פורום פסיכולוגיה קלינית

איך חוזרים לאכול? היום ישבתי מול הדיאטנית ורק שמעתי אותה אומרת לי "את בתת תזונה","הגוף שלך במצב מאוד לא טוב", "את חייבת להבטיח לי לאכול ולא להקיא" , "תסמכי עלי אני רק רוצה לעזור לך " , "את צריכה להאמין בי.אני מבינה במיקרים האילו". אבל איך מיישמים את זה כשיש תחושת דחייה מאוכל? התווכחתי איתה שתוריד לי את הגבינה מהתפריט .אמרתי לה "מה זה משנה עוד 50 קלוריות" אז היא אמרה לי "אילו עוד גרמים של סידן לגוף שלך". היא כ"כ מתוקה,והיא לא איזו אישה מבוגרת שלא מבינה מה אני מדברת איתה.היא מאמינה שקשה לי.מבינה בהפרעות אכילה.באמת איכפת לי ממה שהיא אומרת.אבל לא מצליח לי.באתי הביתה ומכל הלב חשבתי להתחיל לאכול,ובכל זאת הקאתי. יש לזה פיתרון?

אנג'ל שלום רב, יש לזה פתרון חלקי: ללכת לטיפול טוב שיתמוך בתהליכים שקורים אצל הדיאטנית, ויהיה המשך ישיר שלהם. במקביל לכך מין הסתם מתרחש תהליך אישי-פנימי שאולי יצליח להניא אותך מההקאות. מדובר בעיקר בשיכנוע עצמי, וממש לא לוותר לעצמך. כן אני יודעת שהתשובה שלי בוודאי מאכזבת אותך, אבל צר לי, אין פתרונות קסם. שתיהיה שבת קלה ככל האפשר, טלי פרידמן

שלום, קודם כל אני שמחה מאוד שניתנה לי הזכות לשאלה שלך מהמון המון סיבות. אני רוצה לציין שאני בת 14 ולפני כחודש אובחנה אצלי הפרעת אכילה. מכיוון שעם הזמן וככל שהבעיה אצלי החמירה, כך התווספו אצלי החדים לאכול והחששות מאוכל והמחשבות שמגיעות לאחר שאתה אוכל והדחייה מהאוכל ותחושת הגועל שהרגשתי ואני ל-ח-ל-ו-ט-י-ן מרגישה אותו עד עכשיו, כאשר אני נאלצת לאכול. כעת אני מאושפזת ביחידה להפרעות אכילה בביה"ח שניידר. "תפסו" אותי לפני כחודש כאשר נקבעה לי פגישה עם רופאה שמתמחית בנושא, הם הבינו שאני נמצאת במצב של חיים ומוות והכניסו אותי לאישפוז מלא בחדר מיון. למרות זאת סירבתי לאכול. הבנתי שאני במצב של חיים ומוות ושאני "צריכה" לאכול גם אם אני לא רוצה, אבל אני פשוט לא הייתי מסוגלת. קפאתי במקום כשהאוכל הוגש לי, נגעלתי ממנו, וידעתי מה הוא יעשה לי לאחר מכן, הפחדים, החרדות, תחושת הגועל. מוכר לך? לחלוטין. ואל תחשבי או שאפילו תעלי על דעתך לרגע שכעת אני נהנית לאכול, או שכעת האוכל לא גורם לי להרגיש אשמה, ומגעילה, ודוחה, ושמנה, אבל יש רק מילה אחת שיש לי להגיד לך בנושא הזה : ה ת מ ו ד ד ו ת ! כשהייתי במיון סירבתי לאכול, הם הכניסו לי צינור לאף שדרכו הואכלתי במשך 5 ימים. אני רוצה להבהיר לך מה עבר עליי עדשהגעתי לאן שאני נמצאת בו היום. לא יכולתי לישון, היה לי קשה לנשום, לדבר ולזוז. הגעתי למחלקה עם משקל של ילד בן 9 , היה לי דופק של בן אדם מת,. נדקרתי, נבדקתי ואף דיברתי עם פסיכיאטרית שכתבה המלצה לגבי מצבי שלפיה יש לאשפז אותי במחלקה פסיכיאטרית. האמת היא, שיש לי עוד המון מה לכתוב לך, עכשיו אני נמצאת במעין מצב של הכחשה לגבי מצבי, אני מעדיפה להתעלם מהשמות שיש לבעיה שאובחנה אצלי ולא לדבר עליה. אני מעדיפה להתמודד עם כל הבעיות ללא שמות ותארים. בכל אופן אשמח לדבר איתך מכיוון שאת מזכירה לי אותי, בדיוק! ואני זוכרת איך נשמעתי כמוך, בדיוק! ועכשיו אני חושבת בצורה דומה אבל ההסתכלות שלי על הדברים היא שונה, מכיוון שהבנתי ש"נתפסתי" ויש לי שתי בחירות: סירוב לאוכל ואישפוז במחלקה סגורה, ששם ההאכלה נעשית בכפייה. או אכילה - דבר שלדעתי הוא נוראי ומגעיל, דוחה ומזוויע, שכרוך שקשיים ובעיות שאין לי צורך לפרט מכיוון שאת מודעת אליהם בדיוק כמוני. אני אשמח לדבר איתך. מאוד מאוד מאוד. 03-9384333Angel כתב/ה: > > איך חוזרים לאכול? > היום ישבתי מול הדיאטנית ורק שמעתי אותה אומרת לי "את בתת > תזונה","הגוף שלך במצב מאוד לא טוב", "את חייבת להבטיח לי לאכול > ולא להקיא" , "תסמכי עלי אני רק רוצה לעזור לך " , "את צריכה > להאמין בי.אני מבינה במיקרים האילו". > אבל איך מיישמים את זה כשיש תחושת דחייה מאוכל? > התווכחתי איתה שתוריד לי את הגבינה מהתפריט .אמרתי לה "מה זה משנה > עוד 50 קלוריות" אז היא אמרה לי "אילו עוד גרמים של סידן לגוף > שלך". > היא כ"כ מתוקה,והיא לא איזו אישה מבוגרת שלא מבינה מה אני מדברת > איתה.היא מאמינה שקשה לי.מבינה בהפרעות אכילה.באמת איכפת לי ממה > שהיא אומרת.אבל לא מצליח לי.באתי הביתה ומכל הלב חשבתי להתחיל > לאכול,ובכל זאת הקאתי. > יש לזה פיתרון? >

את היית כבר בת 21, בשמים נצנץ לך כוכב, בלילות גבר הסבל שלך בימים לבשת מסיכה, אילו ידענו לחיות, בתוכי, אני מודה לא ידענו איך אמר אבי "ראיתי בחיים איך הזמן חולף".. היה לך כבר נהדר, אבל עכשיו גם זה נגמר הפסיכולוגית נפטרה, אתה שוב בצרה.. (זה בא) לשונה של... בפיו של מישהו התרסקה, כבר אין חברה.. אתה יודע שזה בא, ולא אמרו לך מילה. דיכאון, עוד סיפור עצוב בגוף ראשון לא יכול כבר שני לילות לישון מה אתה עושה שם ,בחלון? במקום די מפחיד שנקרא לו הבית גר אדם מבולבל שנראה לו אני כי למרות שיש שמש יש הרבה אנשים אפורים.. במקום די מגעיל שנקרא לו הבית בן אדם שם שותה בקבוק אחרי בקבוק, הבן אדם הזה הוא האבא שלי בדיוק.. עכשיו מעונן... בנהובמבר כתבה לי מכתב די קורע, בדצמבר בגשם נסעה אל הוריה, כי גם היא נהרסה כמו כל האנשים רצתה להרגיש קצת מגע אנושי. עכשיו היא יוצאת לרחוב כדי לקבוע, שהיא לא לבד שיש מליונים כמוה.. שרוצים לאהוב ולאבד את החושים להרגיש מקרוב קצת, מגע אנושי. אל תקטפי פרי אמונים מתוך עצי תקווה, ואל תתני לשמך להיות כמו רעש של צפירה, אל תגלי את סודותיך לתוך אוזנו של זר וכשאחזור, האם קולי עוד ישמע מוכר? ותני לי את הכח שוב להתעודד כי כמו גשם על המים עכשיו אני פוחד. אדם בתוך עצמו הוא גר בתוך עצמו הוא גר. בתוך עצמו הוא גר. לפעצים עצוב או מר הוא, לפעמים הוא שר, לפעמים פותר דלת לקבל מכר, אבל, אבל לרוב, אדם בתוך עצמו נסגר.. הלוואי והשירים האלו היו מפסיקים להתנגן אצלי.

סתיו, אביב גפן ושלמה ארצי אכן יודעים למלל היטב תחושות הקיימות אצל רבים מאיתנו: הדיכאון, העצבות, הבדידות, הקושי והכאב. אני מניחה שאת שומעת אותם כי הם משקפים עבורך משהו פנימי שלך. לעיתים זה טוב לשמוע אותם, זה מצליח למלל עבורנו מה שאנו עצמנו מפחדים להגיד. וחוץ מהשירים, את מספרת למישהו על מה שאת חשה? את תמיד יכולה לכתוב אלינו. גם דברים שאת כותבת. אני משוכנעת שזה יהיה לא פחות "מעביר תחושות" מהשירים. מה דעתך? בברכה, טלי פרידמן

טלי, אני לא חושבת שמגיע למישהו עונש כזה, לשמוע אותי מדברת.. אחד משנינו בטוח ימות. אני חושבת שעדיף שירים על מילים, במיוחד כשעצוב. בכל מקרה לאף אחד גם ככה לא איכפת מה אני מרגישה, אנשים לא מתחברים לרגשות שלי אבל לשירים כן. לילה טוב סתיו.

סתיו, למה הלוואי?

לפעמים עדיף לא להרגיש כלום, זה הכל.

Hi, i just wanted to tell you that i spoke with Yael and she said she didn`t actually work with chidren privatly but she would see me to talk,so i have arranged to see her tonight at 8,i just hope i can find an arrangment for my kids so i can go to see her, I will let you know what happens ,thankyou for all your help............... Lisa!!!!!!

Lisa Hi!!! I'm so happy to read your mail. I will be happy to hear how you are doing. Be patient- things might take time before improving. Good luck. Ravit.

Ravit hi, well i didn`t go this evening i cancelled i got scared i don`t know why i have to do this i know but it`s a bit more complecated than you think i`ve been in a terrible mood for the past day or two i keep crying and feeling so down and really nervous i wish i could go to sleep for like a really long time and wake up to find that every thing is alright

בוקר טוב, ראשית אני מודה לך על שהתיחסתך לשאלתי הקודמת, תודה! המצב הוא כזה, אתמול החלטנו בלב לא שלם שאנו צריכים להפרד וששום דבר לא יחזיר את מערכת היחסים לקדמותה. האמת שהיה חשוב לי לשמוע מה בן זוגי חושב כי הוא זה שנטש וחזר.הוא אמר שהרגשתו לגבי הקשר זה 50/50% ובכדי לא לפגוע בי עדיף שנפרד ולא ניקח סיכון.אחת הסיבות לפרדתנו הקודמת ואוליי גם הסיבה העיקרית היא כשלון שלו מבחינה מקצועית.היום הוא שוב לומד לאותו המבחן אך אתמול אמר לי שאין בכוונותו לגשת ושנמאס לו מהחיים, מסתבר שלרגע אחד הוא לא יצא מהדכאון שהיה שרוי בו.הוא לא מוכן לשמוע על טפול פסכולוגי.אך אפשר לעזור לו והאם אני צריכה לדאוג לו הוא שעדיף שלא אהרוס את חיי ואמשיך הלאה? אני מתקרבת לגיל השלושים וגם אני במצב נפשי לא טוב אבל נוכחתי לדעת שעם כל הקשיים שאני עוברת אני רק מתחזקת.החלטתי לא ללכת בסוף השבוע לפסכולוגית שלי, לא בא לי לדבר על מה שקורה. אודה על תשובתך והכי חשוב מה עושים עם בן זוגי,? אני מוכרחה לציין שהתשומת לב היחידה שהוא מקבל זה ממני בלבד, האם לנטוש? דור

דור שלום לצערי אינני יודע מה לענות לך, האם להישאר או לעזוב. עצה שכזאת ניתן לתת רק על רקע של היכרות מעמיקה, ולעיתים לא ניתן לתת בכלל כי זו עשויה להיות החלטה בלעדית שלך. דווקא ההחלטה להימנע מללכת לפסיכולוגית בשלב הזה נראית לי שגויה. הרי היא בוודאי מכירה אותך ולכן תוכל לייעץ לך מה לעשות. אינני יודע איך הכישלון במבחן של בן זוגך קשור להרס הקשר בינכם. בתקופה של משבר אנשים רבים בוחרים להיעזר בבן זוג ולא לברוח ממנו. זה שאת היחידה שנותנת לו תשומת לב רק מגביר את התמיהה סביב הסיפור. אני בספק אם התפקיד שאת לוקחת בתור ההגנה שלו מפני הדיכאון תורם לקשר בינכם. את משלמת על כך מחיר נפשי יקר ולא באמת מקבלת על כך תמורה של זוגיות. כל הדברים הללו מורכבים ובוודאי קשורים לקשר שלכם עד כה, ואולי גם לאישיות ולמאפיינים האישיים של כל אחד מכם. לכן ההחלטה מה לעשות צריכה להגיע מתוך מקום של הבנה משמעותית של הרקע והמשמעות לטווח ארוך של ההחלטה. ואומר עוד דבר אחרון. אני חושב שאת זקוקה כעת יותר מתמיד לטיפול הפסיכולוגי. מדבריך בהודעה הזו ובהודעה הקודמת נשמע שאין לך כח לטיפול כעת כי זה רק לדבר ולדבר על הדברים ולא באמת להיעזר. אני חושב שדווקא עכשיו כדאי לנסות ולהיעזר ולא להישאר עם כל ההחלטות והתחושות הקשות לבד. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אחי הרביץ לי היום , הוא פשוט לקח נעל ובכל הכח הרביץ לי בגוף ובפנים , כל כך כואב לי, למה קורים לי כל כך הרבה דברים רעים? למה כל הזמן מרביצים לי?למה לאף אחד לא אכפת? למה כל כך כואב לי והדמעות לא מפסיקות לזלוג, למה אני צריכה להרגיש כל כך הרבה כאב למה למה? שום דבר לא יוכל לפצות על הכאב כאילו שלמישהו אכפת אני רוצה להעלם להעלם, מאיפה הרוע הזה מגיע אני לא מבינה אני לא מסוגלת לפגוע במישהו, ההפך אני לא יכולה לראות מישהו שחווה כאב או עצוב כי אז אני מרגישה את הכאב שלו. מי אני ומה אני אני כבר לא יודעת אני רק יודעת להרגיש כאב.למה אין מישהו שיגן עליי, העולם הזה יותר מדי נורא בשביל להתקיים שיעלם.

שיר שלום ההודעה שלך מעוררת אצלי תחושה מאוד קשה. אינני יודע בת כמה את ומה הרקע של הדברים שאת מספרת, אבל אין כל סיבה בעולם שתספגי אלימות. את בוודאי זכאית להגנה, ברמה המיידית והגופנית. אני יודע שלעיתים אפילו הגנה כזו איננה באמת עוצרת את החוויה הפנימית שאין בעולם הגנה. יתכן שעם התחושות הפנימיות תצטרכי להתמודד ואולי להיעזר בטיפול או קבוצה טיפולית. השאלה שיר איך אפשר לעזור לך ברמה המיידית. אולי תוכלי לספר על עצמך קצת יותר וננסה לייעץ לך ולומר את דעתנו. להתראות ד"ר אורן קפלן

ואם תרצי לספר עוד- אשמח לשמוע. אל תשארי לבד עם הדברים שאת עוברת אולי אפשר לעזור לך לצאת מזה.

שלום. אני קרוב לשנתיים לוקח 2 פרוזאק ליום. לפני שנתיים הייתי במשבר דיכאוני עד שחשבתי להעלם מהעולם. מאז שאני משתמש בפרוזאק מצבי השתפר אולם בכ"ז מדי פעם אני נכנס למצבי דיכאון, רצון לבכות ועוד תופעות. למה למרות הפרוזאק זה לא עובר לי. אין לי גם סיבות שאני יכול להצביע עליהן אשר בגללן אני חש דיכאונות. האם יכול להיות מצב שכך אצטרך לחיות. אני בן 52. תודה עבור סיוע. יחיאל

יחיאל שלום ראשית אני מציע שתתייעץ עם הפסיכיאטר. יתכן וצריך לנסות תרופה אחרת שתעזור יותר. דבר שני, אני מציע שתפנה לטיפול פסיכולוגי. ישנם מצבים רבים שבהם השילוב בין הטיפול הפסיכולוגי לטיפול התרופתי פועל, בעוד שאף אחד מהטיפולים לבד, אינו פועל. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אני מסכים עם ד"ר קפלן יתכן שיש צורך לעלות במינון או להחליף את התכשיר יתכן ולא מספיק תרופות ויש צורך גם בשיחות תשובות לשאלות אלו מקבלים באיבחון פסיכיאטרי מקיף האם עברת אבחון כזה - ?

