פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום איך אפתח? הכי נוח לי להציג את הדברים עיניינית: מזה שנים רבות -היום בת 36- חשה חרדה מפני המוות,מוות פתאומי שלי,אני פוחדת להיות לבד בבית וכשאני לבד אני מרגישה את כל הסמפטומים שמלווים חרדה דופק מואץ הזעה ורעד . בגיל 6-14 בערך נאנסתי ע"י אחי. היום אני סובלת מקוליטיס והפרעות בקצב לב אני חשה מצוקה קשה. היתי בעבר בטיפול פסיכולוגי משך 3 שנים התפתחתי במישור האישי אך לא בכיוון שלשמו באתי. לאיזה תשובה אני מצפה מכם? אין לי מושג, אולי לכם יש רעיון טיפול שהוא לא כימי,נמאס לי גם כך מכל התרופות שעלי לבלוע בשל מחלתי. אולי עזרה במציאת קבוצת תמיכה הולמת -משהו. תודה
גיל שלום האם סבלת גם בעבר מחרדות דומות? מזה כמה זמן את סובלת מהמצב שאת מתארת? האם הטיפול התרופתי שאת מקבלת הוא גם פסיכיאטרי? את מתארת מערכת מורכבת הן במישור הגופני והן הנפשי. במצב כזה רצוי לקבל ייעוץ וטיפול נפשי. הרעיון של קבוצת תמיכה נשמע לי רעיון טוב. אולי למשתתפים בפורום יהיה רעיון, כרגע אין לי הצעה מתאימה בנושא זה. צייני מאיזה איזור את בארץ ואולי ניתן יהיה לחשוב על משהו מתאים. בכל מקרה, את מזכירה טיפול פסיכולוגי שעזר בכיוון מסויים אבל לא פתר בעיה שבגללה הגעת במקור. יתכן שזה הזמן לחזור לטיפול הן כדי לקבל תמיכה במצב הנוכחי, והן לטפל בדברים שנותרו פתוחים. אחת האפשרויות שמתאימות לדעתי הוא קבלת טיפול בבית חולים שבו יש צוות רב תחומי וניתן להיות גם בקשר עם הרופאים המטפלים בך. סביר להניח שבמרכז הרפואי בו את מטופלת יש גם מרפאת חוץ פסיכולוגית וכדאי לברר האם את יכולה לקבל שם טיפול. במרכזים רבים כאלה יש גם קבוצות תמיכה. ולבסוף הנושא שנשמע לי הקשה מכל מה שאת מתארת, האונס בילדותך. אינני יודע האם וכיצד הנושא הזה עובד על ידך בטיפול וכיצד השפיע ומשפיע על חייך. אין ספק שזה נושא כבד משקל ויש מקום להתייחס אליו במסגרת טיפולית מתאימה. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום תודה על התשובה ובהמשך: אני חיפאית,בת 38 מצב זה נמשך כבר 20 שנה בכל מיני ורסיות . אני מטופלת תרופתית אך ורק עבור תחלואי הגוף(ללא תרופות פסיכיאטריות). הומלץ בפני פסיכודרמה,מה דעתך? האם מרפאות פסיכולוגיות מצויות גם במרפאות מכבי? והאם מתקיים רישום בו מדווח הליך הטיפול בי כך שזה יכול להגיע למקום עבודה? רב תודות ג'יל
לגיל אני אחד מרבים שסבלתי מחרדות קשות במשך למעלה משנה כולל התקפים קשים לכן אני חושב שאני מבין לליבך . אני חושב שהצעתך להקים פורום לסובלי חרדה היא מעולה מאחר וכ5% מכלל האנשים נמצאים במצב המחייב טיפול בחרדה. בקשר אלי אם אני הצלחתי לצאת ממצבי לאחר שניסיתי מספר תרופות ומספר פסיכיטרים ופסיכולוגים כל אחד שרוצה יכול להצליח.
הי אלי תודה על הפניה ,רק לא ברור בדיוק כיצד נחלצת מצרה זו-חרדה. אם תרצה להרחיב אשמח לשמוע יותר פרטים. אין לי התנגדות לקחת חלק בקבוצת תמיכה רק שאין לי את הידע הנדרש איך להקים קבוצה כזו,אם לך יש ,אשמח לשמוע. ושוב תודה. ג'יל.
ג'ם היקר! הדברים שרשמת לי הינם נכונים ואני מודעת אליהם היטב.... רבים שהתייעצתי עימם אמרו לי בדומה אלייך שהדרך שבה אני יכולה לפתור את הבעיה שלי היא : תלויה רק בעצמי...ורק ברמת העזרה העצמית שלי. לכך אני מודעת גם לזה...כמו הרבה דברים שנאמרו. אבל הבעיה שלי שעומדת על הפרק היא לא לדעת אלא לבצע. אני מרגישה כבולה בתוך עצמי ואני פשוט לא יכולה לקום ולהתאושש . ככל שאני מנסה לחלץ את עצמי מהבועה ששקעתי אלייה, כך אני יותר מאבדת תקווה.....לך תבין. בכל מקרה אני מקווה לדבר עם אדם מקצועי יותר ולקחת אולי טיפול...אני מרגישה שאני לבדי כבר לא מסוגלת.כבר אזלו לי הכוחות והאמונה בעצמי.ובלעדי זה אין לי כלום. רציתי גם לשאול אותך ג'ים יקר, מה עשית בסופו של דבר? אני עכשיו במצב שכבר פיספסתי המון חומר,המון מבחנים,מועדי א ומועדי ב, אני מתחילה להרגיש שהעתיד שלי בסכנה שהולכת וקרבה.מה איתך? איך אתה עברת את זה? האם זה השפיע על הלימודים שלך....בסופו של דבר? איך עברת את הבגרויות? שאלות אלו נורא מסקרנות אותי...אשמח אם תענה לי. תודה רבה רבה. באמת תודה. שלך, שירי.
היי שירי... תודה שלקחת את הזמן וענית לי.. אני יישמח לענות לך על שאלות, או סתם בכלל לדבר... אני ייענה לך בקצרה על כל הדברים ששאלת, בגלל שעכשיו שתיים בלילה ויש עבודה מחר... תראי.. בסוף חזרתי על יתה י"א פעמיים, וכל-כך ניסיתי... באמת שניסיתי.. אבל פשוט זה היה חזק עליי, הייתה לי שינאה עמוקה לבית-ספר וכל מי ששם, ובכלל שינאה לחיים ועל המצב הנפשי הקשה שהייתי שרוי בו... בסוף פרשתי פעם שנייה מהבית-ספר, באמצע י"א אחרי פסח, כמו פעם קודמת, אחרי פסח פשוט נישברתי, אי-אפשר לחזור ולחשוב על כל החרא הזה להתחיל עוד פעם להבריז וליברוח אחרי חופשה כל-כך ארוכה... אז פרשתי ! פרשתי והלכתי לעבוד בתור אורזן בשופר-סל... בגיל חמש-עשרה, גם כשלמדתי לפעמים עבדתי בשופר-סלים למיניהם... עובד קשה, יחס כמו לאל זבל, וכסף לא מרקיע שחקים.. גם לי הייתה ההרגשה שהעתיד שלי הולך להידפק חזק עם אני לא ישקיע ויישנה את הגישה שלי... "הטריק" שלי לעבור מבחנים היה פשוט לא להגיע, ולא להגיע למועד ב'.. ככה הייתי "עובר" אותם, ולאף-אחד לא היה כל-כך אכפת... קשה לי לספר מה היה "בסופו של דבר".. כי זה לא נגמר.. הסיפור שלי ממש ארוך ואני חייב לקצר.. לפני שנה בערך הרגשתי שנמאס לי, כבר הפסקתי אז לעבוד לאיזה חצי שנה ונמאס לי מהכל, כבר לא הייתה מסגרת שתיסגור אותי, וגם מהצבא יצאתי, כמובן.. החיים בבית כבר נהפכו לסיוט בשבילי, והכל נראה שחור, אז פשוט הרמתי את הרגליים שלי, וברחתי מהבית. זה היה החלום שלי משכבר ימים, ופשוט לא היה אף-פעם את האומץ, עד שהיתפוצצתי. אני רוצה להגיד לך, שארבעה-חמישה חודשים גרתי במיקלטים של בניינים, היה אפילו ימים שישנתי בחדרי אופניים על ריצפה קשה וקרה, אנשים שהיו ניכנסים לקחת אופניים היו מעירים אותי והייתי בורח.. הייתי כל-כך מלוכלך ומבולבל.. אבל סך הכל לא היה שום סיכוי בעולם שהיה מחזיר אותי לבית שכל-כך היה מלא בפחד, שינאה וכאב. בערך באמצע התקופה שהייתי בלי קורת-גג, אח שלי החליט לקחת את חייו ולהחזיר אותם לאלוהים.. הוא התאבד, וזאת הייתה המכה האחרונה ששברה אותי.. זה סיפור אחר... אני רוצה לסיים, ללכת קצת לישון :).. בכל מקרה, תישמחי לישמוע שהיום יש לי דירה שכורה בכפר-סבא, אני גר לבד, יש לי את כל מה שאני צריך, ועבודה בהיי-טק.. אני מאוד כישרוני והיכולת למידה שלי היא ממש מצויינת, אז ממש השתלבתי בדיוק לעבודה הזאת, אני מרוויח המון כסף עכשיו, אבל הרבה מסקנות אני מגיע אליהם כיום, וכסף זה לא הכל בחיים.. כסף זה בכלל מה שעושה רע בחיים.. אז אל תחשבי על העתיד, תחשבי על ההווה... אני לא רוצה ליגרום לך לעזוב את בית-ספר, חס וחלילה, את צריכה איזשהו בסיס להתחיל את החיים, לי פשוט קרה נס וכל הדאגות שלי לעבודה נורמלית בחיים לא התממשו והיום אני מסודר מבחינה כספית... אבל זה לא מספיק. תבקשי את העזרה.. תושיטי את יידך... אל תנסי להיתמודד עם זה לבד... שלך, ג'ימי הקטן :)
Dear Dror,thankyou so much for taking the time and writing me the e-mail,i guess you are probably right about talking to my therapist about it,even though it seems like the hardest thing to do right now,it would be to compleatly expose myself which is something i doubt i can ever do with her.I don`t know why there is so much that i feel i can`t talk to her about,why is this? what can be stopping me.
Dear Yvey, I know that this isn't easy. You don't have to do it at once. Tell her that you have difficuleits in talking to her, and leave her the rest. It will take time, but it worth it. שבת שלום, דרור
שלום , אני פונה אליכם כיוון שאני חושדת שמשהו לא טוב מתבשל ואינני יודעת כיצד לנהוג וכיצד לעזור . אמי הייתה לא מזמן ביום הורים של ביה"ס בו לומד אחי ונאמר לה כי אחי נכשל בבחינה במתמטיקה . אחי הוא ילד המוגדר כמחונן והצטיין תמיד בלימודיו , הצד החזק שלו זה הצד הריאלי ולכן אמי הופתעה . היא הלכה אל המורה והמורה גם כן טענה שזה לא מובן לה והוסיפה כי גם כתב ידו פחות קריא ואין סדר במחברותיו . חוץ מהצד הלימודי , הוא חוזר אחרי בי"ס , אוכל והולך לישון וישן הרבה יחסית ( כ- 3 שעות ) ואם מעירים לו על כך הוא מתעצבן ובכוונה ממשיך לישון עוד . אם חבר מתקשר אליו הביתה הוא אומר לנו להגיד לחבר שהוא איננו בבית ולמרות נסיונות השכנועים שלנו הוא ממשיך בשלו . תופעה חריגה במיוחד זה שאם עושים משהו שבטעות היה יכול לפגוע בו הוא חוזר ושואל כמה פעמים אם הוא לא חטף מכה ואם לא קרה לו כלום . ורק אחרי שאני אומרת לו שאני ראיתי שהוא לא קיבל מכה הוא מפסיק . אני יודעת שכל הנ"ל הם תסמינים למשהו שעובר עליו אך פשוט אינני יודעת מה עושים, מה אומרים ואיך מוציאים אותו מכך . אחי הוא נער בן 15 לערך . אודה על התייחסות מהירה . תודה מראש .
מודאגת שלום בהחלט יתכן שיש מקום לדאגה וחשוב לבדוק במה מדובר. נסו קודם כל לשוחח עימו על כל הדברים שציינת. אימרו שאתם מודאגים ונסו לקבל תשובות מה קורה ומדוע קורה. במידה והתשובות אינן מרגיעות אני מציע לגשת לייעוץ פסיכולוגי. יתכן ויהיה צורך גם בבדיקה פסיכיאטרית. עדיף לפעול כעת ולברר, ולכל היותר לגלות שהכל בסדר, מאשר לתת לדברים להתגלגל הלאה ולהחמיר. קשה לתת לך תשובה מדוייקת באינטרנט ללא היכרות אישית עם אחיך. בקיצור, אני ממליץ לשוחח איתו עוד בסוף השבוע הזה ובמידת הצורך לפנות לייעוץ מייד לאחר מכן. בברכה ד"ר אורן קפלן
תודה. אין לי מילים לתאר עד כמה גרמת לי לחשוב. בקשר לאי מייל..אני אשלח לך. ושוב...תודה. שירי.
שבת שלום, שירי :)
שלום, שמי אפרת והייתי רוצה לבקש את עזרתכם. לפני שנה בדיוק קרה לי הדבר הכי נורא שיכולתי לדמיין והוא המוות של סבא שלי ז"ל. מאז המוות החיים שלי שקועים בדכאון אחד גדול (עם עליות ומורדות). איבדתי כל אמונה שהייתה לי מכיוון שסבא שלי היה האדם היחיד שאהב אותי כמו שאני, ללא תנאי. אמנם עברה שנה, אבל עדיין הכל נורא טרי אצלי. אני בוכה הרבה ולפעמים פוקדים אותי סיוטים. אני מדברת על זה עם חברות שלי, והן נורא עוזרות לי, אבל אני בספק אם הן ממש מבינות אותי משום שהן לא היו במצבי (למזלן) ואני גם לא מאחלת לאף אחד להיות במצב המגעיל הזה. אך מה לעשות שהעולם קר ומדי פעם מת מישהו שהיה כל העולם למישהו אחר.... הייתי רוצה לדבר עם אנשים אחרים במצבי זה לשם תמיכה הדדית וקבלת עצות להתמודדות. חוץ מזה.... אני לומדת במגמת קולנוע וטלויזיה בבית הספר שלי, והתכנון שלי הוא לעשות סרט שמבוסס על מה שעברתי בשנה הנוראית הזאת. לשם כתיבת התסריט אני צריכה לעשות תחקיר בנושא ונורא נורא יעזור לי לדעת איך אחרים מתמודדים עם המוות..... הייתי גם רוצה שבעלי המקצוע יפנו אליי ויתנו לי מידע ועצות כי אני נמצאת באפילה גדולה. תחזיקו מעמד! תודה שקראתם.... אפרת
....
