פורום פסיכולוגיה קלינית

שנדחקו לע"מ קודמים אבל זהירות-הן מאתמול ;)

אני מבטיחה לקרוא אותן בקרוב... טלי פרידמן

לפני שנתיים בעקבות רצף לא נעים של ארועים "מבהילים" (שילוב של תאונת דרכים ועסקים כושלים) התחלתי להרגיש חרדות והרגשה של "כאילו אני נבהל" ממש מכל דבר קטן ולא מסוגל לצאת מזה. למרות שאני שם לב שככל שכשאני מבלה יוצא יש לכך אפקט חיובי אני עדיין לא מצליח להיפטר מכך מה אתם ממליצים לי לעשות?

רונן יקר, לעתים יש לטראומה השפעות רחוקות, המתבטאות בתחושות שתיארת כאן. אם מדובר בבעיה שמשבשת את חייך, כדאי שתפנה לקבל יעוץ מקצועי שיסייע לך להתמודד עם התופעה. ואתה מוזמן להצטרף לפורום הלם-קרב, שבו תוכל לפגוש גם אחרים המתמודדים עם טראומה מאוחרת, בעיקר בעקבות אירוע מלחמתי. http://doctors.co.il/forums/list.php?f=66 בברכה, דרור גרין

אני מבינה בדיוק למה את מתכוונת, חרדת המראה המעוותת... אני זוכרת את עצמי, בשלב מאוד רע במחלה. יום לפני שאשפזו אותי, בפעם השלישית... לבד. מבוהלת, כואבת, משוועת להבנה, מורעבת - לאוכל ולחום אנושי כאחד... לבד. גררתי את עצמי מהמיטה, נעמדתי מול הראי. הראי המקולל, השקרן, שמעולם לא אמר לי שאני יפה, שאני רזה, שאני בסדר כמו שאני...הרודן שלי. באותו יום, למרבה הפלא, הוא אמר אמת. כמה פתאטי: עמדתי מולו, נשענת על הקיר בשארית כוחותיי, גוועת, על סף התעלפות - והערצתי א עצמות האגן המזדקרות , את העמקים השקועים בין צלעותיי... רגע. רגע! מחר אני מתאשפזת. הנה אני, ה 'מוצלחת', ה 'מוכשרת', זו שבשבילה "השמים הם הגבול" (נשמע מוכר??). הנה אני , לגמרי לבד: מחוץ לאוניברסיטה או לכל מסגרת חברתית אחרת, ללא בן זוג, ללא החברים, ללא התחביבים שלי, שום תחומי עניין פרט למשקל וקלוריות, או "לימודי אנטומיה" על (גוף) השלד הפרטי שלי - - - הנה אני (בקושי) עומדת כאן, מנסה להתנחם בגוף החלש, המובס, המורעב עד כלות, הנה הישג חיי... אני חושבת שבאותו יום "נפל האסימון". כמובן, החיים אינם סיפור אגדה ( ומזל שכך! תארי לך שהיית מקוללת לעד ע"י מכשפה, רק משום שהורייך שכחו להזמינה למסיבת היוולדך?! ). כלומר, זה לא שמאותו היום והלאה הכל "הלך חלק" במסלול ההבראה; היו, ויש עדיין, רגעים קשים, התלבטויות, נפילות וקימות, ייאוש ופחדים לצד תקווה ונחישות, ערבוב של עצב והומור, והמון המון רצון... היום, שלוש שנים אחרי (ושבעה עשר קילו יותר), אני במקום אחר. אמנם עדיין לא משוחררת לגמרי, אבל בהחלט יכולה לראות אור, בקצה המנהרה החשוכה שבה ביליתי שנים כה רבות. חיפשתי ייחודיות, משמעות לקיום שלי, ולמדתי לפרוט את המילים הגדולות למטבעות קטנות: יש לי עבודה, לימודים. יש לי שוב חברים- ותיקים וחדשים. חזרתי לתחביבים, החלפתי תחומי עניין, הכרתי אנשים, גיליתי שמחבבים אותי, שיש לי ערך, גם אם אני לא גאונה, יפהפיה או נורא-נורא-נורא רזה... והיום, כשהראי ממשיך ( ! ) ומשקר לי, אני מלמדת את עצמי לא להאזין. ... אחרי הכל, מה הוא יודע על חיפוש המשמעות, על הכוח להתגבר, על החיים??

שכחתי אפילו לכתוב לך בוקר טוב!!!

שלום לך הבנתי שהיית מאושפזת זה בטח היה נורא גם אני עברתי את זה וממש רציתי למות ולא להיות שם ועכשיו יש כ"כ הרבה משקעים לא טובים רציתי לשאול אותך איך את מתמודדת עם החיים שאחרי , אמרת גם שרק חיכית לטיפת אהבה וחום זה ממש דומה למה שהרגשתי ושאני מרגישה גם היום איך את משלימה גם את החום ואהבה שחסרים אשמח אם תכתבי לי ותספרי לי על כך אבי

טוב, קשה להעביר היסטוריה של אחת עשרה שנים בהודעה אחת... אני לא בטוחה שהאשפוז היה נקודת המפנה ביחס שלי אל המחלה, ואל עצמי. הוא היה ציון דרך, בהחלט, אך מכיוון שאחרי האשפוז צריך לצאת ולהתמודד עם החיים האמיתיים- נאלצתי לחפור עמוק בהריסות שהשאירה האנורקסיה, לאסוף חלקים שנותרו יחסית שלמים ולהתבסס עליהם בנסיון לבנות הכל מחדש. זו תקופה שאני משתדלת לשכוח, אבל- קשה ככל שהייתה- הייתי חייבת לעבור אותה כדי להתקדם, להמשיך. חום ואהבה... אני כל כך מבינה אותך! הימים שבהם את מוצאת את עצמך לבד, נואשת כל כך, זקוקה כל כך להקשבה, להבנה, לחיבוק... קשה לבנות מחדש את הקשרים החברתיים, אבל זה שווה כל מאמץ! ההתמודדות קשה, אבל בלי ליווי, תמיכה ואהבה של חברים היא הייתה, מבחינתי, בלתי אפשרית. אני לא מכירה את סיפורך, (למעשה- אני לא יודעת עלייך כמעט דבר), אבל אם את מרגישה צורך לדבר ורוצה לשתף אותי בקשיים - של העבר, של ההווה ובכלל... אשמח להיות כאן בשבילך בכל מה שאוכל. בינתיים, תהיי חזקה. יש חיים אחרי האשפוז, והם חיים די טובים!

בסיפורי החיים האישיים שלי מה דעתכם על קצת פואטיקה פרי עטי? אני יודעת שזה אינו פורום ספרות,אבל אפישהוא בלעתי "בלוק" וזו הדרך היחידה להביע אליכם את רגשותיי. Angels ------------ מלאכים אינם בוכים. הם נותנים לדמעות אישור להיחנק בפנים. הן עולות ויורדות עם כל נשימה שלהם. הן מצטברות ומתהוות לכדי נציב מלח השוכן מתחת לגרונם. כאשר המלאכים לוקחים מעט אוויר ,יורדת מליחות הדמעות אל תוך הלב. לכן, מלאכים טובים מעדיפים שלא לנשום. הם מעדיפים לא לדעת משב רוח חופשי מהו. מלאכים אינם מפחדים כלל. מלאכים מתחבאים מפני הפחד. תחושת הפחד היא אויב למלאכים כבר מימים ימימה. תחושת הפחד שמה לה למטרה ללכוד ברשת מלאכים רגישים. היא משתלטת על נפשם הכואבת ומתחילה להאיץ את נשימתם . נציב המלח מטייל במהירות במעלה ובמורד קנה הנשימה ומתפרק …גביש מלוח , עשוי ממשקעי דמעותיהם החנוקות, מתפורר כולו …ומתפזר… אך הנפש פצועה, וזה כואב , וזה שורף, וזה צורב בלב, וזה גורם ללחץ פנימי שאין כמוהו בעצמתו , לרצון להוציא הכל החוצה בכוח, בשיא הברוטליות. להקיא. כי מלאכים "אינם אוכלים" . הם היו רוצים שלא לשתות , אך אז הם היו רועדים בכל גופם. מלאכים אינם ניזונים מכלום למעט הכאב, כל השאר מוצא את דרכו החוצה איכשהו. מלאכים גם אינם ישנים . הם מוכנים שיתקעו קיסמים בעיניהם , על מנת לא להיכנע לחזיונות הלילה הקשים. אז מלאכים אינם בוכים. מקווה שהעניין הזה ברור לכולם. הם אינם מפחדים, ומעדיפים גם שלא לנשום. מלאכים טובים בוחרים שלא להזין את גופם, הם מעדיפים להקיא את עצמם לדעת. מלאכים כלואים בתוך גוף לא להם. הם אינם באמת זקוקים לו. למלאכים אין חיים. נקודה.

מקסים מה שכתבת. העובדה שכתבת ושאני קראתי מראה, אגב, שיש לך חיים, ויש משמעות לקיום שלך כאן, אם את מצליחה להכניס יופי אל ליבו של האחר. אני מזדהה עם הכאב שלך ואיתך, מקווה שיום אחד הוא יחלש וישתחרר. מקווה שהיום עובר עלייך ביתר קלות ושאת מצליחה לירוק, בכל זאת, קצת מהמלח החוצה. חושבת עליך

מה מפחיד יותר?, ה - 'א'.. או... לאבד אותה?....

על זה צריך לחשוב טוב...... כי בעצם למה רוצים שהיא תישאר לעוד כוס קפה? לעוד מנת חסה מיובשת? או לעוד מים שממלאים אותך עד 0 מקום....? ולמה רוצים שהיא תלך? תשאיר אותנו ריקים ממחשבות על אוכל או כל מה שקשור בו? שהיא תצא לנו מהראש, שלא יהיו לנו יותר כאביים נפשיים ,רצון למות, לברוח.....? אני אגיד לך על עצמי (מצטערת אם זה משעמם...) : אני רציתי אותה כ"כ, הזמנתי אותה, חיכיתי לה, ערכתי לכבודה שולחן (במילים אחרות, את הגוף שלי) הכנתי את השטח עם קצת דיאטות שיטחיות, התנתקתי מכל העולם כדי שיהיה לה מספיק מקום, היינו חברות במשך שנה וחצי, את היית נפרדת מחברה כזו? שגרמה לך להגיע למשקל כזה נמוך? .......זהו....... זה כאילו שהיא "הצילה" ת'חיים שלי מהתמודדות(לא משנה שהיא כמעט הרגה אותו), הוציאה אותו מכל מה שבן אדם רגיל חלק ממנו. אבל למה אני רוצה שהיא תישאר...? כי אני רוצה להיות במשקל נמוך..... תמיד רציתי להיות חולה, לא רציתי להיות בריאה - כי תמיד הייתי , אף פעם לא הייתי חולה באיזו מחלה, אז זה מה שרציתי, עשיתי הכל כדי למות, כדי לפגוע בצמי מבחינה נפשית, זה שתפסו אותי? זו לא אשמתי..... שימותו! אבל אני רוצה אותה חזרה, עכשיו אני שמנה(למרות שגם פעם חשבתי את זה), עכשיו שונאים אותי, נגעלים ממני, והכי חשוב, אני נגעלת מעצמי, אני לא רוצה להיפעיל ת'היגיון, לא רוצה לצאת מזה, אני רוצה שיהיה לי משהו שאני אוכל "להיתלות" בו, זה מה שכביכול החזיק אותי, גרם לי לדעת שאני "בשליטה"......... אז מה חוץ מזה? מה יצא לי מהחיים חוץ מזה? כבר כ"כ אבל כ"כ הרבה זמן שאני חייה בעולם הזה, שאין לי חיים חוץ ממנו...... איך אני אצא ממנו? כוס אמק...... כמובן שיש עוד הרבה לכתוב, ולספר, אבל בפעם אחרת...... כי כל פעם עולה לי משהו אחר, שאני יכולה לכתוב....את יודעת. אז תספרי לי את מה עולה בראשך.... למה את רוצה לצאת... ומה מפחיד אותך בזה שגורם לך נ-ו-ר-א לרצות להישאר.....? אני אוהבת אותך, ואני תמיד כאן בשבילך.... אבל ת-מ-י-ד..... אני

הומלץ לי השבוע ע"י ד"ר פסיכוטרפיסטית , לקחת את הכדור "סרוקסט". העניין הוא שיש הרבה אמת בדבריה והסבר למצבי. אך אם זו הגישה שהיא כרופאה מאמינה בה, אז מין ההגיון שהיא תנווט את העניין כך שהכדור הוא הפתרון. אני לא יודע מספיק על הכדור, ועל ההשפעות שלו. אנילא מדבר על התגובות לוואי אלא על השפעות ארוכות טווח. או על מה קורה כשמחליטית להפסיק את הכדור בשלב מסויים. מה משמעויות הגברת המינון. אני אמור להחליט מה אני עושה עם עצמי. כי אני חייב שינוי/התקדמות כאן ועכשיו. אבל אני לא מרגיש שלם עם עניין הסרוקסט. מבקש תשובה עניינית, וסיפורים אישיים של מי שכן לוקחים את הכדור הנ"ל. תודה

אני לקחתי סרוקסט במשך 10 חודשים. תופעות לוואי לא היו לי כלל והכדור מאד עזר לייצב את הדכאון שחשתי ואת החרדות. אחרי עשרה חודשים הורדתי במינון בהדרגה, בהמלצת הרופאה, ועכשיו אני כבר חודש לא לוקחת ומרגישה מצוין. אני חושבת שלתקופות מסוימות זה טוב כי זה יכול לעזור לעבור תקופה משברית.