גיסי, גבר בן 40 השתתף במלחמת שלום הגליל - כשהיה עדיין בשירות סדיר. במלחמה עדיין לא היה נשוי לאחותי. היה נהג טנק והשתתף בקרבות קשים בלבנון, כאשר רבים מחבריו שאיתם למד בישיבה ההסדר נהרגו לעיניו בצורות קשות מאוד. באותה תקופה היו הוא ואחותי חברים. לאחר המלחמה הם נישאו, ואחותי מספרת שאין לילה שהוא ישן רגוע, בשנים האחרונות המצב מחמיר, הוא צועק בלילה מדבר. הוא בדיכאון עמוק, אולם מאוד עצבני. לא מסוגל לשמוע רעש, ילד בוכה, או להתייחס באופן רגשי לילדים. היו גם מקרי אלימות במשפחה (בעיות כלכליות שהחמירו כנראה את המצב). הדבר היחיד שמחזיק אותו זו הציפייה למילואים. התקופות שבהן הוא הכי פורח הן תקופות המילואים. גיסי אדם המצליח בעבודתו, בתפקיד אחראי וביצועי, אולם אחותי אומרת שגם שם הוא כבר נראה יותר לחוץ. היא אומרת שהוא שוקע ואינה יודעת מה לעשות. הוא אינו מוכן בשום פנים ואופן להודות בבעיה, או ללכת לטיפול. למרות שהם הלכו פעם אחת לפסיכולוגית (לצורך טיפול משפחתי) והיא לאחר שיחה אחת בלבד הפנתה אותו לפסיכיאטר (שאליו לא הלך). המצב מאוד גרוע. אך הוא אינו מוכן שיורידו לו פרופיל צבאי, מאחר ובשבילו "הצבא זה הכל". אחותי חוששת, טוענת שיש לו משאלת מוות. הוא מעשן כמו קטר, שותה 20 כוסות קפה ביום - המזל היחיד היא טוענת זה שהוא יוצא ב- 6 בבוקר וחוזר בשעה 8:00 בלילה מהעבודה. השאלה היא מה צריך לעשות אם הוא לא משתף פעולה? היא אובדת עצות ויש להם ארבע ילדים שהולכים על קצות האצבעות בבית ותינוק בן שנה וחצי שהיא עדיין מניקה כדי להרגיע אותו שלא יבכה - ושאבא לא יתעצבן.

שלום לך y.s, יש לנו פורום מיוחד שנקרא: "הלם קרב". בשלב ראשון הייתי מציעה שדווקא אתה תפנה לשם. הרעיון של הפורום הוא קבוצת תמיכה של אנשים שהשתתפו באירועי מלחמה ופיגועים ואנחנו תורמים כל אחד מניסיונו הוא לשני. תנסה לספר לו על הפורום, ואולי גם הוא יצטרף. אפשרות נוספת היא, להיעזר בנט"ל. אם תרצה עוד משהו, תכתוב לי לכאן. עדי

והנה הקישור הקלק ואתה בפניםhttp://doctors.msn.co.il/forums/list.php?f=66

שלום YS, לצערי, קיימים בארץ מקרים רבים של הלם-קרב שאינו מטופל, ולעתים הנפגעים עצמם אינם רוצים לקבל טיפול ולהיחשב כחולי-נפש. לאחרונה שונה החוק, ונפגעי הלם-קרב כבר אינם נחשבים לחולי-נפש. לא ניתן להכריח אדם לפנות לטיפול, ובמקרה המתואר המצב עדיין אינו חמור. לרוע המזל, הלם-קרב ופגיעה פוסט טראומתית אינם פוגעים רק במי שהשתתף במלחמה, אלא גם בסובבים אותו. כדי לנסות ולהקדים תרופה למכה, אני מציע שאחותך תפנה לעזרה מקצועית. בינתיים, היא מוזמנת להשתתף אתנו בפורום 'הלם-קרב', המיועד לנפגעי הלם-קרב ובני משפחותיהם. אני בטוח שמשתתפי הפורום שלנו, שהם קהילה של אנשים טובים ורגישים, ישמחו לסייע לה. בברכה, דרור גרין מנהל פורום 'הלם-קרב'

דרור גרין צודק מתאור המקרה נראה לי הכדאי לאבחן את המצב יותר טוב לפני שמגיעים להנחה שמדובר בהלם קרב

לאימי גילו סרטן בריאה הימנית לפני כחודש. אשמח לקבל מידע בדבר מקרים בהם אנשים שחלו במחלה ונרפאו ממנה לאחר שטופלו תודה

לאיתן שלום, אימא שלי אמנם נפטרה מסרטן שד, אבל הייתי מציעה לנסות בעמותת ח.ס.ן (חולי סרטן נלחמים) חשוב מאוד שאתה ואימא תקבלו תמיכה מהמשפחה הקרובה ולכן הצעתי גם את ח.ס.ן. אימא שלך ואתה עומדים לעבור תקופה קשה!!! היא תאבד את היכולת הגופנית שלה ואת צורתה (בייחוד אם היא תעבור טיפולים כימים). חשוב מאוד שתנסו לשמר את העצמאות שלה. אם היא תחליט שהיא מתקלחת לבד, תן לה!!! סייע לה בהבאת מגבת, בגדים וכו'. אם תרצה עוד משהו, תכתוב עדי

עדי שלום אני מאד מודה לך על שהשבת לשאלתי. רציתי לדעת כיצד יוצרים קשר עם עמותת ח.ס.ן תודה מראש איתן

איתן שלום! בנוסף להצעה הנבונה של עדי- לחפש קבוצת תמיכה לכם ולה, אני מציעה לך לקרא את הספר "אהבה רפואה וניסים" של דר' ברני סיגל. הוא מדבר על התמודדות של חולי סרטן עם המחלה בדרך מאד אופטימית ומעוררת תיקוה. רפואה שלמה לאמך, והרבה כח לכולכם.

אהלן... אהבתי את האגדה האורבנית. אבל כמו שאמרת - זו אגדה...... אני לא מוכנה לחשוב על שום "תוכנית מגירה" למקרה שהתוכנית המקורית לא תצא אל הפועל! אסור לי לחשוב שאני באמת אעביר עוד הרבה שנים בעולם הזה... אני כן עושה דברים בשביל להנות מהם כרגע. ולא יותר. בחודש האחרון, בחופשת הסמסטר, הרגשתי מצויין! אבל עכשיו... פתאום חוזרים הדברים שהיו קודם, הבכי בלילה ללא שום סיבה, ההקאות התכופות. היום קרה לי משהו די מעצבן בקשר לזה. קמתי בבוקר.(כבר מעצבן אה?) הבית היה ריק, כולם הלכו, וידעתי יחזרו מאוחר. היה לי המון זמן חופשי. ולא הייתי ר ע ב ה ב כ ל ל ! ! ! אבל הרגשתי שאני חייבת לנצל את זה שהבית רייק, אז רצתי החוצה למכולת לקנות דברים ואכלתי ואכלתי....למה? כי הבית היה ריק? קיבינימט ! (סליחה...) לא נורא, זה הסתדר. הקאתי.

שלום גמי! כל פעם שאני רואה הודעה ממך, זה עושה לי כל-כך הרבה נחת... ממש לא חייבים לעשות תכנית מגירה, כנראה שזה לא מתאים כרגע. האם את זוכרת שפעם רציתי לשאול אותך שאלות- ולא העזתי? תרשי לי לשאול אותך היום. תרשי לי לנסות ולהבין את מה שכתבת, את מה שאת מספרת לי על עצמך. כתבת שהבית היה ריק- היה לך זמן פנוי- לא יכולת לשאת את הריקנות הזאת, אז הלכת וקנית אוכל. ואז הקאת אותו- כי אוכל לא ממלא את החסר? כי אוכל זה לא הדבר המתאים? או אולי אוכל זה הדבר הכי מתאים, אבל ברגע שאת מתמלאת איתו-את מרגישה אשמה על תחושת הסיפוק? האם את סטודנטית? מה את לומדת? ואיך היה לחזור ללימודים אחרי החופש? רציתי לכתוב לך משהוא משמח לפורים, ויצאו לי שאלות רציניות כאלו... אני אנסה לחזור מאוחר יותר במצב-רוח אחר, אולי. ואם לא אצליח- אז חג פורים שמח תצחקי, ותבלי, ותשמחי הכי הרבה שרק אפשר. חיבוקים ונישוקים.

שלום רב, אני משתמשת ב- primonil ורציתי לשאול - מה קורה כשארצה להכנס להריון (בקרוב) - האם יש טיפול תרופתי לחרדה לזמן ההריון? אודה לתשובתכם

לגל טיפול קינייסולוגי יכול לעזור. טיפול יחודי המאבחן את הגורם הראשוני לחרדה ואותו מנטרל. טיפול ללא תרופות. עייני באתר הבא לאינפורמציה על מהות הטיפול. http://www.healthk.co.uk/conditions.html כול-טוב

שלום אסתר האמת היא שזו הפעם הראשונה שאני שומעת על טיפול בשם זה. האם זה באמת מוציא ופותר את בעיות החרדה וההתקפים ותוך כמה זמן פחות או יותר? היכן מקבלים את הטיפולים האלו? תודה רבה

גל שלום התשובה אינה חד משמעית ויש עליה ויכוחים מקצועיים. תוכלי לעיין בסדרת דיונים כאן בפורום בנושא http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=34507&t=34507 http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=40876&t=40876 רצוי להתייעץ עם רופאים מומחים בתחום. מוקדי ייעוץ הרשומים אצלי (הריופון) הם למשל בטלפונים הבאים. אני מקווה שהם עדיין עדכניים, אם לא כתבי ואנסה לברר. 08-9779117 03-6297333 בכל מקרה, הטיפול בחרדה יעיל בשילוב של טיפול תרופתי ופסיכולוגי. ההריון בפני עצמו מהווה גם הוא גורם לחץ. הייתי ממליץ לך לפנות במקביל לשימוש בתרופות גם לטיפול פסיכולוגי הממוקד בנושא החרדה. הדבר יכול גם להועיל בטווח הארוך להורדת המינון או הפסקת הטיפול התרופתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

פרימוניל הוא לכשיר נוגד-דיכאון בעיקרו לא מומלץ להיות בהריון עם אף תכשיר פסיכיאטרי לכן יש לפנות לפסיכיאטר להפסיק את התכשיר באופן מבוקר

ככל הידוע לי, ישנן כמה שאלות שאם התשובה להם היא כן, העונה מוגדר כהיפר אקטיבי. האם זה נכון? מה הם השאלות? האם ניתן לאדם "נורמלי" לקחת ריטאלין לפני מאמץ נפשי מרוכז, כמו מבחן, ישיבה קשה? האם ישנה נקודת גיל בה תרד רמת ההפרעה אצל ילד המוגדר כהיפר אקטיבי ? האם אדם המוגדר אינטיגלנטי מאד ונורמלי, עובד משתכר ומרויח, מנהל חיי משפיחה תקינים וכל היתר, הוא בעצם היפר אקטיבי?

ירמי כתב/ה: > > ככל הידוע לי, ישנן כמה שאלות שאם התשובה להם היא כן, העונה מוגדר > כהיפר אקטיבי. > האם זה נכון? > מה הם השאלות? ישנם שאלונים לאיבחון. בכל מקרה לא מדובר בשאלונים לאבחון עצמי ולצורך אבחנה יש לפנות לאיש מקצוע > > האם ניתן לאדם "נורמלי" לקחת ריטאלין לפני מאמץ נפשי מרוכז, כמו > מבחן, ישיבה קשה? בהחלט לא. זה לא יועיל לדבר, ועלול אף להזיק. > האם ישנה נקודת גיל בה תרד רמת ההפרעה אצל ילד המוגדר כהיפר > אקטיבי ? כן. הסטטיסטיקה מראה שרוב הילדים שסבלו מהפרעת קשב והיפראקטיביות לא סבלו מכך בבגרותם. אחוז מסויים ממשיך לסבול גם בבגרות, אך בד"כ בעוצמות נמוכות יותר. > האם אדם המוגדר אינטיגלנטי מאד ונורמלי, עובד משתכר ומרויח, מנהל > חיי משפיחה תקינים וכל היתר, הוא בעצם היפר אקטיבי? > התשובה היא כמובן לא. אילו אינם קריטריונים להיפראקטיביות, אלא להיפך. אבל אולי מה שאתה שואל זה האם מצב כזה אפשרי, שהכל נראה תקין אבל מתחת לפני השטח יש בעיה לא מזוהה של בעיות קשב והיפראקטיביות. ואז התשובה שיתכן. צריך לבדוק כל מקרה לגופו. חשוב לזכור שמדובר בתופעה מאוד הטרוגנית שמאופיינת בחפיפה לסוגים רבים אחרים של תופעות ובעיות, ולכן נושא האבחנה הנכונה קריטי. השאלה ירמי מה בעצם קורה. אתה שואל את הדברים בצורה די עקיפה. אולי תתאר מה אתה מרגיש או מה מטריד אותך וניתן יהיה ביתר קלות לייעץ לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לירמי, כפי הידוע לי, 80% מאלו שסובלים מהפרעת קשב ריכוז והיפראקטיביות ימשיכו לבול ממנה בבגרותם. אני מאוד מעודכנת בנושא זה (אני בעצמי בוגרת עם ADHD), אני קוראת המון גם מאמרים מקצועיים ועדכניים, לכן אני בטוחה בנתון זה, ובד"כ אני לא סותרת רופאים אחרים... הייתי ממליצה לך לקרוא את הספר "מריטת עצבים", יש שם מידע רב בנושא ADHD במבוגרים, כתוב בצורה ברורה ומובנת, ומביא סיפורים אישיים של אנשים שסובלים מההפרעה והוא מתאים במיוחד עבור אנשים מתלבטים כמוך. בקיצור ממש מומלץ.

להלה שלום 15 עד 20 אחוז מהסובלים מהפרעת קשב והיפראקטיביות סובלים מהסימפטומים גם בבגרותם. הנתון מבוסס על נתונים סטטיסטיים של אוכלוסית ארצות הברית, ואין סיבה להניח שהמצב בישראל שונה. אם יש לך נתונים אמינים אחרים אשמח לקבל הפניה ואוכל להגיב אליה. בכל מקרה, אין ספק שהשפעות רגשיות וקוגניטיביות שונות יכולות להיות בבגרות לכך שאדם בתקופת ילדותו סבל מהפרעת קשב ו/או היפראקטיביות. יש לכך שתי סיבות. האחת שמדובר באבחנה החופפת ברוב המקרים לאבחנות נוספות. למשל, ילדים רבים הסובלים מליקויי למידה מאובחנים גם כלקויי קשב או היפראקטיביים. במקרה הזה, ליקויי הלמידה משפיעים גם על האדם הבוגר, כמובן שבצורה שונה מהאופן בו הדברים התבטאו בילדותו. הסיבה השניה היא שחווית החיים של ילד עם ליקויי קשב ו/או היפראקטיביות יכולה להיות שונה או קשה. למשל, ילד כזה יפריע פעמים רבות בכיתה ויקבל יחס עויין ממוריו. הדבריו עלול להביא לדימוי עצמי נמוך. גם אם הסימפטומים המקוריים יעלמו, דרוש טיפול בדימוי העצמי. חשוב להדגיש שמאחר ומדובר בתופעה מאוד הטרוגנית לא ניתן באמת להשליך ממקרה של אדם אחד לרעהו. חשוב לערוך ראיון מקיף כדי להבין באופן מדוייק את הבעיה ובהתאם לכך להמליץ על טיפול מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

מהו שם הספר העוסק בנושא? ןאיפה אפשר להשיג אותו האם אפשר לדעת עוד על הנושה שלומי

היי, החזרתי לך תשובה בעמוד 136, מקווה שראית, שיהיה לך יום טוב, אביב

היי אביב ראיתי את מה שכתבת לי ואפילו שלחתי לך באותו עמוד תשובה ושיהיה גם לך יום טוב וחג פורים שמח

בוקר טוב קרן, טוב, אז שוב, זה הכי טבעי לך שתרצי לעזור לו, אבל זה לא הכי טבעי להרבה אנשים אחרים. לפעמים אנשים מעדיפים פשוט להתרחק "עד יעבור הזעם", אבל מהחוויות שלי זה הכי גרוע. אני חושבת שאת צודקת שאת מתעקשת, שידע שיש איתו מישהו ברגעים הקשים הללו, בבדידות הנוראה הזו, מין קרן אור קטנה, שתמיד הוא יכול להשתמש בה ולפנות אליה, כשיבחר לעשות זאת. לפעמים עצם הידיעה הזו שיש שם מישהו, מקלה על החוויה. אני יודעת כמה זה קשה גם לך, לראות אותו סובל, לרצות כל כך לעזור, ולהישאר במקום כל כך חסר אונים כשהוא כל כך זקוק לך, אבל לא יודע איך או לא יכול כרגע, זה אולי יבוא עם הזמן. את יודעת לפעמים גם סתם חיבוק עוזר לפרוץ את המחסום שעומד בין אדם בדיכאון לבין אנשים אחרים, איכשהוא המגע הקרוב הזה נוגע בלב הרבה יותר מדיבורים, שלא תמיד מצליחים לחדור. דיבורים פשוט ניגשים לחלק הרציונלי, שלא תמיד מגיב, והמגע נוגע ישירות ברגש, בלב. אולי אם יש לך מספיק אומץ, תמצאי את העיתוי הנכון ותנסי את זה. אם יש עוד משהו שאני יכולה לתת לך או לספר לך כדי לעזור לך ולו בסיטואציה הזו אני אשמח, ורק שתדעי שלי כבר הצלחת לעזור בשאלות שלך. בעצם הכתיבה על הדברים עזרת לי להבין אותם, להתמודד עימם והקלת קצת את המלחמה הפרטית שלי. אז אלפי תודות גם לך, אביב.

http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=59422&t=58634

אמרתי לחברה שלי הכי טובה שאני שונאת אותה שאני שונאת את כם העולם מצידי שכולם ימותו, כשהייתי לבד לא הפסקתי לצעוק, ניסיתי להכאיב לעצמי, לצבוט את עצמי,הרבה זעם..הרבה...אגרסיות.והיום השקט שאחרי הסערה.