גם אני הייתי במצבך פעמים רבות בחיים סבא, דוד, בני דודים לידיעתך אין אפשרות יותר טובה מאשר לדבר עם קרובים על המוות, על האדם שנפטר - אם תעזור לך תמונה........ מה שחשוב שאסור לברוח כתעשי סרט - אל תקדישי אותו לזיכרון המר של התקופה האחרונה, אלא לזיכרונות המתוקים שיש לך מסבא שלך, מהתקופות היפות שלך איתו, תקדישי את הסרט למה שלמדת ממנו, וככה תעשי את הסרט למן מורשת שתשמחי לשמור. המון בהצלחה ואני איתך
היי there ! לא בא לי ליכתוב משהו עכשיו, אבל את יכולה ליקרוא מה שכתבתי פה הלילה, http://doctors.msn.co.il/forums/read.php?f=6&i=62645&t=62085 http://doctors.msn.co.il/forums/read.php?f=6&i=62654&t=61611 איזה כייף לך שאת במגמה הזאת, תמיד נורא רציתי ללכת לילמוד קצת אומנות שכזאת...
שלום אפרת, כמו שכתבתי מספר פעמים, איבדתי את שני הוריי, מתוך זה הייתי רוצה להגיד לך משהו. אבל זה עניין אישי וקשה מאוד לאנשים מבחוץ להבין איך את מרגישה (את החוויה של מות הסבא עברתי בגיל 13). באמת קחי לך את הזמן!!! אל תעשי משהו כי הסביבה מצפה לכך אלא רק מה שאת מרגישה. הבכי באמת עוזר!!!! מקווה שתרמתי את תרומתי, עדי
אפרת שלום רב, התמודדות עם מוות של אדם קרוב, היא התמודדות קשה ומורכבת. תהליך האבל והאובדן מתרחש באיטיות ולוקח זמן רב. תהליך זה אינו אומר שאנו מצליחים לשכוח את יקירנו, אולם זה אומר שאנחנו מתמודדים עם עובדת אובדנו, ומצליחים להמשיך הלאה. אני חושבת שרעיון הסרט הוא רעיון נפלא, אולם אני רוצה להזהיא אותך שזה יהיה תהליך לא קל, וככל הנראה גם הסרט יהיה לא פשוט לצפייה. כדאי שיהיה לך מקום ואפשרות לפרוק את מה שעובר עלייך בזמן עשיית הסרט ולאחריו. עשיית הסרט מן הסתם עלולה להעלות דברים שכבר הצלחת להדחיק מעט, ולכן זה יהיה מפגש מחודש לא קל עם הדברים. אני מאחלת לך המון המון בהצלחה, ושלא תדעי עוד צער. בברכה, טלי פרידמן
היי.... תודה למי שכתב לי פה דברים. זה נחמד לדעת שיש כאלה שטורחים לכתוב לך משהו רק כדי שתרגיש יותר טוב. למרות הכל אני עדיין מרגישה רע ואני פוגעת בעצמי . רק לפני כשבועיים השתכרתי בטיול השנתי רק כדי לברוח מהמצב...... הבריחה הייתה רק לכמה שעות שבהן, מחוסר מודעות, סיפרתי דברים נורא אישיים על עצמי כולל המוות של סבא שלי...... יש בכלל דרך לברוח מכל ההרגשות הנוראיות האלה? איך?
אפרת שלום! לדעתי, הדרך היחידה לברוח מההרגשות הנוראיות האלה היא לעמוד מולן פנים אל פנים ולהכיר בהן, כלומר: לקבל את העובדה שכרגע רע לי, וזה לגיטימי שיהיה לי רע, ולגיטימי גם להביע את זה - בבכי, בשיחה על כך עם אנשים קרובים, ולפעמים, עד כמה שזה אולי יישמע מוזר - אפילו בצחוק - כלומר - אם בא לך לצחוק - אל תרגישי אשמה כאילו את בכיכול לא מבכבדת מספיק את זכרו של האדם היקר לך. כבר כתבתי בעבר בפורום זה על נושא זה וסיפרתי, שלפני פחות משש שנים אבדתי את אימי. והנה, בקושי הצלחתי להתגבר על אבודנה (הייתי קשורה אליה מאוד), נחתה עלי לפני 3 שבועות המכה השנעה כשאבדצע גן אצ אבע. אני בת יחידה, כך שאין לי אחים ואחיות לחלוק איתם את הכאב. אבל למזלי יש לי כמה חברים נפלאים שעל ידם אני בוכה וצוחקת ומדברת על כל רגשותי בלי חשבון. והאמיני לי - זה עוזר מאוד, זה ממש מציל! אני מקווה שגם את תמצאי לך כמה אנשים כאלה שאיתם תוכלי לחלוק הכל, וגם תראי שבמשך הזמן בכל זאת הכאב יפחת. ובינתיים קחי לך את כל הזמן שבעולם - חודש, שנה - כמה שאת רק צריכה, ואל תקשיבי למי שאומר שאחרי פרק זמן מסוים את כבר אמורה להרגיש יותר טוב, כי אין שום "דד-ליין" בדברים האלה. כל טוב!
כיצד מתמודדים עם ילד מתבגר שאובחן ככזה במידה קשה? מי יעזור? הוא אינו מודע.
יפתח שלום אם מדובר באבחנה של הפרעת אישיות, היא איננה מתאימה לילד, לפחות לא למתבגר צעיר. בכל מקרה, אני מציע שתתאר ממה הילד סובל, מה מטריד אותו או/ו את משפחתו, ואז נוכל לייעץ. לאבחנה פורמלית מהסוג שציינת (ולא נתת תיאור מדוייק אלא רק קיצור) אין באמת משמעות מבחינת היכולת לייעץ כאן. בנוסף, ציין בן כמה הוא בדיוק, האם הוא מטופל היכן שהוא ומה פחות או יותר הרקע למצב. בברכה ד"ר אורן קפלן
הרקע הוא ילד בן 16, מוכשר ביותר לל מודים. בגיל צעיר מאוד התנתק מהמשפחה. תמיד הברים בעדיפות עליונה. בלימודים מבריק ביותר. הסתבך בחשד לסחר בסמים בגיל 13.5. משפחה "טובה" ואזור "טוב". בכתה י' החליט שלא ממשיך ללמוד, ולמרות לחצים רבים ולמרות שנשאר בבית כמה חדשים לא שנה את דעתו = רגיל לקבל כן אחרי לא ממושך. תפסנו אותו עם חפצים הקשורים לעשון סמים בתיק ועם הודעות קשורות לסמים בפלאפון. מכחיש הכל טוטאלית - כשהתעמת עם תוכן התיק קבל התקפת אמוק, ולקחנו אותו לבי"ח. האשים את ההורים במכות. ההורים בטפול. המשטרה סגרה את התיק של ההורים מחוסר עניין, ופתחה לו תיק בעקבות עדויות של חברים שלו שעשן וספק. עזב את ביה"ס ולומד באקסטרני. אובחן על ידי רופאים כנרקסיסטי. מסרב לקבל טפול למרות שהוצע לו ונלקח נגד רצונו לטפול פעמים רבות. אמרו שלא ניתן לטפל נגד רצונו. הילד לפי המטפלת המשפחתית התמכר לתשבוחות, מגיל 0, כי תמיד תמיד היה מבריק בצורה בלתי רגילה. בטחון עצמי תנודי בצורה שמשתקת אותו. מותנה תשבוחות. דורש המון כסף- היו תקופות שקבל אלפי שקלים בחודש ולא הספיק לו. הברז עכשיו סגור. אמרו שהטפול ממושך, שנים, ומותנה ברצונו הטוב. ילד גדול פיזית ומאוד מפותח פיזית, גם זה יצר אצלו חלק מתחושת האני- ואין- בלתי. יש לו עכשיו קצינת מבחן לפי המלצת הפסיכיאטר לסמכות חיצונית שתרסן אותו. אין סמכות הורית. יש נתק בין ההורים בבית. הילד משחק ברווח - כמובן בהצלחה רבה. האחים שלו מאוד סובלים, לאחר שהכה את האם בנוכחותם. המצב על הפנים.
שלום, בקיץ האחרון נפרדתי מבעלי ועברתי לגור עם ילדי בני 4 ו-7 בבית עם הורי, הדבר נעשה ללא הכנה מוקדמת של הילדים, הילדים הסתגלו לעניין, אני נמצאת בקשר עם פסיכולוגית של ביה"ס בו לומדת הילדה והיא יעצה לי בשיחה בה השתתפה הילדה להפנות אותה לטיפול במרכז הילד והנוער בבריאות הנפש מאחר והילדה אינה מוכנה לשוחח על מה שעובר עליה בבית האב עמי, כלומר היא עוצרת ובוחנת מה מותר ומה אסור לספר לכל צד וזאת בכדי לא למעול באמון של אף אחד, אי לכך טוענת הפסיכולוגית שהדבר גורם לה לאגור כעס רב ואי יכולת להתפרק ולספר על כך, דבר שעלול לגרום לה לעכב דברים אף בהמשך, יש לציין כי לאביה היא מספרת כמעט הכל, אולם גם תוך כדי בדיקה מה ימצא חן בעיניו לשמוע. אשמח לקבל תגובה או ייעוץ בנושא.
פנינה שלום אם קיבלת המלצה מפסיכולוגית בית הספר הייתי נוהג לפי ההמלצה. פני בשלב ראשון בעצמך לייעוץ ראשוני במרכז עליו המליצה הפסיכולוגית. בין כך הם ירצו לראיין אותך קודם לכן. את ההתלבטות האם זה מתאים או לא תוכלי לחלוק עם איש מקצוע באותו מרכז וזאת על בסיס של היכרות מעמיקה יותר ממה שאנו מסוגלים לעשות במסגרת הפורום. במידה ותרגישי לאחר הבירור שזה לא מתאים, לא קרה כל נזק שכן את המעורבות הראשונה עשית בעצמך לפני שהילדה נחשפה כלל לענין. בברכה ד"ר אורן קפלן
תודה על התייחסותך ותשובתך בנושא, אנהג לפי המלצת הפסולוגית ואבדוק את הנושא.
וידוי קטן! עקבתי אחר תשובתייך והצלחת לגרום לי לדברים, לרצות דברים ואף להעיז!!! אומנם אני מרגישה כמו ילדה שרואה איזו בובה יפה ורוצה אותה...במובן החיובי! וקצת רקע עליי... יש לי הפרעת אישיות גבולית ובין כל הדברים "הטובים" יש לי קושי רב להסביר מה אני מרגישה. וגם כאשר אני כבר מרגישה כמובן שההצפה לא מאחרת להגיע! שנים שלא בכיתי, ואני נמצאת בטיפול שזה המקום היחידי אשר בו אני מרשה לעצמי דברים! כשקראתי את הודעתך הראשונה(בקשר לתיאבון של בני) הדמעות פרצו ולא יכולתי להפסיק! לא יכולתי לחשוב כלל ורק בכיתי. משהו בדברים שלך שכתבת נגע בכאב שלי... דבר שרק אדם אחד הצליח לעשות וזה המטפל שלי. וזה לא מראה ולא מילה ולא מבט. זו ההוויה כולה! ואז רציתי אותך שתהיי איתי,שלי... כמו אמא אדמה שאוהבת ומגוננת ומסורה. אבל אני ילדה גדולה ומבינה ורק רציתי שתדעי את כל הדברים!
אמא אדמה... אמא אדמה כל-כך מתרגשת! זכרון: קבוצה של אנשים יושבת בחדר מלון, לחופו של ים המלח. מנחה הסדנה מבקש מכל אחד מהאנשים לכייר בפלסטלינה את משפחתו. אי חום שטוח, מזכיר בצורתו ארון מתים. מעליו פעורה קערה סגולה. בקצה השני מסתלסל עמוד אדום. וביניהם- ארבעה כדורים לבנים... ... טעית בפרוש, אומר לי המנחה. את אמא אדמה. האדמה הטובה, החמה, שנותנת מזון לכולם. את לא צריכה לשנות שום דבר. ואני בוכה. אני בוכה גם עכשיו... אני בוכה כי קשה להפרד מפנטזיה. קשה כמעט כמו פרידה במציאות. תרשמי לעצמך כוכבית בסעיף רגישות ויכולת הבחנה בדקויות. איך אמרת? יש לך את זה? גם לך.
למה בעצם להיפרד מפנטזיה? למה לא להגשים אותה? פנטזיה שלך? שלי? מאיזה מקום היא מגיעה הפנטזיה הזו ולאן היא לוקחת אותנו? לא נוכל להתקיים ללא פנטזיות או להגשים חלק מהן... רחל, כיתבי לי הרבה!!! בבקשה!
שלום אני בן 24 תמיד בתור ילד סבלתי מריחוף שחיכה של שאלות במבחנים וכד. משום מה בזמן האחרון המצב חמור יותר ואף קשה לי לזכור וללמוד כמו כן אני מבצע שגיאות איות רבות בלינק זה http://www.orderlifeplus.com/attentionsupport.html שהעביר מנהל הפורום לאחת מהכותבות ישנו אגף תזונתי הטוען כי מספר מוצרים ( OPC ?? ) עוזרים ואף מעלימים לחלוטין את התופעה הידועה כ ADD שאלתי היא : לי זה נראה כרפואה משלימה האם אתה תומך בזה וכמו כן הרפואה הקונבנציונלית ??? כמו כן מה כן אפשר לעשות כללית בנידון וכן בחוסר הנכונות לעשות דברים הנלווה מבלי לקחת ריטאלין!! בתודה מראש אבי
בני סבל מבעיה דומה, בעקבות תוכנית אמריקאית, וניסוי עם ילדים בענין, עשינו דיאטה לילד, הדיאטה הכילה זונות טבעיים בלבד, פירות וירקות, ללא תפוזים, ללא מוצרי חיטה, ללא שוקולד , ללא ממתקים עם צבעי מאכל וחומרים משמרים. אני יכולה להגיד בודאות כי המצב של הילד השתפר תוך שבועיים, וכל זמן שהתמיד בדיאטה, היה לו שיפור כל הזמן, כשזילזל ואכל דברים אסורים מיד הרגשנו.
מה תפוזים קשור לזה ? . השאלה הייתה בקשר לתוספי המזון ו או תרופות המופיעות באתר שמנהל הפורום נתן כלינק. ועוד פעם מה רע בתפוזים ?
יתכנו גורמים רבים לסימפטומים שאתה מתאר - דווקא לא נראה קשור ל ADHD כדאי לעבור אבחון אצל איש מקצוע - רופא נויורולוג או פסיכיאטר
תודה על ההתייחסות. אבל עדיין לא קראת מסתבר את מכתבי בדף הקודם. אני במצב די קשה..ואני מחכה נואשות לתגובה מקצועית ממך. אנא החזר לי תשובה. המכתב הוא:"מעגל סגור". בתודה מראש שירי.