רונן שלום, בני (היום בן 17) נטל את התרופה לפני כשנה. בעייתו היתה דכאון קל ודכדוך והוא הרגיש תקוע ולא היה מסוגל ללכת לביה"ס ולתפקד בצורה מלאה. הוא סבל גם מחרדה חברתית. הסרוקסט עזר לו פלאים. הוא הפך לאופטימי, פתוח, חברותי ומלא מרץ. תופעות הלואי היו מזעריות - מידי כמה שבועות סחרחורת, וזהו. לאחר חצי שנה הוחלט שיפסיק ולא היתה שום בעיית גמילה כיון שתרופה זו איננה ממכרת. אני מאוד ממליצה לך לנסות. אין כל נזק בדבר ואפשר רק להרוויח. חנה

לפני יותר מחודש התחלתי להשתמש בסרוקסט עקב חרדות ודיכאון מתמשכים. כבר כשנה אני מרגישה רע , אך מאוד התנגדתי לכדורים. ניסיתי טיפול פסיכולוגי, תרופות הומאופתיות.. ושום דבר לא עזר עד שהתחלתי בסרוקסט. היום, אני מצטערת שלא התחלתי קודם. אני פשוט "חזרתי לחיים". מקווה שכך יימשך המצב. ב ה צ ל ח ה !!

ראשית תודה לכולכן על התגובות. כאשר מחליטים להפסיק את הכדור. שמיועד מלכתחילה (לפחות אצלי) לטפל בחוסר איזון. האם הפסקת הכדור לא מחזירה באופן טבעי למצב שקודם, לפני נטילת הכדור ? אומנם הוא לא ממכר, אך מין הסתם אני לא ארצה בדיעבד לחזור אחורה. אני לא בדיכאון, והמצב הוא לא נקודתי. הוא אמור לעזור לי באיזון הכללי, מכיוון שאובחן שאני סובל מאודף אנדרנלין. אם איש מקצוע יוכל לענות לי אני אשמח. האם עם הזמן החומרם במח מתאזנים לבד, וימשיכו להיות מאוזנים גם אחרי הפסקת הכדור ??

אל תבכי............ את כל-כך רגישה, עדינה ומיוחדת. איזה מזל שיש לי אותך. באמת שלא צריך לבכות. אולי תשפכי קצת חלב?

לאליאן - גם אני פה מחכה לך עם חבילת הטישו הקבועה של אחרי הבכי... :-( לעודד ולחזק, אם את צריכה ורוצה. שיהיה לך ערב טוב, למרות הכל. לרחל - ברוך שובך הביתה, חסרת לנו, עם הכוחות הבלתי נדלים שלך... אביב.

תגידי לאליאן לא לבכות. מה שלומך? ספרי לי מה הפסדתי? יהודה כבר שלח מתכון? דניאל כבר חזר? ומה זה הבדיחה על פינוקיו?

=

לירון שלום רב, ד"ר פלד מבקר לעיתים רחוקות, ולא באופן מסודר וקבוע. אפשר לנסות לשלוח לו מייל. בברכה, טלי פרידמן

אנחנו מכירים לא טוב אני אבדוק

אהלן! אני בדיוק יוצאת מהאינטרנט ואת בטח רק עוד מעט נכנסת.... קראתי את מה שכתבת לי ביום חמישי. את תמיד מרגשת ומחזקת אותי מחדש! ראיתי שעבר עליך סופשבוע לא קל. אני מקווה שהשבוע החדש יביא לך יותר אור ויותר שמחה! אני חייבת לעוף, אז בינתיים - רק טוב!!! ועוד המלצה, הפעם על סרט - "שוקולד" - סרט שעושה טוב בלב, וגם קצת חשק לשוקולד :-) בי

היי לשלושתכן, חיטטתי קצת את בהתכתבות שלכן למטה, ומאחר ואתן יודעות שגם אני קצת קרובה לנושא, אמנם במקום אחר על הסקאלה קצת, אבל בכל זאת על הרצף של הפרעות האכילה, ראיתי את הרצון להילחם, את הרצון להביס את הדבר הארור הזה, ויחד עם זה את הפחד לנסות, את הפחד להיכשל, את חוסר הכוחות קצת למאבק ואולי גם קצת את חוסר הרצון לצאת מזה מתוך הפחד לוותר על הייחודיות. אחרי כל זה עלה לי בראש קטע מספר שקראתי בשם "יומנו של מכשף" של פאולו קואלו, והנה הוא לפניכן - "בדרך כלל אנחנו מניחים להתלהבות לחמוק מבין אצבעותינו בעניינים הקטנים הללו, שאין להם כל חשיבות לעומת גדולת הקיום. התלהבותנו שוככת בגלל התבוסות הקטנות וההכרחיות שלנו במרוצת 'הקרב הטוב', והיות שאיננו יודעים שההתלהבות היא כוח עליון, המיועד לניצחון הסופי, אנחנו מניחים לה לחמוק מבין רצבעותינו ולא שמים לב שבכך אנחנו מאפשרים גם למשמעות האמיתית של חיינו לחמוק מאתנו. אנחנו מאשימים את העולם בעייפותנו, בתבוסתנו, אך שוכחים שאנחנו הנחנו לכוח האדיר הזה - הכוח המסוגל לרומם אותנו עד איבוד החושים, והעושה את הכול כדאי - לחמוק. וכך אובד לנו הכוח שהוא התגלמותו של האגפה בדמות התלהבות." אל תתנו לכוח ההתלהבות לחמוק, אל תתנו לתבוסות הקטנות להביס אתכם, הניצחון הסופי יגיע ומשמעות החיים האמיתיים תגיע. תמשיכו להילחם עם העייפות, עם הקושי, ואל תתנו לכוחות לחמוק וללכת לאיבוד. מקווה שהצלחתי לעודד קצת, שלכם, אביב.

היי אביב נכנסתי קצת מוקדם מהצפוי, לכמה רגעים. אני אתנתק עוד מעט- אבל לא שכחתי את פגישת הסינדרלות שלנו! חצות, או שאני אהפוך לדלעת... הקטע ששלחת יפהפה. מוזר, איכשהו לא הגעתי מעולם לקרוא את הספרים של פאולו קואלו, מתוך איזה סטריאוטיפ ש"זה לא הסגנון שלי" (כמה דברים טובים אנחנו מפספסים בדרך, וסתם, מהסיבות הלא נכונות, הא?) חזרתי ממש עכשיו משיחה עם המטפלת שלי. היה לא קל... היא סבורה שאולי הבעיה הראשית שלי היא דיכאון, והאנורקסיה באה על הרקע הזה. אני לא בטוחה שזה יותר טוב... היום קשה במיוחד, ולמרות שאני י-ו-ד-ע-ת שמחר, מן הסתם, אקום עם הרגשה אחרת- אני לא מסוגלת להפסיק להרגיש אפורה, סתמית, מיותרת...נו, את יודעת: סתם מישהי... :-( איך את? תסמונת יום ראשון הנורא, או שאת בסדר? היה לי כיף לחזור ולקרוא את ההודעה ממך, ויהיה כיף לחזור עוד שעה ולקרוא (בתקווה) עוד אחת! אז אמרנו: "נדבר" עוד שעה. צ'או... נ.ב. איזה כיף שאת פה...!

איבדתי את אמי לפני מספר חודשים. בשבועות האחרונים יש לי כל הזמן פלאשבקים של ההלוייה ושל תקופת מחלתה. אני לא מצליחה לזכור אותה בריאה ולא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר. אני כל הזמן חושבת עליה, על האובדן, על המחלה והמוות, על החיים בעתיד בלעדיה, על מערכת היחסים שלנו. אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר, עד כדי כך שזה פוגע בתפקוד שלי. פוטרתי מהעבודה כי אני לא מצליחה לתפקד כמו שצריך ואני מרגישה שאני לא מסוגלת לעבוד שוב כרגע. אני מרגישה שאני חייבת לנוח וכל מחשבה על עבודה או אחריות נוספת יוצרת אצלי מתחים בלתי נסבלים והתקפי חרדה. אני כל הזמן במתח נוראי ולא מוצאת את עצמי. אני לא נהנית מכלום ואפילו התחלתי להיות מטופלת בכדורים נגד דכאון שבינתיים לא עוזרים במיוחד. המשפחה שלי מאד קטנה ולא תומכת. אין לי כלום ואף אחד שאוהב אותי מספיק בשביל להכיל את האבל שלי ולהבין אותי. אני מתאבלת לגמרי לבד ומרגישה שיצאתי מפרופורציות. למה האבל שלי כל כך קשה? למה יש לי בלאשבקים? למה אני לא מסוגלת להנות מכלום או אפילו להתרכז במשהו אחר? למה אני חושבת רק על זה 24 שעות ביממה? האם זה יעבור אי פעם. התחלתי טיפול פסיכולוגי אבל הייתי בינתיים רק בשתי פגישות וזה לוקח זמן. בינתיים אני מרגישה מאד בודדה, וכאילו אני מתמוטטת תחת עול הלחצים והאחריות והאבל. אני קורסת תחת עול הרגשות ולא מצליחה לפעמים לתפקד בכלל. מה דעתכם? האם התגובות שלי פתולוגיות ומוגזמות? למה זה קורה לי? האם יש לי סיכוי לצאת מזה? איך?

הי אורית, אני יועת שקשה לך עכשיו וכל מה שבא לך זה להכניס את הראש מתחת לכרית ולא לצאת מהחדר. האם זה יעבור? כן, זה יעבור ולא, זה לא יעבור. הפלאשבקים, הזכרונות הרעים, הבדידות - זה יעבור, אם תרצי שזה יעבור ותעשי את כל המאמצים הקשים כל כך. ולא - הגעגוע והחסך הזה אף פעם לא יעבור, ולא משנה כמה שנים יעברו. תאפשרי לעצמך לאהוב את עצמך יותר. תנסי להרגיש בפנים את האהבה של אמא שלך אליך וזה ימלא אותך. היא שם, איתך. את לא לבד!! המחשבות על המחלה - לי עדיין יש מן פלאשבקים כאלה, זה כמו סרט אימה. כמו גהנום. אבל מה שאני למדתי מזה - שעכשיו לאמא שלי הרבה יותר טוב במקום בו היא עכשיו. לא הגיע לה לסבול ככה - ועכשיו היא קיבלה את השלווה ואת המנוחה. לגבי הכדורים - הם לא משפיעים ישר, זה לוקח זמן. חשוב מאוד לשלב את זה עם הטיפול הפסיכולוגי! את תראי שלאט לאט תצליחי לישון בלילות והבדידות בלב תפחת! אבל כל זה בתנאי שלא תכנעי למצבך! אני יודעת שזה קשה ואולי נראה לך חסר תקווה - אבל אני הייתי שם! הייתי שם בתהליכים ממושכים של 10 שנים ועכשיו אני מבינה שההכחשה בה חייתי עשתה המון רע בחיים שלי ואני ממש לא רוצה שזה יקרה לך. את תעברי את זה, את תתגעגעי תמיד ואת תהיהי מאושרת בחיים שלך, שאמך נתנה לך!!!!

היי אורית, בתור אחת מהקבועות בפורום, שמתי לב שכל פעם את מופיעה ומספרת את הבעיה מחדש, מתחילתה, וניסיתי לחשוב למה. אני בדרך כלל חוזרת על דברים שקשה לי להאמין בהם, ונראה לי שזה מה שקורה לך כרגע. קשה לך עוד להאמין שאיבדת את אמך, את חוזרת שוב ושוב מתוך תקוה אולי שבסוף תעכלי את האובדן, ואולי זה יצליח לגרום לך לעבד אותו. החזרה הזאת היא גם מין צורך או רצון להשלים עם המצב הנתון, מה שאולי גם קצת קשה לך לעשות כרגע. להשלים עם המות, עם הפיטורים מהעבודה, עם הדיכאון הקשה וחוסר התפקוד. את לא יכולה לשכוח, הפלשבקים למחלה ולמות חוזרים ומופיעים. המתחים והתקפי החרדה תוקפים. את נמצאת בסיטואציה קשה ומורכבת, אבל כמו שהמצב לא נגרם בבת אחת, אלא התדרדר לאיטו, קודם המחלה, אחר כך המוות, אחר כך הפיטורים, אחר כך התקפי החרדה, אני בטוחה שלא הכל נפל ב"יום בהיר אחד", ככה הוא גם לא יפטר תוך יום. אי אפשר להשתחרר מכזה מטען ועומס של רגשות וארועים בבת אחת, כאילו לא היו שם מעולם. הלוואי ואפשר היה. את עושה את הדברים הנכונים, התחלת טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי, יש לך על מי להישען, להיתמך, עם מי לעכל את הדברים, ולהתחיל להבין "מי נגד מי". אבל זה לוקח זמן. זה לא עובד מהיום למחר. אני שומעת בקריאות שלך מין בקשה ל"מקל קסמים" שיעלים הכל, והלוואי והיה לי לתת לך אותו, אבל אין לי, ואני לא מאמינה שלמישהו בעולם הזה יש כזה מקל קסמים. תני לדברים זמן להתחיל להשתפר בהדרגה, תני לכדורים זמן להתחיל להשפיע, תני לקשר הטיפולי זמן להתחיל להיבנות, להרגשת האמון להתפתח, ואחר כך תוכלי להתחיל גם לצאת מהדיכאון, לוותר על הצורך במנוחה, לחזור לעבודה, וגם התקפי החרדה ילכו ויתרחקו, ילכו ויתמעטו. הפלשבקים לאט לאט יסוגו, ויניחו לנפשך להתרפא. הלוואי ויכולתי להציע לך יותר מזה, יותר מקצת תמיכה ועידוד, והזמנה לכתוב כאן בכל פעם שקשה ורע, לשתף ולספר, להישען ולהיתמך, כדי שנוכל קצת לשלוח מילים חמות ומעודדות, להחזיק את הנר שיאיר מעט באפלה, וחיבוק חזק, כדי שתדעי שאת לא לבד. אני איתך, אביב.