לכולם יש ימים קשים. עדי

למיטל- אני מניחה שאת מכיאה את השיר הזה: אני שונא/אביב גפן אני שונא את השמש את אור הירח חברת תאורה מסריחה אם לא היה מוות הייתי מזמן מתאבד (בקפיצה ירייה). אני שונא אנשים בעיקר פולנים בעיקר גזענים עלובים שונא תחבורה בעיקר תאונה זו שלקחה לי את ניר. אני שונא את דובק ואת וירג'יניה עדיף למות תוצרת חוץ אני שונא את המוטציות שיושבות שם בכנסת מחפשות למוות תירוץ. אני שונא שאימא עושה לי טובה שהיא מגדלת אותי שונא אהבות שפתאום נפרדים ומאשימים את הילדים. אני שונא אלכוהול ושונא את החשיש (לא עושים תמיד מה שרוצים) שונא נורא את הכפייה הדתית שיילכו ילמדו מקופים אני שונא את אדם וחווה אדם הוא חרמן וחווה נימפומנית אני שונא לראות סרטים כחולים עם מוסיקת רקע סוג זין אני שונא את התקווה בתקווה שישנו את התקווה. אני אוהב אותך אני אוהב אותך אני אוהב אותך. מיטל יש ימים ששונאים את כולם, אך למחרת אפשר לקום ועוד למצוא פיסה קטנה של אהבה- ואני חושבת מניסיון שלא כדאי לאבד תקווה. פנטסיה

שלום, אני בן 24, סטודנט למשפטים יש לי נטיה להיכנס למצבי לחץ חריפים גם כשאיני לחוץ כלל וללא סיבה, זה מתגבר בתוך חוג חברתי כל זה לא משפיע אלא שאני סובל בעקבות זה מהזעה מרובה וחוסר נעימות מה לעשות?

אולי יש לך חרדה חברתית... אפשר לנסות טיפול פסיכולוגי או שימוש בכדורים המונעים סימפטומים של חרדה

גל שלום בעיקרון מה שאתה מתאר הוא סוג של התקף חרדה. ניתן לטפל בדבר אולם דרושה בדיקה מקצועית במה מדובר בדיוק. אני מציע שתפנה לייעוץ פסיכולוגי. אני מצרף תקציר בנושא שעולה לעיתים קרובות בפורום. ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים: יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על השיחה מאתמול. נראה כבר מה אני אעשה עם הטיפול..... אני לא באמת יכולה ללכת לטיפול פרטי,כי אין לי ממה בדיוק לשלם.המשכורת הצבאית שלי היא בערך 400 שקלים וזה לא בדיוק יספיק לטיפול שבועי:) הבעיה היא שקופות החולים והמרכזים לא יקבלו אותי כל עוד אני בצבא. אני אחשוב כבר... אל תציעי לי לצאת על נפשי כי אני לא מסוגלת לעשות את הצעד הזה . אין לי כח שהמשפחה שלי תתחיל לקנטר אותי ולשאול שאלות מטופשות... יש לך רעיון אולי? את חושבת שאני אחזיק מעמד 10 חודשים באותו מצב?מבלי להדרדר עוד יותר? כרגע אני נחשבת בולמית עם נטייה לאנורקסיה.אני במצב גופני לא משהו אבל...

היי אנג'ל. את באמת מבלבלת אותי, ואני כבר לא מבינה כלום, מצטערת. כמו שאמרתי לך אתמול, הצעד הראשון הוא להחליט קודם כל אם את רוצה בכלל לצאת מזה, אחר כך תמצאי את הדרך, אבל קודם תחליטי. ברגע שתחליטי ותהיי נעולה על זה במאה אחוז, כבר תמצאי את הדרך לעשות את זה. ממה שאני שמעתי ממך אתמול המצב לא בדיוק ככה. לשניה את אומרת לי שלא טוב לך איפה את נמצאת, ומשפט אחרי זה את אומרת לי שהחלטת להישאר ככה. אני אולי נשמעת בוטה, ואני מאוד מצטערת על כך, אני מבינה את הכאב ואת הסבל שלך, הייתי שם בחרא עמוק, נחלצתי משם במאמצים עצומים, אני מאוד רוצה לעזור לך, אבל "אין לי פתרון קסמים", והמשפט הזה לא שלי, אני רק מצטטת אותו. אלה דברים שנאמרו לי בתחילת הדרך. בשיחה שמעתי אותך אומרת שאת לא מוכנה עדיין לוותר על הבולמיה, ותקני אותי אם אני טועה, שמעתי אותך אומרת משפטים כמו "זה הטיפול שלי בינתיים", וזה לגיטימי, אבל אם זו הבחירה שלך, את חייבת להתמודד גם איתה, ולא משנה אם זו בחירה מרצון או מכורח הנסיבות. הרגשתי אותך באיזה מקום מנסה להתחרות בי בחומרת ההפרעה, מנסה להרשים אותי אולי בכך שאת עולה עליי מבחינת הפגיעה העצמית, איכשהוא אולי אפילו גאה בזה, ושוב תקני אותי אם אני טועה. נכון, הגענו לאותה הפרעה ממקומות שונים, אני יודעת שאני הגעתי לשם כדרך התמודדות לא נכונה עם סיטואצית חיים, שבעיני היתה בלתי נסבלת, ויכולתי רק להקיא אותה החוצה. אני לא גאה בהפרעה שלי, תמיד גרמה לי רק סבל, אף פעם לא הרגשתי שליטה כשהקאתי, לא הרגשתי בעלת כוח, רק רציתי להתעלף אל השינה, כי כל כך כאב לי. ואת יודעת מה תמיד תמיד תמיד רציתי לצאת מזה. רק לצאת מזה. לא היה לי זמן להשקיע בזה טיפול וזמן, כי הייתי צריכה להיות שם בשביל אבא החולה, אבל תמיד רציתי. נכון היו פעמים שחשבתי שאני לא מסוגלת, שהרמתי ידיים, שויתרתי, שהתייאשתי, שלא היו לי כוחות להילחם, אבל הרצון הפנימי העמוק תמיד היה שם. העיצה שלי אנג'ל היא שתקחי לך פסק זמן קטן, כמה דקות, כמה שעות, שישי - שבת, כמה שתצטרכי, ותשבי עם עצמך ותחשבי טוב טוב מה את רוצה. את רוצה לצאת מזה ? או שאת רוצה להיתקע בזה ? זמנית או לא זה כבר לא משנה, למרות שסתם כדרך אגב ככל שתישארי בזה יותר זמן יהיה לך יותר קשה לצאת מזה. אם תחליטי שאת רוצה להישאר עם זה, תצטרכי להתמודד גם עם זה, כי גם זה לא קל, אם תחליטי שאת רוצה לצאת מזה, לא הכסף ולא הצבא יעצרו אותך. כל האמצעים יהיו כשרים בעינייך ואז תעשי באמת הכל. אני יכולה למשל לחשוב על פתרון של לספר למשפחה ולבקש מהם כסף לטיפול, ואני יודעת עד כמה זה קשה, אבל אם תחליטי שאת רוצה לצאת מזה, זה יהיה שווה לך הכל, ואני מתכוונת הכל. אני עשיתי את זה וזה עבד. ישבתי אם עצמי שישי - שבת שלמים, מתייסרת, מתחבטת, מתלבטת וסובלת, ובסוף החלטתי, שאני יוצאת מזה. אבל שוב זו החלטה שלי ורק שלי, ואלה הכוחות שלי ורק שלי. אני מצטערת שוב אם אני נשמעת בוטה, קצת. זו ממש לא הכוונה. הכוונה היא רק לנסות לעזור, ואולי לנסות להראות לך מה אדם מבחוץ רואה אצלך, אולי דברים שלך עוד קשה לראות. ושוב הייתי שם באותו החרא, יצאתי משם, כבר 15 ימים לא הקאתי, וזה ההישג שלי. היה לי קשה בדרך, היו לי התקפות דיכאון, חרדה, פחדים, רצון למות, כמעט הכל, אבל מסע הייסורים הזה שווה בשבילי, כי כל יום שאני לא מקיאה הוא יום שאני חיה. אם הצלחתי לעזור, אני שמחה, אם יש משהו נוסף שבא לך לשאול אותי, אני פה, ואת מוזמנת. ושוב אני מתנצלת שאני לא יכולה לתמוך יותר, אבל עוד אין לי במה להאחז. אם היית מחליטה שאת רוצה לצאת מזה, הייתי נותנת לך 100% עזרה ותמיכה שאני יכולה, אבל אני לא יכולה ולא רוצה לנסות לשכנע אותך שכדאי לך לצאת מזה, זו לא החלטה שאני צריכה לקבל, אלא את ואת לבד. אביב.

שוב סליחה אם נשמעתי בוטה, אבל אני מאמינה שהדרך היחידה לצאת מזה היא להתמודד עם הדברים, לא לטייח ולא להתעלם מכלום. אני עושה את זה גם לעצמי, תוקפת את עצמי על דברים שאני עושה, על מחשבות שאני חושבת, אני רואה בזה צורת התמודדות שמתאימה לי כדי לצאת מהבלגן. יש לי מודעות עצמית גדולה לדעתי, ואני מנסה להשתמש בה כדי לבקר את עצמי על כל צעד ושעל, כי אני מאמינה שזו הדרך החוצה מהבלגן. אם זה לא מתאים לך, את יכולה פשוט למחוק את התשובה שלי, ולהתעלם ממנה, וזה גם בסדר מבחינתי. אני רק מנסה להביא לרשותך את הכלים שעבדו אצלי מתוך תקוה שאולי זה יתאים גם לך, כדי לנסות לעזור, אבל אני יודעת שזה לא מתאים לכולם. מקווה שלא נפגעת.

אני כן רוצה לצאת.חשבתי שסיכמתי את זה בסוף השיחה."אני רוצה לצאת אבל אין לי כוח". מנסה להתחרות על חומרת ההפרעה...?תראי,מי שעושה את זה בד"רכ לא שם לב.כשאני חושבת על זה , יכול להיות שבאמת עשיתי את זה....אבל זה לא בגלל ש"זה מה שיש לי כרגע" , אלא כי הרגשתי ממש חלשת אופי מולך.חיפשתי אלף ואחת סיבות,כיצד אני שנחשבתי תמיד ועד היום בעיני אנשים בחורה חזקה,פתאום ניצבת מולך ואני כ"כ חלשה לעומתך. ניסיתי לחפש את הסיבות,ומצאתי רק דבר אחד.הפרעת האכילה שלי פחות חמורה משלך.אני לא מקיאה 12 פעמים ביום ואין לי בולמוסים אדירים יותר(היו לי במעבר ביןם האנורקסיה לבולמיה).הבעיה היא אצלי בראש,דרך המחשבה שלי הרבה יותר פגומה.אני לא צריכה לחיות פה בעולם הזה. אני למשל לא יודעת איך "אוכלים" את הדכאונות.אני לא יודעת להסתגר בחדר.לא יודעת לבכות לעצמי.אני מתחילה להיות עצבנית ולהתחיל להתרוצץ כמו עכבר. את רואה את ההבדל?אני עדיין מגיבה כמו ילדה קטנה.

בחיים לא הרגשתי לבד, אני מוקפת סביבה תומכת מכל הכיוונים, מציפים אותי באהבה. מאז השחרור, אני מרגישה הכי בודדה בעולם, אני כל כך לבד, אני כל כך עצובה ובודדה. אף אחד לא מבין. כל כך קשה לי, רוצה לחזור למחלקה כל כך! אני מתחננת והם לא מוכנים להחזיר אותי, אני רוצה לחזור כל כך!!!

סיגל הם רוצים שאת תתמודדי עם הקשיים. עדי

סיגל יקרה! יודע מה זה תחושת הבידוד. בטוח שטוב לך במחלקה שם את יותר מוגנת. אך אוליי תחשבי שגם האנשים בבית ובחוץ גם זקוקים לך. אוליי זה לא יהיה פייר מצידך ללכת לבד למקום מוגן,ואותנו להשאיר בחוץ עם כל הפחדים והחרדות. עם מי נשאר עם כולם יעדיפו להיות במקום סגור. לכן קצת יותר כוחות,קצת יותר רצון,בטוח אני שתמצאי עצמך איתנו. כן גם אנו זקוקים לך. ותחשבי על כוון זה. שלך דניאל.

סתם נסיון לא מקצועי לעזור. תנסי לחשוב על פתרון ביניים. את לא יכולה לחזור למחלקה הפסיכיאטרית, אבל נשמע שאת כל כך צריכה את התמיכה שהם מעניקים. אני מכירה הרבה מועדונים של "אנוש", שבחלקם התנדבתי, ושאפשר ללכת אליהם בשעות אחה"צ. למועדונים הללו מגיעים אנשים כמוך, שהיו מאושפזים, והם מנוהלים בעזרת מתנדבים שהם סטודנטים לפסיכולוגיה. כך תוכלי גם להרגיש שאת בחברת אנשים, שעברו דברים דומים, היו מאושפזים, השתחררו, ומנסים להסתגל, וגם לקבל את התמיכה, לפחות חלקית, מהסטודנטים. לפעמים זה עוזר לעבור את המשבר הראשוני ואת ההלם של השחרור. אני בטוחה שבאתר של אנוש תוכלי למצוא כתובות של מועדונים כאלה, או שמנהלי הפורום ישמחו לספק לך כאלה. בהצלחה.

אביב יקרה ! מעניין מאד באם הגברת מדברת מניסיון מקצועי. אני רק רציתי לתת תמיכה ועידוד לסיגל. ולהראות פן אחר. אני בכל אופן מדבר מניסיון. ומה איתך? ובאם מניסיון,תוכלי לשתף אותנו?

סיגל יקרה, עצוב לי לשמוע כמה קשה לך עכשיו. אני זוכר, שגם בבית-החולים היו תקופות לא קלות, שהצלחת לעבור באומץ, ואני מקווה שגם התקופה הזו תחזק אותך להמשיך הלאה. האם יש מישהו שאת יכולה לשתף בסביבה הקרובה? בבית-הספר? האם את ממשיכה בטיפול? אני מחזיק לך אצבעות. דרור

חברה שלי חולה כבר המון זמן אבל בתקופה האחרונה מצבה כנראה שמחריף והיא מנסה להתרחק ממני, והיא אף לא עונה לטלפונים. היא בת 23 וגרה לבדץ אני לא יודעת איך להתנהד האם להמשיך להתקשר ולהשאיר הודעות במזכירה או להפסיק ולחכות עד שהיא תפנה אלי. אני רוצה לומר שאני כל הזמן רק אומרת לה כמה אני אוהבת אותה ולדעתי ולדעת אחרים עשיתי מעל ומעבר וקיבלתי רק תגובות שליליות אם בכלל. לא יודעת מה לעשות, רוצה לעשות מה שהכי טוב בשבילה. אני הבטחתי לה לא להרים ידיים אבל אני ממש לא יודעת מה לעשות , יכול מאד להיות שהיא פשוט לא רוצה להיות איתי בקשר ואם כך הדבר אז לא רוצה להציק לה. רוצה לומר ששאלתי אותה דרך המשיבון שלה וביקשתי שתאמר לי אם היא לא רוצה קשר איתי אך כאמור שום תשובה לא התקבלה. מה לעשות מתוסכלת ומאד אוהבת

תראי.... אני לא רוצה לייעץ לך מה לעשות.הדבר היחיד שאני יכולה לומר לך בתור אנורקסית לשעבר,שלי היו מצבים מתנדנדים בין לא לרוצ באמת אף אחד ובין להרחיק אנשים בכוונה כדי לבחון מה הגבולות שלהם בקשר אלי.כך או כך,לא היו הרבה אנשים בחיי. נ.ב-אני ואת היינו מדברות פעם איי סי קיו:)

איני אדם מקצועי אך כבן אדם אני חושבת שאסור לך לוותר . תמשיכי לצלצל בסופו של דבר תתפסי אותה בטלפון. תגידי לה כמה את אוהבת וכמה את חושבת וכמה את מוכנה לעזור ולהיות לצידה לדעתי זו חברות אמיתי. אני לא יודעת אולי זה יהיה בלתיאפשרי בגלל שהיא תתנגד מאוד ליצור קשר מסיבה כלשהי אבל קשה לי להאמין שהסיבה לכך בגלל שהיא אינה רוצה יותר להיות חברתך. מירב

gogo שלום רב, אני מסכימה עם דבריהן של אנג'ל ומירב. החזיקי את חברתך. היא זקוקה לך שם, מעבר למשיבון בטלפון. היא בוודאי שומעת את הודעותייך. נסי אפילו לכתוב לה. פשוט אל תתני לה לחוש שאת נשברת, שאת עוזרת. אני יודעת כמה קשה להיות במקום שכזה. זה אפילו פוגע ומעליב. אבל אם יש לך את הכוחות, האהבה והרצון, עלייך להמשיך ולהיות שם בשבילה. ואגב, האם את יודעת אם היא בטיפול? את מכירה את הוריה? מה היא עושה בחיים? אולי תספרי מעט יותר עליה, ועל הקשר שביניכן? בברכה, טלי פרידמן

ברצוני לשאול האם כדורי הרגעה ושינה יכולים לגרום לחוסר מצב רוח. אני לא נרדמת בלילות ועד שאני מתאוששת מכדורי השינה זה לפחות 12 בצהרים. בערב אני לא מרגישה שאני בדיכואן , אולם לא יכולה להרדם ושוב מעגל חוזר. מה עושים?