שירי יקרה, קראתי את ההודעה שלך, 'מעגל סגור', וכעת אני מבין את הדחיפות. המצב שאת מתארת הוא אכן בלתי נסבל, וכפי שאת עצמך מציינת, את נמצאת כעת בסיכון גבוה, ואכן זקוקה לעזרה. מן הדרך שבה את מתארת את מצבך לא קשה להבחין ביכולת האינטלקטואלית שלך, ואני משער שגם לך קשה להשלים עם הפער שבין היכולת הזאת לבין מצבך הנפשי, המוציא אותך משליטה בחייך. את מספרת שהיית בטיפול נפשי בלתי מוצלח בשנה שעברה. טיפול נפשי מותנה בקשר המיוחד הנוצר בינך לבין המטפל/ת, ולא ניתן ללמוד מניסיון אחד על האפשרות של מטפל אחר. לא כתבת האם היית בטיפול בעקבות ההטרדה המינית שחווית. סיפרת שהותקפת מינית, ועשית הבחנה בין תקיפה לאונס. למעשה, התוצאות של תקיפה מינית אינן שונות משל אונס, ויש לטפל בטראומה הבאה בעקבותיו. אין לי פתרונות פשוטים, אבל אין לי ספק שעליך לטפל בהשלכות של החוויה הקשה שעברת, גם אם מדובר בתהליך ארוך ולא פשוט. לא קל למצוא את המטפל המתאים, אבל קשה הרבה יותר ללא תמיכה נפשית. המצב שאת מתארת, וההשלכות שלו על חיי היומיום שלך ועל מצבך בלימודים, דומה למצב של פוסט-טראומה, ודורש עזרה מיידית. כתבי לי אימייל וננסה לחשוב ביחד על האפשרויות העומדות בפניך. [ בינתיים אני מזמין אותך להשתתף בפורום הלם-קרב, העוסק בטראומה ובפוסט טראומה. יש דמיון רב בין טראומה על רקע מלחמה או אירוע בטחוני, לבין טראומה על רקע מיני, וגם בפורום שלנו תמצאי משתתפים שהגיעו מסיבות שונות. זהו פורום המשמש כקבוצת תמיכה, והמשתתפים בו יאפשרו לך להתמודד עם קשיי היומיום, ויתרמו לך מנסיונם. זו כתובת הפורום: http://doctors.co.il/forums/list.php?f=66 שירי יקרה, את נמצאת על קו התפר שבין התחלת חייך הבוגרים תוך שליטה בגורלך, לבין כניעה לקשיים ולחוסר שליטה. למרות הקשיים הרבים, האחריות כולה נמצאת כעת בידיך, ורק הבחירה בהתמודדות תאפשר לך למצות את היכולות הרבות הטמונות בך. אל תיכנעי. כתבי לי, ואשתדל לסייע לך למצוא את הסיוע המתאים. שלך, דרור
שאלה: יש לי הפרעת אכילה.בולמיה עם נטייה לאנורקסיה (בתקופות) משהו כמו בערך שנתיים. המצב הולך ומחמיר. אני חיילת ומקבלת טיפול צבאי שלא עוזר לי כ"כ.עמדתי לפני טיפול בתה"ש אולם אז הצבא החליט להפסיק את השתתפותי. הם הציעו לי כחלופה טיפול בצריפין, שגם אותו לא קיבלתי כי הכל תפוס ומלא ואני לא בסכנת חיים ולכן אני יכולה להמתין. אין לי כסף לשלם לטיפול פרטי.ההורים שלי אפשר להגיע יודעים שאני סובלת מבולמיה, דיכאון , חרדות והפרעות שינה ( כמעט הכל למעט הדיכאון הופיע לי גם בגילאים יותר קטנים).הם יודעים ומעלימים עין.אני יודעת שהם יודעים.הם רומזים שהם יודעים.הם רואים-אני רזה מאוד. הם פשוט מלגלגים וצוחקים ומבקרים ואני מטבעי בן אדם מאוד רגיש ולא מאילה שמסוגלים "לחלוב" כסף ו"לצפצף" על מה הם חושבים עלי... אין אופציה של פנייה לקופ"ח ,כיוון שהם לא יקבלו אותי כל עוד אני חיילת. האם עליי להרים ידיים? לחכות לשחרור(עוד 9 חודשים)? אני עם יד על הלב אומרת שלבד אני לא יכולה על הבעיה הזו.
ברצוני להביע את אכזבתי על כך שאנשים מנסים להיעזר בכם אך אתם עוזרים על פני השטח. הייתי רוצה שתתן דעתך לתגובה שלי לתשובתך. תודה שהחזרת לי תשובה אך הגבתי עליה ולא נענתי , (וכך עוד כותבים אחרים שממתנים לתשובות ממך.) ממני מילי
מילי כתב/ה: > > ברצוני להביע את אכזבתי על כך שאנשים מנסים להיעזר בכם > אך אתם עוזרים על פני השטח. > הייתי רוצה שתתן דעתך לתגובה שלי לתשובתך. > תודה שהחזרת לי תשובה אך הגבתי עליה ולא נענתי , (וכך עוד כותבים > אחרים שממתנים לתשובות ממך.) > ממני מילי >
מילי יקרה, לפורום הזה ישנם מספר מנהלים, וכל אחד מאתנו מתמחה בתחום אחר של חיי הנפש, החל בפסיכיאטריה ובטיפול תרופתי, וכלה בפסיכותרפיה (טיפול בדיבור). אל אחד מאתנו משתדל לענות על השאלות בתחום התמחותו. התשובות שלנו אינן תחליף לטיפול, ואפילו לא עצות מקצועיות, משום שאין באפשרותנו לקבל תמונה מלאה של מצב הפונים. אכן, העזרה שלנו היא שטחית, ומיועדת לתת מענה מיידי, ולהפנות את מי שזקוק לכך לעזרה מקצועית. את צודקת. לא תמיד אנחנו נמצאים כאן, ולא תמיד אנחנו יכולים לתת תשובות מיידיות. זהו אחד מחסרונותיו של פורום באינטרנט. אני מבטיח לך שכולנו מנסים לסייע ככל האפשר, ואני מתנצל אם לעתים התשובות שלנו אינן מספקות. בברכה, דרור גרין
בוקר טוב. דבר ראשון תודה על השיחה משלשום.אני יודעת שקצת גלשנו והשתעשענו ולא כל מה שדיברנו רלוונטי להפרעת אכילה,אבל לי השיחה מאוד עזרה לצאת מהמצב שהייתי בו באותו רגע.שוב תודה מכל הלב. בכל אופן,פניתי לטלי וקיבלתי מספר טלפון של מישהי.אני לא מצליחה לתפוש אותה כי היא פנוייה בשעות שאני לא יכולה לגעת בפלאפון(את יודעת..).אני אנסה שוב היום. את יודעת...הגעתי למסקנה שאני עדיין לא שלמה במאה אחוז עם החלמה.אני עדיין מסרבת לוותר על יתרונות הבולמיה , אבל אני כן רוצה טיפול. אני חייבת להתחבר לחלק שבי שכן רוצה להחלים(שמאז ומתמיד היה דומיננטי אצלי).אני חייבת לנסות ולראות מה יש בחוץ.הבולמיה לא תברח.היא תחכה עד שאני אבחון את האופציות. אני לא יכולה לדעת שאני רוצה להיות חולה , כי אני לא יודעת איך זה להיות בריאה.אני לא זוכרת,ומה שאני כן זוכרת אני לא רוצה.אני חייבת לעצמי את התחושה של לפתוח דף לבן וחלק. אני חייבת לעצמי לנסות להחלים מאחר וגם עם המחלה אני לא מצליחה להתנתק מהעולם. אני עדיין מתענינת בלימודים גבוהים ובטיולים בחו"ל ובכל מיני דברים שכדי להפיק מהם את המירב ,אני אמורה לבחון את האופציה של לחיות בלי המחלה הזו. אז אני חוסכת כסף לטיפול.יש לי כבר לכמה פגישות.אם לא ילך-אני אתחיל טיפול התנהגותי בצבא-להשתלט על מחלה גם אם במחיר של לרמות את עצמי.כשאני אצא מהצבא-אני אתחיל טיפול רגיל , אולי אפילו דרך קופ"ח. ההורים שלי לא חייבים לדעת מה אני עושה דרף קופ"ח,נכון?
היי, בוקר טוב. תודה על מה ? שוב אני חוזרת על עצמי, אבל אני לא עושה כלום חוץ מליהיות שם ולהקשיב מעבר לקו הפלאפון או האינטרנט, והלוואי ויכולתי לעשות יותר, אבל אני לא, אז באמת באמת אין בעד מה. מי אמר שאנחנו חייבות לדבר רק על הפרעת האכילה ? היה לי כיף לדבר איתך גם על דברים אחרים, ואולי זה דווקא טוב לראות, שיש דברים אחרים מעבר לאכילה - הקאה ולבולמיה, שלפעמים יכולה למלא את כל היום למשך הרבה זמן, ואז באמת אנחנו שוכחים שקיימים דברים אחרים. "את יודעת...הגעתי למסקנה שאני עדיין לא שלמה במאה אחוז עם החלמה.אני עדיין מסרבת לוותר על יתרונות הבולמיה .." - באמת תהיתי ביני לבין עצמי מתי תהיי מוכנה להודות בזה, אני הרגשתי את זה אני חושבת כבר מהשיחה הראשונה איתך, וניסיתי לרמוז לך על זה, אבל את נורא כעסת עליי, ונשבעת והבטחת, בכל מקרה, זה באמת לא משנה לי כלום, כמו שאמרתי לך כבר הבחירה הסופית היא שלך, אני יכולה לשתף אותך בקשיי התהליך ובכיף של הנקיון, לא להחליט עבורך, ואני בכל מקרה פה בשבילך, אפילו סתם לדבר, לשפוך את הלב, גם אם בחרת בינתיים להישאר עם הבולמיה. גם אם את לא מוכנה לוותר עליה עדיין. אני יכולה לקבל אותך גם עם ההשלמה הזו עם הבולמיה. יהיה לי חבל כי את בן אדם חכם ובאמת מגיע לך דברים אחרים כמו לימודים גבוהים וחו"ל, ואפשר להשיג אותם גם עם הבולמיה נכון, אבל מגיעה לך איכות חיים אחרת, לכולנו מגיע, ואפשר להשיג את זה עם המון מאמץ וקשיים, אבל אני באמת מקבלת אותך כמו שאת, ואני פה מעבר לקו בשבילך כמעט תמיד, לא מנסה לשנות, לא מנסה לתקן, רק מנסה להגיד מה אני מרגישה. בנוגע לקופ"ח, לא ההורים שלך לא ידעו כלום, כשאת משתחררת את נחשבת בוגרת, יש לך כרטיס קופ"ח משלך, והוא נפרד מהמשפחה שלך, ולא קשור אליהם. זה לא כמו לפני הצבא שאת שייכת לקופ"ח של ההורים, את יכולה אפילו לבחור להיות בקופ"ח אחרת משל ההורים, ואין שום בעיה עם זה. אביב.
קראתי את מה שכתבת, ולא יכולתי להמנע מחיוך:) דבר ראשון,אני מודה לך כבן אדם.את לא מכירה אותי.את לא חייבת לדבר איתי, ואת בכל זאת עושה את זה.להקשיב לי מעבר לקו הטלפון או האינטרנט,זה אכן כל מה שביכולתך לעשות,אבל זה ה-מ-ו-ן.את כל השאר-תשאירי לי.כל השאר-באחריותי בלבד.אז שוב תודה,והגיע הזמן שתקבלי אותה כבר וזהו:)))))) את צודקת.העניין הזה שאני לא שלמה עם רעיון ההחלמה הוא באמת הארה חדשה שהייתה לי.אוקיי...את היית שלמה!את בכל רגע רצית לצאת מזה ולא היו לך הכוחות ולא הזמן! אבל זו הייתה נקודת המוצא שלך... אני מכירה בזה שנקודת המוצא שלי מעט שונה.אני מבינה כרגע שאין לי רצון של 100 אחוז להבריא.באותה מידה אין לי רצון של 100 אחוז גם להיות חולה.את מבינה את כוונתי? אבל יש לי מספיק כוח לנסות ולצאת מזה גם עם 50 אחוז מוטיווציה.אני פוחדת מהמחלה וחוששת מאוד ממה שקורה לי.אני מאוד רוצה לחיות בלי ההרגשה הזו,ולכן אני מוותרת על יתרונות הבולמיה. אני לא פוסלת שום דבר.הרבה אמרו שהרבה יותר טוב בחוץ.אני אבדוק את זה.בכל הכוח אני אבדוק את זה.אני חייבת לעצמי לפחות את ההרגשה שבדקתי הכל: בדקתי איך להיות חולה,ובדקתי איך להיות בתהליך החלמה(ואולי אפילו "בריאה").רק אז אני ארשה לעצמי להחליט מה אני רוצה מהחיים. את וטלי אמרתן שעם כל החלטה אני אצטרך לחיות ולהתמודד,גם עם ההחלטה להשאר חולה. איך אני יכולה להשלים ולחיות עם החלטה שלא בדקתי את הצדדים האחרים שלה? זו נקודת המוצא שלי: תשאלי אותי אם טוב לי?לא יודעת! תשאלי אותי אם אני רוצה לחיות עם זה?לא יודעת!מה שאני כן יודעת שאצלי אין "חצי-חצי".אם אני אמשיך לחיות כפי שאני רוצה-אני חייבת להחלים.ואם לא-אני אוותר על הכל(עוד דבר שאני לא שלמה איתו בלהיות חולה). בלבלתי אותך?אני מבינה ... גם אני מבולבלת וזה נראה לי טבעי.אילו הרהורי הנפש.אין לך מה לדאוג.את לא צריכה לשכנע אותי להחלים.אני משוכנעת לבד.גם אם אני אגיד לך שלא-אני תמיד אנסה להחלים. אני מבינה את הקושי שלך להבין אותי.נקודת המוצא שלנו שונה.יכול להיות שאת לא מבינה איך אפשר לנסות להחלים עם הספיקות הללו. אז מבחינתי,אפשר. סליחה אם נשמעתי קצת לא נחמדה.רק שאני עובדת על ההודעה עכשיו אני שמה לב לזה. ממש מצערת.
אני מקווה שלא הייתי שוב כהרגלי בוטה מדי, אבל באמת רק ניסיתי להראות לך שאפשר, במידה ותחליטי שאת רוצה, וההוכחה הכי טובה היא אני. כבר 23 ימים נקיים !!! נראה לי גם שהיום אני אפסיק לעשן, מה זה סיגריות סך הכל, אותו הרס עצמי כמו הבולמיה, דבר שלוקח ממני את האויר לנשימה שאני כל כך צריכה, מחליש ומסחרר. אביב.
דר' נכבד בת זוגתי סובלת בחודשים האחרונים מדימום ווסתי שאינו בתאריך המחזור אשר בדרך כלל תאריך יציב. מתוך התבוננות בה בשינה. הבחנתי גם בחריקות שיניים חריגות עד כדי רעש המפר את שנתי. אני יכול להעיד כי בת זוגתי נמצאת במצב מתיחות עם בני משפחתה אשר היא אינה מבטאת - אלא מעדיפה להפנימו בתוכה. שאלתי בהקשר לדימום היא : האם יש קשר בין המתיחות בה נמצאת בת זוגתי עם הופעת דימום ווסתי על רקע זה. מהו ההסבר הרפואי/ קליני בין הדימום למצב של דחק נפשי. תודה מראש - רמי .מודאג
על בטוח יש קשר, אבל יכול להיות גם להפך, דימום יתר יכול לשגע כל אישה נורמאלית. כדאי לפנות גם לבדיקה רפואית.