אורית ערב טוב- ניסחת בבהירות דברים קורעי לב. את מתארת סימפטומים של תהליך פוסט טראומתי. ההבזקים, העיסוק הבלתי נפסק בטראומה. הדיכאון. תחושת הריקנות- אין אף אחד שמבין אותי ומכיל אותי. החיפוש אחר "שותפים לגורל"- אנשים שחוו על בשרם חויה דומה, כדי לחלוק איתם את התחושות הקשות. כפי שכבר נאמר לא פעם כאן בפורום, אלו תופעות טבעיות למי שחוה טראומה, הלם או אבדן. דוקא היכולת שלך לפנות לעזרה, הן בחיים האמיתיים והן כאן בפורום, מעידה על כוחות נפש ויכולת התמודדות. אל תחמירי עם עצמך. תני לעצמך את כל הזמן שאת צריכה כדי לנוח, לאסוף כוחות ולחזור לשיגרה ולתפקוד. זוכרת? כשאלוהים סוגר דלת, הוא פותח חלון. אני מחבקת אותך. כתבי עוד אם תרצי.

אורית, כתבתי לך בפורום הלם קרב שעברתי את זה פעמיים!!! את צריכה לתת לעצמך את הזמן להתאבל. זה קשה בכל גיל שלנו ושלהם!!!! יש ימים שגם לי זה מאוד קשה. עדי

תודה לכולם על התמיכה וכל התשובות. נכון שאני כותבת שוב ושוב את אותו הדבר. אולי זה באמת כי אני לא מאמינה שזה קרה לי אבל מעל לכל מחפשת תשובה ופתרון מיידיים למצב בלתי אפשרי. אני לא מרגישה שאני יוצאת מהמצב הזה ומתחזקת ועם כל נפילה אני מתאכזבת מעצמי מחדש. הרי אבל הוא דבר שקורה לכל כך הרבה אנשים. למה אצלי הוא צריך להיות מלווה בסימפטומים פוסט טראומתיים? למה אני סובלת כל כך, עד כדי נקודה שאיבדתי את העבודה ושאיני מסוגלת כרגע לעבוד וכמעט לתפקד? למה אין לי כוחות לשום דבר? למה אני חלשה כל כך? אלה שאלות שמשגעות אותי. אני עושה הכל כדי לצאת מהמצב. הדבר הכי קשה הוא חוסר הידיעה אם אני אצא מזה אי פעם או לא, אם אוכל אי פעם לנהל חיים נורמלים או שנועדתי לחיות את הדכאון והחרדות עד סוף ימי. עם הגעגועים אין לי בעיה לחיות. זה כואב אני זה גם חלק ממני וחלק ששומר על הקשר עם אמא שלי. אני פשוט לא רוצה לכאוב כל כך, לא רוצה לחיות על תרופות ולא רוצה להרגיש שאני מאבדת שליטה על החיים שלי ולא מסוגלת לתפקד.

אני מתגעגעת.............. יש לי הרבה סיפורים. יש לי סיפור על בחורה שהיתה בחתונה של אחיה, וצפתה בהילולה ברגשות מעורבים. רוצה לשמוע? אפרופו חתונות- מה שלום הבחור הנחמד שמחפש לשוחח? הוא עוד בסביבה? ומה איתך? להתראות חמדתי.

מה? לי לא מגיע לשמוע סיפורים ! נעלבתי :-( למה רגשות מעורבים ? האם זה האח הקטן שגדל ועזב את הקן... האם היה חסר מישהו ? ספרי לי גם...

מגיע, בטח שמגיע. והתגובה שלך להודעה שלי לגמי היא הדוגמה הטובה ביותר לרגשות מעורבים שאחות יכולה להרגיש כלפי אחיה הצעיר ממנה ב-3 שנים: מצד אחד אהבה גדולה, ורצון להתקרב ולהיות מעורבת, מצד שני קנאה, תחרות, כעסים על פגיעות מהעבר- והיו הרבה כאלו........... כמו כל אמא, גם אני חוששת מקנאה בין אחים, למרות שברור לי שאין דבר כזה. אני מנסה לדבר עם הבנות שלי על הרגשות שלהם, לתת לגיטימציה לתחושות קשות. היום לקחתי את שתיהן מהגן לסופר, והקטנה ישבה במושב הקדמי של העגלה. באוטו בדרך חזרה הגדולה אמרה לי- אמא אני כועסת מאד. בגללך אני מקנאה ב... ואני שמחתי נורא. התגובה הבריאה שלה היתה מין ציון דרך, שבכל-זאת משהו אני כנראה עושה בסדר. מה איתך, אליאן? נראה לך שתוכלי לחיות איתי ועם גמי באותה משפחה, כמו שאת חיה עם אביב, וטלי, ורוית, ועוד אנשים כאן בפורום? מה איתך, גמי? האם ההתרחקות שלך קשורה להתקרבות שלי לאליאן? וכמו שאני אומרת לבנות שלי- אני אוהבת את שתיכן המון-המון, כל אחת בדרכה המיוחדת. ואין לכן כל-כך ברירה, כי אני לא מוכנה לוותר על אף אחת מכן.

If the doctor has said i suffer from panic attacks is there any connection between this and hormone imbalance. he gave me lorivan i have been taking this for close on 8 years but still i get these attacks i have not really bothered going to phsycologists because i dont have the time with 3 small children is there any other medicine or therapy for this condition

Shalom. I read your massege. I know how hard it must be with little children to treat your self. but- doesn't your attakcs effect your motherhood? things you cannot do? the best treatment for my opinion invilves both- chemical and psychotherapy. you can call me or send email if you want farther davises. bye. ravit.

Hi ravit thank youfor answering good to know there are some normal people around in this forum, i was a little afraid after seein the "chat" going on. any way could you pls get in touch with me lynne 053-454-077 i hope you live close by or in the vacinity of tel aviv thanks and by for now

Hi there,it`s nice to see someome else at the forum writing in English,apart from me,i know how hard it is to take time out for yourself when you have small kids,but sometimes it makes all the difference..Lisa

hi lisa thanx for your kind words. i was a bit afraid cause there looks like there are loads of loonies on this forum! anyway i think there is new medicine around for this and maybe your right i do need time off for sure i think i will try a little tai chi my dad says it works wonders and he is hooked already tnkx doll bye lynne

שלום, אמי חולה כרונית, ומזה חודשיים הינה סיעודית (לא ברור אם המצב ישתפר או לא). אבי איש בודד ורגזן, שכמעט ואין לו אנשים קרובים מלבד אמי (כל הילדים מחוץ לבית, ואינם בקשר טוב איתו). גם עם אמי התקשורת לא טובה, אולם היא לפחות מקשיבה לו... בחודשיים הללו הוא מטפל בה באופן צמוד וקשה למדי (היא מרותקת למיטה וצריכה עזרה בכל דבר). בכל פעם שחלה הידרדרות במצבה הוא ממש מאבד את העשתונות, וצועק ומאשים את כל העולם. אני מאוד מבינה את הכאב והפחד שלו, ורוצה לעזור לו לשחרר מתחים, אבל לא יודעת איך. הסיבה העיקרית שאני רוצה לעזור לו זה כדי להקל על אמא שלי, שהתגובות הללו מאד מקשות עליה ומדכאות אותה (בנוסף לבעיותיה שלה). אין לי כוח נפשי לעזור לו בעצמי ולהקשיב לאוסף הטרוניות שלו (והצעקות), וקשה לי להאמין שיש סיכוי שהוא ילך מרצונו לפסיכולוג. האם יש לך עצה בשבילי?

קרן שלום רב, מה יקרה אם תכניסו הביתה מטפלת שתעזור בטיפול באימך? ככל הנראה יש לאימך חוק סיעוד של ביטוח לאומי (אם היא מעל גיל 60), ואם היא סיעודית דהיינו שמגיע לה שעות טיפול של מטפלת בבית (אלא אם המרתם את זה בזכות אחרת). אולי אם תפחיתו את העומס מאביך, ותרחיקו אותו ממנה מעט, ירווח לשניהם. יתרה מזו, אולי כדאי לקחת את אביך אפילו לרופא המשפחה (רצוי יותר פסיכוגריאטר) שיתאים לו תרופות שיעזרו לו להרגע. אני מאמינה שעוברת עליו תקופה קשה, ואולי אפשר היה להשתמש בתרופות הרגעה (או אחרות) שיסייעו בהסתגלות למצב החדש. בברכה, טלי פרידמן

טלי שלום, תודה על התגובה המהירה. יש להם כבר קצת עזרה דרך קופת חולים - כשעתיים ביום. כל הנסיונות לשכנעם לעזרה יותר מקיפה נתקלים בהתנגדות קלה מצד אמי וקשה מצד אבי - נראה לי שקשה להם להודות שקשה להם... קשה להודות באובדן העצמאות. אמי מטופלת בדיאליזה, ולכן מוכרת כנכה ע"י ביטוח לאומי. היא תהיה בת 60 ביולי. האם אז היא תהיה זכאית ליותר שעות סיעוד? באשר לאבי, קשה לי להאמין שהוא יסכים אפילו ללכת לרופא המשפחה כדי לקבל כדורים. אצלו כל נושא העזרה הנפשית שמור לאנשים חולים בנפש, והוא לא יודה שהוא צריך עזרה. קרן.

אני לא מבינה אין רופא פה אתם סתם משתעשעים שה לא צ'ט פה?

תמי שלום רב, ד"ר פלד הפסיכיאטר מבקר כאן לעיתים רחוקות. פרט אליו ישנם יועצים אחרים מתחום הטיפול. אם ברצונך לשאול שאלה שאינה קשורה ספציפית לפסיכיאטריה, את מוזמנת. ואגב, זה ממש לא צ'ט, כי אם שיתוף בחוויות, עזרה ותמיכה לגולשים בידי גולשים ואנשי צוות. את מוזמנת להיצטרף! בברכה, טלי פרידמן

שלום תמי! אני מוכרחה לציין שהצלחת להרגיז אותי. אנשים שמדברים על חוויות קשות כמו אובדן, דיכאון, הפרעות אכילה וכולי - נראים לך משתעשעים? ובקשר לייעוץ - כבר קיבלת תשובה מטלי. ואני רוצה רק להוסיף שאם תדפדפי קצת גם אחורה וגם קדימה תראי שבהחלט יש תשובות של מומחים לשאלות, ודווקא תשובות מהירות, ענייניות ותומכות. אז אני מאחלת לך כל טוב ושלא תדעי אף פעם מצרות ולא תזדקקי לעזרה! אחת

היא פשוט עברה המון דפים אחורה! ולשאלתך: נדמה לי שאנו סובלות מאותה בעיה. אני לא אזכיר את שמה, כי הבנתי שאת עדיין בהכחשה וש"השם המפורש" מפחיד מדי... וניחשת: המילה תפריט אומרת בדיוק מה שאת חושבת, וגם אצלי היא נושא לא מבוטל בחיים. ההבדל הוא, שהיום אני יכולה לומר בלב שלם, שזהלא הנושא העיקרי, ובוודאי שלא היחידי! מקווה שבקרוב זה יהיה המצב גם בשבילך... אני נמצאת כאן לרוב מאוחר בלילה. כתבי אם בא לך סתם מישהי

היי, אתמול הייתי מאוחר בלילה. דיברתי עם אנג'ל. את כאן עכשיו. את אוכלת לפי תפריט? אני כן, זה גורם לי להרגיש שליטה מסוימת, כי מספיק לי הפחד מאיבוד השליטה......... יש לך בעיה כמו שלי? איך את מטפלת בה בדיוק? שלך, אני.

אבל עברתי הרבה שלבים מאז ההתחלה, בגיל 15. אני בטיפול, אבל נדמה לי שעיקר ההתמודדות שלי הם הדברים שאני עושה בחיי: לימודים, עבודה ובעיקר- הנושא החברתי, שהיה כל כך חסר לי בכל שנות המחלה. זה הזכרון הגרוע ביותר שלי מהאנורקסיה, ואחת הסיבות המרכזיות לא לתת לעצמי לחזור לשם! אני לא ממש אוכלת לפי תפריט. אמנם יש לי תפריט, אך מטרתו לכוון אותי, באופן כללי, לא לאכול פחות מדי ( אני עדיין נוטה לזה רוב הזמן). אני לא כבולה לתפריט. אני מסוגלת לאכול דברים שאינם בתפריט, ואפילו לאכול בחוץ לפעמים , ואני לא מתכוונת לשתיית דיאט ספרייט או אכילת חצי מלפפון. הפחד מאיבוד שליטה קיים, כמובן, אלא שאני מנסה "לפצות" אותו בדרכים אחרות, הרסניות פחות...

סליחה שאני מתערבת כאן, אני גם שותפה לבעיה.... אמנם כבר במצב טוב יותר, מבחינה גופנית, אבל לא בראש :-) הדפוס של המחשבות לא משתנה, למרות הידיעה, מה שמקשה מאוד להחלמה, או אם יותר נכון לחיים נורמליים. אני רציתי להתייעץ איתך (סתם מישהי), בעניין התפריט (אני יכולה כבר להוציא ספר מתכונים, עם כל האוסף תפריטים שקיבלתי מהרופא:-) - אני לא מצליחה לעמוד בזה!!! ראיתי בהודעתיך הקודמות שהצלחת ותרשי לי להיות גאה בך, כי אני יודעת עד כמה זה קשה. טוב, את לא חייבת להגיב, אם זה מקשה עלייך או משהו.. אני פשוט חייבת להצליח להפנים את ההגיון של החיים ולא לחיות בהשלית העלמות וזה עוזר לי לראות שאני לא לבד ויש עוד אנשים שמתמודדים עם אותם דברים. אנשים שרוצים לשנות את המצב ולא כנועים לו. אני מאחלת לך וגם ל- jacki המון המון הצלחה, והרבה כוחות להמשיך ולהלחם. בואו נאהב את עצמנו כי מגיע לנו!!!

