. מה את חושבת? שקד

לשקד שלום. תודה על תשובתך המפורטת. נשמע כי באמת נוצר פיצול בין בנך לביתך- כאשר הוא בתפקיד הטוב והיא בתפקיד הילדה ה"רעה". זה קורה לפעמים עם תאומים ועם אחים בכלל, וחשוב לתת על כך את הדעת. כל אחד זכאי למגוון של רגשות- החל מרגשות כעס וכלה ברגשות אהבה. למרות מה שבעלך אומר לך- נשמע לי כי הקושי הינו מעבר לכמה ימים רעים. הקושי כבר מקרין על הקשר ביניכן- וחבל שכך. אני כן ממליצה על טיפול- במטרה להבין את המלכודת הרגשית שבה אתם נמצאים, לשחרר אתכם מן המעגל הסגור הזה ולנסות ולהזרים קצת יותר הנאה ליחסים. חבל שתוותרו על האפשרות הזאת. אשמח לכוון אותך לאיש מקצוע באזור מגורייך- אם תרצי. בברכה. רוית.

רוית שלום, אכן אשמח כי יהיה לי בשרוול איזה שם שאליו אפשר לפנות. אני תקווה שלא ניפול לעוד יום כזה , אבל מי יודע... תודה רבה. שקד

היי. אני מיכל, אני בת 17 ויש לי בעיה שמציקה לי. בשנה האחרונה הייתי בקשר עם בן אדם בגילי, שמסתדר שפגע בי מאוד. קשה לי להתגבר על זה ואני חושבת עליו הרבה, אפילו שאני יודעת שאין שום סיכוי שאנחנו נשוב להיות ביחד ושיש לו כבר מישהי חדשה, שהייתה ידידתו הטובה ביותר בזמן שהיינו ביחד. עשיתי טעות בתחילת השנה והיה בינינו קטע שלא היה משמעותי בזמנו לאף אחד מאיתנו ואני אישית רק עשיתי זאת כדי להפיג את תחושת הבלבול והבדידות שהייתה אז. אבל אני לא יכולה להוציא אותו מהמוח ואני לא יכולה להתגבר על זה, למרות שאני יודעת שאין שום סיכוי שזה יהיה בריא לי, ולכן סיימתי בזמנו את הקשר. מה עליי לעשות על מנת להביא את עצמי למנוחה?

מיכל שלום רב, קשר זוגי הוא אחד הדברים המורכבים ביותר, ובדרך כלל הקשרים הללו נשארים איתנו למשך זמן רב, גם לאחר שהם מסתיימים. ככל הנראה שהמצב הזה קיים גם אצלך. את עדיין חושבת על הבחור ו"לא מצליחה להוציא אותו מהראש" כפי שאת כותבת. אין אלא לתת לזמן לעשות את שלו, ואולי למצוא קשר אחר, שיעזור לך לראות את ההבדלים בין הבחורים, ואולי ידגיש עבורך את הסיבות שבגללן עזבת את הבחור. "הזמן הוא לא רופא, הוא רק מביא הקלה" אמרה ריטה, וצדקה. החוויה שהיתה לך עם חברך לשעבר תישאר בליבך לנצח, אולם עוצמת החוויה והתחושות הנלוות לקשר ולסיומו, יקהו עם הזמן, וכך יוקל לך. במידה ואת חשה שהתהליך הזה קשה מדיי עבורך, הייתי ממליצה ללכת לטיפול. בטיפול תוכלי לעבד בצורה טובה יותר את תהליך הפרידה ולבדוק את מהות הקשר לקראת הקשרים הבאים שמן הסתם תחווי. בהצלחה, בברכה, טלי פרידמן

שבוע טוב! קודם כל אני מודה שממש הוקל לי שזה לא אתה, אופיר. זה לא ממעיט מגודל האסון שקרה לאופיר ז"ל ולמשפחתו, וגם לא ממעיט מגודל הזעזוע שהרגשתי כשהתבררו פרטי המקרה. פשוט שאני מרגישה בפורום די בבית, ולמרות שכל הקשר הוא וירטואלי לבד, בכל זאת יש איזו אנטימיות בין האנשים. מכאן כנראה תחושת המועקה שחשתי והביאה אותי להגיב. (אני מקוה שהסברתי את עצמי בלי להשמע מתנצלת או בומבסטית- רוז.)

אני נימצא הרבה בפורום פסיכולגיה בנענע תחת השם MISTY אז את מוזמנת ליקפוץ ולהגיד שלום :-) אופיר

welcome home... :) tali fridman

תודה, תודה!

אלו תרופות (SSRI)יעילות קיימות היום לטיפול בחרדה ומה הם התרופות שלהם הכי פחות תופעות לוואי ? האם ניתן להתמכר לתרופות אלו?

תרופת הבחירה לחרדה שייכת למשפחה של תכשירים המכונה SSRI (serotonin specific reuptake inhibitors) כיוון שפועלים על איזון הסרוטונין במוח (סרוטונין הוא חומר טבעי של המוח המאפשר לתאים של המוח לתקשר בינם לבין עצמם) למשפחת התכשירים נוגדי חרדה ודכאון (דהיינו SSRI ) שייכם ה-פרוזאק המפורסם, הגרסאות הישראליות והחדשות שלו אפקטין ו"פריזמה" תכשירים נוספים הם "סרוקסאט" ציפראמיל" "רמרון" לסרוקסאט גרסה ישראלית חדשה "פאקסין" וכו.... תופעות לוואי תופעות לוואי של התכשירים נוגדי חרדה (דהיינו SSRI ) הם בעיקר 3 "בחילה" "ירידה בחשק מיני" "עייפות תשישות" - איך מתמודדים עם תופעות לוואי ? - עם נוטלים את הטיפול על בטן מלאה - אין בחילות - לקיחה ליפני השינה חשובה במקרה של טשטוש ועייפות מהתרופה התכשירים לא ממכרים

הרבה מאוד זמן לא כתבתי... אני סיגל בת השש עשרה, כתבתי פה כבר בעבר (מי זוכר?) בכל אופן, אני מאושפזת כבר 3 חודשים. זה ממש קשה, זה נוראי, אני נתקלת במצבים נוראיים במחלקה, וזה מפחיד, ומלחיץ מאוד. עדיין סובלת מדיכאון. עדיין לא מצליחה להפסיק להקיא, ז"א, בערך חודש שלא הקאתי אבל לצערי...חזרתי לזה, ולא מצליחה להפסיק. מה עוד? אה, הפסקתי לחתוך את עצמי, אבל זה כל כך קשה, אני נלחמת כל הזמן בדחף לעשות זאת, כל גירוי קטן מהסביבה, גורם לי לרצות לחתוך את עצמי, אבל אני ממש נלחמת. בהתחלה זה היה קשה נורא, היו נותנים לי מלא קלונקסים וכדורי הרגעה למיניהם, כדי שאשלוט , עכשיו אני כבר מצליחה לשלוט בזה גם בלי לפנות לצוות בכלל, שזהו בהחלט שיפור. ירדתי במשקלי 17 ק"ג בכל זמן האשפוז, ואני חושבת שאני גם קצת יותר פתוחה לקבל את עצמי. אני גם עושה דברים: אומנות, תיאטרון, עיתונאות, כתיבה, דברים שנפלאים בשבילי, שלפני כן לא העזתי להתקרב אלים, ועכשיו, אני מרשה לעצמי הרבה יותר, ואני מגלה בעצמי המון. אני מרגישה לדוגמא שאומנות ותיאטרון הם כלי נפלא לביטוי בשבילי, ואני גם אפילו מסוגלת לפעמים אם משהו שעשיתי מוצא חן בעיני, אנימסוגלת להגיד שהוא יפה לדעתי, זה ממש לא היה בעבר. אני גם עושה פעילות גופנית, שזה גם מחסום שנפרץ, וזה משמח אותי מאוד. אני חייבת אבל להיפתר מההקאות, וזה בעייתי, אני לא ממש מצליחה, ואני מנסה ואני רוצה להפסיק עם זה, זה לא בסדר. חוץ מזה שכבר יש לי תפריט מסודר ויפה, והקיבה כבר הצטמקה, ואין טעם להקיא. מה שנוראי שההקאות הפכו לצורך, אני חושבת שזה יכול להיות כהענשה עצמית, במקום החיתוך, זה הגיוני? אני מתכוונת שאני לא מקיאה כי אני אוכלת הרבה, אלא אני בכוונה אוכלת בשביל להקיא, ז"א עם ידיעה ברורה מראש והתכוונות ללכת להקיא. זה עצוב מאוד. בכל אופן, שוב - באמת קשה לי כבר להיות מאושפזת, אני מרגישה פסיכית על כל הראש, בכל הרצינות, וכל יום מישהו שם חותך את עצמו (וזה נורא מלחיץ, וכואב לי על האחרים, ולא רק זה, אלא שזה עושה לי חשק לחתוך גם ואני חייבת להימנע), כל יום מישהו נקשר בחדר הבידוד, זה ממש מתיש , אני רצינית... אני כרגע בירידה גם במצב הרוח (מרגישה ששוקעת שוב לדיכאון כבד), ובכלל...נורא רע לי... יש לי גם הרגשה מחרידה שפשוט הצוות שם לא מקשיב לנו, למאושפזים, לא מקשיבים לבקשות שלנו, לרצונות שלנו, זה ממש מעציב ומייאש. אני גם מרגישה שאין לי טיפול נפשי יעיל מספיק, ואני חושבת שהשינויים נעשו בעיקר בגלל הירידה במשקל, זה בהחלט השפיע רבות על שאר הדברים. נו, אז מה יהיה?!...

סיגל שלום, ההתקדמות שלך ממש מעודדת אותי. דעי לך, שיש עוד בנות שסובלות מהבעיה ויש קבוצות תמיכה לנושא. מחבקת אותך חיבוק חזק, עדי

סיגל היקרה שלום, סיגל, לא יצא לי לקרוא משהו שכתבת פה קודם לכן. קראתי את מה שכתבת וריגשת אותי מאוד. לפי איך שאני רואה את זה את על דרך המלך מכיוון שאת יודעת להצביע בדיוק על הבעיות, וברגע שיודעים מהן הבעיות עוברים שלב לפתירה שלהן, השלב הזה את יכולה ומסוגלת לפתור. אם זה החוסר קשב של הצוות שאת יכולה למצוא אוזן קשבת כמעט בכל מקום, את לא חייבת דווקא את הצוות של האישפוז. לגבי ההקאות שלך, הרי יש לך סברה מצוינת לגבי ההקאות, תבדקי אם הסברה שלך נכונה, במידה וכן תסדרי את זה, הרי נתת את התהליך בדיוק איך הוא מתרחש, באותו מידה שגילית את התהליך ככה את יכולה לפתור אותו. סיגל, והכי חשוב תמשיכי עם הנושאים שמעניינים אותך, אם זה אומנות ואם זה תיאטרון, תחפשי איפה את מקבלת סיפוק חיובי ותלכי על זה עד הסוף. מקווה לקרוא ממך עוד בהערכה רבה יוני לביא!