מי רושם לך את הטיפול לשינה ? מה את לוקחת?

ליועץ שלום אני לוקחת קלונקס וסטילנוקס. למשל היום לקחתי קלונקס שלם השעה עכשיו 2.30 בלילה ואני לא נרדמת. אם אני מוסיפה עוד כדור שינה בשעה זו לוקח לי כשעה להרדם ואז מתעוררת ב-11 -12 בצהרים. אני לא ידועת אם הבעיה קשורה בגיל המעבר אבל מאד קשה לי לקחת הורמונים.

שלום, אני נואשת ואינני יודעת מהיכן להתחיל, אבל חשוב לי לכתוב כדי להוציא הכל החוצה. הייתי במערכת יחסים מקסימה שנמשכה כשנה ולאחריה התחיל הבלאגן ואיתו בה המשבר... לא אכנס לפרטים על הזוגיות שהייתה ונהרסה אמשיך מהנק' הנוכחית.לפני חודש חזרנו להיות יחדיו ביוזמתו של בנזוגי, נוצר פער ולאסוף את השברים קשה מאוד, אני נורא פגועה ממנו ויותר מזה לא מאמינה שדברים יכולים להסתדר, אבל בכל זאת אני אוהבת ורוצה להיות איתו... מצידו אפשר לראות רצון גדול להיות בקשר אבל לגבי יוזמה להציל דברים, כלל לא נראה שיש לו.יחד עם כל הבלאגן הזה אני עוברת משבר אישי של מחלה של אחד מבני המשפחה. נכנסתי לדיכאון, לא בא לי לעבוד, לא בא לי לצאת לבלות, פשוט אני רוצה להסתגר ולהתנתק מכל העולם.אני רוצה לציין שאני בטיפול פסיכולוגי אבל גם מזה נמאס לי, כמה אפשר לדבר על אותם הנושאים, כמה??? היום החלטנו שאוליי כדאי לנתק את הקשר כיוון שזה קשה מידי, אך לא עמדנו בזה .אנחנו רוצים להיות יחד וזה ברור לשנינו אך לא מצליחים לעלות על שורש הבעיה.חשבנו ללכת לייעוץ זוגי אך יש לנו בעיה מבחינה כספית כיוון שאני הולכת באופן קבוע לפסיכולוג ולכן לא אוכל לעמוד בנטל הכספי. אודה על עזרתכם הכנה ובנוסף אשמח לקבל שם של יועץ זוגי אוליי בכל זאת זה הפתרון...... תודה מראש דור

דור שלום אתחיל מסוף הודעתך. במידה ושניכם מוכנים לפנות לייעוץ זוגי זו דרך נכונה לדעתי לאור המצב שתארת. במצב שנוצר עם הפגיעה מהעבר וההתמודדות הקשה בהווה אולי גורם חיצוני יוכל לראות את שניכם ביחד ולעזור לכם להגיע להתליך ולהחלטה מתאימים. במידה ואינכם יכולים למממן את הטיפול באופן פרטי יש מסגרות ציבוריות בהן ניתן לקבל טיפול מסובסד. הן בקופות החולים והן במרפאות שונות. בנוסף, בישובים רבים יש שירות של העיריה לטיפול זוגי או משפחתי. הייאוש שאת מתארת וההתלבטויות עלולים להשאיר (או משאירים) אותך מאוד לבד, גם אם יש לך תמיכה בסביבה ובטיפול פסיכולוגי. המצב נראה לפעמים בלתי פתיר, קשה להישאר וקשה לעזוב. אם מדובר בקשר משמעותי ישנן והיו סביבו בודאי ציפיות רבות וכגודל הציפיה כך גודל האכזבה והמשבר. עם כל כמה שנמאס לך לדבר על זה שוב ושוב, אין דרך אחרת. עדיף לדבר על זה ולנסות להגיע על ידי כך למצב אחר, מאשר לעשות דברים מבלי לדבר עליהם ולאחר מכן לחוש פיספוס. אני מקווה שתעברי את התקופה הקשה הזו כמה שיותר מהר, ובינתיים, אני חושב שמאוד נכון עבורך לקבל ייעוץ פסיכולוגי, הן במסגרת שבה את נמצאת, והן במסגרת זוגית. אגב, אולי לפסיכולוג/ית שלך יהיה רעיון או הצעה. בברכה ד"ר אורן קפלן

.

ביי.

.

שלום. עד לפני כשנה היה לי סוכר תקין (105). לפני כשנה , באופן די מהיר עלתה אצלי רמת הסוכר ל180 . מייד התחלתי בטיפול דיאטה וגם אני מקבל כדור גלוקומין 850. לפני 8 חודשים בדיקת סוכר hba1c היתה 7.8%. בבדיקה אחרונה לפני שבוע אותה בדיקה של ירדה לערך של 5.2%. האם ע"פ התוצאה האחרונה אני יכול להפסיק לקחת כדורים. מה זה אומר שבדיקת hba1c נהייתה תקינה אצלי. האם פרוש הדבר שאני כעת מאוזן?. אגב ! רציתי פעם לפני כחודש לבדוק את עצמי ללא טיפול דיאטה וכדורים. שבוע לא לקחתי גלוקומין וגם אכלתי רגיל. בדיקת הסוכר עלתה אצלי מ 110 (עם טיפול) ל 170 (בצום). אודה עבור הסבר למצבי בתודה - יחיאל

תנסה בפורום הסכרת עדי

שלום רב ברצוני לשאול שאלה שדי מעסיקה אותי לאחרונה בעקבות עבודה בנושא זכרון. נאמר לי שתינוקות אינם מפותחים דיה ברמת הזכרון שלהם (תינוקות בני חצי שנה בערך). האם תינוק שהוריו משדרים לו חוסר בטחון, כועסים עליו וכו' זוכר יחס זה? אם הוא אינו זוכר - מתי בעצם מתחילה ההשלכה של יחס עויין זה לגבי עתידו? מודה מראש רונית

רונית שלום השאלה למה את מתכוונת כשאת אומרת זיכרון. אם את מדברת על זיכרון מודע שמבוסס על מחשבות של טקסט מילולי, אז ברור שתינוקות לא זוכרים דבר. אבל זיכרון הוא דבר הרבה יותר רחב מכך. האדם מקודד חוויות מגיל צעיר מאוד. מחקרי עוברים מראים שאפילו חוויות רחמיות משפיעות לאחר מכן על תכונות והתנהגות. רוב התיאוריות הפסיכולוגיות גורסות שדווקא חוויות בשלבים הראשונים של החיים עשויות או עלולות להיות משמעותיות בצורה חזקה מאוד לכל ההתפתחות בעתיד, גם אם חוויות אלו אינן זכורות באופן מודע. תיאורטיקנים פסיכואנליטיים מדברים על מונחים כמו "ביטחון בסיסי" של התינוק בעולם. הפגנת יחס עויין לתינוק בתחילת חייו עלולה להשפיע בצורה שלילית ביותר על התפתחותו הנפשית בהמשך. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על התשובה :-)

שלום, אני נערה בגיל העשרה... ואני נאלצת להתמודד עם דכאונות... אני הייתי רוצה לשאול. איך ניתן להתמודד עם דכאונות שנובאים מחוסר יחס מצד החברים לרוב... הבעיה היא שסך הכל חברי אוהבים אותי מאוד, וגם משפחתי. אבל אני כל הזמן במצב של אי שקט נפשי, ותמיד המצב רוח מאוד דיכאוני ומעוצבן. קרו דברים מעולם ונאלצתי להתמודד עם שברון לב. ולא פעם אחת. בין אם הוא נבע מבעיות עם בנים או מכך שהורי התגרשו כשהייתי קטנה ואני נורא סובלת מכך שאבי לא גר בארץ. אם אפשר לענות לי, או להגיב... תודה

ועוד דבר ששכחתי לציין יש לי נטייה לחשוב על המוות ורצון עז נורא להתאבד, כמעט כל יום. הלחץ מהלימודים פשוט הורג אותי... ואין לי מושג מה לעשות! ההורים לא מי יודע מה תומכים כי הציונים שלי לא מי יודע מה מזהירים... מה לעשות?! מישהו:-(

היי זיל חמודה אשמח לחלוק איתך את מחשבותייך אם תרשמי לי את האיסיקיו שלך. אני יכולה להבין אותך. אנונימית

זיל שלום רב, את מתארת מהלך חיים לא קל, בשביל ילדה בשנות העשרה, אולם גם מי שלא חווה כאלו דברים עשוי לחוש בדיכאונות בגיל ההתבגרות. גיל זה שקשורים בו שינויים רבים, הוא גיל "מיועד לפורענות", ויש בו התפרצות של תופעות רבות. נראה שאת מתמודדת גם כיום עם קשיים שונים, אביך שגר במרחק, שברונות לב, אי שקט נפשי ואני משוכנעת שתוכלי להוסיף עוד דברים משלך. האם פנית למישהו? שיתפת מישהו בתחושותייך, ברגשותייך? לא חייבים בני משפחה. אפשר חברה טובה, יועצת ביה"ס, או אפילו ללכת לטיפול פסיכותרפויטי (שיחות). אני חושבת שזה עשוי להקל עבורך את המצוקה הנפשית, לפחות במעט. מה דעתך על העניין? בברכה, טלי פרידמן

הי! קבלתי את השירים...תודה! כרגע חזרתי מהפסיכולוגית, והיא אמרה לי שהיא שמה לב שלאחרונה מצב הרוח שלי השתפר..... וזה נכון! אבל זה די מוזר לי, כי "התוכנית" שהיתה לי (למות מרעב) עדיין קיימת, וזה שהיא לא יוצאת אל הפועל, זה רק עיכוב בלוח הזמנים. ויש לי אוסף חדש....של כדורים....שלאט לאט אני אוגרת אותם לזמנים קשים. (כנראה לא אשתמש בהם בכלל) אז זה נקרא שטוב?? בגלל זה מוזר לי כל המצב כעת. אבל הימים עוברים בטוב, כבר אין כ"כ את ה-" down", והבכי ההסטרי ללא סיבה כבר די נדיר. נו, אז כנראה הכדורים החדשים שאני לוקחת כן עוזרים! :-) הקיץ מגיע, ואני ממש שונאת את החום הזה! אפילו את האביב! אנשים פה הולכים עם גופיות, ואני עם חולצות ארוכות ועבות. ואני חייבת לצאת מהבית, אני לא יכולה להסתגר...(אני כן יכולה...) אני חייבת לנסוע לאלסקה! לשלג! בינתיים אני רק מפנטזת על זה......

שלום לגמי-גמ! אני כל-כך שמחה לשמוע ממך... לפי דעתי מצב-רוח טוב זה דבר מידבק. אני אישית לא מצליחה להיות מדופרסת לאורך זמן. הרעיון שלך למות מרעב מזכיר לי אגדה אורבנית ששמעתי לפני 15 שנה בערך. איש אחד עבר התקף לב קשה, שבעקבותיו נהרסה לו הבריאות, הפרנסה, חיי המשפחה- בקיצור- חרב עולמו. הוא החליט שבמצב כזה אין טעם להמשיך לחיות ולסבול. מכיוון שאסרו עליו מאמץ גופני, הוא החליט לצעוד לאורך קילומטרים במשך כל יום, עד שיתמוטט. נחשי מה קרה לו? יפה... הוא קיבל גוף נהדר ובריאות משופרת. גמי- אל תאגרי תרופות... תשתמשי רק במה שצריך לפי הוראות הרופא, לא יותר ולא פחות. תזרקי מנות מיותרות (או שתשתמשי בהם למשלוח בפורים.... :-) ) אני חושבת גם, שהגיעה הזמן לחשוב על תכנית מגירה. מכיוון שהתכנית המקורית נדחית לבינתיים, צריך לחשוב על אלטרנטיבות. מה דעתך? אני ממש-ממש מתגעגעת, מחבקת ומנשקת אותך. לילה טוב.

שיר משמר \ נתן אלתרמן שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חושך, מאבן-קלע, מסכין, מציפורנים. שמרי נפשך מן השורף, מן החותך, מן הסמוך כמו עפר וכמו שמיים, מן הדומם, מן המחכה והמושך והממית כמי-באר ואש-כיריים. נפשך שמרי ובינתך, שער ראשך, עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך. זה ערב קיץ לכאורה, זה לכאורה רק ערב קיץ טוב, ידוע וישן, שבא לחסד ולרחמים, לא למורא ולא לרחש חשדות ודבר אשם, שבא עם ריח תבשילים ועם מנורה אשר תאיר עד אם ננוח ונישן. רק ערב קיץ חם וטוב הוא לכאורה, רק ערב קיץ חם שבא לא למורא. הנה הרוח יד שולחת ובלי רחש פתאום חלון לאט נפתח בחשכה. אמרי מדוע את צוחקת כמו פחד, אמרי מדוע את קופאת כמו שמחה? אמרי מדוע העולם כה זר עדיין ואש ומים מביטים בו מכל צד? אמרי מדוע בו מפרפרים חייך כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד? אמרי מדוע את מעוף ורעד רד כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב? שמרי נפשך העיפה, שמרי נפשך שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך, שער ראשך, עורך שמרי, שמרי יופייך, שמרי לבך הטוב, אמציהו בידיך.

שלום רב, שמעתי על מחלה / תסמונת בה מפגינים אהבה כלפי אנשים זרים. המקרה ששמעתי עליו הוא בילדה קטנה, שמתקרבת, מחבקת ומנשקת כל אדם שהיא פוגשת. רציתי לדעת מהו השם המקצועי של "מחלה" זו. והיכן ניתן למצוא חומר בנושא. ניסיתי בפורום רפואת משפחה ולא נעניתי, אולי הנושא מתאים גם כאן. תודה, ענבל

ענבל שלום רב, לא שמעתי אודות "מחלה" שכזו, אולם אני יכולה לחשוב על תהליכים פסיכולוגיים העשויים לגרום להתנהגות כזו. רובם קשורים ביחסי אם-תינוק עוד בשלבים הראשוניים ביותר של החיים. אבל זה ממש לא וודאי, וזה יכול להיות גם מאלפי סיבות אחרות. בברכה, טלי פרידמן

תודה רבה על העזרה בקשר לשאלתי על רשיון נהיגה ופטור משירות צבאי עם פרופיל 21. אני מאוד מוטרד מזה שאני לא יכול לקבל תשובה בנושא רשיון הנהיגה ,אבל אני מבין שבפורום כזה (תרתי משמע ) אין אפשרות לדון בנושא מורכב כזה . שאלתי היא כרגע מה אני עושה בעניין ? איך ולמי לפנות ? אני לא מכיר אגודות כאלה ואני לא יודע אם נשמרת שם סודיות על המידע שאני מוסר . האם תוכל לעזור לי ? למסור דרך הפורום איזה מספר טלפון של האגודה או כתובת . האם אוכל לשוחח איתך באופן אישי ? דרך הטלפון ? תודה על כל העזרה שלך נדב

נדב שלום אין בעיה לדון בנושא בפורום. זה פשוט לא המסגרת הנכונה. בכנות אינני יודע לתת לך תשובה כי החלטות הצבא חסויות בפני ואינני יודע מה הביא אותם להחלטותיהם. לאור מה שתארת אני חושב שתזדקק לעזרה משפטית כדי לעמוד על זכויותיך או לפחות לדעת מה קרה. אם תרצה, תוכל לכתוב אלי לדואר האלקטרוני באמצעות הקלקה על שמי בהודעה. בכל מקרה, הטלפון של האגודה לזכויות האזרח בתל-אביב הוא 03-5254162 יש להם גם סניפים בחיפה ובירושלים. כמו כן יש שירות שניתן בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. התקשר לאוניברסיטת תל-אביב בטלפון 6481111 ובקש את הפקולטה למשפטים או את היחידה שמטפלת בזכויות האזרח. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

באונ' תל אביב הטלפון 6408111 ולא כנ"ל

שלום רב: בני בן ה-4 אובחן לאחרונה ע"י פסיכולוגים במכון להתפתחות הילד, כסובל מבעיות ריכוז וקשב כולל רמה מסויימת של היפראקטיביות. בעקבות כך יתחיל בני סידרה של טיפולים אחת לשבוע אצל מרפאה בעיסוק. שאלותי בנוגע לכך : האם ניתן - או האם יש הסדר כלשהוא עם סטודנטים לפסיכולוגיה שיעניקו לו תיגבור נוסף בתחום הריפוי בעיסוק, אם כן היכן? האם עלינו לשקול שימוש בתרופת הריטלין שהרעיון לכך הועלה ע"י הפסיכולוגית שאיבחנה אותו- (בשלב זה כאופציה בלבד) ? כיום בני נמצא בגן טרום טרום חובה רגיל. האם כדאי לשקול את רישומו לשנה הבאה לגן משולב (הכולל תיגבור של גננות מומחיות) או עדיף גן רגיל -כפי שהיה בשנתיים האחרונות ? תודה רבה על תשומת הלב. דוד

יש לי ילדה בגן משולב, היא ילדה רגילה, אבל יש שם כמה ילדים עם בעיות שונות, הם עושים שם גדולות. מומלץ בכל פה.