היי אני יודעת שאנחנו "אחיות לצרה", ראיתי הודעה שלך לאביב... אני חייבת להתנתק עכשיו, אני באמצע העבודה והבוס לא ממש אוהב את מה שקורה כאן... :-( אבל!! אני אכנס לכאן שוב בלילה, בסביבות אחת עשרה וצפונה. אם תהיי, אני אחכה לך. אם לא, אפשר גם מחר... תחזיקי מעמד! סתם מישהי

ל - lala !!! עכשיו אני יודעת שאני באמת יכולה להוציא את מה שעל ליבי..... אם קראת את מה שעניתי ל"סתם מישהי" , אז תביני קצת יותר על המסגרת שאני נמצאת בה עכשיו, אבל עוד מעט אני משתחררת ממנה, כי אני כמעט במשקל שקבעו לי....... אוף ! וסוף סוף , הישועה - את!!!!!!!!! מישהו כמוני , ייייייייששששששש !!!!!!!!!!!!!!!!! אני ממש כמעט במשקל שלי, אבל המחשבות אותו דבר, אני נגעלת מאוכל, פוחדת ממנו, חוששת לגעת בו ושהוא יעבור לי דרך האצבעות, אני שונאת את עצמי ואת הגוף שלי, את עצמי, אני משתגעת, אני שונאת את העובדה שאני איאלץ לאכול גם שאני אצא משם........ ומה שיבטיח את זה, זו העובדה שיש ביקורת פעמיים בשבוע, אתה צריך לשמור על המשקל... אם אתה יורד במשקל, אתה חוזר לשמה, ועולה אותו חזרה..... ככה זה הולך...... האמת היא שזה גורם לך להמשיך לאכול ולא לחזור לסורך..... כמו שאומרים. אז תספרי לי גם על עצמך... אני ממש שמחה ש"התערבת" , ואת לא התערבת, את נתת תגובה מעניינת ששמחתי לשמוע, זה כאילו אני מרגישה "נורמלית" מדי, כמו כולם, משעממת...... אני רואה את האוכל כחולשה, כמעין הודאה בחולשה ושאתה זקוק למשהו, ועכשיו שאני נאלצת לאכול, אני מרגישה שאני הבן-אדם הכי חלש בעולם, הכי עלוב והכי פתטי..... ..................את מבינה? לא מספיק שאני מרגישה שמנה בעצמי, עכשיו שאני במשקל יחסית נורמלי, אני מרגישה שכל העולם חושב שאני שמנה, זה מעצבן. אז זה נכון, שיתפתי פעולה ועיכלתי שאני צריכה לאכול ואם לא אז יכניסו אותי למחלקה הסגורה........ הייתי חייבת לעשות את זה בשביל ההורים שלי, הייתי מרגישה אשמה אם לא הייתי מצליחה לרצות אותם, שהם יוכלו להיות גאים בבת שלהם........ וזה גם נכון..... עליתי במשקל, הייתה תקופה מסוימת שלא זייפתי, זה היה נורא קשה......... מלחמה עם עצמך... ובגלל שאתה עולה במשקל ואוכל - כי אתה חייב , כמובן....... אז כולם חושבים שאתה נהנה מזה משהו פחד, שאתה נהנה מאכילה, שאתה אוהב את עצמך ובטוח שיש לך את הגוף הכי רזה ומושלם שיכול להיות....., והרי זה בולשיט, אבל זה הכי נוח להורים שלי, לדוגמא, לחשוב שבגלל שהבת שלהם במשקל שלה(במילים אחרות : ש-מ-נ-ה !!! ) אז אין לה בעיה לאכול, הסיפור נגמר, פיניטו, היא חיה טוב וניהנית מהחיים......... אני מצטערצ מממממאאאאאאווווודדדדדד אם שיעממתי אותך, אבל הרגשתי שאם את אומרת שאת די קרובה למשקלך הרצוי(לאחרים, כמובן, לא?), ויש לך עדיין מחשבות ותחושה לא טובה, פחדים , חששות וכו', אז יש לי עם מי לדבר...... איתך !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! תודה שהקשבת ומצטערצ אם השתעממת, אני בטוחה שהשתעממת. תכתבי לי בחזרה. ספרי לי עוד על המצב שלך אבל ר קאם את רוצה... שלך, ומחכה לתשובה, אני.

היי, ממש במקרה נכנסתי למייל שלי וראיתי את מה ששלחת... זה עשה לי טוב במיוחד הבוקר לאחר ששלחתי לרחל את ההודעה... אז תודה ושיהיה לך שבוע קל וטוב. אליאן

:) גם לך

בתי נכנסת להיסטריה כשרואה ג'וק. עם תחילת הקיץ התופעה של ג'וקים מתגברת וגורמת לה לפחדים נוראים. היות ולא ניתן למנוע את תופעת הג'וקים, הצעתי לנסות לבדוק אם יש טיפול קצר מועד ולמי לפנות.

שלום לטינקרבל. בת כמה ביתך? האם הפחד הוא רק מג'וקים או גם מדברים אחרים? מאיזה גיל התחיל הפחד ומהן תגובותיה? תודה. רוית.

שלום ניתן בהחלט לטפל. זה מצב קלסי לטיפול פסיכולוגי קוגנטיבי קצר מועד. ניתן להיעזר גם בהיפנוזה להאצת הטיפול. תוצאות בד"כ מהירות וטובות. עם זאת, חשוב לקבל פרטים נוספים כמו אלו שרוית שאלה וכן על עוד מקור הבעיה והרקע המשפחתי כדי לשלול הסברים נוספים לבעיה ולהתאים את הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, העברתי לבתי את תשובתך לגבי פובית תיקנים ואני מעדיפה שהיא תמשיך את הקשר איתך (שכחתי לציין שהיא אשה בת 30 ) על מנת שהיא תחליט איזו אינפורמציה היא מעוניינת לשחרר ובאיזה קצב היא רוצה לטפל בעניין. תודה (מעמיתה למקצוע).

היי מה שלומך? איך עברה לך השבת עם כוווללללםםםםםם. בטח תרצי לדעת איך אני מרגישה...:-) ובכן, כרגע אני לא מרגישה כלום. הבוקר בעלי הנחמד אמר שהוא לא חותם על שום מכתב. הוא לא רוצה שהילד ילך לפנימיה ומיצידו אני יכולה לזייף את החתימה שלו. אני אומרת לעצמי, רגע,תעצרי תספרי עד אלף.... ואני רואה את הגל הענקי מתקרב ומאיים לשטוף אותי... לאן הוא יקח אותי? הלב דופק מהר,הדמעות מתחילות לרדת, והידים רועדות. יש לבעלי תחושות חזקות. הוא תמיד הולך בשיא הכעס שלי או חוזר כאשר אני כבר רגועה. מעניין למי משנינו יש יותר מזל... ביי ושיהיה לך יום הפוך משלי.

מה שלומך יקירתי? האם חלף גל הכעס? ומה בא במקומו? אני קצת מבולבלת ביחס לבעלך: זה לא הוא שהלך לרווחה וצעק? איך הם יגיבו לזה שהוא לא יחתום? בתכל'ס לא סיפרת לי לאן בדיוק בדעתם להעביר אותו, ואם ביקרת במקום והוא נראה לך. אולי דוקא כדאי לשאול לגבי המקום בפורום, לשמוע קצת מנסיונם של אחרים. גם אני התגעגעתי, קצת קשה לי לקרא את כל מה שנכתב, ואשמח לקרא את תקציר שלושת הימים האחרונים. נשיקות וחיבוקים. נ.ב. יהודה נתן מתכון?

היי סוף סוף!! את כאן !! גם אני מבולבלת ביחס לבעלי,זה בסדר,את לא לבד בעניין הזה ! :-) לא סיפרתי לאן רוצים לשלוח אותו כי עדיין אין החלטה אבל קרוב לוודאי שזה יהיה לניצנים באזור רמלה-לוד. ביום ראשון הבא יש ועדת החלטה שבה יישבו מנהלת המחלקה,העו,סית שלנו המדריכה שלה ועוד איזו מפקחת. המורה של הבן ויועצת בית הספר שבו הוא לומד ואולי המטפל באומנות שלו. הם קיבלו את הדוחות מבית החולים ובית הספר והתסקיר של העוס,ית שלנו יישבו וידונו. אגב, נכתב על הדוח באותיות קידוש לבנה ... סכיזופרניה פרנואידית ! וואו, את יודעת מה זה ? מה המשמעות של המחלה הזו ? נראה לי שכן,מן הסתם ! הועדה הזו אמורה להחליט האם צריך לשלוח אותו ונראה לי שזה מן הליך כזה שחייבים לעבור אותו... לגבי בעלי העוסי"ת אמרה שאגיד לו שאם יש לו התנגדות אז שיגיע לוועדה אם לא אז ההסכמה שלי תספיק. היום היא הייתה אצלנו בביקור בית,ודיברה איתו קצת והוא סיפר לה מעט על איך שאבא שלו מתנהג. היה מאד קשה והוא אמר שאבא שלו לא אשם והוא אבא טוב ואני אשמה כי אני מבזבזת כסף על סיגריות והוא אבא טוב כי הוא קונה לו אוכל ומשחקים ולוקח אותו לקנות גלידה וכו'. כמובן שהשתדלתי לא להתערב אבל לאט לאט קוראים לתינוק בשמו ! ובטח מחכה לי לי גם מהקטנים כל מיני הטחות והאשמות. הם מבחינתם רוצים תא משפחתי שלם ואני בעצם זו שרוצה לפרק אותו. ולסיום,קראת את החידה של פינוקיו ? תסתכלי בהודעות של אביב וטלי ושל אביב ושלי ! ביי ואני באמת שמחה שחזרת !!! דבר אחרון- מה קורה עם האיי,סי,קיו ?

היי אליאן. קראתי את הבשורות, שאינו מוכן לחתום על ההפניה של הבן לפנימיה שנמצאת במושב זיתן כמדומני. זו פנימיה שמתאימה לילדים עם בעיות פסיכיאטריות. ממה ששמעתי יש צוות טוב שמעניק לילדים מסגרת תומכת ויעילה. בעניין ההפרדה שלו מן התא המשפחתי, לעת עתה זה נראה מהלך קשה כי כולם רואים בתא המשפחתי כ נכס. אולם יש מקרים שרק בטווח הארוך ניתן לראות את התוצאות החיוביות של מהלך כזה. יהיה קשה לכולם, אך אולי זהו מהלך שלא ניסיתם על מנת לעזור לכל הפרטים במשפחה. אני חושב שעל פי מצבכם, ההליך בועדת החלטה הוא פורמלי. נקווה שניתן יהיה לשלבו במסגרת חוץ ביתית ללא הסכמת האב. בהצלחה נסים

היי תודה שענית ! ותמשיך.... אני אשמח לקרוא את דעתך...

והיא עברה לע"מ הקודם-208 אם אני לא טועה. כבר שהתחלנו את הקשר ושאלת אותי איך הכל התחיל,מה היה הטריגר,סיפרתי על החבר שלי... מעולם לא הסתרתי לא ממך...ולא מעצמי...כמה שאני בן אדם נקשר ובמידה מסוימת אפילו תלותי. כשרע לי ואנשים עוזבים ולא משנה מה הסיבה...אני תמיד אחפש מה יכולתי להמשיך לספוג על מנת למנוע את זה. לפעמים זה לא עוזב. תשארי טלי.נדבר כמו אז.אני אשמיע לך הצהרות יפות (האמנתי בהן ) ,סתם נקשקש, נקצר את השיחות...לא נדבר עלי,על ההתמודדות שלי, על כל הגועל נפש הזה שנפתח... רק תשארי אני יודעת שזה נשמע כמו בקשה של ילדה בת 3, אבל קשה לי לקבל שמהות של קשר משתנה... אני יודעת שהתוכן של הקשר חשוב יותר מאשר צורתו אבל לי קל יותר לקבל שינוי בתוכן הקשר מאשר מביטוי שלו. מה גם שכאן, אני לא מדברת איתך בפתיחות כמו בטלפון.אני לא תמיד אמיתית.אני כותבת כשרע מאוד...וזו לא תמיד אני ואת יודעת. אני יודעת למה אני מסוגלת ולמה לא .יהיה לי קשה להשאר כאן , בפורום, אם המצב בינינו ישתנה.זה מעין קטע שלי עם קשרים , כל סוגי ההקשרים ללא היכר... לכן,אני שוב מבקשת ממך... ואני יודעת שזה טיפשי...אבל זה ממש מהעומק של הלב שלי-בואי נמשיך לדבר. ואני מקווה שתקראי את ההודעה שלשמה כתבתי את זו. תודה יום טוב

לילה טוב מלאך

כן בטח אבל לילה טוב:) בטח אתה שואל למה אני עדיין ערה. מטורפת..:)

...

אני פה עניתי לך:)

כתבתי את זה לפני שראיתי ת'הודעה.

ניסיתי לתת קריאה, אבל... נראה שאת כבר לא כאן. לא נורא, מבחינתי נוכל לדבר מחר בלילה, אם את פנויה. אני מניחה שאהיה כאן בסביבות אחת עשרה, או אולי חצות. אני יודעת שזה די מאוחר, אני פשוט מהאנשים ה-"אינסומניים" שלא מסוגלים להירדם בלילה, וקמים בחמש בבוקר...הפרעה שכזאת. בכל אופן, אני מקווה שאת יותר טוב. אם לשפוט לפי השיר האחרון שקראתי- נראה שהפסימיות , מעט מעט, מתחילה להתפוגג. מקווה שזה לא רק wishful thinking שלי! לילה טוב (או, אם להתחשב בשעה בה תראי את המייל הזה, אולי עדיף לכתוב בוקר טוב?) סתם מישהי

חבל, אני דוקא עוד כאן...

