פורום פסיכולוגיה קלינית

טלי יקרה שלי, לא הייתי כאן כמה ימים אבל רציתי בכל מקרה לאחל לך חג שמח ולבן באופן אישי. קראתי את הדברים שכתבת על אסון ורסאי, ורציתי לחזק את ידייך גם אם עברו כבר כמה ימים וקצת מאוחר. אני שמחה שיכולת לשתף ולחלק פה בפורום. אני רציתי לעשות את זה, אבל כשנכנסתי לכאן וראיתי שקשה לאנשים אחרים לשתף במה שעובר עליהם והם עדיין קצת עסוקים בבעיות האישיות שלהם, נמנעתי מזה ואולי גם בגלל זה קצת התרחקתי בימים האחרונים, ואולי היו עוד סיבות. נראה לי בכל מקרה אבל שיש פה ענין בפורום שכדאי לבדוק אותו, אבל תני לי עוד קצת לחשוב על זה, ועוד נדבר בענין. בכל מקרה, חג שמח ושקט, שלך, אביב (ר.)

לטלי... את מתעלמת מההודעות שלי בכונה ???? :-))))) או :-((((((( מה לבחור ? אביב.

טלי, סתם, זו היתה בדיחה... :-)))) שלך, אביב.

מאז מות בעלי לפני מספר שנים שנים אני מרבה לבכות ופעמים בכי תמרורים. חבר קרוב בן זוג? חדש שאני אתו,אליו אני נמשכת והחברות טובה בינינו יוצא עם אחרות לפי תחושתי, אני מרגישה בזאת בגידה . ההקבלה בין התחושה להיות נבגדת אם במות בעלי ואם בדרך האחרת פעמים רבות גורמת לי לדכאון ואני פורצת בבכי. באלו כלים אני יכולה להתמודד כדי לצאת מזה.

שלום רעיה, זה לא קל להחליט על פרק ב' בחיים. אולי את גם עורכת מעין השוואות בין פרק א' לפרק ב' (יכול להיות שזה קורה לך שלא במודע?( אני על כל פנים יכולה להגיד לך, שלאמא שלי היה קשה מאוד והיא לא עשתה פרק ב'. עדי

רעיה שלום רב, את מתארת קושי והתמודדות מורכבת. איבדת בעל לפני כמה שנים, ואת חשה מעבר לאובדן ולצער הגדול, גם את תחושת הבגידה. את מתארת שגם היחסים עם בן הזוג החדש גורמים לך תחושה דומה. האם ניסית לדבר על כך עם בן זוגך? להערכתי חבל להשאיר את הדברים במצב בו את משחזרת את התחושה שנשארת עם מות בעלך. עליך לדבר עם בן זוגך ןלהבהיר לו את תחושותייך והקושי שלך עם התנהגותו. מעבר לכך, נראה גם כי את עדיין נמצאת במובן מסויים בתהליך של אבל על מות בעלך. אני מציעה לך לפנות לטיפול פסיכותרפויטי. הטיפול יוכל לעזור לך להתמודד עם התהליך הזה, עם תופעת הבכי שככל הנראה מתלווה אליו גם מצב רוח מדוכדך ועם הקשיים עם בן הזוג החדש. אם תיהי מעוניינת, אוכל לסייע לך במציאת מטפל. בברכה, טלי פרידמן

שלום רב, חן חן על התגובה המהירה. אשמח לקבל מס. טלפון. אגב, האם קופת חולים נותנת שירותים מסוג זה? אם כן למי צריך לפנות.

שעשע אותי קצת רעיון שיחת הטלפון שקיבלתי ממך על הבוקר:) בהתחלה חשבתי שאמרתי משהו שהוביל לשיחה הזו אבל למיטב זכרוני לא אמרתי דבר ואף לא עלה במוחי. אח"כ חשבתי על הימים האחרונים וחשבתי שההרגשה הרעה נבעה מהסבירות שיתמוטט עלי הבית?!או ששכחו אותי להתייבש במכונית?! סליחה על הציניות.לא יודעת מה נכנס בי.זו מעין דרך להתמודד עם העולם המוזר הזה. אבל, לא חשבת על האופציה הכי מבהילה: שירדפו אחרי אלפי סימני שאלה!!!!!! סתם בדיחה,עזבי. ומשום מה "מרדף סימני השאלה" מצטייר כרגע בעיני כמטאפורה אמיתית לחיי כרגע. אגב,התרגשתי קצת מהאימייל אתמול. בקשר למה שביקשת ממני לשקול-אני עדיין לא יודעת מה זה יתן לך. תאמרי לי, ואני אחשוב על זה. תשמרי על עצמך. אוהבת, אנג'ל.