תגובות המעודדות. התרגשתי מאוד לקרוא, אני מודה לכם, באמת, מכל הלב, פשוט תודה.

סיגל את פשוט נהדרת. עצם היכולת והרצון שלך לספר לנו ולפרוק את אשר על ליבך מעיד עד כמה מצבך השתפר. נכון ששלב ההקאות הוא לא נעים , אך ממה שמשתמע עברת הרבה יותר גרוע מזה. אני בטוחה שאם תמשיכי לכתוב במדור זה, ועם היכולת שלך להסביר את אשר עובר אליך מאפשר גם לך לראות את הדברים באור אחר כאשר את קוראת אותם בשחור על גבי לבן. תכנסי שוב למכתב שלך ותקראי אותו כאילו הוא מכתב אנונימי, ותנסי לחשוב איך הייתי עוזרת לבחורה הזו. אני בטוחה שיהיה לך מה לספר לה ממקומך. תאמיני שכל מה שאת אומרת לה הוא אפשרי ומצבך יהיה טוב יותר. גם אני מצרפת חיבוק חזק ומאמצת אותך לליבי. שקד

עצמה

נו ואחרי שכתבת כל זה לגבי עצמך אני בטו שתצאי מזה לגבי זה שמקום האשפוז איננו נכון ומפריע להצלחת הטיפול נטען כבר בלי סוף בסופו של דבר המוסדות יתעוררו בנידון הטאינטרנט פשוט יגרום לכך שכל מה שהיה חבוי ונסתר יגיע לידיעת הכלל ולא ניתן יהיה להתעלם ממנו גם טענותיך כלפי התנהגות הצוות לצערי יותר מדי שכיחות וכמובן שאינן בלשון המעטה עזר להבראה העצוב במיוחד הוא כי דוקא במיקרים בו חלק מהטיפול חשוב מאד שיכלול תמיכה נפשית ורגשית בפועל הטיפול מוקצן לכיוון השני אם היית מאושםפת בסתם מחלקה ברוב המקרים היחס היה טוב יותר... אבל זהו מצב נתון ונראה כי דוקא כעת אולי ניתן להתגבר עליו עד השחרור המיוחל..

שלום סיגל אולי קצת זכרונות מהילדות כמו מוזיקה ונשימות עמוקות ומבוקרות יכולות לעזור שימרי על עצמך

אמנם מצבך אינו נפלא אך זה מדהים שאת מספרת את סיפורך במין אדישות משהו ויודעת לשזור בו הסתכלות חיובית ובלתי דרמטית. נפלא, המשיכי כך. היי אופטימית. את עוברת תקופה די נאחסית בעיקרון אבל היא תעבור גם תעבור! מיכל

לכל מי שיודע, היכן כדאי ללמוד טיפול דרך בעלי-חיים. ואיזה תואר (אם בכלל) מקבלים בעקבות הלימוד הנוכחי. תודה מראש קרן

קרן יקרה, ככל הידוע לי, בסמינר בית-הכרם בירושלים קיימת מגמה לטיפול באמצעות בעלי-חיים. אינני יודע באיזה תואר מדובר, אך אולי כדאי שתתקשרי אליהם לקבל פרטים. סמינר בית-הכרם ע"ש דוד ילין 02-6558111 שד' הרצל 86, ירושלים. בברכה, דרור גרין

קרן יש לי סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה אשר עושה מחקר אמפירי בנושא הזה במחלקתי תחת הדרכה שלנו ידוע לי שמדובר במסלול מיוחד שנבנה לה במיוחד בגלל הקושי לסווג את התואר לפסיכולוגיה קלינית או מחקרית - צרי איתי קשר ב 052-844050 ואתן לך את הטלפון שלה (אם היא תסכים)

שלום, אני בת 22 מזה כמה ימים אני נוטלת סרוקסט מכיוון שאני שרויה בדיכאון יש לי חרדות וטורדנות כפייתית אובססיבית, אני לא ממש מלנכולית. אבל בלילות האחרונים אני מתעוררת באמצע הלילה ולא מצליחה להירדם בחזרה אני מרגישה פחד תהומי אני מפחדת מעצמי מהחיים מהכל, אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי לגמרי אין לי כל זהות או שייכות , מצוקה וחוסר אונים ואני מרגישה שאני מעדיפה שיאשפזו אותי באיזה מחלקה פסיכיאטרית (לא אושפזתי אף פעם ולא נטלתי בעבר תרופות פסיכיאטריות) אני יודעת שאני לא יכולה לפנות להורים שלי כי הם ממש רעים אליי ולא אכפת להם ממני הם מנצלים את החולשה שלי כדי להשפיל אותי ככה שאסור לי לחשוף אותה. תוכלו לומר לי בתוך כמה זמן הסרוקסט מתחיל להשפיע והאם לתחושות שלי לאחרונה יש קשר להתחלת השימוש בסרוקסט. תודה.

קארין לפי הנסיון שלי לןקחח בערך שבועיים-שלושה עד שנפסקות תופעות הלוואי שאןתן תיארת למרות שאם את ממש סובלת אולי כדאי שתפני לרופא שנתן לך את התרופה מה זה בדיוקק טורדנות כפייתית אובססיבית? אני פשוט שומעת על זה מהרבה אנשים ולא הבנתי מזה בדיוק אל תדאגי - יהיה בסדר אשמח אם תעני לי על שאלתי ארין כתב/ה: > > שלום, > אני בת 22 מזה כמה ימים אני נוטלת סרוקסט מכיוון שאני שרויה > בדיכאון יש לי חרדות וטורדנות כפייתית אובססיבית, אני לא ממש > מלנכולית. אבל בלילות האחרונים אני מתעוררת באמצע הלילה ולא > מצליחה להירדם בחזרה אני מרגישה פחד תהומי אני מפחדת מעצמי מהחיים > מהכל, אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי לגמרי אין לי כל זהות או > שייכות , מצוקה וחוסר אונים ואני מרגישה שאני מעדיפה שיאשפזו אותי > באיזה מחלקה פסיכיאטרית (לא אושפזתי אף פעם ולא נטלתי בעבר תרופות > פסיכיאטריות) אני יודעת שאני לא יכולה לפנות להורים שלי כי הם ממש > רעים אליי ולא אכפת להם ממני הם מנצלים את החולשה שלי כדי להשפיל > אותי ככה שאסור לי לחשוף אותה. תוכלו לומר לי בתוך כמה זמן > הסרוקסט מתחיל להשפיע והאם לתחושות שלי לאחרונה יש קשר להתחלת > השימוש בסרוקסט. > תודה.

היי רחלי, תודה על תגובתך לפנייתי הקודמת. אני לא חושבת שאני אוכל לענות במדויק לשאלתך. אבל אני אכתוב לך את מה שידוע לי למידע נוסף כדאי לפנות לאחד מאנשי המקצוע כאן על מנת שיתנו הגדרות מדויקות להפרעה או לתסמונת שציינתי. טורדנות כפייתית אובססיבית מתבטאית בדפוס התנהגות (אחד או יותר) שחוזר על עצמו, נראה לי שאין לאותו אדם שליטה עליו לדוגמא: אדם ששוטף את ידיו שוב ושוב פעמים רבות, או שחוזר ובודק האם נעל את הדלת עשרות פעמיים, או כל קיבעון אחר שמתמקם לו במרכז החיים, ומאוד מעסיק את אותו אדם, מה שאופייני לאותם אנשים שלא ניתן להזיז אותם או להגמיש אותם מהדעה המקובעת או מהתפיסה לגבי אותו הרגל שחוזר על עצמו, הם מאוד עקשנים! אצלי מדובר במקרה קצת שונה. קארין

קארין? אני לוקחת סרוקסט כבר כמה שנים עקב חרדות. את עוברת תקופה קשה במיוחד ועלייך לשוחח לפחות פעם בשבוע עם פסיכיאטר וכמובן להתמיד לקחת את הסרוקסט - הוא עושה נפלאות ואת זה יגיד לך כל משתמש בכדור. לאט לאט. יכול להיות שישנן תופעות של "הפוך על הפוך" עקב נטילת הכדור ויכול להיות שעצם לקיחת הכדור מכניסה אותך לאיזושהו "פחד" תת מודע שגורם לך לפחד הרבה הרבה יותר. בכל אופן - המשיכי גם המשיכי לקחת הכדור. את בסך הכל לןקחת אותו כמה ימים. הוא אפילו לו נכנס ל system שלך עדיין. קחי לעצמך לפחות חודש( כן, כI!! חודש!) ואז תראי איך תרגישי. אל תשכחי שאני מדברת מניסיון רב עד מאד ולא רק שלי אלא גם של אחרים רבים שלוקחים את הכדור ושהיו אומרים לך בדיוק אותו הדבר. ו... לכי לשוחח עם פסיכיאטר. מדור זה אינו יכול להוות תחליף לפסיכיאטר שאין ספק שאת זקוקה לו. מדור זה מהווה רק מקור תמיכה. (ואין לזלזל בזה כמובן). והכי חשוב. נסי להירגע. כל התופעות שאת מתארת הן קלאסיות לחרדה קשה והתקפות פאניקה ואולי... עוד משהו. על זה תצטרכי לשוחח אך ורק עם פסיכיאטר קבוע. ו... לאט לאט. גם אני עברתי מה שאת עברת. תאמיני לי. ממני, בעלת הניסיון הרב.