אני מבקש התייחסות של איש מקצוע בבקשה. רמי המודאג
רמי שלום ראשית, האם אישתך התייעצה עם גניקולוג לגבי הדימומים? זה הדבר הראשון שיש לעשות בכל מקרה. לגבי חריקת השיניים והמתיחות: חריקת שיניים יכולה להעיד על מצבי מתח, אם כי זו תופעה נפוצה למדי באוכלוסיה הבריאה. בתקופות מתוחות התופעה עלולה להתחזק. באופן קונקרטי לשאלתך, במידה ויש מצב מתח הוא יכול להשפיע על תדירות המחזור החודשי. זו תופעה מוכרת, אבל כמו שאמרתי יש לפנות קודם כל לרופא מומחה בתחום. אבל מה שהייתי רוצה להדגיש בפניך זה שאין צורך לחכות לסימפטומים גופניים כדי לטפל במתח. במידה וקיים מצב דחק, בשל המצב המשפחתי או בשל כל דבר אחר, רצוי לפנות לייעוץ פסיכולוגי. למצב הדחק עלולות להיות השפעות שליליות הן בטווח המיידי והן בטווח הארוך. בוודאי ניתן לעזור, לפחות במידה כלשהי, גם אם העדפתה של אשתך היא "להפנים את המתח" כפי שאתה מתאר. בברכה ד"ר אורן קפלן
בוקר טוב, כן קיבלתי את הודעתך מלפני כמה ימים, והכל בסדר, באמת, אי הבנה היא דבר יומיומי, כולנו אנשים וכולנו טועים, ולפעמים זה עושה את החיים מעניינים יותר, הרי דרך זה זכיתי לדבר גם איתך. יום טוב, אביב.
תודה על כל ההתייחסות האמפטית שלך. כמו כן אני נהנה לקרוא אחר הודעותייך,עושות לי טוב. אני אשמור על קשר. ושוב תודה. דניאל.
אני חושבת שאוכל למצוא אצלך תשובות לשאלות רבות שמטרידות אותי.! האם את מוכנה לענות לי?
שלום לך יקירתי! זה עתה השמנתי בקילו... מנחת.... :-) תודה על המחמאות, אני באמת עוסקת בתחום טיפולי, אבל תרשי לי להמשיך ולהסתיר את זהותי- המקצועית והאחרת. אין כמו טפיחה על השכם וכמה מחמאות כדי לעזור לאדם לעבור את קשיי היום יום. לכולנו יש כאלה. יש זמנים קשים יותר- וקשים פחות. יש מצבים נעימים- ולא נעימים. יש המון תחומי ביניים. הכל ביחד מצטרף לחויה הקיומית של כל אחד ואחד. מליארדי אנשים יש בעולם- ואין אחד שחווה את קיומו בדיוק כמו חברו. אני שמחה לחלוק איתך את מקצת חויותי הרגשיות, ואם תמצאי בכך תשובה לשאלות שמעסיקות אותך- אני ארגיש סיפוק, הנאה וגאוה. בכך תתרמי לי... ועוד רציתי לומר, שלמדתי הרבה דברים, כאן בפורום, גם בלי לשאול... למדתי הרבה גם ממך. אז את מוזמנת להמשיך ולחפש תשובות. לא בטוח שנמצא אותן, אבל עצם החיפוש- נראה לי מרתק מאין כמוהו. להתראות.
I suspect that my teenager son has Attention Deficit Disorder. Who can help me with diagnosis? Thank you.
Galo shalom I suggest that you consult with a clinical psychologist or with child psychiatrist Regards Dr. Oren Kaplan
ראשית כל תודה על תגובתך. שנית. בהקשר למה שכתבת: שלא סיפרתי מספיק ולא פירטתי יותר על מצבי. יש כאן טעות. כתבתי לך מכתב שבו הפניתי אותך למכתב אחר -מכתב שבו סיפרתי עליי מא ועד ת. ציפיתי לתגובתך אך מאחר שהפורום התמלא במכתבים .המכתב שלי שעונה לשם:"מעגל סגור?", הועבר לעמוד הקודם ולכן לא ניתן לראות אותו. משום כך חשבת שלא סיפרתי מספיק פרטים. אודה לך מקרב ליבי אם תפנה לעמוד הקודם ותחפש את מכתבי:"מעגל סגור?". תודה מראש. שירי. לאביב:אין לי מילים נוספות לומר לך חוץ מ... תודה.
שירי יקרה, אני מתנצל אם החמצתי את התשובה שלך. אחפש בעמוד הקודם, ואשתדל להגיב מחר. דרור גרין (ללא ד"ר)
עד שיתרגלו בלי הד"ר, תגמור ת'דוקטורט ותצטרך להפוך בחזרה. אבל אז זה ישמע , מה זה שחצני...
באמת אין על מה להגיד תודה, לא עשיתי כלום, חוץ מליהיות פה, ואני באמת עדיין פה אם בא לך, מחזיקה לך אצבעות שתצליחי, ושיהיו לך ימים טובים יותר.
הנני פונה אלכם בהקשר לרעייתי שסובלת מזה שנה ושמונה חודשים מהתקפי חרדה ודיכאון, המלווים חוסר חשק לחיות,פחד עצום שמתעורר עם התמודדיות פשוטות לכאורה,ביקורת עצמית מופרזת,אציין שלפני כ-5 חודשים פנינו לפסכיאטרית/פסכולוגית שהמליצה בטיפול תרופתי שלווה במספר שיחות,רעייתי לקחה במשך 4 חודשים כדורי "פקסט",היתה הקלה כלשהי,אמנם חזרו מידי פעם אותם התקפות חרדה,ומאידך הומלץ להקטין את מינון הכדורים בהדרגה עד להפסקה טוטלית. מאז ועד היום בצורה שהולכת ומתגברת רעייתי נתקפת באותם התקפות,אציין שאנו נהנים מתנאי מחייה נאותים ומגדלים שני ילדים ניפלאים,אגב רעייתי בת 29 ואני 36. עוד אציין שאני מצידי מעודד אותה בשיחות"שלא תחשוב על אותן מחשבות שליליות", אך היא מציינצ שלעיטים אין זה בשליטתה ופשוט היא מרגישה שאותן מחשבות ממש משתלטות עליה ומוציאות אותה מיכולת תיפקוד וריכוז,עוד עובדה אציין שלא פעם אמרה לי רעייתי שהיא מאוד חוששת שפעם אחת לא תוכל להשתלט על עצמנ ותיגרום נזק לעצמה לרבות התאבדות. אשמח לקבל יעוץ,תודה מראש, רפי.
מה קרה לפני שנה ו8 חודשים...ככה פתאום ספר תאמת.........."אור
בן כמה הילד הקטן? בן גיל אותו זמן אולי?
"אור" אתה ממש דפוק וטוס לטיפול יסוד,בתקווה שזה יעזור לך,אני סקפטי..........וזאת ת'אמת
רפי שלום הייתי ממליץ שאשתך תפנה לטיפול ותהיה במעקב לתקופה. אינני יודע מה מהות הסימפטומים ולא ניתן למסגרת הפורום באמת לנתח ולהסביר את המצב. בכל מקרה הן מצב דיכאון והן התקפי חרדה הם דברים שפוגעים בצורה משמעותית באיכות החיים ובמהלכם התקין, כמו גם בחיי הזוגיות והמשפחה. חשוב להדגיש שאלו תופעות שניתן לטפל בהם בדרך כלל בצורה יעילה. אני מציע לפנות לייעוץ פסיכולוגי ולהיות במקביל גם במעקב פסיכיאטרי. הדיווחים של אישתך על מחשבות אובדניות מדאיגים ואסור לתת לדברים להישאר כפי שהם. פנו בהקדם לייעוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן
טוב אני בת 17 עוד מעט ואני לא בן אדם שיש לו כוח לפנות לעזרה אבל אין לי ברירה ממש , אז ככה יש לי בעייה , אני גם יודעת מאיפ היא מתחילה הבעיה היא שאני יודעת יותר מידי על עצמי אני מודעת לאופי שלי ולהרגלים שלי ויש לי בעייה עם הרגלים יש לי בעיה עם עצמי . אני לא מקבלת את עצמי למרות שהסביבה מקבלת אותי , רק שאני באה עם ביטחון עצמי . אבל אני לא מקבלת את עצמי כפי שאני מבחינת איך שאני ניראת ומה שיש לי ואין לי קשה לי מאוד להסתכל על כל מה שיש לי כי אני מריגישה שהדברים השלילים שלא באשמתי שיש בי הורסים לי הכל ומגבילים אותי מגבילים אותי ברמה של אני לא יכולה ללבוד בגדים מסוימים כי הם לא עולים עלי וכשהם עולים עלי אז פה יש שערות ופה גם .. לפי איך שאני רואה את זה אם לא היו לי את הדברים האלה לא ההיתי מרגישה ככה בדיכאון כי ההיתי מרגישה כמו כולם אני לא מרגישה כמו כולם עכשיו כי אני מריגשה מוגבלת , אני לא מעונינת להתנחם בצרות של אחרים אני מרוכזת בעצמי ואין פיתרון לדברים שמפריעים לי כי הם דברים פיזיולוגים ואין לי שליטה עליהם גם אם אני ירצה הדבר היחיד שאני יכלוה לשפר הוא תא הגישה אבל זה עבודה בעינים כי זה לא עוזר המצב תקוע וישאר כמו שהוא עד שאלוהים ישיל מעלי את כל השערות הקוסמטיקאית אומרת לי לנסות להתמודד אם זה כמו עם אתגר , אז אני חודיעה לך שהאתגר הזה כואב אומנם מקדש תמטרה אבל כואב ולמה שלי היהי כואב אני לא עושה לאנשים משהו כואב אני בן אדם שעוזר לאנישם מעבר ליחולת שלי ברמת הפראיריות ועל חשבוני ולמה לי זה מגיע זה מטומתם אולי לחשוב על מוות אבל הדברים האלה מוצתיאים לי את החשק לחיות אני לא רוצה לחיות כשאני מוגבלת לא רוצה , רוצה למות .
רפי שלום לפני שנתיים ספלתי מחרדות איומות עד שהגעתי למצב של פחד לצאת מהבית ופחד להיות לבד בבית קיבלתי מספר סוגי כדורים שלא עזרו לי ההיתי ביעוץ פסיכולוגי שגם לא עזר לי עד שקיבלתי סרוקסאט ולאחר חודש הגעתי למצב שהחלטתי לטוס 14 שעות לסין והיה כייף עצתי לכם לא לוותר בהצלחה
רפי אני מרגישה אותו הדבר אם תמצאו פיתרון אנא שילחו לי
אימי נפטרה בגיל 40 עקב סרטן הייתי מאוד קרובה לאימי והמחסור שלה עצום ובלתי ניתן לתאור אני בת 17 ומרגישה שלא אוכל להתמודד עם המצב אין לי אחים שיזדהו עם הרגשתי אני בת יחידה לאף אחד אין תשובות למעני על אף הרצון של הסביבה לעזור שום דבר לא ממלא את חלל חסרונה , היא אינה איתי יומיים וכבר איני מסוגלת להתמודד עם המצב אין לי שמץ של מושג כיצד להמשיך לחיות, אבי שבור ולא יכול לשמש לי תמיכה הוא שקוע בצערו ועלי להיות חזקה בשבילו בבקשה תתנו לי פתרון מיידי כיצד להתמודד עם המצב ????.?...
שלום לך בשם בדוי. גם אימא שלי נפטרה מסרטן לפני שנה וחצי. אין פה הוקוס פוקוס ולכל אחד לוקח את הזמן שלו להתאבל. את אמנם כותבת שאת צריכה להיות חזקה (וגם מנסה לשדר כח כלפי חותץ) אבל גם לאנשים חזקים יש רגשות ויש רגעים שקשה. חשוב מאוד להתאבל וקחי לך את הזמן!!!! אני אישית יצאתי לבלות זמן קצר אחרי האירוע אבל את לא חייבת לעשות כמוני!!! אם תרצי, את יכולה גם להקליק על שמי בכחול ולכתוב ישירות אליי. מקווה שעזרתי לך במשהו, עדי
לשם בדוי שלום רב! אין לך מושג עד כמה אני מזדהה איתך. אני קוראת את דברייך ונדמה לי כאילו אני בעצמי כתבתי אותם. אני הרבה יותר גדולה ממך, וגם יותר מהגיל בו היתה אימך עליה השלום. אבל הורים זה הורים וכשמאבדים אותם - זה כואב בכל גיל - שלך ושלהם. גם אני בת יחידה, ממש כמוך, ללא משפחה קרובה של ממש וגם לי יש חברים נפלאים שעוזרים אבל מי כמוך יודע שזה לא אותו הדבר. לפני פחות משש שנים איבדתי את אימי, שהיתה בת שבעים פלוס, וכעת אני מתמודדת שוב עם אובדן אבי, שנפטר ממש בימים אלה. הוא נפטר בשיבה טובה בגיל שמונים פלוס, ואני בת ארבעים פלוס, אבל עובדות אלה אינן מקהות את הכאב. ואני אומרת לעצמי וגם לך - הלוואי והיו תרופות פלא להקהות את הכאב. אבל אין. מה שאני עושה הוא - מנסה פשוט להיות אני עצמי, מבלי לדפוק חשבון לאף אחד. אני בוכה כשבא לי וצוחקת כשבא לי ומי שזה לא מוצא חן בעיניו - זב"שו! את כל החכמולוגים שאומרים תהיי חזקה, תאספי את עצמך, תקחי את עצמך בידיים וכולי - אני מעיפה לכל הרוחות. עצות כאלה הן - בעיני לפחות - יותר גרועות מרעל. אני יכולה לומר רק דבר אחד, נדוש אבל נכון: הזמן הוא באמת הרופא הטוב ביותר. ואין פה פרק זמן מוגדר - לכל אחד יש את פרק הזמן הדרוש לו. לפני סיום הייתי רוצה רק לנצל את ההזדמנות ולהציע למנהלי האתר להקדיש כמה מילים לנושא ההתמודדות עם אבל או להפנות אותנו לאתרים מתאימים העוסקים בנושא זה. וכמובן, שנראה לי שגם לגולשים עצמם שיש להם מה לומר בנושא - לעודד או לספר על ההתמודדות שלהם עם הנושא - נראה לי שכאן הוא המקום המתאים. כל טוב ורק שמחות לכולם!