...האם את עדיין כאן? איך אנחנו תמיד מפספסות אחת את השניה?

אני כאן, אל תשכחי את כפתור ה- Refresh

שלחנו את ההודעה ממש יחד... אם את רואה את ההודעה הזו, כתבי לי מה איתך, עדכני... פני ש"ניעלם" אחת לשניה שוב...

מה זה? נעלמים בלי "לילה טוב"? חוצפה :)

אני לא נעלמתי אני רק מטיילת לי פה בין הדפים היה מעניין מה איתך? את עדיין מחוברת חשבתי שאני היחידה המשועממת

לא:) היה לי משעמם כל היום... את בולמית או אנורקטית?

מרחשים דברים, והנפש שלי משחקת בי כמו פינג-פונג. פעם למעלה,פעם למטה,פעם לא אכפת בכלל. פעם צוחקת על כך שהדברים קוסמיים ולא ברורים,אחר מתכנסת שוב בתוך הכאב. חושבת שהכל היה טעות של רגע, ואם לא הייתי מסתכלת באומץ על עצמי-לא הייתי נפתחת עד כדי נפילה... ומצד שני-יתכן שלא הייתי נפתחת כלל... נשארת סגורה לעד... מצד אחד מאשימה את עצמי שאני חווה את חיי בעצמה, מצד שני אילו הם חיי והם לא קלים. מצד אחד קשה לי להתעלם ממותה של בת דודי , ומצד שני-זה הגיוני,התבגרתי. מצד אחד אני לא יכולה לגור פה יותר,משהו מרגיש רע,מרגיש לא נוח,הוא לא מדבר איתי...ומצד שני אני לא יכולה לברוח מהתמודדות. מצד אחד מקרבת,מהשני מרחיקה... רואה את היציאה ומפחדת שאני לא אצליח להגיע אליה... רואה את החיים שלעיתים,בטבעיות, חוסמים את הפתח, ורואה את האישיות הנוקשה שלי שחוסמת אותו בעצמה. רואה את הכוח הנפשי החזק שעזר להתודד עם הרבה כאב, וגם הפיל אותי בסוף לתוכו מתוך אי יכולת להעזר באף אחד. אני למטה כרגע,רואה את הדברים בגודלם האמיתי,רואה אותי מולם, מלמטה לא רואים דברים באופן מסודר .צרה בפני עצמה בא לי לברוח מפה,מרגישה שצוחקים עלי,שמרגישים שאני מציקה,אומרת דברים לא בוגרים. וכן,מה לעשות זה גם הגיל המבולבל הזה... אבל אם אני אברח,לעולם לא אדע את אמת..האם זו אני שהראייה שלה מעוותת?

היי אנג'ל ! את תיארת את רגשותייך בצורה כ"כ מדויקת, אני לא חושבת שהראייה שלך מעוותת, אני לא מכירה אותך, אבל אני חושבת שבגלל דברים שעברת בחיים קשה לקבל דברים כמו אחרים, את מפרשת אותם בדרך לא הגיונים, בצורה מוטעית, אני מבינה אותך כי גם לי זה קורה. אי אפשר לצפות שההתמודדות תהיה מהנה וקלה, היא כואבת וקשה, אתה מגלה על עצמך יותר ויותר דברים, חושף את רגשותייך, יתרונותיך , חסרונותיך ונאלץ ללמוד לחיות איתם. יש נפילות ומעין "שבירות" כאלה, ההתפרקות לרסיסים. כשאת רוצה לברוח, במחשבה הלא מודעת שלך, את בעצם רוצה לא-להתמודד, אני לא מאשימה או שופטת, זה טבעי, הכי קל זה לא להתמודד, מניסיון אישי ומוצק..... אחרי זה אתה משלם ת'מחיר כי הבעיות רק גוברות אם לא עושים איתן משהו. טוב, אנג'ל, אני לא בדיוק יודעת למה רשמתי את מה שרשמתי ומה רציתי להגיד בזה, זו התגובה היחידה היחידה שהייתה לי בראש, מצטערת אם לא ייעצתי מספיק טוב ופתרתי את כל בעיותייך (למרות שאני משערת שזה לא פשוט כמו שזה נשמע), אבל זה מה שיכולתי..... ניסיתי אני מקווה שלא התאכזבת, מצטערת אם כן....... שלך, אני

:) בלבלת אותי קצת... אבל לפחות מישהו היה פה וקרא גם בשעה מאוחרת בלילה ותודה... אגב...לי את לא מבלבלת במוח.אני תמיד קוראת דברים שלך.ספרי יותר על עצמך עם בא לי.הלילה ארוך...

היי, "כשנטל החיים מכביד,מוטב שנזכור, שאנו יודעים,בסתר ליבנו, שתמיד יש מישהו החושב עלינו. שאחרי הגשם והסערה זורחת השמש ומופיעה הקשת בענן. שאנחנו יכולים לשמוח בדברים היפים שבחיינו. וכאשר יבוא יום המחרת נוכל להתחיל הכל מחדש. זכרו תמיד שהחיים יכולים להיות מלאי חיוכים האמינו כי בסופו של דבר תגלו את אשר אתם מחפשים מצאו זמן להריח פרח ולהנות מיופיים של החיים ראו כל יום כאילו הוא ניתן במתנה במיוחד בשבילכם כל יום הוא דף חדש ומלא משמעות הנוסף למסכת החיים וחיי שמחה ואושר יתגשמו עבורכם באופן ממשי כמו אגדה ההופכת למציאות המשיכו לטמון באדמת החיים את זרעי חלומותיכם, כי כל עוד תמשיכו להאמין בהם- גם הם ימשיכו, בכח החיים המפכים בהם, לפרוח עבורכם" תמיד יש מישהו החושב עלינו כשקשה מדי, ביחד בסוף הסערה שוככת, וקשת בענן עופפת, כל יום הוא דף חדש, שאפשר להנות בו מיופים של החיים ולקטוף המון חיוכים ולנסות להגשים את כל החלומות הישנים... חיוך וחיבוק, וברכת לילה טוב לכולם, אביב.

אשרי המאמין

מה קרה יהודה ? למה הפסימיות פתאום ? :-( אביב

היי, זה שיר יפה, מעודד, אבל אופטימי מדי בשבילי, זה כאילו קשה לי להאמין כזה...... שגם דברים טובים יכולים לקרות לי.... בכל אופן... מאיפה את מביאה את השירים האלה, נראה לי שאם כל הזמן הייתי קוראת דברים כאלה הייתי טיפוס אופטימי שחבל על הזמן..... ביי לך. אההה, ותודה שהגבת על מה שכתבתי למעלה. תודה רבה. שלך, ג'קי.

היי ג'קי, מאיפה אני מביאה את השירים האלו ? מכל מיני מקומות, מכל מיני אתרים, מהרדיו, מהספרים, מאנשים מעניינים ועוד... אבל זה לא משנה הרבה, מה שמשנה זה למה ? למה אני מביאה אותם וכותבת אותם פה ? כמו שאת אומרת, אם היית שומעת שירים כאלו יותר, אולי היית מצליחה להיות טיפוס יותר אופטימי. מעבר לעובדה שבעיני הם יפים ואני רוצה לחלק איתם עם אנשים שעוברים דברים דומים למה שאני עוברת, ומתמודדים עם קשיים לא פחות פשוטים ממני. אני מביאה אותם גם בשביל עצמי, רושמת אותם בשביל עצמי, וחוזרת לקרוא אותם אחר כך אולי אלף פעמים ולפעמים יותר, כדי שגם אני אצליח להאמין במה שכתבתי. זה מתקשר למה אני עושה פה בשעה כזאת ? יש לי כאב בטן מרוב פחד ממחר, מיום ראשון, וחזרתי לכאן לקרוא את השיר הזה כדי לנסות להאמין שיכול להיות טוב, שמחר יכול באמת ליהיות בסדר, שדברים יכולים להסתדר, והשמש יכולה לזרוח גם עם כל הקשיים והפחדים והכאבים. כדי להתעודד. גם לי קשה להאמין שמחר יהיה טוב, בדיוק בשביל זה אני משננת לעצמי, וחוזרת שוב ושוב, על משפטים שיכול ליהיות טוב, שיכול להיות בסדר, שיהיה טוב, שיהיה בסדר, מתוך תקוה שככל שאני אחזור על המשפטים האלו ועל השירים האלו, המעודדים והאופטימיים, אני אפנים אותם ואדע לממש את המציאות לפיהם. מין סוג של "נבואה שמגשימה את עצמה", תאמין שיהיה רע - יהיה, כי לא תתאמץ ולא תעשה שום דבר כדי שיהיה טוב וכדי לשנות את הקושי ואת הכאב, תאמין שיהיה טוב - תתאמץ, תפעל, תעשה את הדבר הנכון, וזה יקרה מאליו. עם האמונה, באים המעשים, ועם המעשים משתנה המציאות. אולי זה נשמע לך יומרני, אבל אני רוצה להאמין שזה נכון, מתפללת שזה נכון, בשביל עצמי, בשביל שמחר אני לא אפול שוב לבור שחור, בשביל שמחר אני לא אעמוד שוב על קצה התהום והפעם אפול ממנה, בשביל שמחר אני אוכל להגיד לעצמי, אני חזקה, אני עושה את הדברים הנכונים, אני יכולה לשנות דברים, ובסוף יכול להיות לי טוב, יכולה לצאת מהמעשים הנכונים התוצאה שאני רוצה בה. ואני אחזור על הדברים האופטימיים האלה שוב ושוב בשביל אחרים ובעיקר בשביל עצמי כדי שיהיה לי את הכוח להמשיך. והתודה מיותרת, עניתי כי הרגשתי צורך, אביב.

אביב, איזה קטע מקסים...את כתבת? טלי פרידמן

שלום. אני מאחרת תמיד לכל מקום בכל זמן ולא יכולה לשנות זאת בשום צורה. האם זו בעייה פסיכולוגית?

אם תמצאי את הפתירון,תכתבי לי

אבל אני לא אשת מקצוע,כן? ואני רק בת 19 אבל אולי יש לך תחושה שהמקומות שאת הולכת אליהם,הם לא בדיוק מה שאת רוצה,לא תלויים בך וברצונות שלך זה קצת מוריד את החשק להגיע בזמן... אני יודעת שלי זה קורה

דנה יקרה, למעשה, לכל דבר אפשר לקרוא בשם 'בעיה פסיכולוגית'. נראה שמדובר בבעיה התנהגותית, באיזו תבנית שרכשת ושמסיבה כלשהי אינך מוכנה לוותר עליה. מה שחשוב איננו איזה סוג בעיה זו, אלא איך ניתן להתמודד איתה. אפשר לעשות זאת בעזרת טיפול נפשי, שיסייע לך להבין את מקורות הבעיה, את המחיר שאת משלמת בגללה ואת הרווח שלך מעצם קיומה. אפשר לשנות זאת באמצעות טיפול התנהגותי ועל-ידי שינוי הרגלים, וניתן גם לקבל את המצב כמו שהוא, וללמוד לחיות עם זה. הבחירה בידיך, והאחריות כולה שלך. לכל אחד מאתנו יש הרגלים המקשים על חיינו, ובדרך-כלל אנחנו משנים אותם רק כאשר המחיר נעשה כבד מדי. בהצלחה, דרור גרין