קארין יקרה את בגיל בתי הצעירה ומאד כואב לי לשמוע על היחס של ההורים שלך . אנו , ההורים , נוהגים כלפי ילדנו , לפעמים , כפי שהורנו שלנו נהגו כלפנו . זהו , פשוט , המודל שיש לנו . המקצוע של הורה , כמו כל מקצוע , צריכים ללמוד - אבל לא מלמדים . לפעמים אנו ההורים לומדים על בסרנו , או יותר נכון על בסר ילדנו , ושכבר יודעים , אם יודעים , זה מאוחר מדי - ילדנו לא מדברים אתנו והכל נגמר . תנסי להבין את ההורים , אולי בכל זאת יתחדש הקשר . ועכשיו לבעיתך , לפי הבנתי ונסיוני . יבוא היום , אני מקוה בקרוב , ותהי חזקה ולא תביני מדוע הית בדיכאון . בהצלחה בן

קארין שלום! אני לוקחת סרוקסט כארבעה וחצי חודשים. בהתחלה זה היה פשוט נורא. תופעות לוואי נוראיות. לא מצאתי את עצמי. בלילות התעוררתי ולא הצלחתי להרדם. כמו כן גלי חום, פיהוקים, מן הרגשת אי נוחות נוראית בגוף פשוט נורא. אני נעזרתי בהמלצת רופא כמובן בכדורים אחרים שקצת עזרו לי עם תופעות הלוואי כמו טרנקסל למשל. אצלי תוך כ- 8 ימים התחלתי להרגיש יותר טוב מבחינת החרדות, תופעות הלוואי פחתו בהדרגה. ההרגשה פשוט נהדרת אחר כך. אל תתיאשי. תבקשי מהרופא איזשהו כדור נוסף רק לתקופה קצרה, אותו תוכלי לקחת רק בשעת דחק. זה מאוד יעזור לך. כמו כן תעשי כאן בפורום "חיפוש" למילה סרוקסט ותמצאי בפורום כל מה שדובר בנושא. תרגישי טוב

תחזיקי מעמד התכשיר פועל ביו 2-4 שבועות וכעת מה שאת מרגישה זה מהדיכאון עצמו תרופת הבחירה לחרדה שייכת למשפחה של תכשירים המכונה SSRI (serotonin specific reuptake inhibitors) כיוון שפועלים על איזון הסרוטונין במוח (סרוטונין הוא חומר טבעי של המוח המאפשר לתאים של המוח לתקשר בינם לבין עצמם) למשפחת התכשירים נוגדי חרדה ודכאון (דהיינו SSRI ) שייכם ה-פרוזאק המפורסם, הגרסאות הישראליות והחדשות שלו אפקטין ו"פריזמה" תכשירים נוספים הם "סרוקסאט" ציפראמיל" "רמרון" לסרוקסאט גרסה ישראלית חדשה "פאקסין" וכו.... תופעות לוואי תופעות לוואי של התכשירים נוגדי חרדה (דהיינו SSRI ) הם בעיקר 3 "בחילה" "ירידה בחשק מיני" "עייפות תשישות" - איך מתמודדים עם תופעות לוואי ? - עם נוטלים את הטיפול על בטן מלאה - אין בחילות - לקיחה ליפני השינה חשובה במקרה של טשטוש ועייפות מהתרופה

תודה לכולכם על ההתייחסות והמענה לשאלותיי. מאוד עזר לי ששיתפתם אותי בנסיונכם. וד"ר פלד תודה על המידע וההמלצות שצירפת. אני עוברת עכשיו תקופה קצת קשה, מאז נטילת הסרוקסט החרדות מוקצנות מאי פעם, אני לא נרדמת בלילות , ויש לי בחילות קשות ותחושה כללית מוזרה, תחושת הפחד מאוד דומיננטית. מאוד דומה למה ששגית תארה.אבל אני חייבת לציין שמשהו השתנה בי אני לא מרגישה עצבות ופסימיות. אני מקווה שהרגשתי תשתפר ויתחילו לקרות לי דברים טובים...לכולנו. קארין

שלום רב ! אני מטופל ב סרוקסט במשך 4 חודשים עקב חרדה ודיכאון. לאחר תום 4 חודשים הרגשתי שעדיין משהו לא "דופק" כמו שצריך, והחליפו לי את הסרוקסט ב ציפרמיל. אשמח להכיר ולשמוע על הציפרמיל . תודה. שוקי

שוקי !!! אני מאד מקווה שהפעם ציפראמיל כן יעזור לך. ואם לא על תתיאש כי לוקח זמן עד שמתאימים נכון את התרופה הנכונה.

שלום אריה ! תודה על העידוד,אני באמת מקווה שהציפרמיל אכן יעזור לי. הייתי רוצה לקבל קצת יותר מידע על הכדור (האם גם הוא ממשפחת ה - SSRI). הייתי שמח אם אתה או אחד הרופאים אכן יוכל לפרט על הכדור הנ"ל. תודה מראש !! שוקי

שלום שמי דורון ואני בן 20 ,אני נוטל את התרופה סרוקסט במשך כשנתיים וחצי ,בעקבות חרדות ומצבי דיכאון. נטילת התרופה עזרה והשפיעה על החרדות ומצבי הרוח לטובה . אך בערך לפני שנה התחלתי להרגיש בעיות בזיקפה שנחלשה עם הזמן .לכך נוספה ביום בהיר אחד חוסר אורגזמה . בהתחלה עוד הרגשתי מעט הנאה מהאורגזמה ,אך היום אינני מרגיש דבר . מיותר לציין שבעיה זו מטרידה את מנוחתי . הרי בחור צעיר אמור לתפקד מינית בצורה טובה . אני יכול לציין שהיחלשות הזיקפה היוותה גם היא בעיה בהתחלה ,אך איתה עוד היה אפשר להתמודד ,אך מאז שהגיעה התחושה של חוסר אורגזמה העניין במין הלך ופחת . אני ממש מתוסכל מהעניין הזה . ניסיתי לדבר עם הפסיכיאטר שלי ואינני זוכר בבירור את תשובתן אך אני זוכר שהוא לא חשב שזה נובע כתוצאה מלקיחת התרופה . נכון שהחוסר באורגזמה ובעיות הזיקפה הגיעו רק לאחר זמן ממשוך של לקיחת התרופה ,אבל אני לא בטוח שלתרופה אין קשר לכך . האם זו תגובה פסיכולוגית שלי ? אשמח לשמוע תגובה גם מגברים שלוקחים את התרופה הזו ואת השפעתה על תפקודם המיני תודה על ההתייחסות דורון

מניסיון זה עובר אבל זה כמובן תלוי באדם ובכמות שלוקחים.

מה הניסיון שהיה לך? אם תוכל לפרט במסגרת שכזו האם המקרים הגיעו גם אחרי הרבה זמן של נטילת התרופה או שזה היה חלק מתופעות הלוואי ? אשמח לשמוע תגובה ולדבר איתך בנושא

אני מתמודד מזה 26 שנה עם שיתוק מוחין לאחרונה סימתי תואר ראשון היום די נמאס לי מחיים ומהתמודדות האין סופית למרות שעד היום הסגתי הרבה מאד דברים בחיים למרות הנכות הדבר עולה לי בבריאות כבר שנתיים אני סובל מבחילות ומלחץ אטומי לאחרונה נכנסתי גם לעבודה חדשה אני כבר מתמיד בה 4 חודשים למות שאני לא סובל אותה אני לא אוהב את העבודה שלי כי אני לא מצליח להתרכז בכלום אני יושב לבד בחדר כמעט לא רואה אנשים אני יושב שם כמו עציץ אף אחד לא מבקש ממני כלום לא דורש כלום ורק המשכורת נכנסת בסוף החודש אני מרגיש כישלון מוחלט אני לא מצליח להתמודד עם הבעיות הקוגניטיביות שנובעות מלקויות למידה שונות קשה לי ליצור סדר ושיגרת עבודה הימים חולפים הזמן עובר ואני מרגיש מנוון היום חסרה לי יותר מכל חברה של בני גילי אני כמעט לא יוצא מהבית ולא חשוף כמעט לחלוטין לחברה של בני גילי למרות שההתי בטיפול פסיכולגוי שעזר לי לעבור את התקופה של התואר הראשון ועזר לי ללמוד על עצמי ובעיותי היום טיפול פסיכולוגי נראה לי מיותר ומסוכן לבריאות הרבה יותר מכל עשיה והתמודדות אחרת. למרות כל ההשגים שלי אני לא מצליח לשמור על דימוי עצמי חיובי ודי נמאס לי מהחיים היום אני רוצה להכיר את השותפה לחיים ולהנות מהחיים אבל הדימוי העצמי הקשיים האוביקטיבים מקשים עלי ביותר מה עושים נמאס לי להילחם כל הזמן!!

אנונימי שלום ראשית אני רוצה לחזק את ידך ולומר את הערכתי על המאמצים הרבים וההשגים שהגעת אליהם למרות המכשולים בהם נתקלת. אני מתאר לעצמי שהמאבק התמידי שבתוכו את חי מיגע ומעייף. אני לא יודע מדוע אתה מרגיש שטיפול פסיכולוגי מסוכן לבריאותך, אבל במידה ואתה נרתע מכך, כמובן שלא כדאי שתפנה לייעוץ פסיכולוגי. האלטרנטיבה היא שיטות שונות כדי להכיר חברים, הן לצורך מפגש חברתי כללי, והן ליצירת קשר זוגי. האפשרויות הן רבות ביותר, החל מחוגים, טיולים וכו' המיועדים לקהל הרחב ובהם תוכל להכיר אנשים מתוך עשיה של תחביב או עניין משותף (ראה למשל עיתוני סוף שבוע). וכמובן שיש פעילויות מטעם עמותות וארגונים שונים המיועדים לאנשים עם מגבלות פיזיות. באינטרנט יש שלל אפשרויות להכיר ולשוחח, הן דרך צ'טים ופורומים כלליים והן דרך אתרים ספציפיים, כמו למשל האתר http://www.tikva.co.il המנסה ליצור קשרים זוגיים לנכים. סביר להניח שכאשר תהיה לך פעילות חברתית רבה יותר ולא תרגיש לבד, הכל יוכל להראות קל יותר, גם אם לא ישתנה כלל המצב האובייקטיבי. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום לך, לפני כשבוע הייתי נוכחת בהרצאה של יואב קריין - בחור בן 25 שסובל משיתוק מוחין. אחד מהדברים שיואב עמד עליו בהרצאה הוא תהליך החיברות (הכמעט הכרחי) עם אנשים נכים. האפשרות שאדם נוסף שסובל מתופעה או מחלה דומה, עוזרת להתמודדות הקשה והיומיומית ואף משרה בטחון. שהרי אדם זה סובל מנכות כמוך ויכול להבין יותר את מה שאתה מתאר בצורה כל-כך אמיתית וקשה. אני מאמינה שיצירת קשרים חברתיים עם אנשים נכים נוספים יחזקו את ידיך. ישנו מקום ברמת-גן שנקרא "ספיבק" שהינו מרכז ספורט שיקומי לציבור הנכים בישראל ומאפשר בין השאר מפגש רחב מאוד עם אנשים בעלי נכויות שונות. ולסיום מילה אישית, כאחות לבחורה עם שיתוק מוחין אני דווקא סופגת כוחות עצומים מאנשים כמוך שכל יום עבורם הוא מאבק בלתי פוסק לכיוון חיים עצמאיים ובוגרים. כשקראתי את דבריך יכולתי לחוש מעבר למצוקה האישית, שקיים שם אדם עם כוחות, יכולות ושאיפות לעשות עוד ועוד למען עצמו. הדרך היא רצופה מכשולים ולעיתים נראית כמעט ובלתי אפשרית - אבל מי כמוך יודע מהי ההרגשה שעוברים בכל פעם מכשול נוסף וממשיכים הלאה. קרן.