שלום ראשית אני משתתף בצערך. אם אני מבין נכון את דבריך איבדת את אימך השבוע. זהו בודאי זמן קשה, להתאבלות והתכנסות בזיכרון על אימך, ובוודאי יקח זמן עד שאת ואביך תוכלו להתארגן מחדש ולהמשיך הלאה. לצערי אין פתרון מיידי להתמודד עם המצב, לפחות לא ברמה הפסיכולוגית. המוות הוא ההתמודדות הקשה ביותר בהוויה האנושית ואין בתקופה הזו דבר שיוכל לכפר על מה שאיבדת. זה טבעי שבתקופה כזו תרגישי מצוקה וקושי. בתקופה כזו את בוודאי זקוקה לתמיכה מהסביבה וזו נקודה כואבת במיוחד, כי את מציינת שאין לך תמיכה כזו. נסי לחשוב בכל זאת מי בסביבה הקרובה יוכל לתמוך ולעזור. ההתמודדות בשלב הזה היא ברמה האנושית ולא בשיטות פסיכולוגיות. האבל והמצוקה הם טבעיים ואני מקווה שהזמן יגליד את הפצעים ושלא תדעי עוד צער. אם הדבר יכול לעזור כתבי אלינו ואולי נוכל להשתתף איתך לפחות בכך. בברכה ד"ר אורן קפלן
היי גם אני עברתי טראומה דומה לפני שנה בדיוק, כשהאדם הכי קרוב אליי, סבא שלי, נפטר. אני עדיין מחפשת דרכים להתמודדות. מה שאני יכולה להגיד לך זה שתדברי על זה, עם מי שאת רק יכולה.... תבכי, תבקרי בקבר, תדעי שהיא איתך
היי... הייתי גם רוצה להישתתף פה בשיחה, מאוד מזדהה עם כולכם, ובודאי תבינו שהאינסטינקטים שלי רוצים גם לישפוך קצת על המקלדת... :)... אני בן 20, אבל עדיין ממש ילד קטן בפנים, עברתי ילדות קשה עם הרבה כאב עד שלבסוף לפני שנה אחי הקטן, צעיר ממני בשנתיים, החליט לעזוב את העולם, הוא היה היחידי שאהבתי ושעבר איתי את הכל, והכל פתאום נישבר, ממש עם אני מסתכל על זה עכשיו, כאילו כל מה שהאמנתי וכל מה שחשבתי שאני יודע נישבר לרסיסים... אני חושב שחצי שנה שלמה הייתי בהלם ובכלל לא תפסתי מה קורה מסביבי, ואחרי זה חצי שנה של דיכאון ממש קליני, לא פעם עברה במוחי המחשבה על להיצטרף אליו ולהפסיק עם כל החרא הזה... עדיין אני לא קולט ומבין מה אני אמור לעשות עם כל המחשבות האלו בראש,... כל מהלך היום אני חושב על כל החיים שלי ועל כל הכאב שעברתי עד לנקודת שבירה, שעכשיו אני כבר לא יודע מי אני, מה אני רוצה מעצמי, ומה אני בכלל עושה פה בעולם המעוות הזה. אז תסלחו לי על "האופטימיות", ואל תידאגו לי, לעולם לא אוותר על מתנת-החיים, וכמו שמישהו פה אמר, ואני מקווה שאני יוכל להסכים איתו עוד כמה שנים, שהזמן הוא התרופה הכי חזקה.. אני מקווה שזה נכון. כל הדיבורים האלו, ובמיוחד מאחורי הגב שלך, רק מכשילים אותך, באמת כמו שנאמר כל דיבורי ה"תתגבר" האלו הם באמת כמו רעל, אנשים לא מבינים את זה, פשוט, הם לא יודעים איך להיתמודד עם זה ומה להגיד אז הם פשוט זורקים כמה מילות עידוד ורחמים, והם לא מבינים ->לנו<- זה רק גורם אי-נוחות והרגשה ששונים או שמשהו דפוק אצלנו.... מה שגם אמרו פה, ואני הכי הכי הכי בעולם מסכים עם זה, זה פשוט לא "לידפוק" חשבון.. לא לנסות להסתיר את עצמנו "ולהיעלם".. זה קשה, אבל לא להיתכנס בתוכיינו, ולהגיד מה שרוצים, מתי שרוצים, ולא להרגיש רע שעושים כייף, ליצחוק להישתולל ולעשות שטויות כמה שאפשר, ופשוט לא לישכוח את עצמנו "בחור השחור" הזה שמאיים ליבלוע את מהותיינו.. אבל זה קשה, קשה מאוד אפילו... למה רופאים לא יכולים להיות כאלו? כאלו שבאמת מביעים לכם רגשות מהלב, ולא רטוריקה מעצבנת של "מילים של פלסטיק".... האנשים שהכי עוזרים אלו הם האנשים שנותנים פיסת רגשות מעצמם, רגשות וחוכמת חיים משל עצמם, ולא סתם טייפ-רקורדר שחוזר על עצמו במילים שכבר אין בהם שום רגש והרגשת פשר. בגלל זה כנראה אני לא מדבר עם אף-אחד על מה שכואב לי, חוצמזה שגם לפני זה הייתי בן-אדם שקצת סגור בעצמו ושומר את כל הכאב והכעס בפנים חזק חזק בלב, נועל במפתח ולא מגלה לאף-אחד איך פותחים.... אחרי "הפיצוץ" הגדול - גם אני לא יודע כבר איך פותחים את "התיבה", למילים נגמר הערך, והכל נראים כאילו הם נמצאים מיליוני כוכבים רחוק ממני, ושאף-אחד באמת, אבל באמת באמת, לא מצליח להבין את מה שאני מרגיש... אני פשוט אידיוט, אני מפחד להושיט יד לעזרה, אני בחיים לא ביקשתי מאדם עזרה, למרות שכל-כך היינו זקוקים לו, אבל ההרס העצמי הרבה יותר גבוה, והרחמים העצמיים "אני זבל, אני לא שווה כבר שיצילו אותי"... הרחמים העצמיים, אבל במיוחד ההרס העצמי הורג אותי.... אני גר לבד ואין לי אף-אחד בחיים, חוץ ממעט חברים טובים שבאמת לולא חבריי הייתי כבר ממזמן משתגע... הלילות קשים לי. קשים לי ביותר. שהלילה יורד, הנשמה שלי גם יורדת, יורדת לאפלה, אני מנסה לגשש, אבל מתעוור ונופל... כל לילה זה אותו דבר, יכול להיות לי יום נפלא, מלא שמחה וחיוכים, אבל בלילה? ללכת לישון לבד? להרגיש את הלבד הנורא הזה?... אוי... אנשים, אולי כמה ממכם יבינו אותי, הלבד הזה פשוט מייגע, נותן לך להרגיש כאילו אתה היחיד בעולם שכואב לו כל-כך, כאילו לכולם יש את החיים המסודרים שלהם, ורק אתה פצוע ומדמם לך בתהום, ואין אף-אחד שיוכל להושיט לעזרה ולחבק אותך. אז תודה שהקשבתם, האינטרנט זה הפסיכולוג הכי נהדר שיש, לא שניסיתי משהו אחר, אלא פשוט הוא לא מצפה ממך למשהו ואני לא מצפה ממנו למשהו, אז אין בעייה ככה להישתפך ! :) *חיבוק לכולם*
לג'ים שלום, כתבת שאתה גר לבד, אז למה שלא תיקח שותף או שותפה? גם אני גרתי לבד ועשיתי את זה. אני מעדיפה לוותר על החופש שלי להסתובב בלבוש מינימלי אבל שיהיה לי מישהו לדבר איתו ולעשות שיחות נפש. עדי
שלום ג'ים! אני רואה שאנחנו משדרים על אותו הגל, ובעצם נוכחת לדעת שכל האנשים שעוברים את החוויה הקשה הזו משדרים על אותו הגל, מרגישים בדיוק אותו הדבר, רק שעד שלא מדברים על זה - אנחנו אפילו לא יודעים עד כמה כולנו "באותה הסירה." וכשאנחו נקלעים לסירה הזאת נגד רצוננו, כולנו פתאום ילדים קטנים שרוצים חיבוק, וזה לא משנה בכלל בני כמה אנחנו. אז קבל את החיבוק הזה מכל הלב!
אני כל כך צריכה לשמוע ממך בקשר לe-mail שלי נורה קשה לי. yve.............
שלחתי לך אימייל. דרור
שלום, אודה לכם אם תתיחסו לבעייתי\זה נמצא תחת הכותרת האם הגיע הזמן לשים קץ לייסורים? תודה מראש דור
דור שלום אין ספק שהגיע הזמן לשים קץ ליסורים. המשפט הזה בעיני נכון באופן מוחלט ותמיד. השאלה מה ישים קץ אמיתי ליסורים. התבוננתי בהודעותיך הקודמות כדי לראות האם משהו השתנה בהתלבטויותיך. אני מרגיש שלא: התלבטות עזה האם הקשר טוב או רע (מה יותר?) והקושי להיעזר בטיפול הפסיכולוגי בהקשר לכך. גם התגובות שקיבלת עד כה לא באמת עוזרות כנראה להתלבטות. הרי בסופו של דבר מדובר בקונפליקט פנימי. אם תעזבי אולי תרגישי שפיספסת משהו ותסבלי מכך, ואם תישארי אולי תמשיכי לסבול. מה יותר גרוע, מה יותר טוב. הבעיה דור איננה בחוץ, ולכן אף אחד בחוץ לא יכול לקבל את ההחלטה עבורך. הרי אם הייתי אומר לך לעזוב (או להישאר) לא באמת היית יכולה להשתמש בהמלצה הזו, והיא תהיה כמובן גם לא רצינית לאור היכרותנו המועטה. ניתן לעזור לך במסגרת פסיכולוגית כדי לחדד את השאלות, להבין את היתרונות והמחירים בכל החלטה שתקבלי, ואולי אפילו להביע דיעה אישית מה יותר נכון עבורך. אבל בסופו של דבר את ההחלטה ואת משמעויותיה רק את תוכלי לשאת ולקבל. אני מקווה שהקונפליקט יפתר בקרוב ושבעוד תקופה תוכלי להסתכל לאחור בחיוך ואולי אפילו לומר שלמדת משהו גם מהקשיים שהיו בדרך. בברכה ד"ר אורן קפלן
רציתי לברר מהי מחלת המטכונדריה (אני מקווה שאני הוגה את השם נכון). החולה בת 10 סובלת מרגרסיה והרופאים טוענים כי מדובר במחלה נדירה. אני מעוניינת לקבל מידע על מחלה זו. חשוב לציין כי הילדה סובלת ממחלת נפילה.
מיטוכונדריה, למרות שזה נשמע כמו קללה, זו לא מחלה. מיטוכונדריה זה הגופיף שתפקידו תהליכי הנשימה בתוך כל תא ותא בגוף,והוא מאוד חיוני, בלעדיו אין חיים בתא, עכשיו תנסי לשחזר מה אמרו הרופאים . מחלת הנפילה נקראת אפילפסיה, וזו לא מחלה נפשית אלא גופנית עם הסבר פיסיולוגי מובהק. תנסי בפורום נוירולוגיה.
אולי התבלבת... הכוונה היא לאסתי לא לרוז :-) אולי אם תגידי מה בדיוק הבעיה,אז אולי מישהוא כאן ידע את השם הנכון אופיר
שלום לכם. האם שימוש בכדורי LORIVAN מדי פעם יכולים לגרום לתלות? תודה
באותו הנושא: האם לקיחת כדורי לוריוון יכולים לסייע לשקט נפשי ומה מידת התלות בכדור והאם ניתן להיגמל ממנו?איציק כתב/ה: > > שלום לכם. > > האם שימוש בכדורי LORIVAN מדי פעם יכולים לגרום לתלות? > > תודה
שלום, לפי מיטב ידיעתי לוריוון הוא כדור ממכר כאשר לוקחים אותו באופן רצוף - קשה מאוד להיגמל ממנו. השאלה היא מה זה מידי פעם? פעם בשבוע - שבועיים לא נורא. הוא מרגיע ונגד מתח וחרדה. ניתן לקחת מידי פעם כל עוד לא מעלים את המינון. יש היום כדורים לא ממכרים. השאלה היא למה אתה לוקח אותם? נגד חרדות? מתח? כל טוב
מידי פעם ? תלוי כל כמה זמן ולמשך כמה זמן -
אחי בן 23, בחור יפה תואר ומצליח אולם הוא חסר ביטחון מוחלט, דבר הגורר לאגרסיביות. הוא היה מעוניין להיפגש עם פסיכולוג באזור נתניה והסביבה.
שלום ביאטה. יש לי המלצה עבורך על מטפלת במושב באזור נתניה. אם את מעוניינת התקשרי אלי לטלפון הנייד- המספר יופיע בלחיצה על שמי. בברכה. רוית
ביאטה היי. הודעתך נימחקה לי- לכן לא חזרתי אלייך. התקשרי שוב ואמסור לך את הטלפון שוב. תודה. רוית.
שתי המילים הללו מתארות במקצת את רגשותיי. עוד יום עבר ושוב שירי לא הולכת לבית ספר.ושוב היא משקרת לכל הסובבים אותה בהבטחות שווא. "אני אבוא ללמוד", "אני אקח את עצמי בידיים", "אני אתגבר ואלחם"... ושוב בבית לבד.רק אני, המחשבות, והאנשים שרצים לי בראש כל היום.מנסים לתת לי קישור למציאות הנפרדת. למציאות הרחוקה ,למציאות הלא קיימת. מתי זה ייגמר? אני שואלת. מחר...מחר...מחר....מחר...ועובר עוד יום...ועוד יום... ועוד יום... וככל שהימים עוברים כך גם הכאב מתעצם..ומתעצם. רוצה חופש מהכלא. שירי. לאביב המקסימה:אני לא יודעת מאיפה את מביאה את האיכפתיות העצומה הזו,את ההשתתפות בכאב עד הסוף, את הרצון העז לתרום ולשפר. אבל מה שאני יודעת זה שהאנשים שמקבלים ממך את העזרה שאת מוכנה להציע מרגישים ניחום מזה שאת פה איתם . מניסיון.
היי שירי, אני פה איתך, אז את כבר קצת לא כל כך לבד, אלא איתי ביחד. אני לא חושבת שזה יגמר לבד, יעלם פתאום יום אחד מעצמו, אין לנו כובע קסמים כזה כמו שהיינו רוצים, שנחבוש אותו, וביום שאחרי נקום כאילו כלום, לצערינו. אם היה לי הייתי משתמשת בו בעצמי ומעבירה אותו הלאה. אם לא מתמודדים אם הכאב הוא אכן מתעצם, ולבד נורא נורא נורא קשה ליהיות שם, הייתי שם לבד, פחדתי נורא, ממש כמוך, ואז אזרתי אומץ, והכנסתי לשם מישהי. עצם הדיבור או הכתיבה על הפחד והידיעה שיש מישהו בצד השני שמקשיב לפעמים עוזרת, אבל זה לא מספיק, לפעמים צריך יד קצת יותר מכוונת שתדע גם לשלוח לך ספינת הצלה קטנה ולפרוש לך רשת בטחון ענקית במקום בו את נמצאת, שתדע לתת עצות קונקרטיות לגבי ההתמודדות, וזה רק ייעוץ מקצועי יכול לעשות. ההשתתפות בכאב עד הסוף באה מזה שבאמת הייתי שם והרגשתי את זה, ואני יודעת כמה זה מפחיד לבד, ועד כמה עוד יותר מפחיד לעשות את הצעד הראשון ולבקש עזרה ולספר לאדם שיושב מולך, פנים אל פנים, מה קורה אצלך בפנים, באפילה, בחשיכה, ולצפות שיבין, במין ידיעה שאדם שלא היה שם לא יבין באמת עד הסוף מה קורה שם, אבל זה שווה את הקושי הראשוני וההתגברות עליו. יש מטפלים מקצועיים וטובים שבאמת מבינים ובאמת יכולים לחלוק איתך את הפחד והחרדה שאת חשה. תקדישי לזה מחשבה שניה בתוך כל הבלגן של המחשבות והאנשים שרצים לך בראש, לחלק, לשתף, להישען קצת על מישהו, ולהקל מעליך את המשא. מהנסיון הכי הכי פרטי שלי ומהלב אני אומרת לך - זה שווה את זה ! אני השגתי לעצמי את החיים בחזרה, וגם את יכולה לעשות את זה. אני פה איתך בכאב, ואת יכולה להמשיך לכתוב אליי אם בא לך. אביב.
בוקר טוב, בעמוד הזה למטה יש הודעה בשם "מעגלסגור ?" משירי. נראה לי שאיכשהוא קצת הסוויתי אותה בכך שעניתי לה, אבל למעשה היא מיועדת לאנשי המקצוע פה בפורום, ובאחת מהכותרות אפילו אליך אישית (מצוין שם לד"ר גרין). אני לא בעלת מקצוע, וכל התשובות שנתתי לשירי, הן תשובות שלי בתור מישהי שחווה את הדברים, ולכן אני אשמח אם תוסיף את הארותיך קודם כל בשביל שירי, שהפנתה את השאלה אליך ואני איכשהוא טשטשתי אותה, ואולי גם בשבילי, כדי שלא ארגיש שגרמתי יותר נזק מתועלת, בכך שעניתי לה, וגרמתי שאנשי המקצוע יתעלמו מבעיתה. תודה ויום טוב, אביב.