שלום רב אודה לך עם תוכל לענות על שאלתי: מהו כדור פריזמה ? האם הוא מהמשפחה של פרוזק ?

פריזמה הוא פרוזאק תוצרת הארץ ראי גם סיכום חלקי על טיפולים : חרדה סימנים מהם הסימנים של חרדה? - עצבנות - התרגשות - הרגשה של פחד ממוות - פחד מחוסר שליטה - פחד ליפול ברחוב- סימנים גופניים הם - סחרחורת - חולשה - עקצוצים על העור- הזעה וגלי חום - שלשול ופרפרים בבטן - קוצר נשימה ודפיקות לב - חנק וכו... חרדה סוגים סוגי תסמונות החרדה השונים כוללים - "חרדה כללית" - "התקפי פאניקה" - "תסמונת פאניקה" - "פוביות" פחדים מיוחדים (פוביה חברתית פוביה מחרקים פוביה מגבהים, אפילו פוביה לאכול בחברה) - "תסמונת אובססיבית קומפולסיבית" (המוכרת כ OCD - ) - חרדות תגובתיות כגון תגובת דחק חריפה, והלם קרב (מוכר גם כ PTSD) חרדה רפואי אבל לפני שקובעים שמדובר בחרדה - חשוב לשלול מחלה גופנית המחקה חרדה (נותנת אותם סימפטומים של חרדה) לשם כך יש קודם לבקר אצל רופא משפחה (קופ"ח) ולבקש לשלול - הפרעות קצב לב - יתר פעילות בלוטת התריס - יתר פעילות בלוטת האדרנאל - צניחת המסתם המיטראלי - וכל בעיה הורמונאלית או גופנית אחרת - הרבה מחלות גופניות עלולות להתחיל עם סימנם דומים לחרדה כאשר הסיבה לסימנים של חרדה הם ממחלה גופנית - הטיפול יהיה בהתאם - צריך לטפל במחלה עצמה ולא בסימפטומים. חרדה סיבות מהם הסיבות לחרדה ? הסיבות הם מרובות - מסיבות גופניות וביולוגיות ועד סיבות פסיכולוגיות סיבות גופניות לחרדה - מחלות גופניות יכולות לתת חרדה - הפרעות קצב לב - יתר פעילות בלוטת התריס - יתר פעילות בלוטת האדרנאל - צניחת המסתם המיטראלי - וכל בעיה הורמונאלית או גופנית אחרת - חרדה עלולה להופיע גם ללא כל סיבה ניראת-לעין - פתאום כרעם ביום בהיר (התאוריה אומרת שיתכן ומדובר בחוסר איזון של סרוטונין במוח - (סרוטונין הוא חומר טבעי של המוח המאפשר לתאים של המוח לתקשר בינם לבין עצמם) חרדה קשורה לפעמים לאופי של האדם - אנשים מסוימים יותר רגישים - הם גם יותר פוחדים - מבנה האופי לפעמים משפיע על חרדה - לדוגמה: מי שרגיש לביקורת יגיב יותר במתח למצב שמעבירים עליו ביקורת מאשר מי ש"יש לו עור של פיל" הוא יהיה יחסית אדיש (כלומר רגוע) חרדה קשורה למשברים בחיים - משברים כלכליים - בעיות ביחסים בין-אישיים עם קרובי משפחה - בעיות זוגיות (האישה תעזוב אותי.. ולהפך ילדים עוזבים את הבית) יש גם חרדה קיומית (אקסיסטנציאלית) עצם קיום ודרישותיו - מצבים קיומיים פוליטיים חברתיים טיפולים לחרדה הטיפולים לחרדה הם מרובים - לכל סוג של חרדה טיפול משלו - לכן כל כך חשוב האבחון - פסיכיאטר (שהוא רופא) יכל לאבחן את כל הספקטרום של הסיבות לחרדה מסיבות גופניות ועד סיבות פסיכולוגיות חרדה מכל סוג שהוא מגיבה לטיפול תרופתי חרדה ביולוגית מגיבה הכי טוב לטיפול תרופתי ולא מגיבה כמעת בכלל לטיפול של שיחות (פסיכולוגי) חרדה עקב מיבנה-אישיות מגיבה יותר טוב לטיפול בשיחות (פסיכולוגי) ופחות לטיפול תרופתי חרדה עקב משבר מגיבה היטב לטיפול של "התערבות במשבר" שבו גם פועלים להרחיק את גורמי הדחק (לדוגמה: לאשפז לזמן קצר כדי להרחיק מגורם דחק במשפחה) חרדה מסוג של פוביות מגיבה טוב לטיפול פסיכולוגי התנהגותי - טיפול בו לומדים בהדרגה לא לפחד מגורם הפחד חרדה ודיכאון תרופות תרופת הבחירה לחרדה שייכת למשפחה של תכשירים המכונה SSRI (serotonin specific reuptake inhibitors) כיוון שפועלים על איזון הסרוטונין במוח (סרוטונין הוא חומר טבעי של המוח המאפשר לתאים של המוח לתקשר בינם לבין עצמם) למשפחת התכשירים נוגדי חרדה ודכאון (דהיינו SSRI ) שייכם ה-פרוזאק המפורסם, הגרסאות הישראליות והחדשות שלו אפקטין ו"פריזמה" תכשירים נוספים הם "סרוקסאט" ציפראמיל" "רמרון" לסרוקסאט גרסה ישראלית חדשה "פאקסין" וכו.... תופעות לוואי תופעות לוואי של התכשירים נוגדי חרדה (דהיינו SSRI ) הם בעיקר 3 "בחילה" "ירידה בחשק מיני" "עייפות תשישות" - איך מתמודדים עם תופעות לוואי ? - עם נוטלים את הטיפול על בטן מלאה - אין בחילות - לקיחה ליפני השינה חשובה במקרה של טשטוש ועייפות מהתרופה טיפול לחרדה בשיחות עם החרדה נובעת מסיבות עמוקות ולא מודעות של האישיות ניתן לקבל תובנה לסיבות אלו בשיחות - ועקב כך הסימפטומים פוחתים ויש הקלה עם החרדה היא מסוג פחד ספציפי כמו בפוביות - יש טיפולים התנהגותיים לדוגמה: תרגילים של נשימות והרגעה אשר נעשים יחד עם חשיפה לגורם הפחד והדחק - פעמים חוזרות ונשנות של תרגילים אלו מכחידות בהדרגה את הסימפטומים. עם החרדה היא ממשבר - תמיכה ויעוץ מאדם מקצועי יכולים לעזור

מי יכול לענות לי? אני חולמת כול מה ש התרחש ב משך היום. עם מי שהוא הכעיס אותי אני מתוקחת איתו ב חלום, עם אני עובדת קשה ב יום ממשיכה לעבוד ב חלום, מצחיק לא? אני מתעוררת עייפה. האים יש הזבר על כך? אני מודה מ ראש על תשובה הגיונית. מחכה ל תשובה.

לולו התוכן שאת חולמת באותו לילה לא בהכרך מראה לך את התמונה האמיתית, תנסי לחשוב מה עומד מאחורי כל דבר קטן שאת חולמת. ותשובות על זה, רק את יכולה לענות. חלומות פז :)

התשובה לא מספקת, חיבת ליהיות סיבה , לפעמים לא טוב לי עם זה. אבקש תשובה מקצועית.

אהלן! חזרתי. מה שלומך? ההודעה הראשונה שקראתי ממך, די נבהלתי, כי אני מציירת אותך כאדם מאד אופטימי, עם גישה חיובית. וכשקראתי מה כתבת, חשבתי שאולי לא הבנתי אותך נכון, ושאולי הייתי שקועה יותר מדי במה אני כותבת, ולא קראתי טוב בין השורות שלך.... אם אני מבינה נכון, זו לא היית את. את באמת כ"כ אופטימית? או שזו דרך בשבילך לעודד את עצמך? טוב, בקשר להחזרת חובות: את חייבת לי שיר.........................(אם בא לך)

הי גמי- טוב כל-כך לשמוע ממך... נכון, אני אדם אופטימי. נכון , לא כתבתי את ההודעה ההיא. נכון שכל העסק הזה סביב השם "רחל" עשה לי מצב רוח שפוף. נכון שאני חייבת שיר. לא מזמן קניתי לי ספר שירים של המשוררת זלדה. לאור השתלשלות הארועים בפורום, היה מתאים שאצטט את "לכל איש יש שם" אבל בחרתי שניים אחרים, אחד אופטימי ומוכר, השני פסימי יותר ופחות מוכר. בחרתי אותו כי הוא מגדיר יפה כל-כך בעיני את גבולות הקשר בין אנשים. אני עדיין מאמינה שכולנו ארוגים ביחד, אבל לכל אחד יש תחום אוטונומי משלו, שבו רק הוא אחראי על חייו וקיומו. אם תרצי, השיר הראשון מדבר על דברים שיש בהם שיתוף. השיר השני מדבר על גבולות השיתוף. שלך באהבה רבה. פנאי היה לנו אוצר סמוי של פנאי עדין כאויר הבוקר, פנאי של סיפורים,דמעות,נשיקות, וחגים. פנאי של אמא, סבתא, והדודות יושבות בנחת בסירה של זיו, שטות אט-אט בדוגית השלום עם הירח ועם המזלות. אל תרחק המנחמים באים אל החצר החיצונה עומדים על יד השער אשר פניו אל גיא צלמות ואימתו סביב סביב. עמידה על יד השער כל יכולתם של מנחמים לשאת. גם נפשי במרחק פרסאות מן האני הבוכה. גזרה היא. יוצר לילות ורוח הלא נגדך בכי איום זה, אל תרחק- אל יעמדו כחיץ מליוני שנות אור בינך ובין איוב.

רחל הייתי חייב להגיד לך ולגמ שיש לכן קשר מגניב. חוץ מזה רציתי לצוטט משהו שכתבת שלפי דעתי יכול להכתב באותו ספר שלקחת ממנו את השירים: > אני עדיין מאמינה שכולנו ארוגים ביחד, אבל לכל אחד יש תחום > אוטונומי משלו, שבו רק הוא אחראי על חייו וקיומו. יוני לביא.

אמי החלה לא מזמן להאשים את כולנו בגניבה, היא מאד מעליבה את המטפלת הבולגריה שלה וקוראת לה צועניה וגויה. אינני יודע אם להעיר לה או שזו המחלה מדברת מגרונה

לנתן שלום, לפי מה שאני יודעת, מחלת האלצהיימר גורמת לירידה בהתנהגות הקוגנוטיבית. אני לא חושבת שכדאי להעיר לה, אלא תנסו לקבל אתם תמיכה. עדי

אין מה להעיר לה זה לא יעזור - במחלה הזאת מפתחים מחשבות-שווא וזה מה שקורה 1) להסביר לסובבים שמדובר במחלה והיא לא אשמה 2) לדאוג לתת לה 1 מ"ג רספרידאל ליום - לעלות לפי הצורך בפיקוח פסיכיאטר או נויורולוג - התכשיר הנ"ל פועל פלאים להורדת המחשבות הלא נכונות - דהיינו מחשבות השווא עדכן אותי ליעוץ נוסף בהצלחה

מה הכוונה ,לקבוצות תמיכה ? האם יש כזו באיזור חיפה?ד"ר פלד פסיכיאטר יועץ הפורום כתב/ה: > > אין מה להעיר לה זה לא יעזור - במחלה הזאת מפתחים מחשבות-שווא וזה > מה שקורה > 1) להסביר לסובבים שמדובר במחלה והיא לא אשמה > 2) לדאוג לתת לה 1 מ"ג רספרידאל ליום - לעלות לפי הצורך בפיקוח > פסיכיאטר או נויורולוג - התכשיר הנ"ל פועל פלאים להורדת המחשבות > הלא נכונות - דהיינו מחשבות השווא > עדכן אותי ליעוץ נוסף בהצלחה >

נתן שלום רב, קראתי את ההתכתבויות בנוגע למכתבך, ויש לי מספר דברים להוסיף. ראשית, אני מסכימה עם ד"ר פלד, שבדרך כלל הוספה של תרופות המפחיתות מחשבות שווא מסייעות במצבים כאלו, והאדם החולה נהיה חשדני פחות, והרבה יותר גרוע. אין מה להתווכח עם אימך, כיון שזו אכן ככל הנראה חלק מהמחלה (זה קורה אצל חולי דמציה רבים). לגבי קבוצות תמיכה. ישנה בארץ עמותה הנקראת "עמותת האלצהיימר ומחלות דומות ע"ר", ואתה יכול לפנות אליהם. הם מקיימים קבוצות תמיכה ברחבי הארץ, יש להם עלון שנשלח לחברים בעמותה מדיי חודש, הם מקבלים עדכונים לגבי כנסים וכו'. תוכל להשיג את הטלפון שלהם דרך בזק. אתה גם יכול לנסות למצוא אותם דרך האינטרנט, יש להם אתר (אני לא זוכרת את הכתובת). ועוד שאלה: האם אימך נמצאת כל היום בבית עם המטפלת? האם חשבתם על שילובה במרכז יום? זהו מרכז שהקשישים החולים מגיעים בבוקר ויוצאים בצהריים, וזה גם תורם לשימור היכולות של הקשישים ולמילוי פעלתני יותר של יומם, וגם נותן "מרווח נשימה" למטפלת שלה, או לכל הסובבים המטפלים בה. בברכה, טלי פרידמן

אמאמ שלי מסרבת ממש ללכת למרכז יום מצויין הנמצא 200מ" מן הבית שלה, היא מפחדת שנכניס אותה לבית אבות, שמבחינתה זה אובדן של העצמאות שלה. המטפלת יוצאת לטייל איתה פעמיים ביום בכל מזג אויר בפארק סמוך בו יש הרבה מבוגרים. הבעיה שהיא מטיחה במטפלת גם האשמות שווא,וקוראת לה בשמות גנאי: " צועניה - גנבת" אני אחפש את העמותה בשביל קבוצת התמיכה, תודה וחג פורים שמח,טלי פרידמן כתב/ה: > > נתן שלום רב, > קראתי את ההתכתבויות בנוגע למכתבך, ויש לי מספר דברים להוסיף. > ראשית, אני מסכימה עם ד"ר פלד, שבדרך כלל הוספה של תרופות > המפחיתות מחשבות שווא מסייעות במצבים כאלו, והאדם החולה נהיה > חשדני פחות, והרבה יותר גרוע. אין מה להתווכח עם אימך, כיון שזו > אכן ככל הנראה חלק מהמחלה (זה קורה אצל חולי דמציה רבים). > לגבי קבוצות תמיכה. ישנה בארץ עמותה הנקראת "עמותת האלצהיימר > ומחלות דומות ע"ר", ואתה יכול לפנות אליהם. הם מקיימים קבוצות > תמיכה ברחבי הארץ, יש להם עלון שנשלח לחברים בעמותה מדיי חודש, הם > מקבלים עדכונים לגבי כנסים וכו'. תוכל להשיג את הטלפון שלהם דרך > בזק. אתה גם יכול לנסות למצוא אותם דרך האינטרנט, יש להם אתר (אני > לא זוכרת את הכתובת). > ועוד שאלה: האם אימך נמצאת כל היום בבית עם המטפלת? האם חשבתם על > שילובה במרכז יום? זהו מרכז שהקשישים החולים מגיעים בבוקר ויוצאים > בצהריים, וזה גם תורם לשימור היכולות של הקשישים ולמילוי פעלתני > יותר של יומם, וגם נותן "מרווח נשימה" למטפלת שלה, או לכל הסובבים > המטפלים בה. > > בברכה, > טלי פרידמן

היי, השבתי על שאלתך בעמוד 133, סליחה על האיחור.

ראשית , תודה רבה על תשובתך היא עזרה לי מאוד. שנית רציתי לומר לך שאת בחורה מדהימה, אני מדי פעם נכנסת לכאן וקוראת גם מה שאת כותבת לאנגל ולטלי . קראתי שעברת דברים לא קלים בכלל ואני מאחלת לך מכל הלב שיהיה לך המשך יותר קל. אני חייבת לציין שממה שאני יודעת על בולמיות שהן בדרך כלל בחורות מאוד אינטילגנטיות . ועליך בולטת תכונה זו . ושוב תודה על תשובתך ולא נורא שהיא הגיעה מאוחר -עדיף מאוחר מאשר אף פעם דך אגב בת כמה את?

תודה. גרמת לי להסמיק. אני שמחה שהצלחתי לעזור, ואני בת 29.

סתם שאלה, ומה את עושה פה בפורום ? את לא חייבת לענות, סתם אם בא לך.

בזמן האחרון אני שומעת על יותר ויותר מקרים של התקפות חרדה ומחלות נפש בעקבות עישון מריחואנה. האם זה קורה לכולם? אחרי כמה זמן? ואם זה כל כך מסוכן למה לא מידעים את הציבור ובייחוד את החברה הצעירים?

דנה לפי מה שידוע, מריחואנה לא גורמת למחלות נפש אך אני יצוטט לך משהו שכתוב באנציקלופדיה הישראלית הכללית: "באנשים שאיזונם הנפשי מעורער עלול לגרום להתפרצות מחלה או תופעה נפשית קשה". זה לגבי החשיש. לגבי המריחואנה:"לקיחת מנה גדולה מביאה למצב דומה לשכרות, אך לאנשים עם בעיה נפשית קודמת היא עלולה לגרום להפרעות קשות". חומר למחשבה... יוני לביא.