כולם כותבים לך שירים ועלה בדעתי להקדיש לך שיר כהמשך לשיחתינו הקודמת רק שצרפתי לשיר הזה הודעה ארוכה והתנתק לי האינטרנט ואני לא מסוגלת להוציא מחדש את כל ההודעה כרגע עטוף ברחמים אור כחול כהה זה עוטף אותך ברחמים צף אתה הוזה נרחף בעולמות גבוהים אתה ודאי יודע הכל ורואה את הסוגות גלויים אתה ודאי רגוע מאוד זה עוטף אותך ברחמים נח בתוך אמך היא תתן לך תמיד הכל כשיבוא יומך יש לך תמיד לאן ליפול בסוף אתה תצא לעולם ומיד אתה תרגיש כאב אור חזר מכה בפנים ואתהמתחיל להיות רעב אל תמהר אלת תמהר לצאת אל רגע האמת אל תשבר בסוף תצא אלי שאקח אותך בזרועותי אני תמיד אוהב זה ודאי יכאב כי אפילו אם האל שומר בחוץ זה לפעמים בוער שוב אתה בועט כבר אבדה לך הסבלנות בתוכי נובט ורוקם לעצמיך זהות בסוף אתה תצא לעולם ומיד אתה תרגיש כאב אור חזק מכה בפנים זה עוטף ברחמים... הפרעת האכילה שלי אבדה שליטה לפני כ3 חודשים,נפלתי לתהום...קשה להגיד תהום...זו מילה עמוקה מדי אבל זו המשמעות שלה... הייתי כל הזמן בנפילה... ולכן גם לא חשתי את העומק בו אני נמצאת.הופתעתי לגלות כמה עומק של דברים,רגשות,וסיפורים קיים בי. קיבלתי את החבטה מהרצפה,כואב לי,הסברתי לך מה היה קשה יותר מהמכה עצמה...הסברתי לך באי סי קיו. היה קשה ויתר להודות בצורך שלה. טלי,בבקשה הרשי לי להמשיך להתקשר אלייך. אם אני גוזלת מזמנך, זמן יקר ,מכבידה עלייך אישית-תאמרי כך את הדברים ואני אסבול בשקט ואלך-גם מפה. אם אני אשמה אז הרשי לי לומר לך משהו אחד.מעדתי,נפלתי,והמלכודת שלי היא שלא העזתי להגיד את זה,יותר מדי יהירות, יותר מדי כבוד עצמי ,יותר מדי אני יכולה לבד. אני לא יכולה לקחת את האשמה של כל העולם על גבי,לא יותר. אני נותת לך את מילותיי שמעתה דברים ישתנו,עשיתי סוויץ במחשבה...התחלה טובה...ואת עזרת לי... אני לא יכולה לאבד אותך.קשה לי להשלים עם זה שאנשים הולכים,שמהות הקשר איתם משתנה,יש לי בעיה אני יודעת, אבל בבקשה אל תלכי לי. הרשי לי להמשיך להתקשר אלייך,והרשי לעצמך לחוש בתהליך של שינוי...שאת סייעת לו. קצת קשה לי בפורום לדבר איתך,לספר לך,בפורום אני חושפת סיפורים יבשים. למי שקורא ולא הבין עד עכשיו מה יש לי. הנה החיים שלי פרושים וגלויים לפניכים,כבר אין מה להסתיר: עברתי התעללות מינית מבני כיתתי ביסודי-מאוחר יותר אחד מהם הפך לחבר שלי... בעידודי,או שלא, עברתי אונס, עברתי אלימות בבית,בעיות בין ההורים,עם ההורים ,קונפילקטים של דת, מערכת יחסים תלותית מאוד שהיתה לי עם בן,הראשונה שלי הפכה לאסון גדול. בעקבות פרידתו ממני,שלא הצלחתי לסבול, הדרדרתי לאנורקסיה...ומשם לבולמיה...שכ"כ רציתי לשכלל ולהרגיש שאני משהו...עד כדי כך שאני מכורה לחלוטין .עכשיו אני מנסה להפסיק כי הבטחתי בצבא,ואני על קוצים. עברתי הפרעות בשינה, סיוטים וחלומות על אבדן שליטה ומוות...שלא עוזבים עד היום סובלת מחרדה ומפאניקה... איבדתי את הסבא שלי שאהבתי הכי בעולם באופן פתאומי ואת בת הדוד שלי בתאונת דרכים. ויותר מהכל אני שפויה ובריאה בנפשי...ובחורה אינטלגנטית שיודעת לכתוב,ויודעת לצייר, מבינה בהמון תחומים מלבד כמה אצבעות לדחוף לגרון ומתי, מפילוסופיה ועד מחשבים ואלקטרוניקה. אהבתי לטבוע בכאב,הרגשתי את כל החיים שלי,בכיתי עליהם,כאבתי עליהם... הגיע הזמן לשים הכל אחורה... לתת לעולם כל מה שאני יכולה לתת להגשים חלומות ישנים... ראיתי המון דברים עוברים מול עיני...והחיים יקרים מכל.

ופתאום נזכרתי שהבטחת לי שלא תעזבי גם כשאמצא מטפלת טלי,הבטחות מקיימים

ואני לא יכולה להמנע מן המחשבה שאולי אני אשמה בהכל אם הייתי סובלת קצת בשקט,לא פותחת בפנייך כ"כ הרבה,לא בוכה ,לא מערבת אותך עמוק מדי,אולי לא היית בורחת לי. אם הייתי משאירה דברים כפי שהיו,והיינו מדברות על הקאות ובולמוסים ודימוי גוף ולא על בעיות בבית ואלימות ואונס,הייתי נשארת איתי. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי... סליחה

שלום לך אנג'ל, הזלתי דמעה, זה כואב, זה שורט לי את הלב, לשמוע אותך מספרת את זה, לא עברתי את מה שעברת אבל אני משתדלת להבין מה את עוברת....... אני מצטערת אם אני לא זו רצית לשמוע תגובות ממנה, אבל אני חייבת. עברת הרבה, המון, ובעצם ההתמודדות, את עוברת עוד שלב, שלב ארוך ומייגע. כשנכנסתי לראשונה לפורום, זה היה לאחר שקראתי הודעה שלך במקום כלשהו, את נשמכת לי אדם כאוב, וצדקתי, אבל אף פעם לא הבנתי את המשפטים הלא גמורים שלך והסיפורים הלא מובנים, הבנתי על הבולימיה, גם על האנורקסיה, אבל גם זה בעקיפין. את בעצמך אומרת שיש לך את זה... ואת זה.... ואת אינטלגנטית חכמה ומוכשרת, ולפי כתיבתך גם יודעת להתבטא, אם יש לך כ"כ הרבה מסביב, כ"כ הרבה דברים שאת יכולה לעשות חוץ מהעיסוק באוכל ואת צריכה ללכת על זה, לדעת שיכול לצאת לך דבר יותר טוב מהחיים חוץ מבעיית אכילה שרק מידרדרת........ ואת יודעת את זה, ואומרת את זה בעצמך....... (כשאין לך כלום, אתה מחפש להיות משהו טוב, מוצלח, משהו אחר, אז את המוצא את בהפרעת אכילה - כמוני, אבל את, כ"כ הרבה, הלוואי עליי , את אולי שזה לא מספיק לך.....? שאת רוצה עוד? שאת מחפשת משהו שונה? או שאת די מרוצה מהדברים שהוצאת מעצמך עד כה , בלימודים ובכשרונותייך, כמובן.....? ) בכל אופן, המון בהצלחה!!!!!!! אני באופן אישי חושבת שמגיע לך כל טוב, מגיע לך ה-כ-ל, את נהדרת. תשתדלי להאמין שזה מה שאת צריכה לעשות עם עצמך ושזה מגיע לך, כי את שווה המון. שלך באהבה, אני

תודה מתוקה:) לפעמים זה שחור עננים כבדים מעיבים על מי שאני.. זה לא כל הזמן ככה אני יודעת שככה זה נראה אבל אני באה לפורום כשרע לי וכך נראים הדברים שאני כותבת... אני לא יודעת אם זה יעודד אותך,אבל יש לי גם זמנים טובים,רגעים שאני נוצרת לי, החבר הראשון שלי שלאחר הפרידה קרה מה שקרה,הביא לי המון סבל והמון כאב ... אהבה התפתחה אצלי הרבה מעבר למקום שחשבתי שיש לי בלב...אבל אני נוצרת לי זמנים יפים,למשל חודש שלם של הרגשת ריחוף כזו,של התאהבות,של התרגשות:) מה שקרה אח"כ קרה, ואת יודעת מה,זה היה נמנע,כמו הרבה דברים בחיי...אני זו שלא עצרתי בזמן...זו תמיד היתה אשמתי. אבל למרות הכל,אני נוצרת זמנים יפים.

סינדרלה אומרת " תשקר,תגיד את האמת, תשקר,תגיד את האמת, תשקר,תגיד את האמת... ואני מאד מקווה שאתן מבינות.... (מחמת הצניעות) אם גם עכשיו לא הבנתן אשלח לכן ציור במייל... :-)

אליאן, את רעה היום :-) אביב

למה רעה ? מה לא הבנת?

שלום. ברצוני לדעת האם ע"י איזשהו טיפול פסיכולוגי ניתן להפוך בן אדם הומוסקסואל לסטרייט. ואם כן - איך?

אלמוני יקר, ישנן מספר גישות בנוגע להומוסקסואליות, והן תלויות תרבות. עד לפני מספר שנים ההומוסקסואליות אובחנה כבעיה נפשית בספר האבחונים האמריקני, ולאחר לחץ של ארגוני ההומוסקסואלים הדבר בוטל. ישנם כאלו המאמינים שההומוסקסואליות היא נטיה מולדת, ואחרים מאמינים שניתן לשנות אותה באמצעים התנהגותיים. נדמה לי, שאתה מעוניין ביותר מאשר תשובה תיאורטית. אני מאמין ביכולתו של אדם לשנות את גורלו. פגשתי הומוסקסואלים שהחליטו לחיות חיים זוגיים ועשו זאת בהצלחה, ופגשתי גם אחרים שגילו את ההומוסקסואליות בגיל מאוחר ושינו את כל ארחות חייהם. למי שרואה בהומוסקסואליות שלו בעיה, הייתי מציע לנסות ולהתמודד איתה. למי שרואה בהומוסקסואליות שלו גורל שאינו ניתן לשינוי הייתי מציע ללמוד לחיות איתה בשלום. בברכה, דרור גרין

תקרא את הקישור הבא http://www.msnbc.com/news/570656.asp תגיד לי מה דעתך כי אני עדיין לא קראתי

היי, כשאת מגיעה, בלילה, שימי קריאה, או תגובה לזו, שאני אדע שאת פה, ונוכל להמשיך בשיחה שלנו, שנקטעה קצת בגללי, ואני מתנצלת על כך. באותה קריאה, ספרי מה קורה, איך את מתמודדת, איך מתקדם... אביב

ניו יורק לפחות.... היי, אני כאן עכשיו, ואשמח לקשקש קצת. אני בסדר בסה"כ, מחזיקה מעמד יפה עם התפריט. עם הפרוייקט קצת פחות... מחכה לך!

את עוד פה ? אני כאן... עכשיו...

מצטערת מאוד שאני מתערבת, אבל למה את מתכוונת שאת אומרת תפריט? את לא חייבת לענות פשוט גם לי המילה תפריט אומרת משהו, זה משהו די עיקרי עכשיו אצלי, וחבל שזה כך.

זאת שוב אני -הסובלת מהתקפי חרדה(כנראה). החלטתי לעשות משהו בנושא מכיוון שאני לא יכולה עוד לסבול את הצמרמורות ,הבחילות ,ודפיקות הלב החזקות.זה כבר הביא אותי למצב של דיכאון(כמה בכי...) אז פניתי למרפאה הוליסטית ,שבנוסף לדברים נעימים שהיא עשתה לי,כמו רייקי והילינג וגם מסג' מרגיע ,היא הקשיבה לכל מה שעל ליבי וחקרה לגבי העבר וההווה (ממש כמו פסיכולוג). כמו כן, היא רקחה לי תמצית של פרחי באך. כל מיני נוסחאות שונות שאמורות לעזור לי עם הפחדים ועם הבטחון העצמי וכדומה. אם זה יעזור אני עדיין לא יודעת,אבל אני מקווה לטוב .וממליצה לכל אחדשיש לו בעיה לפנות לעזרה.זאת לא בושה .כבר מעצם בקשת העזרה מרגישים יותר טוב. ועוד משהו חשוב - תבכו והרבה!! זה כל כך משחרר ולפחות אם תרגישו טוב יותר רק לחצי שעה- זה שווה את זה!!! זה הזמן להודות לטלי פרידמן על שענתה לי בפעם הקודמת וגרמה לי לקחת את עצמי בידיים. מה דעתך טלי? אני בדרך הנכונה?? עוד תגובות לנושא יתקבלו בברכה החיים ניראים כבר קצת יותר יפים בילי

היי בילי, אני חושבת שאת צודקת בהמלצה שלך, כל אדם במצוקה כלשהיא חייב למצוא לו אדם/מטפל שיעזור לו בפתרון, ברגע שהוא מרגיש שהוא נמצא במבוי סתום, ולא יכול להגיע לפתרונות בעצמו. חבל על הסבל המיותר, חבל על הכאב, כשיש מישהו שיכול להקל, להרגיע, לתמוך, לעודד ולעזור למצוא את הפתרון הנכון. אני גם חושבת שזה באמת לא משנה איזה טיפול, כל אחד מוצא עבורו את סוג הטיפול המתאים לו ביותר - פסיכיאטר,פסיכולוג, טיפול באמנות, במוזיקה, בפרחי באך, ברייקי או בכל דבר אחר. העיקר, לא להישאר עם הדברים לבד. לא להחנק איתם, ועם הפחד מהם. וכאן באמת כל אחד ודרכו הייחודית לטפל בעצמו, העיקר לא להזניח את הבעיה, כי אז היא גדלה לממדים שאי אפשר להתמודד איתם. ועוד דבר נוסף, בקשר לבכי, מומלץ. לפעמים הדמעות נתקעות, חונקות בגרון, ומסרבות לצאת מהעיניים, אבל כשכבר יוצאות, זו הקלה, הכאב כאילו נשטף קצת יחד איתם, ואפשר להרגיש קצת טוב יותר. לפעמים סרט עצוב או ספר עצוב או שיר עצוב עוזרים לשחרר את הדמעות הכלואות המסרבות להתפרץ, ולפעמים מספיק טריגר קטן, והכל מתפרץ. לי זה קרה לפני כמה ימים שפשוט נחנקתי מכזו מעמסה בלב ובבטן, ואז קרה משהוא קטן, והכל התפרץ בבכי היסטרי של חצי שעה, אבל אחר כך יכולתי לקום להתקלח, לשטוף את הדמעות ואת הפנים, ולהרגיש את ההקלה והרווחה. וזה חוזר נכון, אבל לפחות יש קצת זמן של רגיעה אחר כך. נשמע שאת באמת בדרך הנכונה, וגם אם לא ילך בדרך הזו, תמיד אפשר לנסות דרך אחרת, סוג טיפול אחר, מטפל/ת אחר/ת, העיקר לא להתייאש, לא להרים ידיים, ולא להשלים עם הבעיה. והתודה לטלי, מצטרפת בחום ומכל הלב, גם לי היא עזרה לקחת את עצמי בידיים, לא פעם ולא פעמיים, הרבה יותר. במובנים מסוימים אני חייבת לה את חיי. כפשוטם. אביב. אביב.

...