לפי דעתי התגובה אלייך נכתבה בטעות למישל, אבל כל הפרטים תואמים את הסיפור שלך ולא של מישל, תקן אותי דרור גרין אם אני טועה.
ואולי בעצם לא, טעות שלי, סליחה, כנראה באמת רציתי לראות תגובה, וחיפשתי אותה במקום שלא היתה.
בני בן 12 סובל מהפרעת למידה קשב וריכוז והוצע לי טיפול בתרופה ריספרדל 1 מ"ג אנא תן לי מידע כללי על התרופה? מה הן תופעות הלוואי? האם ממכרת? האם תרופה זו עוזרת למצב שתארתי? אשמח גם אם אנשים שנוטלים את התרופה ישתפו אותי בהרגשתם על התרופה בתודה
מדובר בנוגד פסיכוזה - תרופה לסכיזופרניה תופעות לוואי אין - נדיר שיש קצת רעד עייפות וקישיון שרירים - זמני וחולף בהתחלה לא גורם להתמכרות היא עוזרת למצב שתארת אבל לא הייתי נותן אותה לילד רק עם באמת -אבל באמת - אין אפשרות לעזור בדרך אחרת - כדאי להתיעץ עם פסיכיאטר של הילד בכל מקרה
מה הדרך האחרת שאפשר לטפל בו בלי התרופה הזו????????
שאלתי לגבי ביתי בת 3+ שעדיין מכניסה כל דבר לפה. כגון: חולות, צבעים,סבונים וכו'. ניסיתי את כל האפשרויות לימנוע זאת. מה עושים?
לפנינה שלום. האם תוכלי לספר עליה יותר- איך היא יוצרת קשר, מדברת, האם ניגמלה מחיתולים? האם גם בגן היא מכניסה הכל לפה? תודה. רוית.
בני מקבל ריספרידל ולפונקס (פניתי אליך בעבר גם טלפונית) וכל הזמן אוכל! מרגע שהוא מגיע הבייתה הוא לא מפסיק לאכול ואי אפשר לעצור אותו! הוא כבר שוקל 88 ק"ג וגובהו 167 ס"מ והוא רק בן 14 . לפעמים הוא משתמש באמצעים לא כשרים על מנת להשיג אוכל כאשר אני מגבילה אותו! מה לעשות? אני רוצה לציין שלאחר תקופה של כמה חודשים חזרו "החברה" הדמיוניים והפחדים! ולשאלתי השניה האם כדאי להוריד ממינון הלפונקס ולהגדיל במינון הריספרידל? יש לי הרגשה שהריספרידל עזר יותר. המינון שהוא מקבל הוא 150 מ"ג לפונקס ושני מיליגרם ריספרידל! אנא תשובתך דחוף! תודה!!!
רק רציתי לומר לך לילה טוב... טוב לראות שמות מוכרים בפורום. אני לא מרגישה שיש לי מה להגיד לגבי תופעת האכילה של הילד, לא פשוט מה שאת עוברת, ממש זמנים קשים. רציתי רק לשלוח לך חיבוק, וגם חיבוק לילד. הלואי ויעלמו הפחדים.
רחל, תודה ! את נשמה אמיתית!!!!!
שלום שמי שחר והבעיה שלי היא בישנות לא מוסברת ולא קבועה ובטחון עצמי ירוד שבאים בגלים (מאז שאני זוכר את עצמי) בנוסף ליפני שנה הכרתי בחורה (בפעם הראישונה) שעזבה אותי אחרי כ3 חודשים ועקב כל אלה אני בדיקאון שהולך ומחמיר כמו כן הביטחון העצמי והבישנות אני ממש מבולבל ומרגיש שאין לי מספיק כח להמשיך בבקשה תעזרו לי.. תודה..
ניתן לעזור לך כפי שאתה מתאר נראה שאתה תפיק תועלת מטיפול בשיחות - דהיינו טיפול פסיכולוגי פסיכוטראפי רגיל אבל להיות בטוח מומלץ אבחון אצל פסיכאטר (פסיכאטר מסוגל לעשות אבחנה מבדלת עם דכאון מסיבות לא פסיכולוגיות) יעוץ נוסף ניתן לקבל ממני בטלפון - דרך לחיצה על שמי בדף הפורום
Hi Ravit,i have made another appointment to see Yael on thursday,could you maybe recomend someone for my son,so far i have no luck..thanx
hi Lisa. nice to hear from you. I will try to find someone near by. I will write to you as soon as i have an answer. Bye. Ravit.
אני בחור בן 26 שסובל מדכאונות עקב בדידות ואי יצירת קשר עם המין השני. מבחוץ הכל נראה בסדר אבל בפנים אני כל הזמן אוכל את עצמי והייתי מעוניין לפנות לאיש מקצוע בכדי לקבל טיפול אני חבר קופת חולים מכבי ורציתי לדעת אם אני צריך לפנות קודם לפסיכולוג או לפסיכיאטר ואיך עובדת הפרוצדורה. אני מאוד נבוך ולא רציתי להגיע למצב הזה אך בזמן האחרון אני מרגיש שאני לא יכול להעמיד פנים יותר שהכול בסדר. ועוד שאלה קטנה לגבי תרופות נגד דיכאון האם זה יכול לעזור לי עם ההרגשה הדיכאונית והאם יש לזה תופעות לוואי . בתודה מראש
לינאי שלום, דומה שחסרים קצת פרטים עליך: אתה בן 26, האם אתה עובד או לומד? האם אתה חי עם ההורים או בלעדיהם? האם יש לך חברים ואתה יוצא לבלות? עדי
לגבי שאלותיך: * אני עובד * חי בדירה שכורה * חברים אין לי כמעט ואיני יוצא לבלות.
אני חושב שכדי לקבל הערכה מלאה ותשובות לכל שאלותיך אתה זקוק לאבחון מקיף - דבר שפסיכיאטר יכול לתת - (פסיכולוג לא יוכל לעשות אבחנה מבדלת מספיקה בשאלה של דיכאון ממקור רפואי או אורגני). אם מדובר על דיכאון בגלל סיבות ביו-אישיות וקווי אישיות תהיה מופנה לטיפול בשיחות אצל פסיכולוג - במיקרה אחר יתכן טיפול נוסף אחר. קופ"ח מכבי מאפשרת החזר כמעת מלא לאיבחון מהסוג שאתה צריך כאשר אתה פונה למנהל מחלקה. כיוון שאני מנהל מחלקה ליעוץ נוסף צור אתי קשר דרך כרטיס אישי בלחיצה על שמי בדף הפורום
בעיותיי די זהות לבעיותיו של ינאי. אני חבר בקופ"ח מאוחדת. אבקש לדעת האם קופ"ח מאוחדת מממנת טיפולים פסיכולוגיים?
שלום, מזה מס' שבועות איני נרדם בלילות, האם ישנו כדור היכול להקל עליי? תודה רפי
הסיבות לחוסר שינה הם מרובות - חלקן פסיכולוגיות חלקן רפואיות גופניות לא מומלץ לטפל בחוסר השינה ללא ידיעה ואיבחון של הגורמים לחוסר השינה יותר מקצועי ויותר נכון לטפל בסיבות לחוסר השינה האם מדובר בקושי להרדם או התעוררות מוקדמת ? - האם מדובר בהתעוררות באמצע הלילה או שילוב של כל השלושה? בן כמה אתה ? האם אתה סובל ממחלה גופנית כל שהיא? האם אתה ליפני מבחן כל שהוא בחיים, או לפני תפקידים דורשניים ? האם יש לך שינויים קיצוניים בחיים? כל אלה שאלות רלוונטיות כדי להתחיל לאבחן כיווהים אפשריים צור איתי קשר ליעוץ נוסף דרך לחיצה על שמי בדף הפורום
ד"ר פלד שלום, נדודי השינה שלי נובעים ממשבר אישי עמוק כתוצאה ממערכת יחסים זוגית לקוייה וממחלה של אחד ההורים.יש לי חוסר שקט, חוסר מנוחה, אני טרוד במחשבות בלי סוף.הפסיכולוגית שלי המליצה לי לקחת כדורי הרגעה בשם קסנט אבל זה כרוך במרשם רופא. אני יודע שיש כדורי שינה האם זה ממכר? אודה על עזרתך רפי
שלום, רשמתי כאן אינספור פעמים וכל פעם אמרתי לעצמי שזו הפעם האחרונה...... יש לי מערכת יחסים (אם בכלל אפשר לקרוא לזה כך) מלאת סבל.מדובר בשני אנשים שרוצים להיות יחד, אך לא מתקשרים, כל ההתלהבות ושמחת החיים שצריכה להיות בקשר נמוגה. אני מטופלת אצל פסיכולוגית, אתמול התקשרתי אליה, רציתי לשמוע ממנה שהגיע הזמן לסיים את הקשר, תשובתה לשאלתי היתה: תלכי אחרי הלב.... בנוסף היא אמרה לי שהקשר תלוי אך ורק בי ואם ארצה להמשיך בו הוא יימשך. הלב רוצה, אבל כמה אפשר לסבול???? אני חסרת אונים, נמאס לי, מה עושים????? אך יודעים אם הגיע לסיים קשר למרות שעדיין אוהבים??? אני אובדת עצות, אנא עזרו לי. תודה, דור
לפעמים צריך לחתוך בבשר החי בשביל להבריא, מה שלא הולך, לא הולך.
דור היקרה! את ניצבת פה במצב ששרויות בו דילמות רבות. אבל.....הדבר היחידי שאת צריכה לחשוב עליו דווקא במצב מסובך זה הוא :האושר שלך. את צריכה לשבת עם עצמך ולשאול אותך:האם את מאושרת איתו? האם את מרגישה אושר שאת נמצאת במחציתו? אם התשובה לשאלות אלו היא:כן ,את צריכה למצוא דרך לדבר איתו ולהבהיר לו שאת סובלת בקשר הזה. אם התשובה לשאלות אלו היא:לא, אז את צריכה לצאת מהקשר הזה ולעשות בחיים רק מה שגורם לך אושר. "רק אושר אמיתי נותן לנו להרגיש חיים ". תאמצי את דרך החשיבה הזו ותראי שלכל הייסורים שלך יהיה קץ.
שלום דור. מתוך הדברים שכתבת, עולה צורך חזק לקבל תשובה ממישהו אחר. אם לא מהפסיכולוגית- אז מצוות הפורום. כאילו יש נכון או לא נכון, ועם קצת מאמץ תגיעי אל התשובה הנכונה. נראה לך הגיוני או אפשרי דבר כזה? אם תחליטי לחתוך את הקשר, יש לזה השלכות מסוג אחד. אם תחליטי לסיים- יהיו השלכות מסוג אחר. מי יכול לנבא בודאות מה יהיה בעתיד? מי מוכן לקחת אחריות על חייו של אדם אחר? בחיים של כולנו יש צמתים של קבלת החלטות, הכרוכות בכאב ובויתור. לפעמים בוחרים ומתחרטים. לפעמים חושבים-אולי אפשר היה לעשות אחרת. אף אחד לא יכול לקבל החלטה במקומך. מצד שני- אפשר להקשיב לך ולעשות ביחד איתך איזשהו תהליך של קבלת החלטה, שלוקח בחשבון את המרכיבים הרציונליים והרגשיים כאחד. מקום טוב לעשות את זה הוא אצל הפסיכולוגית שלך, שגם יכולה ללכת איתך צעד אחד הלאה, ולהתמודד עם תסריטים של "מה יהיה"... אפשר לעזור לך להתמודד עם רגשות קשים כמו בדידות, כאב-לב, אכזבה, דיכאון. פשוט להיות אוזן קשבת-פה בפורום או בכל מסגרת משתפת אחרת של אנשים שאיכפת להם. הדבר האחרון- שאולי היה צריך להיות ראשון, מחמת חשיבותו- את מתמודדת לבד עם מערכת של שניים. היכן בן הזוג שלך? מה עמדתו? בחינת נקודת ההתיחסות שלו למשבר יכולה להיות נקודה טובה בתוך מערכת השיקולים שלך. בהצלחה.
אני עצובה מאד ובדכאון. ולפעמיים ישנם רגעים קשים שאני לא מצליחה לבכות ואני רוצה כבר להוציא את זה מה לעשות. נ.ב אני לא רוצה לבכות ליד המשפחה שלי כי זה מביך אותי מאד!!!
מישל- אם תבכי זה באמת יעזור? אפשר למצא כל מיני דרכים לבטא רגשות. יש אנשים שעושים זאת באמצעות מוסיקה. יש כאלו שעושים פעילות כל שהיא, או נמנעים מפעילות. יש שירים, ספרים, תערוכות ותמונות. יש דרכים לכל אדם ליצור אוירה רגשית שתאפשר לו לבטא את מה שהוא מרגיש. מה מתאים לך?
מישל יקרה, כאשר אינך יכולה אפילו לבכות, גם העצב והדיכאון נעשים בלתי-נסבלים. אני מבין שקשה לך מאוד. את מספרת שאינך יכולה לבכות ליד משפחתך, וזו אולי הסיבה שאינך רוצה לבכות גם כאן, ולספר מדוע את עצובה ומדוכאה. אבל כאן מותר לך לבכות, ולספר, ואני בטוח שתמצאי כאן אוזן קשבת. שלך, דרור גרין
לד"ר גרין היקר! קיבלתי את תשובתך והיא נגעה מאד לליבי, אני עצובה ומדוכאת מפני ש: יש לי מ"ס בעיות שגרמו לי לעבור משבר קשה! אני פוחדת כל הזמן שיקרה משהו רע למישפחתי וזה מגביל אותי ומפחיד אותי מאד. אני בלחץ רב כשאני ליד אנשים זרים, סגורה מאד עם עצמי, ולכן קשה לי לתקשר עם אנשים וזה גורם לי לגמגם! יש לי חוסר ביטחון עצמי ודימוי עצמי גרוע ( מחשבות שליליות כל הזמן! למרות שלפי דעתם של הסובבים אותי אני נערה יפה אינטלגנטית ומוכשרת מאד, אך אני לא מרגישה כך בכלל!) הדבר השפיע עלי בצורה שלילית בלימודים ובחברה. והפחד להינטש. קשה לי לתקשר באופן חופשי עם פסיכולוגים. אנא תציע לי מ"ס אפשרויות טיפול למצבי דחוף ביותר כי אני סובלת!!! ממישל
מישל יקרה! תבכי בלי לדפוק חשבון לאף אחד! הבכי הוא מתנה שהטבע נתן לנו כדי לשחרר מועקות ולחצים, ועל הדחקתו בכח עלולים לשלם ביוקר רב. האמיני לי, אני יודעת על מה אני מדברת! אז תבכי מתי שבא לך וכמה שבא לך, ומי שיש לו בעיה עם זה, אז שיסלח לי, אבל פשוט אינו ראוי להיקרא אדם ובודאי שאינו ראוי לך! כל טוב!