השאלה היא - מה זו בעיה נפשית קודמת או חוסר איזון נפשי? האם הכוונה למחלת נפש, משבר נפשי או סערה של גיל ההתבגרות? בתי , נערה בגיל ההתבגרות, עם תסמונת טורט, החלה להתעניין בנושא ברצינות, ואף הציגה בפני הרבה עדויות לכך שמריחואנה בריאה (כולל סרט שהיה לאחרונה בערוץ 8 על "מריחואנה רפואית") . לצערי לא הצלחתי למצוא שום ראייה סותרת, ונותרתי רק עם הטיעון החוקי והסמכות ההורית (המפוקפקת). במצוקתי, פניתי לפורום זה ושאלתי לגבי בעייתיות מיוחדת בשימוש במריחואנה ותסמונת טורט ונעניתי שאין קשר בין השניים. האם אכן כך?

נכון מדובר בתכשיר מסוכן מאד כן מידעים - אנשים לא רוצים לשמוע

כנראה שיש 2 בעיות נפרדות או קשורות אחת בשניה. האחת : הליכה לישון והשניה שינה עמוקה בלילה. הילדה שלי בת 3 וחצי. כל ערב איננה רוצה ללכת לישון. בזמן האחרון הבעיה החמירה והיא ממציאה תירוצים שונים. אם היא הולכת לישון ביחד עם אחותה הקטנה (בת שנה) אין בעיה, הן משחקות ביחד, כל אחת במיטתה, הקטנה נרדמת והגדולה ממשיכה לשחק לבד (במיטה) עוד זמן ממושך . כאשר שתיהן הולכות לישון בשעה 9 , הגדולה ממשיכה לשחק לפעמים אפילו עד 11 בלילה. החדר שלהן די חשוך והיא משחקת מאוד בשקט . כשהיא כבר ישנה יש לילות שהיא חורקת עם השיניים מאוד מאוד חזק, לפעמים במשך שעות ארוכות. בנוסף לזה, עד היום היא לא מצליחה לשלוט בסוגרים בלילה. ז"א שמאז שהיא נגמלה מחיתולים (דבר שהיה די פשוט, בגיל שנה ו-9 חודשים), אם אני לא מרימה אותה בלילה לשירותים (מתוך שינה מרימה על הידיים ונושאת אותה לשירותים) יש סיכוי שהיא תעשה פיפי במיטה. לפעמים היא גם לא מרגישה שהיא עשתה פיפי והיא ישנה על רטוב עד הבוקר, לפעמים היא כן צרגישה שהמיטה רטובה והיא קוראת לי לבוא להחליף לה את המצעים. בבוקר היא אינה זוכרת מה היה בלילה. האם היא הורידה את הפיזמה, האם עשתה פיפי, או כל דבר אחר. אני יכולה להרים אותה מהמיטה כשהיא ישנה ולעשות איתה ככל העולה על רוחי. וזה כולל להלביש או להפשיט אותה, לנסוע איתה, לדבר איתה(ללא תגובה ממנה) וכו'. תודה מראש.

לרחל שלום. האם תוכלי לכתוב מתי התחילה הבעייה? כיצד היא בגן, כיצד היא בשעות הבית,ובכלל- קצת תתארי אותה יותר. תודה. רוית.

ברצוני לדעת כיצד ניתן לטפל בחרדה באמצעות היפנוזה? מה זה עושה? כיצד זה עובד? האם זה משמש כאמצעי ללימוד טכניקות להרגעות? האם זה מן אוטוסוגסטיה? האם זה מתאים לסוגים מסוימים של חרדות יותר מאשר לאחרים? תודה

אלה שלום היפנוזה הוא מצב תודעה מיוחד שניתן באמצעותו להאיץ תהליכים טיפוליים מסויימים. הדבר יעיל בהחלט לטיפול בבעיות חרדה מסוגים שונים. הטיפול בחרדה נעשה בשיטות הפסיכולוגיות הרגילות לטיפול בחרדה אך בשל המצב ההיפנוטי השפעתו חזקה יותר. בעיקרון ניתן להפעיל את אותן שיטות גם בלי ההיפנוזה. בעבודה בהיפנוזה נוספים מספר מרכיבים לטיפול וחלקם כולל בהחלט גם טכניקות של הרפיה. במצב ההיפנוטי יכולת האסוציאטיביות גבוהה יותר ולכן הוא גם סוגסטבילי יותר. בהיפנוזה וגם לא בהיפנוזה, ככל שהחרדה ממוקדת יותר בנושא, תחום, זמן, מקום וכו', הטיפול יותר יעיל ויותר מהיר. ככל שמדובר בתופעה רחבה המשפיעה על תחומי חיים רבים, כך הטיפול דורש יותר זמן. אדגיש שחלק חשוב בטיפול ההיפנוטי הוא גם ללמד את המטופל היפנוזה עצמית כך שהוא יוכל להפעיל חלק מהטכניקות בעצמו ויוכל לעזור לעצמו לצאת ממצבי החרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

הטיפול בחרדה הוא לא בעזרת הפנוזה כי זה לא הטיפול היעיל ביותר לחרדה: ראה סיכום: חרדה סימנים מהם הסימנים של חרדה? - עצבנות - התרגשות - הרגשה של פחד ממוות - פחד מחוסר שליטה - פחד ליפול ברחוב- סימנים גופניים הם - סחרחורת - חולשה - עקצוצים על העור- הזעה וגלי חום - שלשול ופרפרים בבטן - קוצר נשימה ודפיקות לב - חנק וכו... חרדה סוגים סוגי תסמונות החרדה השונים כוללים - "חרדה כללית" - "התקפי פאניקה" - "תסמונת פאניקה" - "פוביות" פחדים מיוחדים (פוביה חברתית פוביה מחרקים פוביה מגבהים, אפילו פוביה לאכול בחברה) - "תסמונת אובססיבית קומפולסיבית" (המוכרת כ OCD - ) - חרדות תגובתיות כגון תגובת דחק חריפה, והלם קרב (מוכר גם כ PTSD) חרדה רפואי אבל לפני שקובעים שמדובר בחרדה - חשוב לשלול מחלה גופנית המחקה חרדה (נותנת אותם סימפטומים של חרדה) לשם כך יש קודם לבקר אצל רופא משפחה (קופ"ח) ולבקש לשלול - הפרעות קצב לב - יתר פעילות בלוטת התריס - יתר פעילות בלוטת האדרנאל - צניחת המסתם המיטראלי - וכל בעיה הורמונאלית או גופנית אחרת - הרבה מחלות גופניות עלולות להתחיל עם סימנם דומים לחרדה כאשר הסיבה לסימנים של חרדה הם ממחלה גופנית - הטיפול יהיה בהתאם - צריך לטפל במחלה עצמה ולא בסימפטומים. חרדה סיבות מהם הסיבות לחרדה ? הסיבות הם מרובות - מסיבות גופניות וביולוגיות ועד סיבות פסיכולוגיות סיבות גופניות לחרדה - מחלות גופניות יכולות לתת חרדה - הפרעות קצב לב - יתר פעילות בלוטת התריס - יתר פעילות בלוטת האדרנאל - צניחת המסתם המיטראלי - וכל בעיה הורמונאלית או גופנית אחרת - חרדה עלולה להופיע גם ללא כל סיבה ניראת-לעין - פתאום כרעם ביום בהיר (התאוריה אומרת שיתכן ומדובר בחוסר איזון של סרוטונין במוח - (סרוטונין הוא חומר טבעי של המוח המאפשר לתאים של המוח לתקשר בינם לבין עצמם) חרדה קשורה לפעמים לאופי של האדם - אנשים מסוימים יותר רגישים - הם גם יותר פוחדים - מבנה האופי לפעמים משפיע על חרדה - לדוגמה: מי שרגיש לביקורת יגיב יותר במתח למצב שמעבירים עליו ביקורת מאשר מי ש"יש לו עור של פיל" הוא יהיה יחסית אדיש (כלומר רגוע) חרדה קשורה למשברים בחיים - משברים כלכליים - בעיות ביחסים בין-אישיים עם קרובי משפחה - בעיות זוגיות (האישה תעזוב אותי.. ולהפך ילדים עוזבים את הבית) יש גם חרדה קיומית (אקסיסטנציאלית) עצם קיום ודרישותיו - מצבים קיומיים פוליטיים חברתיים טיפולים לחרדה הטיפולים לחרדה הם מרובים - לכל סוג של חרדה טיפול משלו - לכן כל כך חשוב האבחון - פסיכיאטר (שהוא רופא) יכל לאבחן את כל הספקטרום של הסיבות לחרדה מסיבות גופניות ועד סיבות פסיכולוגיות חרדה מכל סוג שהוא מגיבה לטיפול תרופתי חרדה ביולוגית מגיבה הכי טוב לטיפול תרופתי ולא מגיבה כמעת בכלל לטיפול של שיחות (פסיכולוגי) חרדה עקב מיבנה-אישיות מגיבה יותר טוב לטיפול בשיחות (פסיכולוגי) ופחות לטיפול תרופתי חרדה עקב משבר מגיבה היטב לטיפול של "התערבות במשבר" שבו גם פועלים להרחיק את גורמי הדחק (לדוגמה: לאשפז לזמן קצר כדי להרחיק מגורם דחק במשפחה) חרדה מסוג של פוביות מגיבה טוב לטיפול פסיכולוגי התנהגותי - טיפול בו לומדים בהדרגה לא לפחד מגורם הפחד חרדה ודיכאון תרופות תרופת הבחירה לחרדה שייכת למשפחה של תכשירים המכונה SSRI (serotonin specific reuptake inhibitors) כיוון שפועלים על איזון הסרוטונין במוח (סרוטונין הוא חומר טבעי של המוח המאפשר לתאים של המוח לתקשר בינם לבין עצמם) למשפחת התכשירים נוגדי חרדה ודכאון (דהיינו SSRI ) שייכם ה-פרוזאק המפורסם, הגרסאות הישראליות והחדשות שלו אפקטין ו"פריזמה" תכשירים נוספים הם "סרוקסאט" ציפראמיל" "רמרון" לסרוקסאט גרסה ישראלית חדשה "פאקסין" וכו.... תופעות לוואי תופעות לוואי של התכשירים נוגדי חרדה (דהיינו SSRI ) הם בעיקר 3 "בחילה" "ירידה בחשק מיני" "עייפות תשישות" - איך מתמודדים עם תופעות לוואי ? - עם נוטלים את הטיפול על בטן מלאה - אין בחילות - לקיחה ליפני השינה חשובה במקרה של טשטוש ועייפות מהתרופה טיפול לחרדה בשיחות עם החרדה נובעת מסיבות עמוקות ולא מודעות של האישיות ניתן לקבל תובנה לסיבות אלו בשיחות - ועקב כך הסימפטומים פוחתים ויש הקלה עם החרדה היא מסוג פחד ספציפי כמו בפוביות - יש טיפולים התנהגותיים לדוגמה: תרגילים של נשימות והרגעה אשר נעשים יחד עם חשיפה לגורם הפחד והדחק - פעמים חוזרות ונשנות של תרגילים אלו מכחידות בהדרגה את הסימפטומים. עם החרדה היא ממשבר - תמיכה ויעוץ מאדם מקצועי יכולים לעזור

אני מציע לבדוק בכל מנוע חיפוש את הצלבת המילים hypnosis anxiety treatment למשל ב http://www.google.com ולעיין בכמה אלפי הדפים שיציגו את הממצאים על הטיפול בחרדה באמצעות היפנוזה. לפי ניסיוני טיפול פסיכולוגי בתחום החרדה יכול לקבל תאוצה מצויינת בעזרת היפנוזה. כמובן שאין הדבר מוריד מחשיבותם של טיפולים אחרים, כולל טיפול תרופתי. כפי שציינתי מספר פעמים, הטיפול בחרדה עשוי להיות אופטימלי בשילוב טיפול פסיכולוגי ותרופתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי, קראתי את תגובתך, רק היום, כי הייתי מנותקת מהמחשב כל סוף השבוע. הלוואי וידעתי מה לאמר לך, אבל אני לא. אני לא יודעת מה נכון, ומה לא, מי צודק ומי לא. קצת איבדתי את כושר ההחלטה שלי בבלגן של חיי. יש ימים טובים יותר שבהם אני חושבת שהמאבק שווה, ויש רגעים קשים כמו עכשיו למשל, שסתם בא לי לוותר, להרים ידיים, ופשוט למות. זאת בדיוק הסיבה שכרגע אני נותנת קצת לאחרים להחליט בשבילי, לדעת מה טוב גם עבורי, כי אני ממש כבר לא יודעת. איכשהוא זה עוד עובד עליי, אני שורדת. לכמה זמן זה יחזיק ? לא יודעת. מה טוב עבורך ? גם לא יודעת, בדיוק כמו שאני לא יודעת מה טוב בשבילי. קטונתי למלייעץ לאחרים במצבים שנכשלתי בעצמי, רק לשתף אותך במה שעובר עליי אני יכולה, ואני מקווה שאני יותר עוזרת, מאשר מקלקלת.

לי כבר אין ימים נורמלים:( אני לא מסוגלת לפתוח שום דבר.כבר אמרתי שהכל אצור ונעול אצלי בפנים.אני כ"כ זקוקה לנוכחות האנשים,אבל לא מסוגלת לשתף.אני הולכת סחור סחור ולא מגיעה לעניין. בשיא הייאוש אני מודה.אני אותו בן אדם.עדיין חזקה.עדיין נגד התאבדות.עדיין בעלת אותה חשיבה רציונלית.לא רוצה להיות אנורקסית.לא רוצה לשקול 30 ולא 40 ולא 50. אני עדיין מבינה ששני הקולות שמתנגנים במחשבתי-שניהם אני ורק אני!! אבל כבר אין אצלי לגיטימציה לבן אדם הזה,הרציונלי,החזק, הפתוח.אני בורחת ממנו כל הזמן מאחר ולבן אדם הזה יש רק קול אחד שאומר "טיפול"!!!! אני יכולה להיות על קצה הצוק כמו שאומרים ועדיין לא להצליח להגיע אל האמת,מחפשת רק הסחת דעת ולא יותר מזה.לא הקשבה,לא כתף לבכות אליה,לא עזרה,שום כלום. וככה עם טלי,וככה עם הפסיכיאטר ,עם שאר הסביבה . כולם משמשים לי כ"חוף מבטחים", כנותני פתרון לבעיות הטכניות וכשהן פתורות,המצפון שלי מאפשר לי להתעלל בעצמי. עם ההורים המצב הכי גרוע...העמדת פנים.הם שלימדו אותי את ההתנהגות הזו ... ולכן אני לא אוכלת, ולכן אני אוכלת ומקיאה , ולכן אני מתפרצת בעצבנות על אנשים וחותכת את עצמי וכ"כ קשה לי להפסיק כי הקשר בין כל אילו לבין מצבי הנפשי נותק מזמן... טוב,הלאיתי אותך בפרטים תודה שאת עונה בעקביות להודעותיי שיהיה לך יום טוב

הכל אצור. הכל נעול בפנים. אבל גם הכל יוצא החוצה. את שמה לב כמה הצלחת לספר בכמה שורות של מודעה קטנה בפורום. כנראה שהדברים כן רוצים לצאת החוצה, הכאב נשפך, אבל את איכשהוא לא מאפשרת לו. אני מבינה את הקונפליקט, מבינה את ההתלבטות, הייתי שם. מה שעבד אצלי זה שהכריחו אותי להתחייב לטיפול. פשוט לא איפשרו לי דרך מוצא ממנו. לקחו ממני את ההחלטה ואמרו לי זה מה שאת צריכה, וזה מה שאת עושה. ואת יודעת מה התחייבתי לטיפול, ועם הזמן באה גם התחייבות לעצמי במובן מסוים, להביס את הבולמיה, את הדיכאון, ולהחזיר את עצמי לחיים. שוב, זה מצב נורא פגיע, נורא רגיש, נורא מתנדנד עדיין ומתחבט, בין הטוב לרע, אבל עם הזמן הטוב נשאר יותר זמן איתי והרע נעלם. עובדה, כבר 11 ימים בלי בולמוס ובלי הקאות. עם דיכאון, עם חרדות, עם משברים, אבל גם עם התמודדות. אני לא יודעת אם יש דרך אחרת, אני גם לא יודעת אם זו הדרך, אבל זה בטוח שווה בדיקה.

זוכרים שפעם כתבתי לכם?? עלי נער בן 16.5 עם דיכאון... אחרי תקופה של יום יומיים הרגשתי ממש שזה עבר כבר שמחתי אבל לאחרונה אני יותר ויותר מתוסכל... ואני לא יודע מה לעשות כל החברים שלי חושבים שאני סנוב בגלל שאני יותר חכם מהם (ואני מנסה שלא להישמע מתנשא) לכן כמעט ואין לנו נושאי שיחה משותפים הם משווים אותי אנשים בני 30 הם אומרים שאני מדבר עם נושאים של "גדולים" ואני באמת מרגיש ככה... למה אני מרגיש גדול יותר ביחס לשאר הסביבה? למה אני לא יכול להתחבר עם נערים בגיל שלי? האם אני אשם או שהם.....????? ולמה אני ממשיך להיות מתוסכל...... נמאס לי להרגיש מבוגר... בחברה של קטנים....... HELP אולי??