אני סובלת מהפרעות אכילה זה שלוש שנים. כיום אני בת 23, ונוטלת סרוקסט בהמלצת פסיכיאטרית מזה 3 חודשים. מבחינת מצב הרוח, הסרוקסט שיפר אותו מאוד כיוון שהגעתי למצבי דיכאון מזעזעים, והתקשתי מאוד להתרכז בלימודי, שדורשים מאמץ מרוכז. טופלתי במרפאה להפרעות אכילה באיזור הצפון, אולם כיום אני גרה בירושליים ולא מקבלת תמיכה פסיכולוגית כבר הרבה מאוד זמן. למרות שמצבי השתפר בהרבה, הן מבחינת מצבי הרוח, האופטימיות והלימודים, אני מרגישה שהבולימיה/אנורקסיה ממנה אני סובלת אורבת בפתח... בקיצור, יש לי עוד על מה לעבוד! אולי משהו יוכל לעזור לי למצוא תמיכה קבוצתית/פרטנית באיזור? מודה לכולם, שבת שלום!

טלי שלום רב, עצם ההתמודדות שלך עם הפרעת האכילה מעוררת התפעלות. את למדת כי טיפול מסייע לך, כמו גם הטיפול התרופתי, ואת יודעת לבקש את מה שטוב לך. תשאירי לי אימייל או תתקשרי אליי, ואתן לך המלצה למטפל פרטי בירושלים. בהצלחה, בברכה, טלי פרידמן

תודה על הדאגה... כרגע קיבלתי אי מייל שמבקש מימני להרגיע אותך אז .....קודם כל תירגעי... מי שירצה להרוג אותי יצטרך לקחת מיספר ולחכות בתור! תודה על הדאגה, וליבי עם המישפחה האבלה :-( אופיר

לקחתי מיספר אבל התור הוא כ"כ ארוך.....

;-) נא לחכות בסבלנות,ולהשתמש בשם שלך ברישום בקבלה :-) אופיר

דר. פלד שלום רב ! אני מפנה את השאלה אילך כיוון שכך יעצה לי משתתפת קבועה בפורום. בני כבן 10 מטופל כ 3 שנים בריטלין בשל הפרעת קשב וריכוז. לאחרונה חלה ירידה בהשפעת התרופה עליו ובשל כך ממליצה הרופאה הנירולוגית אצלה הוא מטופל לעבור לטיפול ב Deprexan אבקש לדעת פרטים על התרופה הזאת והאם יש לה תופעות לוואי. בתודה

Coaching For Adults with ADD: The Missing Link between the Desire for Change and Achievement of Success by Bonnie Favorite, EdD For many years, the standard treatment for adults with ADD has been a combination of medication and psychotherapy. Medication helps to control the symptoms of ADD, while psychotherapy helps a client to develop insight into the causes of his behaviour and the impact of that behaviour on others. Even this two-pronged approach to treatment may be insufficient, however. Adults with ADD may leave the therapist's office, armed with a carefully written prescription and braced with a greater understanding of ADD, themselves, and their behaviours. They may genuinely want to behave differently, to work diligently toward goals and to interact more successfully with others. Unfortunately, because of this disorder, many adults with ADD lack the sustained focus and attention necessary to achieve the changes they so desperately desire. Something more is needed. Coaching may be something more, the missing link, that enables adults with ADD achieve the changes in their personal and professional lives. As such, coaching can be a third, highly valuable component of an overall treatment program for adults with ADD. Coaching in no way replaces either medication or psychotherapy. However, coaching is another helping relationship - different from therapy most notably in that coaching focuses on the practical implementation of the client's goals. In essence, while therapy is about insight, coaching is about action, about getting things done. In general, a coach works with a client frequently, but for brief periods, to help the client stay focused on his or her most pressing task or goal. The coach, through a combination of face-to-face meetings, telephone calls, and check-ins, teaches the client to break down large tasks or goals into small, manageable steps. Most importantly, the coach requires the client to be accountable, first to the coach and ultimately to himself or herself, for taking these steps and working steadily toward larger, more meaningful goals. There are precedents in various arenas that clearly support the value of a coach in bringing about personal and professional change. A personal trainer helps a person to outline a detailed exercise and fitness plan and monitors the person's performance and progress. Similarly, in the corporate world, executive coaches create performance improvement plans for employees, helping individuals to close the gap between the requirements of their jobs and their skill and performance levels. Finally, within the field of career development, career consultants and strategists help individuals clarify long-term career goals, successfully manage career transitions, and devise marketing campaigns to obtain new and better positions. All of these professionals - personal trainers, executive coaches and career consultants, coach clients to help them to achieve desired outcomes. As such, they have much in common with coaches of adults with ADD. However, the goals and processes of ADD coaches are somewhat different than those utilized by these other types of coaches. Specifically, ADD coaches are more likely to focus on helping the individual to develop skills and strategies that compensate for the weakness that result from having ADD. Also, ADD coaches typically communicate with their clients quite frequently - perhaps even every day - to assure that the client stays on track, maintains focus and direction, and makes steady progress. This, too, is a acknowledgment of the special needs of adults with ADD. The process of ADD coaching is highly flexible. Initial goal setting and strategizing typically takes place in a face-to-face meeting between the client and coach. After the initial session, however, continuing contact between the client and coach may be by telephone, fax, or even using electronic mail. This schedule is NOT for the benefit of the coach; rather, it reflects the need an adult with ADD has for frequent reminders in order to stay focused on the most important task facing him or her at any point in time. The process of ADD coaching, therefore, is highly flexible because this flexibility directly benefits the client. In the preface to Thom Hartmann's book, ADD Success Stories, John Ratey describes ADD as an environmental dependence syndrome. That is, the adult with ADD is dependent on cues in the environment in order to accomplish goals and tasks. In essence, the coach become an integral part of the ADD adult's environment, providing the necessary cues at the appropriate times for the clients. This, in turn, helps the client to make decisions, prioritize and sequence tasks. What does it take to become an ADD coach? At the present time, there is no specific educational background or license necessary to become a coach. There are successful ADD coaches with backgrounds in psychology, education and in related fields. Therefore, it is particularly important for adults with ADD to screen potential coaches, carefully electing to work only with those individuals who have credentials and skills which the client feels will be most helpful to them. To be an effective coach, a person must first have a thorough understanding of the complex dynamics of ADD. In addition, an effective coach must be able to work in partnership with the client's psychotherapist, communicating with the therapists (with the client's written permission, of course) about the client unique needs and goals. ADD coaches should also have an additional skill: they need to be able to engage the client in strategic planning and design implementation plans. Coaches often have particular experience and strengths in the areas of time management, organization, and/or project management. Again, these are all practical skills which enable the coach to support the client in practical ways. In some cases, a friend, spouse or family member may attempt to take on the role of coach, encouraging the adult with ADD to stay on task and get things done. However, adults with ADD may be uncomfortable with or even actively resist accepting encouragement of feedback from someone they know well (and someone who has a vested, personal interested in changes being achieved). More importantly, the friend or family member may lack the specific skills or knowledge that will be most helpful to the adult who is struggling to overcome issues related to his ADD. For these reasons, it is preferable for an individual to utilize the services of a professional ADD coach whenever possible. Specialized training is highly recommended for individuals who would like to become ADD coaches. Currently, the best source of such training is the National Coaching Network (NCN), an organization established to provide referrals, training, educational materials and networking opportunities for coaches of adults with ADD. This organization was founded by Nancy Ratey, EdM, and Sue Sussman, MEd, both of whom are nationally recognized as coaches, trainers and speakers. (For more information on NCN, write to PO Box 353, Lafayette Hill, PA 19444 USA). In sum, coaching for adults with ADD is a useful adjunct to the traditional treatment of medication combined with psychotherapy. Indeed, coaching can provide the missing link that will enable an adult with ADD to successfully accomplish that change in daily life. Bonnie Favorite, EdD is an educational consultant and coach in private practice in Greensboro, North Carolina. -------------------------------------------------------------------------------- http://www.add-toronto.org/art_miss_link.html

בערך ב-6:30. פתחתי את המחשב בדף החדשות. ילדתי הקטנה באה והתישבה לי על הברכיים. "זו תמונה מפחידה" אמרה, והצביעה על התמונה של אופיר רחום ז"ל. למה, שאלתי. זה סתם ילד. סתם ילד שברח מהבית- השיבה. ומה קרה לו?- שאלתי הוא רץ על הדשא ונחש הכיש אותו, השיבה. ואני מסתובבת כל הבוקר, וקצת קשה לי להרגע. לא יודעת איך להמשיך לכתוב. ובכל זאת: השם אופיר הופיע לאחרונה בפורום ב-12.1. אם זה לא אתה, אופיר- תתן בבקשה סימן שהכל בסדר. אני יודעת שזו בקשה דבילית. גם אם לא תיתן סימן, אמשיך לקוות שפשוט גלשת למקום אחר. ולכולם, ממש ממש לכולם- אל תתפתו אף פעם לנסות להגשים פנטזיות , מבלי לבדוק טוב-טוב קודם לכן את מה שקורה במציאות.

זה לא אותו אופיר. אופיר של הפורום חי וקיים. תוכלי לפגוש אותו רבות בפורום פסיכולוגיה של נענע.

תודה, ממש מקוה שאתה צודק.