ואם היא לא מצליחה? .... ואם היא כל-כך רוצה להוציא את זה החוצה כבר, כי זה עומד על קצה הלשון, כמו עיטוש שמהסס לבוא, אבל אף-פעם לא בא? אולי רק איזה סחיטה קטנה של דמעה בצד העין, איזה עיוות קטן, אבל זהו!.... אין כלום ! ל-א מ-צ-ל-י-ח ל-ה-ו-צ-יא א-ת ז-ה ! זה שאני גבר לא אומר כלום, אני בן 20 והייתה לי הרגשה נוראית שקראתי את שני ההודעות של מישל... נורא מזדהה איתך. נורא מוכשר, יפה תואר, אינטיליגנט, אבל מה?.. המחשבות נמצאות באבדון, עמוק עמוק בתוך באפלה, פחד מאנשים, והרגשה שאי-אפשר ליסמוך על אף-אחד יותר, רעד בלתי-רצוני אפילו בנגיעה קטנה שמישהו נוגע בך... גימגום ובילבול בדיבור, וכל הזמן מסתובב עם העצב הנוראי הזה בעיניים.... הנפילה הגדולה הזאת קרתה לפני שנה, שכל החיים נפלו לי לריצפה אחרי שאחי הקטן התאבד, גם לפני זה הייתי מסוגר ושמרתי הכל, אבל אחרי שנשארתי לבד בחיים ניסגרתי לחלוטין מפני בני-האדם.
הלוואי ויכולתי לבכות...זה היה פותר לי הרבה דברים.
בזה אני מומחית ויכולה להזדהות עם ההרגשה. פעם פחדתי לבכות, ראיתי בזה סימן לחולשה, והייתי צריכה להיות חזקה בשביל כולם, אז אכלתי והקאתי במקום לבכות, היום אני מרשה לעצמי לבכות, לפעמים גם סתם בלי סיבה. לפעמים אני מביאה סרט עצוב בכוונה בוידאו, כשאני מרגישה שהדמעות חונקות אותי ולא רוצות לצאת, וזה טריגר מצוין, כי יחסית קל לבכות על צרות של אחרים, ועל דברים רואים בסרט. הרבה יותר קל מלבכות על עצמינו. הבכי אכן משחרר מהרבה דברים פנימיים, מנקה אותנו במובן מסוים מכל הרגשות הקשים.
הלוואי ויכולתי לעזור לך יותר... אני מרגישה קצת חסרת אונים פה מעבר למסך האינטרנט. מרגישה את הכאב שלך, אבל לא יכולה לעשות הרבה, חוץ מליהיות פה.
אביב יקרה, זה המון!!!! ההרגשה שיש מישהו שמקשיב, אפילו אם הוא לא איש מקצוע, אבל הוא עבר דברים דומים ויש לו יכולת להקשיב ולתת. חישבי על זה!!!! עדי
אני אמא לילד בן 8 בני תלמיד חכם ומצטיין בלימודים הבעיה שלבני יש פתיל קצר בכיתה הוא יכול להיות למופת ופתאום משהו שיכול להיות שטותי, יכול להדליק אותו ולגרום להתפרצות בלתי נשלטת שמלווה בזריקת חפצים , קללות בכי וצעקות זמן ההרגעה שלו מיידי . ואפילו אחרי שנרגע הוא שכח על מה. בד"כ הוא ילד מקסים ומקשיב בבית. הופנתי לפסיכיטאר וצריך לאבחן עי מבחן. ברצוני לדעת על כיוון נוסף בטיפול. אודה על תשובה מעמיקה
ברצוני להוסיף כי בפגישה הראשונה שהיתה לבד עם ההורים הפסכיטארית הלכה לכיוון של היפראקטיביות אך הוסיפה שיש לחכות לפגישה לבד עם בני ולמבחן. אני ממש לא שקטה ורגועה כיוון שנראה לי שיש לילד בעחה שונה כי בד"כ הוא מתנהג בצורה מתונה. ומה שתארתי קורה לרוב בביהס שבו יש עוד קבוצת ילדים שמתנהגת כך. אני מנסה לפרט כדי שתוכלו לעזור לי תודה
מילי שלום. האם תוכלי לספר עוד פרטים עליו- כיצד הוא בלימודים, כיצד הוא בבית, כיצד הוא עם חברים. האם הבעיה היתה תמיד- או רק לאחרונה? האם יש לו אחים? וכיצד היחסים עימכם. תודה. רוית.
החששות שלך נובעות מחוסר ידיעה הגדילי את ידעתך דרך האתרים הבאים http://www.pychealth.com/ADD-ADHD-links.html http://judi99.homestead.com/ADHD.html http://www.klis.com/chandler/pamphlet/adhd/adhdpamphlet.htmhttp://www.northernlight.com/nlquery.fcg?cb=0&qr=ADHD&search.x=39&search.y=14
פתיל קצר זה עדיין לא תסמונת היפראקטיבית ADHD לא הייתי נותן לילד אף תכשיר פסיכוגאני - דהיינו תרופות פסיכיאטריות- אלא עם מדובר במצב חמור מאד שממש לא ניתן לעזור בדרכים אחרות מהתאור שלך יש גם אבחנה מבדלת - לדוגמה יש סוגים של אפילפסיה בילדים - דהיינו מחלת נפילה לא טיפוסית - שבאים לידי ביטוי בהתקף זעם קצר ושיכחה אני לא הייתי מחליט על טיפול ליפני שמומחה ישלול את כל הגורמים באבחנה מבדלת כולל EEG בדיקה אלקטרואנצפלוגראפית ו- CT טומוגרפיה ממוחשבת של המוח - ואם יש צורך גם MRI תהודה מגנטית של המוח בביח שניידר של הילד (ליד בילינסון) יש נויורולוגים של הילד - פני לשם בהצלחה בדרך יותר מקצועית
שלום רופא יקר! או קורא יקר! קוראים לי שירי ואני בת 17 יש לי בעיה שאני נמצאת בה כבר הרבה זמן כבר שנתיים ואני לא יודעת מה לעשות. הכל התחיל משנה שעברה -אני לא יודעת אם זה משבר גיל ההתבגרות שמשפיע עליי או העובדה שחוויתי טראומה כמו תקיפה מינית[לא אונס] או אולי העובדה שהתחלתי להיות אובססית לגבי עצמי והמראה שלי וגם הייתי מקיאה-דבר שלא תרם למצב הרוח שלי, שגרמו לי להכנס לדכאון עמוק מתמשך ולא נגמר.... כתוצאה מהדכאון התחלתי להבריז מהלימודים לא רציתי שום קשר עם אף בנאדם ,ניתקתי קשר עם כל החברות שלי ונשארתי לבדי תקופה מסוימת עד שחברה אחת שלי החליטה לעמוד לצידי אבל גם איתה אני מרגישה בודדה מאוד. בכל מקרה הבעיה החמורה שלי כעת היא הלימודים. שנה שעברה הייתי חסרה המון יותר מ70% משנת הלימודים הייתי בבית יושבת ולא עושה כלום חוץ מלשקוע בדכאון, בסוף שנה שעברה דיברתי עם ההנהלה ששקלו להעיף אותי מהבית ספר כתוצאה מההיעדרויות,, [דבר שרציתי לציין- שנה לפני זה זכיתי לתואר "תלמידה מצטיינת" ובכלל תמיד הייתי טובה בלימודים כך שמבחינת ההישגים והיכולת השכלית אין בעיה], בסופו של דבר לאחר שיחות והפחדות רבות הבטחתי להיות שנה הבאה[השנה] תלמידה טובה שבאה לבית ספר. כמובן היה לי תירוץ שאני סובלת ממיגרנות חזקות מאוד דבר ש"חיפה" על ההעדרויות שלי במקצת. הגיעה השנה כיתה יא -והתחלתי להשקיע ...היו לי מאיות וציונים גבוהים מאוד ...כל המורים היו בהלם מהשיפור הדרסטי בלימודים.....עד לפני חודשיים וחצי...הכל חזר והתחיל מהתחלה... חזרתי שוב לדכאון העמוק[דבר שלא נפסק מעולם פשוט היו לי עליות ומורדות עם הדכאון ] ושוב התחלתי להבריז מהלימודים. השנה היא שנה מאוד מאוד חשובה ואני מודעת לכך...השנה מתקיימות הבגרויות -מבחנים שישפיעו על כל חיי...ואני בתור בנאדם שנלחץ מכל דבר שלוקח כל דבר ללב ופרפקציוניסט,חוששת מאוד...כבר הפסדתי המון חומר ואני לא יודעת איך להתאושש, אני מרגישה במעגל סגור שאני לא יכולה לצאת ממנו.. אני לא יכולה ללכת לבית ספר גם שאני קצת מרגישה יותר טוב[מנטלית] בגלל החוסר התמודדות שלי והפחד והלחץ[ציינתי מקודם] מהתגובות של המורים של התלמידים שחושבים שאני מבריזה כל היום ובנאדם מגעיל[למרות שאין מה להאשים אותם בנאדם כמוני שעושה רושם של אדם שלא איכפת לא מעצמו,עצלן שלא רוצה ללמוד הוא בנאדם שדוחה אנשים] . בנוסף גם חסר לי כבר הרבה חומר ואני מפגרת בחומר בצורה רצינית -בחודשיים וחצי האחרונים הייתי נוכחת בקושי שבועיים [בסה"כ]. לסיכום:כרגע אני במצב שאני לא יודעת מה לעשות ,אני חסרת אונים ואני לא יכולה להגיע לבית הספר..רציתי להבהיר גם שאני שמנתי המון-[עוד סיבה לאי נוכחות שלי ] וזאת בשל העובדה שאני בבית מדוכאת כל היום ואני מנסה להשכיח ממני את הכאב בעזרת האוכל. אני הייתי בטיפול פסיכולוגי שנה שעברה[דבר שלא עזר-ראה השנה] . אני כתבתי את הדברים הללו כי אני מבקשת עזרה, עזרה דחופה, החיים שלי מתפוררים מול עיניי ואני לא יודעת מה לעשות כדי לצאת מהמעגל הזה.קשה לי מאוד אני סובלת,אני אפילו התחלתי לחשוב על מעשים קיצוניים בזמן האחרון כמו:התאבדות או בריחה..[שתי מילים נרדפות], אני רוצה להצליח אני רוצה להיבחן בבגרוית אני רוצה לבוא לבית ספר וללמוד אני רוצה לצאת מהדכאון.... אני פשוט לא יכולה. אין לי את הכוח הדרוש.אני צריכה עזרה. תודה לכל אלו שהקדישו לי זמן בקריאת מכתב ארוך,מייגע ומתסכל זה. מחכה לתגובות . שירי
היי שירי, קראתי את המכתב שלך והוא בכלל לא נראה לי ארוך ומייגע, הוא נראה לי מאוד אמיתי. אני לא אשת מקצוע, סתם משתתפת כאן בפורום עם בעיות בעצמי, אבל בכל זאת אני מרשה לעצמי לכתוב לך כמה נקודות למחשבה. כתבת שהבעיה העיקרית שלך היא הלימודים, נראה לי שהבעיה העיקרית שלך כרגע היא הדיכאון ולא הלימודים, וכשיפטר הדיכאון, בעיית הלימודים תיפטר מעליה. את אומרת שהטיפול לא עזר עובדה הדיכאון עכשיו חזר. אבל אם תסתכלי על שנה יא' שהצלחת ללמוד ולקבל ציונים גבוהים, ואני משערת, כי אני לא יודעת באמת, שזה היה במהלך הטיפול שקיבלת או אחריו, תראי שהטיפול כן עזר לך להגיע להשגים. אולי הפסקת את הטיפול מהר מדי, ואולי יש תקופות בחיים שבהם אנחנו זקוקים לעזרה מקצועית יותר מאחרות. אני לא מתיימרת לאמר לך מה לעשות אבל את כותבת בעצמך "אני צריכה עזרה", ואני לא יכולה לבד כי אין לי כוחות, ולכן אולי שווה לך לחשוב שוב לחזור לטיפול, להתחזק לאזור כוח ולהמשיך בכוחות מחודשים. בנוגע להשמנה ולענין הלהשכיח את הצרות בעזרת האוכל, מוכר לי. גם אני השתמשתי בזה. הייתי אוכלת ומקיאה כדי לשכוח, כדי להתעלף אל השינה המרגיעה בסופו של דבר. זה לא עובד לאורך זמן, בסוף האוכל כבר לא טעים, והסבל מההקאות או במקרה שלך מההשמנה גדול מדי. טיפול יכול מאוד לעזור בנקודה הזו, כיון שמוצאים דרכים חדשות בריאות יותר להתמודד עם קשיי החיים, מאשר סתם לשכוח אותם. ודבר אחרון לסיכום, וכתבתי את זה בעוד הזדמנויות כאן בפורום (למשל לאנג'ל). אין דבר כזה מעגל סגור, ואין בור שחור בלי פתח יציאה. אולי כדי לשבור את המעגל הסגור או לפתוח את הפתח החוצה צריך המון כוח, אבל זה תמיד אפשרי, כי איכשהוא נכנסו למעגל הזה או לבור השחור הזה, משמע קיים פתח כניסה, שאולי אי אפשר לצאת ממנו, אבל תמיד אפשר לפתוח פתח יציאה חדש, טוב יותר. בכל מקרה אני באמת לא אשת מקצוע, סתם הדברים שכתבת העלו בי מחשבות, ואני מציעה לך גם לחכות לתשובת אנשי המקצוע, שברוב המקרים יכולה מאוד להאיר עיניים ולעזור. בהצלחה. אביב.
אביב היקרה! בהקשר לתשובתך ראשית כל תודה , שנית רציתי לומר לך שאת לא צריכה להיות כמו במכתביך לאנג'ל כ"כ צנועה לגבי ההערות ה"בלתי מקצועיות שלך" את יכולה להעיר הערות מתנשאות כמה שאת רוצה למרות שאין לך פורמאלית איזושהיא דיפלומה שמעידה על ההברקות שלך. רציתי גם להוסיף ולומר שההשמנה שלי כרגע באה בעקבות תקופת ההקאות שהייתה לי....עכשיו אני גם מקיאה אבל לסירוגין...אני במעגל לא רק בלימודים אלא גם במרדף אחר הגוף שלי: אני משמינה ,מקיאה, מרזה ,נורמלי[אוכלת רגיל ] ,בולעת ואז שוב משמינה ושוב משמינה ושוב מקיאה וחוזר חלילה....למרות שהרבה זמן -תקופה ארוכה של חודשיים ואפילו שלוש אני לא מקיאה,,,,כמו הירידה בלימודים שחוזרת[שחזרה] כך גם הנפילה חוזרת כלומר: אני שוב מקיאה..אני נמצאת בבועה. במעין גלגל ענק שמסתובב.פעם אני למטה ופעם אני למעלה.... הבעיה שלי עכשיו שיש בעיה עם הגלגל וכנראה הוא נתקע למטה ואני שם. רוצה לעלות ,לראות את הנוף ולשאוף את האויר אבל אני כבר מרגישה את הכבלים לאט לאט נקרעים...אני מרגישה ממש אותי נופלת מלמטה [איפה שאני עכשיו] לתוך האדמה שנפתחת ובולעת אותי לתוכה.. אני מתחילה להרגיש אותי נחנקת ללא אויר..אני כבר רואה את המוות.[הכישלון בלימודים ובחיים]
היי. תשמעי. נורא נורא כאב לי הלב שקראתי את מה שכתבת, אני בן 20 היום אבל שהייתי בכיתה י"א עברתי את אותו גהינום, פשוט נכנסתי לדיכאון ממש ממש גרוע וסגרתי הכל בפנים, והברזתי מבית-ספר בצורה כפייתית, המורים כבר לא הכירו אותי... בחטיבה הייתי מוציא ציונים די טובים אם הייתי משתדל לפעמים, אבל בתיכון פשוט צנחתי למטה.. מסיבות שהיום אולי אני מבין למה, וחבל לי ששמרתי הכל בבטן ולא דיברתי אם אף-אחד.. היום אני יודע שנורא חשוב להוציא הכל החוצה ולשתף אנשים שאת אוהבת במה שאת מרגישה וחושבת... אל תשמרי הכל בלב, זה רק יכאב יותר וייצבר עד לנקודה שתשברי, את חייבת לנסות להתחיל לחשוב על עצמך יותר ועל הדרך שאת בו יוצאת מהמעגל הזה, רק את מבפנים תוכלי ליפרוץ החוצה ולהחיל ליחיות את ההווה. תנסי לא לתת כל-כך הרבה חשיבות לדברים שאנשים חושבים או אומרים, אל תתייחסי לאנשים מסביב ביותר מידי רצינות, גם הם מבולבלים והעולם ליפעמים ממש נראה כאילו הוא מפלצת שטורפת נשמות, כי לפעמים זה כך.. אם לא תושיטי יד אל תצפי שלמישהו יהיה קל להושיט לך יד, אל תאבדי את המוטיבציה ואת הנחישות לצאת מזה. שלך, ג'ימי.