Since the age i don't remember at all untill now(19),i had those feeling. Even now, i can't make real friends.I have a lot of them,but i can never talk to them. I get angry when people act childish.Once i got so angry with a friend who had laughed on the phone,so i hang up. I know what i wanted then.I wanted someone to talk to about my things.In my case,even my parents(43 and 47)don't like my pilosofical issues.If you wanna talk,send me an email.I would like to discuss with you about serious things:) And i really really agree to what Tali told you than.Go to a treatment.I wish i would done it on time. Admire you, Angel...

נער יקר, אתה נמצא בתקופה לא קלה בחייך, והתסכול הוא חלק מן התהליך שאתה עובר. גיל ההתבגרות יכול להיות גיל נפלא, שבו אתה רשאי לקחת אחריות על חייך, ולגלות את הכישורים המיוחדים הטמונים בך. אבל ככל שאתה מגלה את המאפיינים הייחודיים שלך, כך אתה מגלה גם את ההבדל בינך לבין אחרים, היוצר פער בינך לבינם. יום יום עליך לבחור בין הרצון להיות חלק מן החברה הסובבת אותך, לבין התפתחותך האישית. אין זה קל, ואין תשובות 'נכונות'. בהחלט יתכן שבשלב זה התפתחותך האישית מהירה יותר מזו של חבריך, ושההתבגרות הרגשית והשכלית שלך מפותחת יותר משלהם. כל אחד עובר זאת בקצב אחר, ובסופו של התהליך תשובו למכנה משותף רחב יותר. אם ברצונך להמשיך ולהשתייך אל החבורה, יתכן ועליך להסתיר את השינויים העוברים עליך, וזה לא קל, ולא תמיד רצוי. ומצד שני, שמירה על עצמאותך וייחודך יגרמו בהכרח לפער בינך לבין חבריך. זהו תהליך טבעי ובריא, שבו, עם התבגרותנו, אנחנו משתנים, ולעתים בוחרים גם בחברים חדשים, המתאימים יותר למצב בו אנו מצויים. לא קל להישאר לבד, מחוץ לחברה שהתרגלת אליה, ואתה מוזמן להישאר אתנו כאן בפורום, ולדעת שאינך לבד בעולם, וכדי שנוכל לתרום לך מנסיוננו. אם המצב קשה במיוחד, אני מציע שתפנה לאדם שתוכל לסמוך עליו בסביבתך הטבעית, כדי שייעץ עליך וילווה אותך. גם פנייה ליעוץ נפשי עשויה לסייע בתקופה זו של שינויים, ואם תרצה לפנות לכיוון זה אשמח לסייע לך בעצה. בהצלחה, דרור גרין

היי לנער.... אני בת 16 ונראית, מתנהגת וחושבת כמו גדולה ולכן גם לי קשה להיות בחברת אנשים בגילי, למרות שאני מצליחה להסתדר. אם תרצה לדבר, תשאיר לי את מספר האיסיקיו שלך ואני יחזור אליך. פנטסיה

היי נער! אם בא לך לדבר עם מישהו כמוך מצאת אחד אם אתה רוצה תשאיר פה את הICQ ביי

נער שלום רב, זכורה לי היטב התכתבותנו בעבר. אני מתנצלת שאני כותבת לך רק כעת, באיחור מה. הימים שעוברים עליך הם ללא ספק שוב אותם ימים מוכרים, מלאי צער, כאב, קושי וסבל. אתה מרגיש הכי לבד בעולם, הכי לא מחובר לאף אחד, לשום דבר. כאילו אולי אין משהו שיחזיק אותך יציב. זוהי תקופה קשה, ואתה חייב לזכור את זה שזו תקופה. היומיים הטובים שהיו לך הם סימן עבורך, מין אות, שאפשר גם אחרת. אבל צריך לעבור בשביל זה את התקופה המייסרת הזו. העניין הוא שאתה לא צריך לעבור את זה לבד, ממש לא. אני חושבת שזו תיהיה סתם מעמסה מיותרת על עצמך אם תנסה להתמודד עם זה לבד. מישהו שתוכל לשתף אותו, שתוכל לפנות אליו כשאתה במצוקה, כשהכאב גדול מדיי. למה להקשות על עצמך כשאתה יכול להקל? בכל מקרה, אני מציעה לך להמשיך לכתוב לנו, זה גם יכול להקל מעט, לפרוק את הכאב. בברכה, טלי פרידמן

שלום אני בן 32 בחור בריא. מאז שאני זוכר את עצמי, פרק הזמן שחולף מהכניסה למיטה ועד שאני נרדם הוא ארוך משמעותית מהנורמלי (לפחות שעה וחצי שעתיים). גם השינה עצמה היא קלה, ואני מתעורר מכל רעש... ניתן לומר כי שעות הלילה הן השעות בהן אני עירני ומרוכז ביותר, למעשה לפני השעה 2:30 או 03:00 לפנות בוקר איני חש עייפות, כמובן ששעות הבוקר והצהריים הן השעות בהן אני עייף ביותר. בצעירותי הצלחתי לתפקד גם בשעות העייפות למרות שחשתי בה גם אז, אולם כיום איני מצליח - היום הופך ללילה ולילה ליום. כרגע המצב חמור ואני סובל מקשיי תפקוד חמורים. תודה.

כן, בעיה כאובה, הציעו לנו פתרונות תודה

צוק שלום רב, לאור קשיי התקפוד והתחושה שאתה מעלה שאינך מצליח להסתדר עם הפרעת השינה כבעבר, הייתי ממליצה לפנות למעבדת שינה. זאת על מנת לבדוק מהי הבעיה, ומה ניתן לעשות כדי להתגבר עליה. אפשר לקבל הפנייה מרופא משפחה בקופ"ח למעבדה שכזו. בברכה, טלי פרידמן

צוק מסכים עם טלי, אתה צריך לפנות למעבדת שינה. במידה ובקופת חולים עושים קשיים בהפניה (ולצערי הם עושים), התקשר ישירות למעבדת השינה בתל השומר או בטכניון (יש עוד כמה בארץ) וקבע תור באופן פרטי. העלות לייעוץ הראשונה אינה גבוהה וניתן לקבל את ההחזר לאחר מכן. יהיה לך הרבה יותר קל לקבל אח"כ הפניה מקופת חולים כאשר אתה מגיע עם מכתב דרישה ממעבדת השינה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

לצוק טיפול קינייסולוגי יכול לעזור. בקיצור תהליכים ניכר. טיפול ללא תרופות.

אני מרגישה שכל משהו אני עושה בשביל בני בן ה9 הוא לא טוב. הילד תמיד כואס על משהו .והכאס שלו מפנה עלי. עם מי אני יכולה לדבר באנגלית בקשר לזה?

ליסה שלום, אמנם אין לי ילדים, אבל אני חושבת שאת צריכה להציב לו גבולות. הוא פשוט יותר מידי מפונק. hellow Lisa, I don't have kids yet, but I think that he is pamperd. you have to station him limits. adi

Lisa Hi. As Adi Showed you- you can write in english- and all of us- with our israeli english- will try to help you. Please write more details about your relationship with your son, with examples. thank you. Ravit.

לד"ר שלום הייתי מעונינת לקבל חומר על מחלת הסכיזופרניה . כמו כן לדעת מהן התרופות והשמות בהם משתשמשים לרפא מחלה זו ? בברכה , שירה

אי אפשר לרפא מחלה זו אלא רק להקל על התסמינים והסימנים החיוביים והשליליים! סכיזופרניה זו מתנה לכל החיים....

שירה שלום יש אינסוף חומר כך שקשה לכוון אותך. אני מציע לך להתחיל מהאינטרנט. הקלדת סכיזופרניה בכל מנוע חיפוש יניב כמות אדירה של חומר. תוכלי לעיין בספרי יסוד בפסיכיאטריה או פסיכולוגיה, יש כמה בעברית. ניתן לעיין באתר של אילן שלהלן יש בו חומר מעניין ולינקים http://talilan.tripod.com/home-page/HEBREW/frames/00_indexH.html ואם יש לך שאלה ספציפית יותר כתבי לנו וננסה לכוון אותך. בברכה ד"ר אורן קפלן

למה חיים? מה מטרת החיים? למה כל כך קשה בעולם הז? למה יש כל - כך הרבה בעיות? למה חיים בתחושה שנלחמים בחיים? האם החיים לא אמורים להיות מתנה?

רחל שלום רב, כמה מעט מילים, וכמה הרבה כאב, וכמה הרבה "למה". החיים הם אמנם מעין מתנה שניתנה לנו, לא בחרנו להגיע הנה, אבל כבר הגענו, בלית ברירה. החיים הם לא גן של שושנים, הם מלאים בקשיים, מלחמות, ריצה מטורפת אחר עושר ואושר, ויחד עם כל אלו יש לנו רסיסים של "גן עדן", תחושת שלווה, כאילו שטוב לנו. מאותם רגעים אנו שואפים את הכוחות הלאה. לעיתים מכסה את הרגעים הללו מסך של עשן ואז אנחנו לא יכולים לראות אותם, לחוש בהם, ואז משתלטות עלינו התחושות הדיכאוניות יותר, הדיכדוך, והשאלות הקיומיות של "למה". זו לדעתי נקודה טובה להתחיל בטיפול. שאלות ה"למה" והתחושות הנלוות להן נוגעות בכאב הפנימי שלנו, בחוסר הכוחות שלנו, ואז זה הזמן לתת לעצמנו להיזדקק, להישען על מישהו אחר. יתרה מזו, הנגיעה בכאב פעמים רבות תורמת לנו לצמוח יותר, לגדול, להתחזק. כמו שהופעת השיניים הראשונות כתינוקות הן תהליך כואב ומייסר, אח"כ הן משמשות לנו לכל החיים, ומסייעות לנו ללעוס מזון, לצמוח ולגדול. כך הם החיים בכלל. זוהי דעתי, בכל אופן. בברכה, טלי פרידמן

טיפול קצת מפחיד אותי אין אפשרות לשמור על אנונימיות החשיפה היא חלק מהפחד והסטיגמה הנלווית לטיפול היא עצומה חדה וקשה!!! על כן פורום כשלכם הוא פשוט נהדר ותודה לצוות שמכהן בו

רחל יקרה, אני בטוח שאם היית שואלת את השאלות ששאלת בפורום 'פילוסופיה', היית מקבלת תשובות מלומדות ומשכילות על כל אחד מן הסעיפים שמרכיבים את השאלה. שאלות אלו הן אכן שאלות היסוד של הקיום האנושי, והפילוסופיה עוסקת בהן מאז ומעולם. בסוד אני יכול לגלות לך שהדיון בשאלות אלו מעניינות ביותר, אבל תשובות עדיין אין להן. כאשר שואלים את השאלות האלו בקונטקסט של טיפול נפשי, נקודת הראייה משתנה. כאן נשאלת השאלה לא מהי התשובה לשאלותיך, אלא מדוע את שואלת אותן, ועד כמה יש להן משמעות בחייך, ואיזה מקום יש להן ברגשותיך. את, כמובן, לא אמרת על כך כלום, ואני יכול רק לנחש. ראשית, אינני יכול להתעלם מן הכותרת שלך, "מוות", ומתוכן שאלתך הנוגע ל'חיים'. את שואלת, לכאורה, שאלות בנוגע למשמעות החיים, אבל בכותרת שאלתך מופיעה המלה מוות. האם לפי תחושותיך המוות הוא אכן ההיפוך של החיים? האם המבוכה שכנגד קשיי החיים והבנתם נפתרת במושג 'מוות'? אשמח אם תכתבי מעט יותר, ותספרי קצת מה את מרגישה בנוגע לשאלות ששאלת, ומדוע את מתנודדת בין חיים לבין מוות. בינתיים אני רוצה לכתוב לך משהו על שני המושגים. לשאלה מהם 'חיים' אין תשובה, משום שהחיים הם אנחנו, וכל רגע שאנחנו חיים הוא חלק מן התשובה לשאלה. אנחנו, בעצם חיינו, נותנים את המשמעות למושג החיים, ובידינו הכוח והיכולת להפוך את המושג המאיים הזה למקור של משמעות ויצירתיות. החיים אינם משהו שהוטלנו אליו בכפייה, ושעלינו להתמודד אתו ולהלחם בו. החיים הם אוצר הטבע שלנו, שניתן לנו במתנה, ואנו יכולים לעשות בו כטוב בעינינו. לא תמיד אנחנו שולטים במה שאנו עושים בחיינו, אבל רק אנחנו עצמנו נותנים בחיים האלו משמעות. ומשהו על המוות. המוות אינו היפוכם של החיים. החיים הם אנחנו וכל מה שקורה לנו, והמוות הוא מה שמחוץ לנו. המוות לעולם איננו פתרון, משום שלנו אין בו כל חלק. המוות הוא רק ויתור על אוצר הטבע שלנו, על כוחות החיים שלנו, על זכותנו לתת משמעות לדברים. כן, רחל, החיים הם מתנה שניתנה בידיך. מדוע את מרגישה שהם קשים כל-כך, ושעליך להיאבק כל הזמן. אני מסכים עם טלי, שטיפול נפשי הוא דרך להתמודד עם הקושי, וללמוד דרכים נוספות לתת משמעות בחומר הגלם הזה, שנקרא 'חיים'. שלך, דרור

בנקודה אחת אני לא מסכימה איתך, בפילוסופיה יהודית יש הרבה שאלות, על החיים מהותם, סיבתם, ומסובב הסיבות. שם כן יש תשובות... למי שרוצה באמת להקשיב.

תראה , פשוט צרות באות בצרורות ...... קשה בעבודה , קשה בבית קשה עם הבעל , קשה עם הילדים.... בכל אחד מהתחומים ישנו איזשהו קושי והקושי שמטריד אותי ביותר הוא היכולת להעניק משמעות יפה לחיים לגבי ילדיי בני בגיל ההתבגרות וחושב על מהות החיים כבר בגיל כזה.... נשמע מפחיד!!!!! למה עם כל ה"אושר" שלו - מטרידות אותו שאלות קיומיות ואיפה אני כהורה ? במה טעיתי? איך לתקן? הכי הייתי רוצה בחיים שילדיי יגדלו בריאים ומאושרים הן פיזית והן נפשית וזו משימה כל-כך קשה שאין לי מושג אם חרף האחריות המוטלת עליי אני אכן מקיימת אותה כראוי!!!! אתה מבין???

רחל, אני לא יודעת מה גורם לך לכאוב, אבל אני חושבת שאחרי שראיתי מה קורה בבית חולים, אני מסתכלת אחרת על החיים. הם קשים ויפים ביחד. עדי

אבל נראה לי שאתה באמת זקוק לעזרה. אחת מהשתיים: או שבאמת מטרידות אותך שאלות קיומיות, ואז אני שואלת את עצמי-למה בחרת בשם שלי דוקא מכל השמות היפים בעולם. או שאתה מנסה לחקות דברים שכבר נאמרו ועוררו תגובות רבות בפורום. בכל מקרה ברור לי שאתה מחפש התיחסות. למה בחרת בדרך כזו, שמעוררת כל-כך הרבה כעס ותוקפנות? אם תפנה אלי בצורה ישירה ומכובדת, אשמח להתיחס אליך. כמוני עוד אנשים נוספים בפורום. אם תמשיך להטריד- תמשיך לקבל תגובות נזעמות ודוחות, או שפשוט יתעלמו ממך. בכל מקרה לא תקבל את מה שאתה רוצה- להיות בקשר עם מישהו אחר. תחשוב על זה קצת.

רחל יקרה, אין צורך לכעוס על השימוש באותו שם, כאשר מדובר בשם מקובל. זו לא התחזות ולא נסיון לפגוע, ויתכן שרחל השניה כלל לא ידעה שמישהי נוסף בשם זה פעילה בפורום. השאלה שלה לגיטימית וראויה להתייחסות, ואני מקווה שתקבלי זאת בהבנה. דרור גרין

לרחל המקורית שלום! לפני ימים אחדים כתבתי לך, ולמקרא דברייך אני חשה צורך לכתוב לך שוב. אני מצטרפת לדעתו של מר גרין - שאין לך כל צורך לכעוס על מי שמשתמש בשם "רחל", ושקרוב לודאי עשה זאת בתום לב. נוסף לכך, הרשי לי לומר - אולי קצת בחריפות - מדוע את חושבת שכל הזמן מנסים לחקות אותך ואת סגנון כתיבתך? אני לא רוצה לפגוע בך, אבל את לא נראית לי משהו מיוחד כזה שכולם ירצו לחקות. והכינויים שבהם השתמשת לגבי המתחזים, כביכול - דפוק ואידיוט - בודאי לא מוסיפים לך כבוד ולא מעוררים רצון להידמות לך. קחי זאת לתשומת ליבך! רחל מס' 2!

לא ברור איך יש לאנשים כאלו עוצמות ואנרגיות והן כולם מושקעות באיך להיות רע עויין ותוקפני , ואם זו מטרת חייו , זה באמת מעיד שאין הרבה סיבות לחיות ..... בחרתי בשם רחל לגמרי באקראיות ומבלי שום כוונה נסתרת!!!!!!!! בכל מקרה תגובה מוזרה ומפתיעה ואיך ספק שגם את בהחלט זקוקה לטיפול!!!! שמא את סובלת ממחלת רדיפה...