שלום לך. בקיצור נמרץ - יש לי בת בת חמש וחצי, ואחת הבנות שעושות לה בייבי סיטר ושהיא אוהבת, נהרגה אתמול בתאונה. איך מספרים כזה סיפור לילדה בגיל כזה?

שלום תמיר. את אותה הדילמה שיש לכם יש גם לי: איך מספרים לילדינו עליהם אנו כל כך רוצים להגן ולשמור, שבעולם קורים גם דברים איומים ונוראיים. שילדות יכולות לההרג כך סתם ללא כל סיבה. אינני מכירה את פרטי המקרה האיום ונורא הזה. הדרך לספר את זה היא בפשטות ובכנות. לא לטייח מצד אחד אבל לא להפריז בתאורים מן הצד השני. אפשר לדבר על התחושות שלכם- העצב, על הגעגועים שיהיו, להציע אולי לצייר ציור להורי הנערה או לעצמה- ומהרגע בו סיפרתם לה- לזרום איתה- לענות על שאלותיה, לספק את סקרנותה. תפיסת המוות בגילאים האלה (וגם בכל גיל בעצם) היא תהליכית וקשה להבנה. אצל ילדים המוות עשוי להתפס כזמני. הידיעה שהמוות הינו בלתי הפיך קשה להבנה. אל תתפלאו אם עוד קצת זמן היא תחזור ותשאל עליה- כאילו רק יצאה לשנייה מהבית. תצטרכו לחזור ולהסביר בעדינות וסבלנות שוב ושוב- להרגיע את חרדותיה ואת חרדותיכם. אני מקווה שעזרתי. אהיה פה לכל שאלה שתתעורר. תהיו חזקים. רוית.

נכון מאד - זאת הדרך היחידה לנהוג

תודה ותודה גם לד"ר פלד. אכן, מאחר ולא יכולתם לענות מייד והזמן דחק - כך עשינו, ובינתיים אנחנו עוברים את זה בשלום. את פרטי המקרה אפשר היה לקרוא ביום ו' בעיתון - נערה הידרדרה ממצוק בטיול ליד שדה בוקר - אנחנו תושבי המקום (מדרשת שדה בוקר) והקהילה קטנה ולכן דחק הזמן. לא ניתן היה לדחות את העניין כי לא רצינו שהילדה תשמע על כך שלא מאיתנו. שוב תודה.

שלום רב: הייתי מעוניינת לדעת האם מלבד סיבות נפשיות ישנם עוד דברים אבל פיסיים הגורמים לחרדות? ואילו בדיקות יש לעשות במידה ואני סובלת מחרדות למעט אבחון פסייאטרי/ פסיכולוגי? תודה.

גלית שלום חרדה בהגדרתה חייבת להיות תופעה נפשית. אין לה כל אינדיקטורים שניתן לאתר בבדיקות דם או בדיקות גופניות אחרות. המקור לחרדה יכול להיות כמעט כל דבר, בהחלט גם דברים שאינם נפשיים. למשל, מספר שעות לפני ששפעת מתחילה להשפיע יכולות להיות תחושות גופניות מוזרות שניתן לכנותן כחרדה. תחושות חרדה ניתן לחוש בגוף, כמו בבטן, בחזה, בקצב הנשימה והלב ועוד. בעיקרון חרדה היא תגובה של מתח או לחץ או אי וודאות בפני משהו בלתי מוגדר. אם מדובר במשהו מוגדר ניתן לכנות זאת פשוט פחד. מכל הנ"ל עולה שאין דרך לאבחן חרדה בשיטות שאינן פסיכיאטריות או פסיכולוגיות. נושא חרדה עולה לא מעט בפורום ואני מצרף סקירה שלי בנושא בהמשך. בברכה ד"ר אורן קפלן ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים שיש לעבדם בטיפול. גישה אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים: יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי קצר מועד ולשפר את איכות החיים. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. בנושא זה תוכלי לקבל ייעוץ מד"ר פלד בפורום. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי פניקה יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד.

בהמשך לשיחתנו בעמ' 100 הייתי רוצה לקבל ממך פרטים בנוגע לטיפול פסיכולוגי האם יש אפשרות לפנות לעו"ס בנושא? מה מספר הטלפון שלך?

גלי שלום. אני שמחה שחזרת. הייתי קצת מוטרדת מכך שנעלמת ככה. אשמח לעזור לך בבחירת מטפל. הטלפון מופיע בכרטיס הביקור- בלחיצה על שמי. בברכה.רוית.

שלום רוית אצור איתך קשר תודה גלי

ניסן שלום, אני פונה אליך כדי להתייעץ.יש לי תאומים, בן ובת בני 4.5 שנים. בתי בכל הזדמנות פורקת את רצונותיה בבכי. היא עקשנית מאד ויודעת לעמוד ולבטא את עמדותיה. לדוגמא: היא זו שמחליטה מה היא לובשת, ואני לא יכולה להתערב. היא מחליטה לצאת ביום גשום לחוג עם בגד קצר ואני לא יכולה לדרוש ממנה להחליף כי אז מתפתחת סצינה איומה, היא פורצת בבכי היסטרי שנמשך מעל שעה, היא רודפת אחרי בכל הבית ומבקשת שאני אתיחס אליה . אני כל הזמן בפחד שמה היא תפרוץ בבכי וזאת בלי שום סיבה. [היא יכולה ליפול למצב הזה בשניה. כאשר התייעצתי ואמרתי שהילדה נכנסת למצוקה, היו שאמרו כי אני במצוקה, היא מצליחה להכניס אותי למצוקה, היא יודעת לעמוד על שלה. אני לא יודעת איך מתמודדים עם בכי זה, עם הסיצנות הארוכות. היא הביאה אותי ממש למצב שאני מפחדת שהיא תבכה. שקד

שקד שלום. בתאורך את חוזרת ומדגישה את הפחד שלך מפני ילדתך. הפחד הזה מניע, מכתיב ושולט ביחסים. אני שומעת את המצוקה שלך, אך גם חושבת על ביתך שכבר שבוייה בדפוס הזה של התקשורת- ושתיכן נעות במעגל סגור של בכי ופחד. אני חושבת גם על בנך- האח התאום, עליו לא כתבת כלום, ואני שואלת לגביו- האם הוא בתפקיד הטוב, המרצה, הלא בוכה לעולם? האם יוצא שהילדה היא "הרעה" והוא ה"טוב"? נשמע כאילו נוצר פיצול ביניהם. חשוב שלשניהם תהיינה כל האפשרויות. כל הקשת הרגשית: שבקשר עם ביתך תהיה גם הנאה ושמחה, ולעומת זאת שגם לבן יתאפשר לבכות, להיות עצוב, כועס וכד'. חשוב לדעת יותר עליהם בכדי לענות לך באופן מקיף ורציני, אבל מן המעט שכתבת ברור כי הקשר אינו פשוט וכי כדאי לנסות ולהזרים קצת אנרגיות חיוביות על פני הפחד המאפיין את היחסים כיום. אני מאוד ממליצה לפנות לטיפול, אם לא עשיתם זאת עד כה. בטיפול יעזרו לך ולה לתקן את הקשר- כך שתחושו בטחון. מה דעתך? רוית.

אני מרגישה כל הזמן מנותקת מעצמי, מתפקדת מצויין, עובדת יוצרת, אוהבת. וכל הזמן יש לי הרגשה כאילו הכל קורה למישהו אחר אולי שיחות יעזרו, אולי אפשר להמליץ לי על פסיכולוג/ית שיעזור לי? (אני מאזור השרון)

כריס שלום רב, תכתבי לי אימייל או תתקשרי אליי. (הפרטים שלי בכרטיסי האישי, בהקלקה על שמי) אני יכולה להמליץ לך על מטפלים באזור מגורייך. בברכה, טלי פרידמן

טלי שלום תודה על התגובה המהירה האי מייל שלי הוא: [email protected]

אני אישה בגיל ה30 המוקדמות , נשואה באושר כבר שנתיים , ובעלי הוא הגבר השני בחיי , לפניו הייתי עם אחד לתקופה קצרה ומאז ועד היום רק עם בעלי (יותר מ 5 שנים) , בגלל ניסיוני הדל התעורר בי יצר הסקרנות ובאחד הטיולים לחו"ל היה לי סטוץ עם גבר אחר , שהיה בעל איבר מין גדול מאוד, נהנתי להיות איתו ועל כן בילינו מספר ימים ביחד , כשחזרתי לארץ לא יכולתי לספר לבעלי על החוויה המינית שעברתי מכוון שלבעלי יש איבר שהוא גאה בו אבל קטן(פחות מ 10 ס"מ) . אני יודעת שהגודל לא משנה , אבל החוויה היתה מסעירה ועוררה בי גירוי לעוד .וגם בארץ חוותי חוויה דומה עם גדול מידות . היחסים הזוגיים שלי ושל בעלי טובים ואני מגיעה לסיפוק מיני כמעט כל פעם . הוא אוהב ומפנק . אני חוששת לספר לו כי אני אפגע באגו הגברי שלו ואף יגרום לו למשבר כפול אחד הזוגיות ושתיים האיבר . ( אציין כי היו לו רגשות נחיתות בהתחלה לפני שנים ) . בעייתי היא שקשה לי לחיות בשקר מתמשך מבחינה זוגית , ומאידך קשה לי לשקר לבעלי ששלו הכי גדול והכי יפה שראיתי ( הוא מבקש ממני לפעמים ). הלכתי לטיפול פסיכולוגי חד פעמי בעניין אולם התבישתי במעשיי ולא יכולתי להתבטא ולספר את הכל . שאלתי על כן כפולה אחד - לנושא הסקרנות והיצר /הדחף , שתיים - לגבי ההרס המשפחתי שיגרם כתוצאה מכך

מיכל יקרה, לכאורה, השאלה שלך נוגעת בעניינים מוסרים. ההחלטה האם לספר לבעלך על הבגידה באמונו אינה קלה. מצד אחד קשה לך לחיות בשקר מתמשך, הפוגע בתקשורת ואף עשוי להתגלות באחד הימים. ומצד שני, אם תחליטי לספר לבעלך על מעשייך קיים חשש מוצדק לפגיעה קשה בקשר שביניכם, עד לכדי פרידה. אינני יכול להסיר מעליך את האחריות, ולהמליץ לך כיצד לנהוג. לכל בחירה שלך צפוי מחיר לא קל. עם זאת, מאחורי השאלה שלך מסתתרת אולי גם שאלה אחרת. את כותבת שאת נשואה באושר, ומצד שני יש בך סקרנות ודחף לקשרים מיניים עם גברים אחרים. אינני יודע אם ממדי איבר המין של בעלך הם הגורם לכך, או שאולי את מוטרדת גם מהיבטים אחרים של הקשר הזוגי. קשה לברר שאלות כאלו בפגישה חד-פעמית עם פסיכולוג, ואולי אם תפני לבקשת עזרה מקצועית ותעלי את הנושאים המטרידים אותך, כפי שהצגת אותם כאן, תוכלי לארגן מחדש את מחשבותיך ולהבין טוב יותר את מניעייך. המצב שבו את נמצאת אינו קל ואינו פשוט, וקו הגבול דק ומסוכן. פנייה לאיש מקצוע תסייע לך לקחת אחריות על מצבך ולא להיקלע למצבים שבהם תאבדי את השליטה. בברכה, דרור גרין

נראה לי שאיבדה שליטה כבר.