שלום לכולם לאחרונה היו מספר הודעות וויכוחים הקשורים להתחזות. לצערנו, כיון שהדיונים על המתחזה פגעו בפעילות הפורום ולא היו קשורות לנושאים שבהם הוא עוסק, החלטנו למחקן. נשמח אם דיונים שאינם קשורים לנושא בפורום ישארו מחוצה לו. מצד שני- נשמח לשמוע את דעתכם על המחיקה והאם היא תרמה לפעילות הפורום. בברכה ד"ר עמיר פרומן
שלום ד"ר פרומן! כעיקרון, אני בעד סמוקרטיה והתבטאות חפשית. יחד עם זאת, יש לשמור על הרמה והסדר הטוב של הפורומים. וכשאלה נפגעים - יש בהחלט מקום למחיקת ההודעות הגורמות לכך. ואני מתכוונת לדוגמאות מאוד מסוימות - והן הוויכוחים בין אופיר לבין עוד כמה חבר'ה כאן - כגון הפניה אליו שהוא צריך וטרינר, או השאלה שהופנתה אליו אם כבר כרתו לו את כל האונות במח. הודעות בלשון כזו הן פשוט תת רמה ובושה לפורום ובהחלט ראויות למחיקה. בברכה, אחת.
ראיתי את ההודעות- טוב שמחקתם לפחות חלק מהן המילה DOCTORS מחייבת משהו ואני מתכוון לרמה מסויימת שפורום רפואי צריך לעמוד בו בפורום רפואי-לדעתי-אין מקום להודעות שאינן רפואיות: מצד השואל או מצד המשיב היתה כאן התדרדרות ברמה ואני כגולש וותיק מקווה שזה היה זמני.
אופיר
אופיר! אל תתיאש ואל תתרגש! הכל נובע מצרות עין! יש אנשים שאוהבים לקרוא את מה שאתה כותב.... תרתי משמע!!! בהצלחה!
כן הרמה של הפורום צריכה להשמר
אני מאבחן אצל בתי בעית חוסר ביטחון עצמי דוגמא : כאשר מבקשים בקבוצה לעשות משהו היא מחכה שמישו יעשה קודם (למרות שהיא מבינה) ורק לאחר מיכן היא עושה (ניגררת) האם זו ביישנות? חוסר ביטחון עצמי? או משהו אחר ואיך אפשר להיתמודד עם זה ?
שלום עינב ביטחון עצמי הוא בעיה של הרבה ילדים ומתבגרים חוסר ביטחון עצמי לא נוצר לבד בדקת אם יש לה אי אלו בעיות עם חברים? אולי ישנם דברים לא פתורים ביניכם? אולי היא שואפת לשלמות ולכן קשה לה עם העובדה של כשלון במשימה? כל אלה יתבררו אחרי שיחה קצרה איתה ועוד דבר..... המון עידוד בהצלחה
לעינב שלום. לא ציינת את גילה של ביתך. האם היא ילדה, מתבגרת, בוגרת? אשמח לדעת ואז אנסה להשיב. תודה. רוית
הדיכאון חוזר......אוף למה דוקא לפני הלילה...? למה במשך היום אני מסוגלת להקיא 4 פעמים ולא להכנס לדיכאון ולא ללחץ וככה פתאום בלילה, 4 שעות אחרי הפעם האחרונה , אני מתחילה לפחד שאולי השמנתי במשך היום , אולי לא עשיתי את זה מספיק טוב , אולי יהיה לי רע מחר (האמת אילו עיקר הפחדים-אני מסווה את הכל בפחד מפני השמנה). מרוב פחד איבדתי את הקול .בשעה האחרונה ניסיתי לדבר 3 פעמים ללא הצלחה.הצלחתי מקסימום להוציא חצי משפט. תחושה פיזית של חוסר אונים .אני לא מוצאת את עצמי. לא מצליחה להרגיע את עצמי.אני גם עייפה מדי.מתה לישון.לא יכולה לישון.זה עושה אותי עצבנית . אוף , אני אפילו מרגישה את הרעב.איך יכול להיות שאני מקיאה כ"כ הרבה ועדיין רעבה.אני מבולבלת לחלוטין.טוב,מה אתם אשמים... לילה טוב לכם, תשנו טוב
טלי היקרה! את לא ציינת בת כמה את וחבל..רציתי רק לכתוב לך שאני מזדהה איתך. ואני בטוחה שיש עוד המון בנות כמוי וכמוך. אני גם מקיאה אבל לסירוגין יש לי תקופות של שבועיים שאני אוכלת ומקיאה ואני נמצאת במרדף עצמי אחר המשקל...אני פוחדת שלא הקאתי מספיק טוב ,שנשאר לי אוכל בקיבה ואני אשמין,אני לא נרדמת בלילות ואני בדכאון תמידי, יש לי תקופות שאני יוצאת מהבועה קצת ואז אני אוכלת ואוכלת ומשמינה שוב....ואז שוב באה תקופה של הקאות ודיאטות רעב... אני לא יודעת אם קראת את מכתבי אבל אותו דיכאון שאני שרויה בו שגורם לי להקיא ולהשמין ולהרזות...גורם לי גם להדרדר בלימודים אני בכיתה יא ואני מבריזה המון..מרוב שאני שרויה בדכאון כ"כ חזק אני לא יכולה ללכת לבית ספר ...כמו איזהשהוא חבל שמושך אותי למטה ולא נותן לי לעלות,לצאת מהמעגל ,מהבועה. אני מקווה שזה שאת מקיאה ושרויה בדכאון לא משפיע על חייך כמו שעלי...אם לא..תתעודדי ותודי לאלוהים שזו הבעיה היחידה שלך.. הרבה בנות מקיאות,דבר שגורם להם לדכאונות..תזכרי שברגע שאת מפסיקה להקיא את מרגישה יותר טוב[אני מקווה]...קחי את הכוח וצאי מזה עוד שאת יכולה..אל תתני לעצמך להיכנס למעגל סגור ומתמשך.. את לא לבד.שירי
אני לא טלי אני כתבתי לטלי פרידמן:)
מה הם הסימנים הפיזיים של חרדה? האם ניתן לטפל בחרדה לתמיד או שהטיפול נמשך כל הזמן ?
לבן, א. אין סימנים פיזים המיוחדים רק לחרדה אבל יש כמה כללים: קוצר נשימה, בחילות, כאבי ראש. חשוב לאבחן מתי החרדה היא הגורמת לתופעות הללו ומתי החרדה יכולה להוות רק סימפטום (לדוגמא: החרדה תופיע כחלק מהסימפטומים של התקף הלב). ב. לפי מה שאני יודעת, ישנם טיפולים שמקנים כלים לשליטה בחרדה, עדי
בן שלום לחרדה יכולות להיות תגובות גופניות רבות כגון הזעה, דפיקות לב, לחץ בחזה ועוד. האם אתה חווה התקפי חרדה? בעיקרון יש מספר דרכים לטיפול בחרדה ואין הכרח שהם ימשכו כל החיים. ניתן ללמוד גם לזהות התקרבות של התקף חרדה והתמודדדות טובה יותר עימו. אני מצרף תקציר של השיטות המקובלות לטיפול. י שנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים: יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. בברכה ד"ר אורן קפלן
תודה על התשובה אני לא יודע אם אני חווה התקפים כפי ששאלת אבל ישלי מצבים בעייתיים שעוברים עלי ורציתילראות מה זה יכול להיות ולא ידעתי איפה לבדוק
שלום רב. אני בת 27 וסובלת מבעיות עיכול וגזים בעקבות מצבי לחץ. אני אדם עצבני ולחוץ מאוד באופן כללי. שאלתי היא האם ניתן לקבל תרופות להורדת לחץ, והאם הורדת הלחץ יביא להפחתת התופעות הפיזיות (גזים ושילשולים) הנובעות מהם?
לשלי, את יכולה לנסות גם טכניקות שחרור לחצים. לתרופות יש גם השפעה ממכרת. עדי
שלי שלום אני מסכים עם עדי. עדיף לטפל בלחצים ובשיטות הרגעה מאשר לקחת תרופות. בטווח הארוך זו הדרך היחידה היעילה. אני ממליץ לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי בנושא. יתכן ותרצי לטפל במקורות הלחץ, במקרה כזה סביר להניח שמדובר בטיפול ארוך יחסית. יתכן שבשלב ראשון תרצי לקבל כלים להתמודדות טובה יותר עם לחצים, ואת זה ניתן לעשות גם בטיפול ממוקד וקצר יחסית. בברכה ד"ר אורן קפלן
לדעתי אם מדובר בתופעות של חרדה תכשירים תרופתיים ממשפחת התרופות של SSRI הם יעילים, לא ממכרים, ללא תופעות לוואי, ויפתרו את הבעיה ביעילות ומהירות גדולה בהרבה מטיפולים התנהגותיים לא תרופתיים אבל ואני מדגיש - לפני שאת בכלל פונה לכיוון הפסיכולוגי - לכי לרופא גסטרואנטרולוג אולי מדובר ב Irritable bowle syndrome ואינך זקוקה לנו כלל תהיי בריאה בהצלחה
רציתי לדעת האם כדור לוריון ממכר?
מאוד ממכר. ראי קובץ שבקישור: http://www2.iol.co.il/communikit/scripts/forums/live/forums_single_25.asp?rootId=3714730&msg_id=3714730&free_txt=aaaaa
לורויאן הוא תכשיר ששיך למשפחת התכשירים בשם Benzodiazepines למשפחת תכשירים אלו שייכים גם הוואבן, קלונקס, ווליום, קסנקס, היפנודורם, ואחרים - אלו התכשירים היחידים ברפואה שממכרים כמו סמים - לכן פסיכיאטרים לא אוהבים לרשום אותם - יש לקחת אותם רק כאשר באמת צריך ואז לקחת תחת פיקוח רפואי הדוק לזמנים קצרים כדי לא לגרום חס-וחלילה להתמכרות מי רשם לך את התכשיר? מדוע? אין תכשירים יותר בטוחים לטפל בבעיה ? עדכני אותי אולי ניתן לעזור
תודה על התשובה, לא ראיתי בכדורים שהזכרת את השם לוריון אני הבנתי שזה אינו כדור ממכר. יש לי חרדת נסיעות. לפני כ 4 שנים היתה לי תאונת דרכים מאז עניין הנסיעות הולך ומחריף. בתחילה המשכתי לנהוג, כיום אין אני נוהגת לעבודה אלה משתמשת בשירות של הסעות או עם בעלי. אין אני עושה נסיעות ארוכות. טופלתי אצל רופאה פסיכואנליטקאית באופן פרטי, ללא שיפור. ממנה וגם מהרופא הפרטי שלי קיבלתי מרשם ללורין אשר עוזר לי "לעבור" את הנסיעה. זה כדור של מ"ג 1 אני נוטלת חצי כדור ולפעמים בכלל לא. כרגע אני מטופלת בשיטת אבי גרינברג בתקווה שזה יצליח, ניסיתי בעבר גם רפלגסולוגיה. מחר אני עומדת בפני נסיעה שהיא מאוד ארוכה עבורי, האם אני יכולה ליטול 2 כדורים בפעם אחת? אני אודה לך על מתן תשובה מיידית
תתחיל דף חדש , מה איכפת לך?
שייתן לך זריקות של סוסים......בנוסף לספרים של "פרויד!!!!
שייתן לך זריקות של סוסים......בנוסף לספרים של "פרויד!!!!
מילא אם זה היה שם,אבל הוא לא רק כותב תחת השם שלי,אלא הוא מישתמש בזהות שלי אני החליף שם,אז הוא השתמש גם בשם החדש.... בכל אופן,אם זה מי שאני חושב שזה...אז הוא לא יכתוב כאן עוד הרבה זמן אופיר
שוב פעם רושמים את שמי רשמתי לכם אימייל לטיפולכם.
.
ראיתי בדף קודם ואל תגיד שזה לא אתה רק לך יש ויקוח עם לירן אז תיזהר אתה לא מתביש להתחזות לד"ר עמיר
אני חזרתי לעמדו קודם,חזרתי 2 עמודים אחרוה ו 3...ואין שם כלום תן לי קישור!!!!! ד"ר פרומן:הודעה של יהודה...בהמשך לאי מייל שלי היום אופיר
יחולירע........נמאסת.
בתקופה האחרונה יש לי מחשבות רבות על אסונות קרבים. למשל, כשאני נכנס לאוטו, אני חושש שאעבור תאונה. כשאני הולך לבריבה, אני חושש שאטבע, למרות שאני שחיין מעולה. מהן ,לדעתך, הסיבה למחשבות אלו ? (המחשבות גוזלות לפחות מס, דקות בכל יום)
שלום רון- יש כמה הסברים אפשריים למחשבות כאלו. הסבר אחד יכול להיות תופעה שנקראת מחשבות טורדניות, והיא ממשפחת ההפרעות הכפיתיות. אפשר לטפל בזה באמצעים תרופתיים. לשם כך עליך לפנות לפסיכיאטר, דרך קופת-חולים או באופן פרטי. אפשרות אחרת קשורה למצבי דחק בחיים, עליה ברמת המתח והדאגה, או רגשות אשמה על ארוע לא פתור בעברך. במקרה כזה יעזרו שיחות עם פסיכולוג. ההבחנה בין המצבים תעשה על-ידי בדיקה של חומרת הסמפטומים, עקביות הופעתם, ועד כמה הם מהוים הפרעה לחייך. בכל מקרה כדאי לפנות ליעוץ של איש מקצוע, חבל לסבול סתם. בהצלחה.
מסכים עם תשובתו של לרון. בכל מקרה, אם התופעה מטרידה אותך באופן תדיר כדאי לפנות לייעוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן
Hello did you get my e-mail?
Dear Yvey Yes, I have received your mail and I'll do my best to reply asap Best wishes, Dror Green'