לרחל שלום כותרת השאלה שלך היא מוות, אולם כל השאלות שלך מתייחסות רק לחיים. החיים הם רק חלק קטן ומזערי מהמוות. רוב הזמן אנחנו מתים. קחי לדוגמה נניח את משה רבנו. כמה זמן הוא חיי? נניח 100 שנה, וכמה זמן הוא כבר מת? בערך 2000 שנה. אז עצתי לך היא להתעזר בסבלנות עוד צפון לך מוות והרבה מוות . יש סיבה לאופטימיות בברכה אהוד

היבט יפה , מעניין וחיובי תודה טיפה מעודד !!!!!!!

גולשים יקרים, לאחרונה צפיתי בהתכתבויות בין הגולשים בפורום, בעיקר באלו של אור ואופיר. התכתבויות אלו התדרדו לגסויות, להשמצות חסרות שחר ולאלימות מילולית. הפניתי את תשומת ליבו של מנהל האתר לכך, וכולי תקווה שכבר ביום ראשון ההודעות הרלוונטיות תמחקנה. אני מבקשת מכל הגולשים, ללא יוצא מן הכלל, לשמור על כללי שפה ותרבות נאותים. מספיק מתחוללות בעולם שבחוץ (האמיתי) מלחמות, התכתשויות, מריבות, הרוגים, פצועים ועוד. לא מספיק לכם שאתם רוצים את זה גם פה? שתיהיה שבת שקטה ורגועה שבת של שלום (כולל שלום בית...) שלכם, טלי פרידמן

אני מצטרפת לדבריה של טלי. פורום זה נועד לשם תמיכה ומתן עזרה לאנשים עם מצוקות, תהיות, שאלות ועוד. התכתשותכם בפורום אינה מתאימה לאופיו ואינה מתאימה בכלל. נסו, כפי שעשיתם בעבר לתרום בסקרנותכם, בדעותיכם ובאיכויות נוספות שלכם. תודה. רוית.

מקובל עלי ואני מסכים עם מה שאמרת "אני מקווה שגם אחרים והמבין מבין יפנימו זאת!"""" אור

אני מצטרף לקריאתה של טלי, ומציע שגם כאן, כמו בפורום 'הלם-קרב', נתמקד בסיבה שלשמה הוקם הפורום הזה, בתמיכה הדדית ובסובלנות. לעתים אני מזהה בתוקפנות ובווכחנות סימנים של מצוקה, שבה גם לנו, מנהלי הפורום יש חלק. לא תמיד אנחנו נמצאים כאן, ולא תמיד אנחנו יכולים למהר ולענות על שאלות דחופות. לעתים איננו מסכימים בינינו לבין עצמנו, ומגדילים את המבוכה. כל אלו הם חלק מהתנאים שבהם מתנהל הפורום הזה, ועלינו להתמודד אתם כפי שהם. יש בפורום שלנו משתתפים קבועים, המכירים את דרך ניהולו, ויכולים לסייע בשמירת אופיו הטוב והתומך. אני מציע שהמשתתפים הקבועים יצטרפו אל מנהלי הפורום, ובמקום להיכנס לוויכוחים ולהתערב בדיונים אלימים, ירגיעו וינסו להחזיר לפורום את הרוח הטובה. הפורום הזה שייך לכל משתתפיו, ואני מבקש שכל אחד מכם, כאשר הוא מזהה אלימות או פגיעה ברוח הפורום, ימנע מתגובה קשה וירכך את האירוע במלים של תמיכה והבנה. ואני מאחל לכולנו שבוע טוב ושלו, דרור גרין

אני מצטרף לדברי עמיתי גם אני העברתי בקשה להנהלת האתר למחוק הודעות אלימות בפורום. בכל מסגרת ישנם גבולות מסוימים שמגינים על המסגרת והמשתתפים בה. הבעיה שאותם גבולות גם מגבילים ולא רק מגינים. רציתי להאמין שניתן כאן בפורום לחיות עם גבולות מוסכמים בלי הצורך להגדיר אותם שוב ושוב. ברמה הקונקרטית, בלי הצורך למחוק הודעות כדי להגן על המסגרת ומשתתפיה. לצערי, אינני רואה יותר אפשרות כזו. כדי לשמור על הפורום ולתת למשתתפיו תנאים נאותים להתבטא ולחיות בקהילה הוירטואלית הזו נדרשים כללים בסיסיים של דו קיום. חלק מההודעות שהוצגו לאחרונה בפורום נוגדים בעיני אפשרות לדו קיום ומהווים איום אלים על קיומו, גם אם הוירטואלי, של האחר. אני מרגיש שגם יכולתי לייעץ בפורום בתנאים הנוכחיים הולכת ומצטמצמת. אינני מוכן לקחת חלק בקהילה אלימה ללא התנגדות לאלימות, מאחר ובכך אני שותף פאסיבי לאלימות. לפיכך בכוונתי לנסות ולהגדיר גבולות לסובלנות. קבלת האלימות אינה תמיד אינדיקציה לסובלנות ונאורות. אני מודע לכך שמחיקת הודעות עלולה להתפס לעיתים כצנזורה ו"אח גדול" ששולט במחשבות, אבל זו המשמעות של גבולות, לא? אני מקווה שהדברים ירגעו ושנוכל לחזור ולקיים את הפורום על מים שקטים. אורן קפלן

שמע אני בא לפורום זה ולפורום הלם קרב.....כי באמת אני רוצה להאמין בזה. אני מספר דברים מהלב .דברים שבאמת קורים לי..ומנסה לשתף ולעזור באמת למי שזקוק לזה וזה כולל אותי. היית כייפי עד לא מזמן...ופתאום השתבשה לך דעתך.......אז די תפסיק אני בורח מרחוב כי שם יש אלימות.... אז אל תכניס את זה גם לכאן. אז די בוא נפסיק עם ההשמצןת ובאמת אשמח לשמוע ממך דבריי חכמה ולא פילוסופיה. ומזמין אותך מכל הלב ונשבע לך שיש לי דמעות עכשיו,בוא תצתרף בכייף לפורום הלם קרב כי באמת ובאמת אנו זקוקים לתמיכה ועידוד. שלך בלחיצת יד. דניאל.

אני באמת שמישתדל לא ליפגוע..... שם לב להודעה מתחת לזאת של ""אור"" אני לא חושב שבפורום הל קרב פגעתי במישהוא...אני כתבתי הסבר\הבהרה אופיר

אוקיי! אז בא נסכים שיותר לא נגרר לפרובוקציות.

אופירי מאמי תתחיל לדחוף מזלגות .....למה עוד מעט תקבל באגזוז .....והשאלה הנשאלת עם ווזלין ??......או שאתה מעדיף ...............בלי ?

לשיקולכם...... בכל זאת,זה לא פורום "קינקי סקס" אופיר

=

האם ניתן ניתן להשתמש בהיפנוזה ככלי לעזרה בלימוד שפה זרה

יעלה שלום כמובן שהיפנוזה בפני עצמה אינה כלי אפשרי ללימוד שפה זרה, אבל ניתן להיעזר בהיפנוזה לשיפור מיומנויות למידה בתחומים שונים, ולכן גם לצורך לימוד שפה זרה. השימוש בהיפנוזה בהקשר לימודים ממוקד בד"כ בשלושה נושאים מרכזיים: טיפול בחרדות בפני לימודים, למשל חרדת בחינות; שיפור הריכוז בעת הלימוד; והגברת מוטיבציה ושיפור הרגלי למידה. התחומים הללו רלוונטיים לכל סוג של למידה, גם ללמידת שפות. השאלה מדוע את שואלת ומה הציפיה שיקרה בהתהליך ההיפנוטי. אם תכתבי על כך אוכל לנסות ולענות בצורה יותר מדוייקת. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בסביבות גיל 40 ומתקשה בלימוד אנגלית למרות מעמצי הרבים כולל תקופה בארצות הברית ץ תודה ץ

שלום, הנני פונה אליכם בבקשה לדעה נוספת. (ׂSECOND OPION). הנני סובלת מהתקפי פניקה בחמש שנים האחרונות, כיום אני מטופלת בעזרת EFEXOR. לאחר שכבר ניסיתי מספר תרופות ממשפחת ה- SSRI . אני מרגישה שההתקפים החלו לחזור, אז בהוראת רופא העליתי את המינון ואני לוקחת היום 3 כדורי 75ml ליום. לפעמים אני לוקחת חצי כדור קלונקס כדי שאוכל לישון. יש לי הרגשה שעדיין לא מצאו עבורי את התרופה המתאימה, כי כל פעם אני מנסה תרופה ולאחר זמן מה היא חדלה לעזור לי, או שתופעות הלוואי שלה אינן נסבלות, לקחתי כבר, סרוקסט, סיפרמיל, מרוניל ממש בהתחלה שהיו לה תופעות נוראיות. יש לציין, כי לאחרונה לאחר שהייתי במעקב בדיקות של בלוטת הטאירואיד, התגלה שהיא בתת פעילות, ובנסוף על האפקסור אני מקבלת אלטרוקסין . אודה לכם אם תורלו לייעץ לי. בדחיפות בתודה מראש שרית

את לא נורמלית

אור אתה לא אור אלא פשוט חושך! אתה רואה כמה היא סובלת וזה מה שיש לך להגיד לה? פשוט תתבייש לך!

שרית שלום ראשית, אני רוצה להתנצל בשמי ובוודאי בשם שאר יועצי ומנהלי האתר על התגובה התוקפנית שקיבלת ממשתתף הפורום. מתפקידנו גם למנוע ביטויי תוקפנות כלפי משתתפים בפורום וצר לי ש"זכית" לקבל תגובה שכזו. כאמור, אינני סבור שסוג כזה של תשובות הוא לגיטימי. קראתי את תגובתו בהמשך של ""אור"" בה הוא מסביר את דבריו ומתנצל ואני מקווה שדברי ההסבר מפחיתים מהפגיעה. ולגבי שאלתך. לא אוכל לייעץ לך בנושא התרופתי שכן זה אינו תחום התמחותי. מדבריך אני מסיק שהטיפול בהתקפי הפניקה התמקד בתרופות בלבד. אני מציע לך לשלב פתרונות פסיכולוגיים בנוסף לטיפול התרופתי. יש עדויות מחקריות רבות שהשילוב פועל בצורה מיטבית. יתכן שתרופות ומינונים שלא עבדו בעבר יפעלו בעתיד כאשר יתבססו על שילוב טיפולים. אני מצרף תמצית קצרה בנושא שעולה פעמים רבות בפורום. ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה/פניקה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים: יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שכחת להוסיף שהתמיכה והעזרה של המישפחה והחברים הקרובים גם מאוד חשובה..ולדעתי יותר חשובה מכל אשר אמרת..........מנסיון !! "אור

שרית היי אני נוטל סרוקסט ויש לי תופעות לוואי מטרידות צרי עימי קשר הייתי רותה לשאול מס שאלות הדואר שלי [email protected]

שלחתי לכם אי מייל אופיר

מה קרה חמודי הלכת לגננת אתה פוחד או צריך להחליף חיתול

טוב,ביגלל שהיציאות שלך היו הכי מקוריות..אז לפחות תקבל הסבר לרוית שלחתי אי מייל אם שאלה לגבי זמן ההתקשרות איתה ולגבי הפקס ו קישור+ספר שדנים בסינדרום מינכהוזן לטלי שלחתי את שם הספר+שם האתר (לא ידעתי שהיא גם מיתענינית בזה) ולדרור שלחתי שאלה אופיר

אולי תשלח לי גם בבקשה אתה מזה מדליק רק מהמחשבה עליך אני..............!

http://www.munchausen.com "התנהגויות ביזאריות-גבולות ההפרעה הפסיכאטרית"\הרשל פרינס ואני לא מבין איך שליחת חומר עלסינדרום מינכהאוזן מגרה אותך... כל אחד והבעיות שלו אופיר

מה ניתן לעשות אם מעולם לא חוויתי אורגזמה במהלך אקט מיני מלא ( חדירה ).

לתוהה שלום הסקסולוג ד"ר עמי שקד מדווח בספרו על כך ש 17% מהנשים בישראל אינן מגיעות לאורגזמה כתוצאה מחדירה וכ 27% מגיעות לכך לעיתים נדירות. מכאן שמה שאת מתארת הוא תופעה נפוצה ביותר. השאלה הראשונה שהייתי מברר איתך היא האם את מגיעה לאורגזמה שלא ע"י חדירה, וכן האם את יכולה להנות מיחסי המין גם אם האורגזמה אינה מגיעה במהלך החדירה. אדגיש שהנושא משתנה בין בנות גיל שונה ולפי מצב משפחתי. למשל, בגיל 30+ וכן בקרב נשים נשואות ו/או נשים הנמצאות בקשר קבוע עולה השכיחות המדווחת על אורגזמה כתוצאה מחדירה. יתכן שהדבר קשור למצבי לחץ, תפיסת גוף, אינטימיות בקשר ועוד גורמים נוספים. ד"ר שקד מוסיף ומציין שיכולת אורגזמית איננה בהכרח הגורם המרכזי ביותר המשפיע על מידת הסיפוק המיני. נשים רבות חשות חוסר סיפוק מחיי המין שלהן אפילו אם הן מסוגלות להגיע לאורגזמה בקלות, ולהיפך, נשים רבות חשות סיפוק רב ושביעות רצון בולטת מיחסי המין שלהן גם אם הן אנאורגזמיות בקביעות. מכאן שבנושא מעורבים ציפיות, סטיגמות, דעות קדומות ועוד וחשוב לעשות הפרדה בין ציפיות לא מציאותיות או לא רלוונטיות לבין איכות יחסי המין והיחסים הבינאישיים. במידה ואת מצויה בקשר קבוע עם בן זוג תוכלו לפנות לסקסולוג לקבלת ייעוץ - רק במידה והדבר נראה לך חשוב ורלוונטי. כמו כן, במידה ואת סבורה שלהעדר האורגזמה יש בסיס רגשי יתכן וכדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי. אולם, אם את חשה שביעות רצון מיחסי המין ומוטרדת רק מהשאלה האם "צריך" לחוות אורגזמה בחדירה, התשובה, לא צריך. העיסוק בכך רק מכביד ומפריע. במידה ונותרה שאלה פתוחה בנושא כתבי וננסה לענות בברכה ד"ר אורן קפלן

ולמה לא לכתוב בפירוש את המילה הגסה, שיש אורגזמה באמצעות הדגדגן, כבר נכתבו המון ספרים בנושא. לא כל אורגזמה הינה וגינאלית. לא כולם יודעים היכן נקודת ג'י, אם יש נקודה כזו בכלל... אבל דגדגן, יש לכולם,,,,,,לאחוז נמוך מאוד מאד, אין אבר כזה בגופן. ושם המוקד.. התחושה אמנם, מורגשת בכל החלק התחתון, אבל נוצרת בעיקרה בגירוי ישיר, או עקיף של הדגדגן. עדיין מתביישים לדבר בנושא זה? ולא אספר מה אמרו לי לפני שלושים וחמש שנה רופאים כשהתלוננתי שאני לא יודעת מהי אורגזמה.....מזל, שקראתי מספיק בנושא כדי להבין שאני אישה רגילה . מספיק שנים האמנתי שמשהו דפוק בגופי. ורגש????? והקשר בינו לבין אורגזמה......גם על זה יש מה לכתוב.... והרבה..... אבל, לא בכך עסקינן..... ולפני הכל, האישה שאינה מודעת למקומות הגירוי וההנאה של גופה, חייבת לבדוק בעצמה , לבד, לפני שהיא מתחברת לבן זוג.... איפה איך ולמה........ אחר כך, היא תהא מסוגלת להדריך את בן זוגה.... למקומות החבויים שלה. ללכת מיד ולחפש את דו"ח הייט.......... הספר........ הכל כתוב שם.. ישן, אבל עדיין תקף........

אני רוצה לעשן גראס אך אני לוקח תרופות מה לעשות אני לא יכול להפסיק את התרופות בבת אחת. אני עדיין חושב שהתרופות פבוקסיל טרנסקל הם הסמים החזקים ביותר שיש שלא מזיקים לגוף פרט להתמכרות. נכון שגראס לא ממכר ואני מעשן מפעם לפעם אך אני גם לוקח תרופות ולכן אולי? הגראס לא משפיע עלי. שמישהו יענה לי כי אני מבולבל וצריך עזרה.

עידן תחליט מה אתה רוצה תרופות או גראס? ביחד זה לא הולך ולחוד לפי מה שאתה כותב זה גם לא טוב. אני לא מעשנת גראס אבל לוקחת תרופות נגד דיכאון. בעבר עישנתי גראס כל יום וזה לא הוביל אותי לשום מקום, כיום אני מאוזנת פחות או יותר אך עדיין קיימת המשיכה החזקה לקחת סמים אך אני שולטת בה. בקשר אליך אתה כותב שאתה מעשן גראס לפעמים וזה לא משפיע עליך אז למה להמשיך. אם אתה מכור לתרופות הרגעה תעזר ברופאים והם יעזרו לך להיגמל לאט לאט. בהצלחה קרן.

עידן אני מבין שאתה מחפש ריגושים אבל אתה לא בכיוון הנכון. בשביל ריגושים לא צריך לקחת כלום. תכתוב תצייר תרקוד תשיר תזיין אבל תפסיק עם החיפוש המטופש אחרי עזרים חיצוניים. עמית

...

אנג'ל שלום רב, קיבלתי את המייל. שמחתי לשמוע שאת חשה יותר בטוב ושהמשבר חלף מעט. שתיהיה שבת שלום, שבת קלה ככל האפשר. בברכה, טלי פרידמן