מתחיל לשעמם ורוצים הרפתקאות חדשות וכו את לא לבד בהרגשתך זו למעשה הרוב נמצאים באותה הסירה הנה לינק לדיון קצרhttp://www2.iol.co.il/communikit/scripts/forums/live/forums_single_25.asp?rootId=3399107&msg_id=3399107

מיכל שלום מעבר להערות שכבר קיבלת הייתי מציע לך לנסות ולהמשיך את התהליך אותו התחלת בטיפול הפסיכולוגי. זה טבעי שבפגישה ראשונה יהיה לך קשה להציג נושאים מביכים כמו מין אבל בעיני זו הדרך הנכונה, בין אם בטיפול אישי או בטיפול זוגי. מה שאת מתארת הוא ברמה ההתנהגותית "בגידה בבעלך", ועל כך קשה לך כמובן וזה מכניס אותך לקונפליקטים. אבל מה המשמעות של ההתנהגות הזו מבחינה רגשית עבורך? מה המשמעות מבחינת מערכת היחסים שלך עם בעלך - לא ברמה המקומית, אלא ברמה של איך ראית אותו בעבר, מה חסר לך בקשר איתו, או מה חסר לך בכלל, בלי קשר רק ליחסים עם בעלך. סקרנות/יצר/דחף כפי שאת מציינת אותם הם דברים טבעיים וצצים כל הזמן. בד"כ יש גורמים אישיים שמנתבים את ההתנהגות בפועל לגביהם. הרצון לספר לבעלך מגיע כמובן מרגשי האשם שאת מרגישה. אולם מה יקרה אם תספרי לו? סביר להניח שיהיה קונפליקט, ואת זה את יודעת, אבל מה המטרה של זה? אולי את מביעה משאלה שאם תספרי לו הוא יבין מה מציק או חסר לך ויוכל גם לתקן את זה. הבעיה שלא תמיד ניתן לעשות שינוי ברמה הרגשית ע"י פעולה חיצונית (במקרה הזה לספר). אני סבור שעדיין מוקדם לספר לו את כל הסיפור. כדאי קודם שתביני יותר לעומק מה משמעות הדברים הללו עבורך, מה משמעות שיתופו, ורק אחרי זה תוכלי להחליט כיצד לנהוג מתוך מקום של הבנה ולא מתוך רגשי אשמה בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן קפלן שבת-שלום, אני חייב לציין לשבח את דעתך לגבי המקרה של מיכל, אני מקווה שמיכל הבינה את הרעיון הכללי או את הרעיונות הכלליים בקו מחשבה שלך. ואם לא הייתי מציע לה לפרוש את הרעיונות האלה בפגישות. בהצלחה מיכל, תודה אורן, יוני לביא.

שלום לכולם אני במצב די מביך, מקווב שמישהוא/ משהיא יכול/ה לעזור. יש לי חבר כ- שנה ( מכירים כ- 4 שנים ) כשעברנו לגור יחד , מצאתי יום אחד בוידיאו סרט כחול , די הובכתי מהמצב שניקלעתי והתחלתי לשאול את עצמי שאלות כגון : האם הכל בסדר אצלנו? אולי חסר משהוא ? ( כי אני עדיין חושבת שהמין מצויין ) בכל אופן הסרתי את הבלבלות מהראש ואמרתי מותר! ואני לא צריכה להכנס לזה כי זה מצב אינטימי שלו עם עצמו בלבד. מאז הבחנתי שאין יום שהקלטות לא מוחלפות ( יש לו אוסף- תמיד ידעתי על קיומו של האוסף אבל לא ידעתי את התדירות הצפיה בהן , ושתבינו אין לי בעיה עם אוננות עם סרטים כל עוד ,כך אני חושבת, שזה מידי פעם ואולי לנסות לראות יחד) - בכל אופן זה הגיע למצב שאני ממש נפגעת נפשית ,כמו לדעת שבזמן שישנת החבר שלך צפה בקלטת לוהטת, וגם מה שלא נעים לי לדבר על זה - כי זה מצב כל כך אישי ואינטימי שאין לי מושג אם יש לי זכות בכלל לדבר על זה. אבל דיברתי , והוא אמר לי שזה הרגל של שנים , שזה לא קשור אלי וזה לא אומר שאם הוא מאונן וצופה זה עושה אוןתי פחות חשובה או פחות אהובה. הוא הבטיח לרדת בתדירות- אבל זה עדין פוגע, ומגעיל וכל פעם שאני חושבת על זה עולה לי בראש התמונה הכי פטתית שלו. ( ואל תבינו צפיתי בחיים שלי בסרטים שכאלו ולא נגעלתי- היום כל הקטע עצמו פשוט מגעיל ולא רואה בזה כבר שום דבר יפה ) אתמול זה התפרץ אצלי שוב ולא יכולתי לשתוק הוא בתגובה זרק את האוסף ( כמה קלטות עדיין נשארו )- יום אחרי וכבר ראיתי קלטת בוידיאו. אין לי מושג מה לעשות. זה מביך אותי ואין לי עם מי לדבר על זה . האם זה סוטה? או נורמלי ( הוא תיאר לי את זה כהרגל שמי שישמע יחשוב שמדובר בקריאת ספר ) מה לא בסדר או כן בסדר ? בנות, מבקשת את עזרתכן הכנה מה היתן עושות במקומי ( בהתחשב בזה שהקשר הוא חזק מאוד - זה זה אם שואלים ). חייבת לציין שאפילו שהוא זרק את רוב הקלטות תחושת הגועל נשארה. מה עושים?

א לדעתי הכל תמון בתיקשורת בינכם , ועלייך לשאול ת עצמך מה מביא אותו לכך ? האים היחסים בינכם פתוחים מספיק בכדי לדבר על נושאי המין השונים כגון פנטזיות וכ"ו . ישנם המון גברים אשר צופים בסרטים כחולים ולפעמים אנחנו הנשים צריכות להבין כי האופן בו הגברים מסתכלים על המין שונה מדרכנו אנו . עצתי אלייך (מנסיון) - דברי איתו , תני לו להבין שהכי חשוב זאת את והוא והאתם ביחד , ואם הוא כבר ביצע צעד התחלתי וזרק את הכל ו/או הרוב , זו פריצת דרך , והכי חשוב בגלל שזה נושא רגיש יש לנהוג בעדינות ובהאהבה כי זה המפתח לכל בהצלחה !

אני שואל את עצמי עד כמה מביך ההרגל המביך. נגיד- יותר מביך מגבר שהרגלו המגונה הוא להפליץ בחברה? או... לגרד בביצים? או לחטט באף ובאזניים, להשמיע הערות עולבות וחסרות טאקט באזני אנשים שיקרים לך, לא להתקלח ימים שלמים, ועוד ועוד... מה את אומרת?

תבקש שיזמינו אותך, שתגרש לו את כל השדים.

א. יקרה, סטיה היא עניין נורמטיבי, והיא נמצאת בדרך-כלל במחשבותיו של המתבונן. מה שבעיניך הוא בגדר סטיה, עשוי להיות עניין של מה בכך עבור מישהו אחר. נראה לי שחבל יהיה לסכן את הזוגיות שלך בגלל קלטות הוידיאו של החבר שלך. אני יכול להבין את הקושי שלך, ואפילו את הסלידה שלך מהנושא, ואולי אפילו את מעט הקנאה הנשמעת בין הדברים (לכאורה, הוא 'בוגד' בך עם עצמו). אבל נראה לי שזכית בבן-זוג רגיש ומפרגן. הוא לא הסתיר ממך את ההרגלים הקודמים שלו, ובשל רגישותך הוא ממשיך לצפות בסרטים האלו לבדו. כאשר הבעת את הסתייגותך הוא ניסה לרצות אותך וזרק את כל הקלטות. אלו סימנים רבים של התחשבות ונסיון לרצות אותך. מדוע שלא תנסי לקבל אותו כפי שהוא, ולהתעלם מן החלק הזה, שאינו מוצא חן בעיניך. בחיים זוגיים יש מקומות רבים של אי-הסכמה. אני בטוח שבעתיד יהיו גם דברים נוספים שלא תאהבי בחבר שלך. האם זו סיבה להיפרד, או לכעוס, או להיפגע? ההחלטה, כמובן, בידיך, אבל כדאי לשקול את הדברים בכובד ראש, ולא להוציא את הדברים מפרופורציה. אני משער שתמצאי כאן אנשים שיהיו שותפים לסלידה שלך, ואחרים שיאמרו שמדובר במשהו טבעי ורגיל. עליך לסמוך על רגשותיך ועל תחושותיך בלבד. אם אכן הצורך של חברך לצפות בסרטים פורנוגרפיים פוגע בך באופן בלתי-נסבל, יתכן ותאלצי לוותר על הקשר, או לנסות ולכפות עליו את רצונך. ומצד שני, אם הקשר חשוב לך ואת אוהבת את חברך, אולי תוכלי להתגבר על הסלידה ולהמשיך לאהוב אותו גם כך. בהצלחה, דרור