אוקיי...טלי במשך כל חיי לקחתי את הסיפור הזה וארזתי אותו בשק החיים שלי יחד עם כל הסיפורים. הוא כבר היה לחוץ ועלה על גדותיו. תמיד ידעתי שהוא שם,הסיפור הזה ותמיד חששתי...מה יקרה כשאני אתקל בו.ידעתי שלא כדאי אבל לא ידעתי עד כמה. הבעיה שעם הזמן כל הסיפורים "נדבקו" אחד לשני, ותוך כדי קשרים שיצרתי התחלתי לשלוף סיפורים אחרים,פחות כואבים,בזהירות... אך שום דבר לא הכין אותי למתרחש לבוא... יחד עם הסיפורים...נמשכו נגררות,נספחים,תזכורות,"קיצורי דרך" לסיפורים אחרים... ככה זה...החיים הם מארג של סיפורי חיים... ערב אחד שלפתי בטעות חרב חדה....היא היתה אמנם בשק...אך עטופה בבדים עבים מאוד.היו בהם כבר חורים,והחרב הציצה מכל הכיוונים... באותו ערב,הוצאתי,התבוננתי,והתכוונתי להחזיר,ולבסוף מבלי משים...היא נקעה בי לכל האורך...מלמטה למעלה...לחזה,לגרון , צרבה ופצעה כל מה שהיא יכולה... נזכרתי שהיתה לה ידית ושאפשר לשלוף אותה לבד,ואכן ניסיתי אבל הידית נותרה בידי...ואילו החרב נשארה בפנים. אני ניראית שונה עם החרב בפנים,שונה ממי שהכרת לפני כשנה כמעט... אני מצטערת טלי... אני נלחמת...ללא הצלחה...בכל מה שזה גרם... אבל הסיבה שהיא נקשרה בבדים בתוך השק מלכתחילה לא היתה קשיי התמודדות היא הייתה תחושות אשמה,פחד שילגלגו,שלא יאמינו , שיתעלמו או שיגידו שזה מגיע לי. תחושה של חוסר שליטה,חוסר אונים על תגובותיהם של האנשים. טלי,עברתי כמה איבחונים וכולם קבעו: טלי אני שפויה, אין לי מחשבות שוא, אני לא פסיכוטית... ואת יודעת מה? ככה יותר קשה... ככה יש יותר עם מה להתמודד...

הספירה היא קדימה והראיה היא קדימה והתקווה היא קדימה !!!! שתמשיכי ונגיע ליום ה... לאן הגעתי ? 2005 כן ליום הזהבמספר ואז אמשיך לספור עוד. או עד שלא תזדקקי לזה. לגבי פינוקיו, אני עדיין יכולה לשמוע את ניקנור בקולה המתחנחן... והמצפצף... אבל לא ענית מה אומרת סינדרלה לפינוקיו... אם אין לך שום מושג תכתבי ואני אגיד לך אבל תודי קבל עם ופורום שאת לא יודעת ! אני אתן לך רמז... היא אומרת לו את זה כאשר הם במיטה עושים אהבה... נו אני מחכה...

אליאן, אני מודה קבל עם ועדה, שאני לא מכירה את הבדיחה... אשמח לדעת את סופה... (זה קשור לשעת החצות?) שיהיה שבוע טוב, טלי פרידמן

גם אני מודה קבל עם ועדה, תוך צחוק היסטרי, כשהאחיינית שלי באה לבדוק מה קרה לדודה, וממלמלת בהלם "דודה סוחקת..", שאני לא יודעת למה את מתכוונת, ספרי, אל תשאירי אותנו במתח.. :-) אביב.

אנג'ל ואביב היקרות, אני זוכרת את ההתכתבות שלכן לפני זמן לא רב, בה שתיכן הגעתן למסקנה שלא להגיב אחת לשניה הוא הפתרון האידיאלי עבור שתיכן. הקשר של שתיכן מקשה על כל אחת מכן בצורה שונה, אבל עדיין מקשה. אין צורך שמישהי מכן תיעלם מהפורום. אני חושבת שלשתיכן יש מקום חשוב ומשמעותי פה. הדבר היחידי הוא שתתעלמנה זו מזו. זה באמת פיתרון טוב, כך לפחות לפי ראות עיני. אז בבקשה, בלי להיעלב, בלי להיפגע, ובוודאי שבלי לפגוע...תתפסו מרחק, אל תגיבו בעצים של השניה, וכך תיממנענה הפגעויות מיותרות. זו הצעה שלי... ואני אשמח לראות את שתיכן פה בהמשך!!! שיהיה שבוע נפלא, לשתיכן. טלי פרידמן

שלא תפספסי את ההודעות שלי אלייך למטה...

טלי,מאוד חשוב לי לדעת...את לא מצפה כמו אמא ואבא שלי שאני אלך למכונת אמת נכון? לא על שקרים כאילו את מדברת נכון? תעני לי בכנות

לטלי אם את מכירה מטפלים טובים או מטפלים קוגנטיביים אשמח לשמוע אביטל

אביטל שלום רב, למה דווקא מטפלים קוגנטיביים? אני הייתי ממליצה לך דווקא על מטפל בגישה דינמית, אבל בוודאי יש סיבה למטפל קוגנטיבי, אשמח אם תשתפי אותי. וכן, אני יכולה לסייע לך במציאת מטפל, תשלחי לי אימייל או תתקשרי אליי ונבדוק מה בדיוק את רוצה, מה מתאים, אזור מגורים וכו'. הפרטים שלי מופיעים בכרטיסי האישי, אם תקליקי על שמי המוכחל. בברכה, טלי פרידמן

הי טלי התשובה שענית לי היתה מעניינת הבעיה היא שהמחשבות כל כך מציפות אותי שאין לי מושג מאיפה להתחיל ולטפל בהם נראה לי גם שלבד אני לא אצליח להתגבר אליהם אני מרגישה שיש לי פצע פתוח ואין לי את הכלים והאמצעים לחבוש אותו אשמח לשמוע ממך אביטל

אביטל, כל העניין של טיפול הוא לא להישאר עם הקושי לבד, ודווקא במקומות שאנו חשים חסרי אונים וחסרי יכולת להתמודד, אז משתמשים בטיפול ובכוח של הקשר הטיפולי כדי להתמודד. לכן אני חושבת שטיפול יכול להיות טוב עבורך, בעיקר בתקופה שכזו בחייך. ושוב, כמו שכתבתי בהודעה למעלה, אני ממליצה יותר על טיפול דינאמי בו יש מקום להתפתחות של קשר טיפולי משמעותי, יש חשיבות מרובה לקשר שנוצר, יש העמקה של תהליכים וחוויות שעברת בחיים ועוד. הטיפול הקוגנטיבי מתמקד יותר ב"כאן ועכשיו" ובבעיות ספציפיות יותר. בברכה, טלי פרידמן

לטלי שלחתי לך מייל אני אשמח לדבר איתך בטלפון רק תשאירי את הטלפון שלך תודה אביטל

אני וחברי בני 26, יוצאים במשך שלוש שנים מתוכם גרים יחד כשנתיים. בעייתי היא: חברי אינו מעוניין לקיים יחסי מין מבחינתו פעם בכמה חודשים זה מספיק. הוא טוען כי אני זו שלוחצת ודורשת יותר מידי. אין לו בעיית אין אונות וכאשר אנחנו מקיימים יחסי מין שנינו נהנים מאוד. חשבתי על פניה לטיפול , חברי אינו מסכים הוא טוען כי אין זו בעיה וכי נוכל לפתור זאת בעצמנו. שאלותי הן: האם זו בעיה ?(פזיולוגית? פסיכולוגית?) האם ניתן לטפל בכך ואיך? למי ניתן לפנות? האם כדאי לפנות לטיפול? ולבד? אם צריך לפנות לטיפול וחברי אינו מסכים לכך , כיצד ניתן לשכנעו?

אולי הוא הומוסקסואל? או שיש לו עוד מישהי מהצד?

מצא חן בעיניי השיר מפינוקיו...:-) אגב, את יודעת מה אומרת סינדרלה לפינוקיו בלילה כשהם במיטה ? אם לא תדעי אכתוב לך מאוחר יותר... למה לא השארת לי קצת מהעוגה ? :-) אני אוותר לך... רק אם תאכלי כל יום עוגה כזו אבל לקינוח ולא במקום ארוחת בוקר... ביי 82,83,84,85,86,87,88,89,90,91,92,93,94,95,96,97,98,99, 100,101,102,103,104,105,106,107,108,109,110,111,112,113,114,115,116,117,118,119,120 121,122,123,124,125,126,127,128,129,130,131,132,133,134,135,136,137,138,139,140, 141,142,143,144,145,146,147,148,149,150, ..... 2000......... הבנת ? תמשיכי כך !

אליאן ???!!!! מה זה הקטע של המספרים ? לא הבנתי, אבל משום מה אני מחייכת פה. אין לי שמץ של מושג למה.. :-) עלית על פינוקיו מה ? את גאון. השארתי לך עוגה, מדהימה, באמת, את חייבת לטעום, זה תוצרת בית, ממטבחה של אמא. קיבלת את השיר שלי מהבוקר ? אביב.

השיר למטה, תחת הכותרת "לאליאן - בוקר טוב " אם פספסת, זה קצת מסווה בין כל שאר ההודעות. ותסבירי מיד את ענין המספרים, אני צוחקת פה בטירוף, בלי לדעת למה. :-) אביב.

מספר ימים שלא הקאת..

אה, עכשיו אחרי שאנג'ל העירה את עיניי, אני מבינה, אל דאגה, אני ממשיכה לא רק עד 2000, עד 120 שנה, אם אני אחיה עד אז... :-) מעשנת איתך סיגריה עכשיו, זה בסדר, נכון ? אני אקפוץ לכאן מדי פעם לראות אם חזרת .... מה שלומך ? איך השבת ? איך החיים ? אביב.

מרגישה חשופה... כ"כ הרבה אנרגיה הושקעה בלהסתיר,וכרגע אני מרגישה מאוד חשופה. אני מרגישה כאילו מתבוננים בתמונת חתך שלי,ורואים את כולי... זה גורם לי לרצות לברוח מהפורום, אני יודעת שזו תחושה שאין לה בסיס , אבל זה פשוט חזק מדי. משהו בסגנון: "מה היא רוצה מאיתנו.מה הסיפורים הלא מובנים האילו..." וכך בכל מקום.אני סגורה בחדר בבית מתוך אי יכולת להביט בעיניהם של האנשים,אני חוששת מאוד ממחר ומכל ההשלכות... החשק הוא פשוט לברוח מכאן,לתת לדפים לעבור,ואולי לחזור כשאוכל לא לכתוב הודעות "סתומות" כפי שאני שולחת.

אנג'ל ראיתי שקראת את ההודעה שלי. כבר שעתיים אני באינטרנט, רציתי לכתוב לך משהו (אפילו לפתוח הודעה משלי בפורום ולא רק להגיב להודעות של אחרים כמנהגי משכבר בימים). לא יודעת מאיפה להתחיל. באמת שלא. אולי מכאן: מה שלומך, עכשיו, כרגע?

מותר כבר לומר שהכל לא בסדר?

היי, טלי, עכשיו חזרתי, היה אחלה, כיף, שמש, אנשים, רגיעה, שלווה. הכל בסדר. פספסתי אותך בכמה שניות, לא נורא... לא קבלתי את ההודעה ב... כנראה הלכה לאיבוד בדרך או בגלל שהייתי offline, תבוא חדשה במקום אני מקווה... בטח אוהבת את הליקוק, עדיף על הנביחות, זה בטוח, ולוקחת גם את החיבוק. ועכשיו, ארוחת צהרים... צריך להשלים קצת את החוסר, את יודעת. מקוה שניפגש קצת יותר מאוחר פה או שם ... אביב.

לא קיבלתי היום פרחים, כי זו הקטנה קטנה, אבל קיבלתי מלאנתפים חיבוקים ונשיקות, המון חיוכים, והמון קריאות של דודה בואי.. וזה המון המון המון, באמת, מילא את החלל הריק שנפער בי, במלא דברים טובים. תודה שאת איתי לתת את העצות הטובות, לחבק וללקק... :-) אביב.

כתבתי לך גם משהו קטן למטה, בתגובה ליהודה ואור, שלא תפספסי, יש שם הבטחה בשבילך. עכשיו באמת לאכול, ואחר כך לישון עם הגמד הקטן, בתקוה שלא יברח לו הפיפי אצלי במיטה... :-) אבל גם אם כן, שיהיה, הכל מאהבה. אביב.

...

תראי... אני מפחדת לכתוב פה אני פשוט מפחדת מזיהוי ועליך גם להבין מדוע... אבל עברו כמה הודעות... זה היה אמיתי...לפחות לאותו רגע זה היה אמיתי

אבל למרות הכל...שיתפתי פעולה.... יש לי רצון... ולא ברחתי לך.בחרתי לתת בך אימון,שאמנם לא כ"כ השתלם לי... אבל אני מבינה את הצד שלך תביני גם את את שלי... אני לא באמת מסוגלת להתאבד... וגם לא מסוגלת אפילו לאיים אני לא יודעת מה היה קורה לולא האירועים לא היו מתרחשים כפי שהתרחשו....