א שלום בקרב זוגות ישנה פעמים רבות אשליה של הכרות מושלמת. שאחרי תקופה מסויימת אנחנו מכירים אחד את השני כל כך טוב שלא יכולות להיות עוד הפתעות. ואז כשמגיע הפתעה, משהו לא מוכר, קורים שני דברים. אחד, התגובה הספציפית למה שקרה, והשני, תחושה של הלם מהעובדה שהתגלה משהו חדש ולא מוכר. יש צורך להתמודד עם שני המרכיבים. ברמה של נושא הקלטות חשוב להבין במה הן משרתות אותו ובמה הן מרתיעות אותך. ברור שיכולה להיות תשובה טריוויאלית שאומרת שזה סתם מין, אבל ברור שזה יותר מזה. למשל, יחסי המין שמורים בד"כ ליחסים הזוגיים ואז הקלטות עלולות להיתפס על ידך כסוג של בגידה. ברמה של ההפתעה, הדבר יוצר סוג של משבר אמון. גילית משהו חדש שלא מוצא חן בעיניך וזה מעלה אולי שאלות אילו הפתעות עוד נכונות לך בקשר הזה. מאחר שאת מדברת על קשר ארוך ורציני הייתי מציע לכם לפנות לייעוץ זוגי. סיפור הקלטות בעיני הוא סימפטום או סימן למשהו שאינו מוסכם ביניכם ושפוגע בהרמוניה של הקשר. מדבריך נשמע שאינך מסוגלת להניח את זה בצד, ושאם תעשי זאת תמשיכי להיות מוטרדת. תחושת "גועל נפש" שציינת עלולה להשליך על המערכת הזוגית ובוודאי על יחסי המין. זה משהו שצריך לפתור ולא להשאיר פתוח. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני חושב שאת מנפחת את הנושא קצת יותר מידי. אם החבר שלך היה רואה ספורט ונהנה ומתלהב היית מסתכלת עליו שמחה שטוב לו או שהיית חושבת שזאת סטייה שהוא מתלהב יותר מכדור רגל מאשר מדברים שהוא עושה איתך. אני חושב שאת צירכה להיות בטוחה בעצמך כשאת קובעת שהבעיה בו (סטייה?). הרי אם הוא לא היה רואה סרטים הוא בודאי היה מאונן כשהוא לבד . ואם הוא מאונן בלי לראות סרט הוא גם סוטה? או בוגד? אני חושב שכדאי שתסתכלי על כל העניין שוב, חבל שזה ישב לך איפה שהוא בפנים ויציק לך כשיכול להיות שבלי כוונה בראש שלך זה נהיה משהו יותר גדול ורציני ממה שזה באמת. אני גם לא בטוח שהוא ישמח ללכת ליעוץ בגלל שהוא אוהב לראות סרטים כחולים. הרי הסרטים זה סוג של פנטזיות מוכנות מראש לעצלנים ואת לא מפנטזת?

הארת את עיני ... תודה.

היה לי חבר שעזב אותי למרות שאני יודעת שהוא כן אוהב , הוא מנסה לשחק אותה כאילו לא אכפת לו , אבל אני יודעת שכן אכפת לו , המון זמן הוא אמר שהכל בגללי , בגלל שאני חברותית מידי , ויש לי המון ידידים , אבל אני נאמנה ! בחיים לא הייתי עם איש מלבדו. היה קשה לו עם זה . הוא אפילו אמר שאני צריכה טיפול פסיכולוגי , ואני אמרתי לו שעליו לבטוח בי , ובגלל זה רבנו ועכשיו הוא איננו . אני לא חושבת שבגלל שהמון אנשים מכירים אותי אז יש בי פגם , להפך אם הוא לא בוטח בי אז שילך. אני חושבת שהקנאה שלו אובססיבית וחולנית , כל הזמן הוא היה שואל אותי מלא שאלות ומשגע אותי ואני הייתי מתרגזת . באופן כללי היה לנו טוב ביחד , ואפילו ניתקתי את הקשר עם רוב הידידים והחברים שלי בגללו , הרגשתי שהוא מחניס אותי לכלוב. באופן כללי אהבתי אותו אבל הרגשתי חנוקה , וזה גרם לנו להמון ריב . שבסוף נפרדנו הוא היה ויהיה הראשון וזה קשה , עכשיו אני לבד ואין לי כח לחברים ,לידידים לכלום. אצל מי הבעיה ? מה עושים? , שמעתי שיש לו חברה חדשה וזה משגע אותי אני מרגישה כאילו אני מקנאה לו ,

הילית יקרה, לפי התיאור שלך, הצלחת לסיים קשר לא קל, שחנק אותך. תמיד קשה להיפרד, גם כאשר יש בפרידה משום הקלה. וקשה עוד יותר להיווכח שבן זוגך לשעבר מצא חברה חדשה. זה אכן מעורר קנאה ומשגע. מה עושים? ראשית, נזכרים קצת בקשר שהסתיים, ומרחמים קצת על החברה החדשה שלו. ושנית, יוצאים לחפש חבר חדש. נכון שאין לך כוח עכשיו לחברים ולחיפושים, אבל דווקא משום כך כדאי להתאמץ ולא להישאר לבד. צאי החוצה, פגשי חברים ואנשים, וגם באינטרנט יש אפשרויות לא מעטות לפגישות. אינני יכול לנחם אותך בכך שכאב הפרידה הוא חלק מכל פרידה. אבל נדמה לי שהראיה המפוכחת שלך, והידיעה שאינך רוצה לשוב לקשר החונק הזה למרות הכאב, הם הכוח שיאפשר לך להתגבר על התקופה הקשה ולהמשיך הלאה. אי שם יש מישהו שמחכה לך. ואני שולח לך חיוך, דרור גרין

ושלישית לוקחים דף ניר מחלקים לשנים ורושמים, בצד אחד מה טוב בו, ובצד שני מה לא טוב בו, לא מתעלמים אפילו מהדבר הכי קטן. אחר כך יושבים וקוראים שוב ושוב, במיוחד את מה שלא טוב בו, בוכים קצת מתאבלים קצת על מה שכן טוב בו, לוקחים את החלק של הניר עם הדברים הטובים, קורעים לחתיכות קטנטנות ושוטפים באסלה, אחר כך קוראים שוב את מה שנשאר ביד, תולים על המקרר עם מגנט לתזכורת.

כותבת בשם חברה לפני 8 חודשים היה ג'וק די גדול בביתה האבא לקח את הג'וק זרק לשירותים וסחב את המים. בנו שהיום בן 3 ראה זאת ומאז הוא לא מוכן ללכת לשירותים לבד. ובהתחלה אף חזר לעשות את צרכיו בסיר. האם יש דרך כלשהיא להוציאו מהטראומה ? נכון להיום הוריו כמובן לא נלחמים בו, אלה משתפים פעולה ואכן מלווים אותו לשירותים. ומצפים שזה יעבור עם הזמן....

לעשות טקס חיטוי וניקוי האסלה מג'וקים, שהילד ישפוך חומר לשירותים ישפשף במברשת ויוריד את המים, ויגיד שהוא זורק את הגו'ק החוצה. כאשר הוא יעשה את זה , זה יתן לו ביטחון. שהדברים בשליטתו.

שלום! הרעיון של שיר- לערוך טקס כדי להפתר מהג'וק הדמיוני ומהפחד גם יחד- הוא נחמד, אך לא בטוח שזה אכן יפעל, מסיבה פשוטה- לא בטוח שהפחד של הילד אכן נובע מהארוע המתואר. כדי לתת פתרון אחר לפחד של הילד, צריך להיות בטוחים שאנו יודעים את הסבה לכך. אצל ילד בן 3 פחד משרותים עשוי להיות פחד התפתחותי נורמלי ותקין. במקרה כזה התנהגות ההורים מאד מתאימה . מאידך- יכולה להיות סיבה אחרת (ולאו דוקא טראומה.) כדאי להציע להורים להתיעץ עם איש מקצוע (נסי אפילו להפנות אותם כאן לפורום) ולו על מנת להסיר דאגה מליבם. בהצלחה !

שיר תודה על התשובה הסתבר שטקס זה כבר בוצע אך לא עזר.

נאוה שלום. גיל שלוש הינו גיל של דמיון מפותח- בו הדמיון והמציאות לעיתים קרובות שזורים זה בזה- והילדים חיים בעולם עשיר בו לעיתים קרובות קשה להם להבחין בין דמיון ומציאות. חלומות הלילה הינם מאוד מציאותיים. המפלצת שעליה חלמו הינה ממשית מבחינתם ולא יעזרו ההסברים שאין מפלצות בעולם וכד'. כאשר הפחדים מציפים ומפרים את שיגרת החיים וההתפתחות- נדרשת הורות מאוד יצירתית ובמקרים מסויימים כדאי להעזר באיש מקצוע- בכדי לעבד את הפחד ולאפשר לילד להתגבר או למצוא פתרון לדבר המהלך אימה. זהו בעצם שילוב בין מה ששיר הציעה לך למה שרחל הוסיפה. אולי תספרי לנו באמת עוד קצת פרטים- אם ידוע לך גם לגבי הילד, לגבי האופן בו בוצע הטקס- וכיצד הגיב אליו. טוב שההורים אינם נלחמים בו. מלחמות במצבים כאלה עשויות רק להחריף את הבעיה- חשוב לנסות ולהבין את מה שהוא מרגיש- ולהגיב אליו באמפתיה וביצירתיות. באחד מסיפורי איתמר יש סיפור על השד עליו חולם איתמר. אביו של איתמר מצטרף אליו למסע יצירתי- בו הם מכינים מלכודת לשד- ובסוף מגלה איתמר ש"השד לא נורא כל- כך"- קטן, לא מאיים ואף מפוחד בעצמו. קחו את הסיפור הזה כקו מחשבה- ואם תירצו שנמשיך לחשוב ביחד- אנחנו פה. בהצלחה. רוית.

אני נמנע ללכת לאולמות הקונצרטים משום שבשל הפרעות מצב רוח אני נכנס לפעמים לחלומות בהקיץ ויש לי קושי להתרכז האם יש לכך פיתרון ?? האם גם אנשים שלא סובלים מהפרעות יכולים לשמוע בכל עת אמ TURNGALILA הרביעיות האחרונות של בטהובן ,חמישית המיתרים של שוברט וטירתו של כחול הזקן

שאול היקר, מן ההודעה שלך קשה לי להבין מהו הקושי, המונע ממך ללכת לקונצרטים. לכן גם אינני יכול להציע לך פתרון. אבל אין זו חובה להקשיב למוסיקה דווקא באולמות הקונצרטים. האזנה למוסיקה קאמרית, כמו זו שציינת כאן, דורשת ריכוז עמוק ולעתים קל יותר להקשיב לה דווקא בבית, או אפילו באוזניות של דיסקמן. אם אתה נהנה להאזין לרביעיות האחרונות של בטהובן, שהן היצירות המופשטות והמורכבות ביותר שכתב, אכן זכית במתת גדול, ואני בטוח שאתה מפיק מכך לא פחות ממי שמאזין להן באולם הקונצרטים. אם אתה מוסיף לכך את החמישיה המופלאה של שוברט ואת כחול הזקן של ברטוק, אתה שב ומצדיק את טעמך המוסיקלי המשובח, ומעורר בי את הרצון למהר ולהאזין למוסיקה המופלאה הזו. ואני מאחל לך שתיהנה מן המוסיקה. דרור

האם אוכל לקבל מידע מלא, או הפניה לאתר מתאים, על SSRI (slow serotonin reuptake inhibitor). תודה!

תכנס לאתר google.com ותקיש SSRI

התוצאה מאכזבת... בכל זאת אולי אפשר לקבל מידע או קישור טוב... תודה, יובל

חרדה ודיכאון תרופות תרופת הבחירה לחרדה שייכת למשפחה של תכשירים המכונה SSRI (serotonin specific reuptake inhibitors) כיוון שפועלים על איזון הסרוטונין במוח (סרוטונין הוא חומר טבעי של המוח המאפשר לתאים של המוח לתקשר בינם לבין עצמם) למשפחת התכשירים נוגדי חרדה ודכאון (דהיינו SSRI ) שייכם ה-פרוזאק המפורסם, הגרסאות הישראליות והחדשות שלו אפקטין ו"פריזמה" תכשירים נוספים הם "סרוקסאט" ציפראמיל" "רמרון" לסרוקסאט גרסה ישראלית חדשה "פאקסין" וכו.... תופעות לוואי תופעות לוואי של התכשירים נוגדי חרדה (דהיינו SSRI ) הם בעיקר 3 "בחילה" "ירידה בחשק מיני" "עייפות תשישות" - איך מתמודדים עם תופעות לוואי ? - עם נוטלים את הטיפול על בטן מלאה - אין בחילות - לקיחה ליפני השינה חשובה במקרה של טשטוש ועייפות מהתרופה

למה אבל באמת למה מכל פיפס אני בוכה נמאס לי לפעמים אני מנסה בכל כוחי לעצור את הדמעות והן פשוט פורצות אינני רוצה שיראו זאת אחרים ובכל זאת הן יוצאות למה איני מצליחה לשלוט בבכי האם ניתן באיזושהיא צורה להתגבר על - כך?????????. זה פשוט מתסכל לרצות לעצור את הבכי ולא להצליח ,וזה אף גורם לבכי להתגבר!!!

אינני בוכה אף פעם אינני תינוק בכיין אך למה זה אמא, למה זולגות הדמעות מעצמן? ספרי לנו קצת על עצמך- בת כמה את? ממתי זה ככה? אולי בכל זאת יש דבר או שניים שמשמחים אותך? :)

אורנה שלום רב, בהמשך לדבריה של רחל, גם אני רוצה לשמוע ממך פרטים נוספים אודותייך: גיל, מצב משפחתי, מה את עושה בחיים ועוד פרטים שאינך מפחדת לחשוף כאן. באופן כללי יש סוגים רבים של אנשים, רגישים יותר ורגישים פחות. זה מתאפיין לפעמים בקלות או בקושי של פרץ הדמעות. אני מכירה לא מעט אנשים שבוכים מכל דבר, גם מהדברים השמחים שבחיים. אני יודעת שזה לא תמיד נעים, אבל זה חלק מהאישיות ומהאופי. השאלה היא אם יש דברים נוספים הנלווים לבכי שמפריעים לך. בקיצור, תכתבי קצת יותר על עצמך ועל עניין הבכי, ואתייחס בהמשך. חיוך. :) בברכה, טלי פרידמן

אני לא תמיד כזו עצובה ולא תמיד בוכה... יש גם הרבה רגעים יפים בחיי אני עובדת ויש לי ילדים מקסימים שגורמים לי להרבה אושר אני מבלה ונהנת בחיי בהרבה מקרים!!!! א ב ל .......... כשעצוב לי ורע לי ,כמו לכל בן אדם אחר.......... למה אין לי אפשרות לעצור את הבכי ,למה הדמעות ממהרות לצאת למה אין לי אפשרות להתגבר על הדמעות (ואני לא מדברת על העצב) כשאני רוצה לא לבכות למה בכל זאת הדמעות יוצאות???? הדמעות והבכי מראות קטנוניות מסוימת ומין חולשה וזה מאוד לא מוצא חן בעיניי אך זה ממש בלתי נשלט.... :)

קודם כל תודה על התשובה המהירה, אני הצטרפתי לאתר שלכם לא מזמן וזה מאוד עוזר , נותן לי הרבה דברים חדשים ללמוד וזה מאוד מהנה. רציתי לשאול באותו קשר( מצבי רוח משתנים) . האם יכול להיות שהבלוטת התריס לא עובדת נכון ולכן יש מצבי רוח שונים. אתמול שכתבתי אני ההיתי מאוד עצבנית והיום כמעט ולא..... איזה בדיקות דם רצוי שאני אבקש ( אני לא גרה בישראל אני גרה בארצות הברית) לכן כדי אם אפשר להמליץ על בדיקות חשובות... תודה מראש

שינויים הורמונאלים כולל תת-פעילות בלוטת הטריס הם רק אחד מני רבים מהסיבות לשינוים במצב הרוח

אוס יקרה, אני שמח שהפורום שלנו מסייע לך שם, מעבר לים. למצבי רוח משתנים יכולות להיות סיבות רבות, ולא ניתן לגלות אותן באמצעות האינטרנט. אל תמהרי להסיק מסקנות לגבי בלוטת התריס, או תופעות גופניות אחרות. אם את מרגישה צורך בכך, את יכולה לפנות לרופא ולבקש בדיקה כללית. מן התיאור שלך אינני בטוח שמדובר בבעיה כזו, אבל אם זה עשוי להרגיע אותך כדאי שתפני לרופא. בברכה, דרור גרין

שלום, דווקא אני מציעה לך לבקש בדיקות אלו: tsh - tt3 - ft4 וכמו כן בדיקות דם של ויטמינים ומינרלים. גם לי הסתבר ש ה"דכאונות "שלי נובעים מפעילות יתר ובנוסף לדכאון גם תחושה תמידית של חום,רעד,סחרחורות,תיאבון מוגבר,יציאות מרובות. התחלתי בטיפול של מרקפטיזול ואני יכולה להגיד שיש שינוי לטובה. סוף סוף קר לי! ,אני לא רעבה כל הזמן ויציבה. ברור שחשוב לבדוק את הדברים גם מבחינה פיזיולוגית וגם מבחינה נפשית.

ד"ר שלום אני בת 24, וחברי בן 28, אנחנו יוצאים כבר כשנה יחד ומתכננים להנשא בקרוב, הוא סיפר לי שהוא נוטל תרופה בשם קלונקס מידי יום, בגלל כאבי ראש לדבריו, במשך כל תקופת היותנו יחד הבחנתי באופן ברור ביותר שחברי סובל מחרדות בלתי הגיוניות ובלתי מוסברות ממחלת האיידס, לא רק שבלי שום סיבה הוא שלח אותי פעמיים להבדק, הוא מפחד שאני אפילו מאכילה תינוק, מנגבת ידיים במגבת שלא שלי, או כל דבר אחר שברור לשנינו שלא ניתן להדבק מכך, אני מרגישה ששאלתי היא קצת מוזרה, אך באמת הוא מתנהג בצורה מפחידה, ואני לא יודעת מה עליי לעשות כדי להבין אותו, אגב הוא גם מאוד אובססיבי לדברים נוספים כמו ניקיון, ותכשירי קוסמטיקה. שאלותיי הן: מהי המחלה ממנה סובל חברי? מהי תפקידה של תרופת הקלונקס? מה עשוייה להיות ההשפעה של התנהגותו על מערכת היחסים בינינו? ואיך אני צריכה להתנהג איתו בעקבות הבעייה? תודה רבה דנה

שלום לך דנה תבררי מי נתן לו את הקלונקס ומדוע מותר לך לדרוש אבחון שעבר כדי לקבל את הטיפול קלונקס ניתן בד"כ להרגעה אבל לא למקרים של טיפול ארוך (שנים) כי הוא גורם להתמכרות - מי שלוקח קלונקס שנים מתמכר לו כמו לסמים - להדגיש מדובר בתכשיר מקבוצת תכשירים יחידה בפסיכיאטרייה שגורמת להתמכרות ולכן פסיכיאטרים לא אוהבים לרשום אותה. ההרגשה שלך שמשהוא מוזר אצלו בחשיבה ובתפיסת-העולם מדאיגה כי יתכן ומתפתחת מחלה נפשית. איך הוא מתפקד בחיי יום יום ובעבודה? כדאי לדעת עוד אינפורמציה לייעץ בהמשך בברכה דר' פלד

ד"ר פלד שלום רב, ברצוני להודות לך על תשובתך, ובהמשך לכך ביררתי דברים נוספים אודות תרופה אותה נוטל חברי, אין הוא נוטל את התרופה באופן קבוע, אלא לדבריו רק כאשר יש לו כאב ראש, את התרופה רשם לו פסיכאטר (ראיתי בביתו מרשם חתום בידי פסיכיאטר), והוא נוטל אותה מספר שנים, בחיי היום יום כפי הנראה הוא מתפקד בצורה נורמלית לחלוטין- אקדמאי ועובד כעצמאי מצליח, אך הדברים הקטנים שהצגתי בשאלתי הקודמת, מטרידים אותי, וחששי כפי שבטח שמת לב שהוא מפתח איזה מחלת נפש שאאלץ להתמודד איתה בעתיד, לאחרונה למשל ישבנו במסעדה לפתע הוא שמע זוג שיושב לידנו מדבר על איידס, הוא נכנס לחרדה, וביקש שנעזוב את המקום, הוא שואל אותי שאלות מוזרות כמו : "את לא האכלת איזה תינוק לאחרונה ? אם כן את צריכה להבדק", ועוד הרבה דברים מוזרים כאלה, הוא אומר לי שהוא מודע לזה שיש לו פחד מדבר ספציפי אחד ואין לו מושג למה, בנוסף אני רואה שהוא אובססבי לדברים נוספים כמו ניקיון. מה עליי לעשות כדי להתמודד עם המצב אליו נקלעתי? תודה רבה דנה