" אני בחיים לא אוכלת ליד אנשים. אני מרגישה שזה הדבר הכי חושפני שאדם יכול לעשות. לפעמים אני מסתכלת איך אנשים אחרים אוכלים. אני מסתכלת על הלעיסה שלהם, על התאוותנות שהם מנסים או לא מנסים להסתיר, על החמדנות. החייתיות האנושית שנחשפת ברגעים כאלה גורמת לי להתכווץ ממבוכה. למעשה, כשאני חושבת על זה באופן רחב יותר, כל דבר שקשור בגוף גורם לי מבוכה וגועל " . מתוך "סוזנה הבוכיה " / אלונה קימחי

ג'קי בוקר טוב, האם הבאת לנו את הקטע הזה כי ככה את מרגישה כלפי עצמך? איפה הקטע הזה פוגש אותך, את החיים שלך? טלי פרידמן

עקרונית, ככה אני מרגישה כלפי עצמי, אני נגעלת מאוכל, אני נגעלת מאכילה, אני מרגישה מלוכלכת ודוחה( זה גרם לאובססית ניקיון), כשאני אוכלת ליד אנשים אני מרגישה שמסתכלים עליי, וחושבית עליי דברים לא יפים כ"כ, כי בשבילי, אכילה זה אירוע לא יפה, לא אסטתי, מעשה "תאוותני" ו "חייתי" . זה גם קשור לעובדה שאני את האכילה כמעשה חלש, כהודאה בחולשה, שאתה זקוק למשהו. התלות - באוכל - זה מה שאני שונאת (בין השאר, כן?), בכל אופן, זה קטע שחדר אליי. מצטערת אם שיעממתי אותך... ביי ותודה שהגבת למה שכתבתי.

היי ג'קי, מזמן לא היית פה. גם אני קראתי את הספר, ספר מדהים, ואני אעתיק לך קטע אחר מתוכו - "את צריכה ללכת. את צריכה להיות חופשיה. אני מאמין בכוכב שלך. אל פחד. אני יודע שיש בך הכוח ליצור, להמציא את עצמך, לברוא את עולמך באשר הוא, לפתוח פתח מילוט לכוחות האפלים וגם הבהירים שמתכרבלים בתוכך פנימה. נכון, גם החופש הוא סוג של כלא, אבל עובדה היא שזה מין עונש מאסר שנידונו לו ואסור להתחמק ממנו, כי בבריחה מסתתר השקר הגדול. והשקר הגדול, שלא כמו השקרים הקטנים, הוא המוות, הוא האבדון, ולא שם מקומך. אני מאחל לך את כל האומץ שתזדקקי לו." בסוף צריך לצאת לחופשי מההתעסקות הזו באוכל ובגוף, יש בנו הכוח, לפעמים גלוי יותר, לפעמים מתחבא מהעין, אבל אנחנו נברא את העולם עבורנו איך שנבחר. נידונו לחיים, אבל מה נעשה איתם בידינו הוא, איך נאכל, איך נתלבש, איך נפעל, אך בעיקר איך ומה נחשוב על עצמינו ועל אחרים. מאחלת לך את כל האומץ שאת צריכה, תמשיכי לכתוב לנו, אביב.

תודה לך ! זה נורא מעודד שמישהו שם עליך, את יודעת כתבתי את זה אבל באמת שלא חשבתי שמישהו באמת יגיב , אולי יקרא אבל יחשוב שאני מפגרת עם תעודות....... בכל אופן , תודה... נורא נורא נחמד מצידך.......על התמיכה. ..... אבל זה קשה......... שוב תודה מקווה שלא שיעממתי. תסלחי לי אם כן

אני קצת בהתרוצצויות מטורפות עכשיו (את בוודאי זוכרת את תקופות הגשת הפרוייקטים בקורס?), אבל נכנסתי לרגע, ו...נראה שאת קצת ב'דאון'... אני לא רוצה להעיק, אבל אם תרצי לדבר ולהוציא קצת (למרות שאני יודעת שאת מעדיפה לשמור בבטן, או מקסימום במגירה)- אני אהיה כאן שוב בלילה. ובכל זאת, שתעבור שבת נעימה , עד כמה שאפשר

היי, את לא מעיקה, בכלל לא, אני שמחה שאת מתעניינת. אני אהיה כאן בלילה גם ומקווה שנוכל לשוחח קצת, עלייך, עליי, על מה שרק תרצי. השבת בסדר גמור, השמש מחזירה לי את הכוחות, ואת החיוך... תודה, אביב.

כולם אומרים שלפעמים אני מדברת כאילו כולם רוצים להרע לי...כאילו העולם נגדי גם את הסכמת עם זה אם אני לא טועה.... חשבתי על זה קצת,אולי יש בזה משהו... אני מקווה שאת לפחות מבינה וסולחת זה לא בכוונה... זה פשוט מתוך הניסיון הפרטי שלי עם האנשים שאמורים היו להיות הקרובים אליי ביותר ומסרבים לקרוא אותות מצוקה מאוד מאוד גלויים. אני יודעת שקשה לי לקבל עזרה ,גם כשהיא אמיתית ובאה מתוך הלב.. וראי כהוכחה את מספר ההודעות שאני משגרת בזו אחר זו וכותבת "טלי,למה עשית לי את זה?" עד עכשיו קשה לי להשלים עם המעשה שעשית...

אנג'ל, כמו שכתבתי לך, אני מתייחסת אלייך ברצינות. כשאת משאירה לי הודעה בטלפון ש"הלילה את הולכת להרוג את עצמך", אני לא יכלתי לשבת בצד, ולתת לאפשרות של אולי זו סתם קריאה לעזרה להיות קיימת. את יודעת שזו מניפולציה, קריאה לעזרה, אותות מצוקה, או איך שלא תקראי לזה, אבל זה לא משנה. זה היה מספיק רע כדי שיתרחש כל מה שקרה אחרי זה. וכמו שהבנת באותו לילה, גם אנשים נוספים חושבים שתסרבי לכל עזרה שתקבלי. אז תחשבי מה את רוצה לעשות עם זה... ואגב, אני מבינה שחזרת להורייך (אם את באינטרנט...), איך זה לחזור? שתיהיה לך שבת שקטה. טלי פרידמן

מגעיל... את פה עוד קצת? אני אספר..

לצערי טלי,היה בזה ,בקריאה הזו, משהו קטן מן האמת... אבל מדובר באמת שנולדה מתוך אותו רגע.. ולא באמת הכוללנית של חיי... אני מרגישה לעיתים את תחושת חוסר האונים וחוסר השליטה בצורה פיזית , תוצר של הילדה הקטנה שחיה בתוכי. ובעקר עתה,מאותו יום רביעי בבוקר(כולל),לא יצא לי אמנם ממש לאכול...אבל גם לא להקיא...

האם לא לכל שאלה ניתנת תשובה, ולו לפחות ממנהל הפורום? תודה

שלום רב, עניתי לך במיקום של שאלתך המקורית. ד"ר יוסי אברהם

אבל מבעד לחלון אני יכולה לראות שהשמש זורחת בחוץ ושהולך להיות יום יפה. אז בוקר טוב לכולם ומקווה שישנתם טוב יותר ממני יום חדש: המון דברים לחוות, עוד כמה החלטות לקחת ונראה לי שגם היום אסור להקיא.תוך כמה ימים תרד הנפיחות הזו? אני מרגישה כמו נרקומן בקריז...;-)

שהראת שיש עלי מבחוץ...מפחידות אותי קצת... אני מבינה את מעשייך...אני שוקלת מעט וגם נמשכת למטה ומסוכן שזה לא ייעצר-גם אם לא מרצוני. אבל אני הולכת לעבור מעקבים...גם פסיכולוגים וגם רפואיים,אם ארצה או לא, לכן חזרתי... לא יכולתי כ"כ להתמודד עם פחדים קיומיים של "מה יהיה איתי" וגם עם דחפים להקיא ויותר מזה...(אני לא אפרט.שתינו יודעות את האמת). אבל דוקא בבית...החשק גדול...תסלחי לי אבל בא לי להקיא מהמקום הזה... אני יום אחד בלי...אחרי תקופה ארוכה של 5-6 פעמים ביום...לפעמים ברצף...בלי לסיים להקיא אפילו בין הפעמים...דוקא עכשיו אני באמת מרגישה את הפנים כואבות ונפוחות. בשלושת השבועות האחרונים היתה לי הקלה...צום כל היום והקאה של פעם אחת ביום(מלבד יום אחד שכבר דיברנו עליו). חשבתי שזה לאט לאט עובר...הפסקתי להקיא הרבה...הצלחתי להעמיד פנים של ילדה חזקה,שמחה ונטולת דאגות בחיים... תסבירי לי איך?מה קרה לי ביום רביעי?מה הפך את כל ההתרחשויות לפתע לדבר כ"כ מאיים שלא הפסקתי לחשוב על מוות,ולמה זה הדבר היחיד שהרגיע אותי? ולמה הכל הפך לסערה אחת גדולה וחוסר אונים...בגלל דבר כ"כ טיפשי,בגלל שהיו אנשים רבים במקום? אל תאמרי לי לא להעסיק את עצמי בשאלות הללו...זה לא יוצא מהראש...ויש יותר מדי זמן פנוי עכשיו...ומצ"ר רע...ופחד ממחר...

היי, ואיפה שניכם, נרדמתם בשמירה ? :-) מי יכסה אותי עכשיו יהודה ? מתחיל להיות קריר ? לא נורא, אני אסתדר לבד הלילה, הכל בסדר. שיהיה לשניכם לילה טוב ושבת שלום, אביב.

אני לא עובד שישבת!!!!!

היי. שומר "אביב" לא ינום ולא יישן... זו משרה מלאה כולל שישבת, 24 שעות ביממה. ולא בגלל המחוייבות, אלא בגלל שהיא פשוט מקסימה וזו בכלל לא עבודה, כי אם עזרה בין ידידים, הלוא כן? בכל מקרה, אביב, אני כאן. :) טלי פרידמן

...

...

...

אנג'ל, לא עניתי כי לא קיבלתי ממך כלום... טלי פרידמן

אולי לא הגיע לא חשוב

"יהיה מה שיהיה אני עוד אשנה אני אגשים את חלומי נושאי בשורה רעה מכות או עוד גזירה לא ישנו את מהותי אני את והאל שלצידי עוד ננצח לא בגלל הכוח רק בגלל הרוח הנושבת בגבי רק גלל הרוח בתוכי במוחי בנשמתי רק בגלל הרוח בתוכי בדמי בנישמתי את שיש לי להגיד אני עוד אצרח אפילו בירח ישמעו מי שיגיד לא כך אותו לא אשכח יבוא היום, אוכיח צידקתי אני את והאל שלצידי עוד ננצח לא בגלל הכוח רק בגלל הרוח הנושבת בגבי. רק בגלל הרוח בתוכי במוחי בנשימתי רק בגלל הרוח בתוכי בדמי בנישמתי " טלי יקרה שלי, אני ואת, עם האל או בלעדיו, ננצח. כל המכות שבעולם לא יצליחו להכניע אותנו. יש לי את הרצון והנחישות, ולך יש את הכוחות לתת לי עכשיו ולמצוא בתוכי אחר כך. יש ימים טובים וחזקים, יש ימים רעים וחלשים, גם סיטואציות משתנות, ודברים נופלים, אבל זה רק מכשול בדרך אל ההצלחה, מכשול שאפשר לעקוף ואפשר להמשיך איתו הלאה. הגל בסוף יסוג ונוכל לנשום לרווחה, גם אני וגם את. כבר 82 ימים שהבסנו לפחות סימפטום אחד, ונביס גם את השאר, ואת שיש לי להגיד אני עוד אצרח, אני אגשים את חלומי, ביחד איתך. תודה על הכל, שלך אביב.

היי טלי, בוקר טוב, מקווה שישנת טוב, אני לוקחת את ההצעה שלך מאתמול בלילה, והולכת להקלח, להתרענן, ולצאת קצת לשמש, למקום מוצל עם האוצר הקטן שלי, לשחק איתו קצת בפארק, לנשום אויר, לראות עולם. הקטע של ארוחת הבוקר לא עבד, אבל בטח אחרי הפארק החשק יחזור ואני אוכל משהו בצהריים - מבטיחה ! חשבתי על שיר מפגר הבוקר - "בוקר טוב עולם מה שלום כולם אני כבר ילד אמיתי אני יורד מן החוטים כמו כל הילדים כמה טוב לחשוב ולהיות ילד שאוהב את העולם והעולם אותו אוהב מכל הלב ..." מכירה ? זוכרת מאיפה ? אם לא אני אלחש לך אחר כך בסוד, שתצחקי עלי... ואיתי... אני רוצה לשחרר אותך מהחוטים שלי, רוצה ליהיות ילד אמיתי, שאוהב את העולם, והעולם אותו אוהב, אני אתאמץ בשביל זה ואצא לשמש היום, ומחר, ומחרתיים ואחרי מחרתיים... בקיצור, הלכתי להתקלח לפני שהאיש-גמד הקטן שלי יבוא, ואני אחזור מתישהו, לעדכן, ולראות סימן חיים ממך, מקווה לפגוש אותך online. שיהיה לך יום מקסים, ואלפי אלפי תודות על החיבוק הגדול אתמול בלילה, זה עזר לי לישון קצת, ולחלום קצת, והיום בבוקר לקום מאופסת קצת ועם כוחות קצת ולהתאמץ ולצאת מהפיג'מה אל השמש. צאי גם אל השמש קצת ותהני, עם חץ או בלעדיו, תודה, אביב.

היי טלי, תיקון טעות, אחרי המקלחת וההתרעננות, כן אכלתי ארוחת בוקר, לא פרוסה עם גבינה אמנם, אבל עוגת גבינה מדהימה, זה נחשב נכון ? :-), אביב

אבל לצערי אני נאלצת להתנתק. אני מבינה שאת בבית ההורים, ואני מקווה ש"ניפגש" כאן מחר. צר לי. ליל מנוחה לבינתיים טלי פרידמן

גם לך ונפטפט על זה מחר

כפי שהבטחתי... לא להרבה זמן אבל... ספרי לי קצת איך עברה הארוחה, ומה איתך עכשיו.. טלי פרידמן

השעות בבית קשות...

...

טלי, אני פה, אני בסדר, פחות או יותר, את יכולה להמשיך בעיסוקייך. לא היה מדהים... אביב.

ידעתי שזה יקרה, סליחה .... אביב.