החולף השם לבקשתך..

...

יאיר גרבוז היום בתיק תקשורת הפסיכיאטרים הם רק חשמלאים מתוסכלים שנהנים לחבר אלקטרודות ולצפות בשוק החשמלי כל המטפלים הפסיכאטרים משתמשים במטופלים לריפוי עצמי ואת זה לא אני אמרתי הכול מתועד בערוץ 2

אני חושבת שהוא אמר את זה בציניות ,לא? בכל כלל יש יוצא מן הכלל... ומה שלומך? ושיהיה לך חג הכי שמח שאפשר !!!

אני לא יודע איך הוא אמר את זה מה שבטוח שזה היה בטלויזיה מול הרמקול חחחחחחחח

שיהיה לכם חג שמח...

למה רק הם כאן ומה איתנו

חג שמח לכולם- בין אסון לפיגוע , כולי תקווה שיהיו כמה ימים של שקט. ברכות. רוית

היי לכולם, מצטרפת לברכות החג שמח ובתקווה גם שקט אחרי כמה ימים טרופים, שעברו עלינו, עם אסונות ופיגועים. אביב.

חג שמח גם לך, אליאן, וחג שמח לכולם, דרור גרין

מה שלומך? שנים שלא שמעתי ממך, סתם, מאתמול, זה הרבה מה לעשות.... עלתה במוחי מחשבה......אבל אל תצחק עליי, טוב? שמך הוא שומר מסך, נכון? זה כאילו יש את הפורום הזה, בוא נצא מתוך הנחה, שזהו מסך, אז זה כאילו אתה שומר עליו...... אתה שומר על המסך הזה, שכולנו חברים בו, שחלקנו מבולבלים, חלקנו מתוסכלים, יש גם כאלה מאושרים..... מה שאני מנסה להגיד, שזה שם חזק, אני לא יודעת אם שמת לב....?! אבל אתה השומר כאן....... the body gard , סתם. אני צוחקת..... אתה מרשה לי לשמור עליך? אם אתה מרגיש שאתה צריך הגנה.......

נו אם את רוצה לשמור עלי אז מי אני שיתנגד

מה ז"א מי אתה? אתה יותר ממני תהיה בטוח. אז תרגיש נוח לומר אם אתה מעדיף שומר אחר. תראה אין לי אסמכתא (סתם, אם הבנת, אז הבנת, אם לא , אז אל תחשוב שאני מפגרת....) אני כאן אם בא לך לדבר ביי.

היי מתוקה מה שלומך? אני מקווה שטוב....... היום דפדפתי בעמודים ישנים יחסית(איך אני נהנית לעשות את זה) וראיתי את אותה הודעה שדיברת עליה, את יודעת...... שאמרת שכתבת לי לפני כמה זמן, ואמרת שיש לי הודעה ב 211 אז פניתי לעמ' 211, קראתי את הודעתך הקצרצרה, ותדעי שגרמת לי לחשוב על הרבה דברים, עזרת לי לפרוק....... תודה, אני אוהבת אותך נורא...... שלך לעולמי עולמים, אני.

אחותי! , סתתתתתתתתתם..... אני אוהבת אותך יותר.... חג שמייח!!! שלך, תמיד.

היי לא הייתי כאן כמעט יומיים, ובדפדוף מהיר- אם כי שטחי למדי- לא מצאתי כמעט הודעות מכן. רק רוצה לדעת שהכל בסדר, עד כמה שיכול להיות בסדר במציאות האיומה של האירועים בארץ... כתבו משהו, תנו סימן חיים, please ?

מתוקה שלי. התגעגעתי כלכך. דווקא כתבתי לך. לא מעט. אני כבר לא זוכרת ביאזה עמודים, אבל תחפשי אם בא לך. מה קורה? מדוע נעלמת? איך את מרגישה?............ קראת את ההרואות להתחבר לicq הבנת הכל? ספרי לי משהו. אני יכולה לראות שלא ישנת יותר מדי............ אני כאן בינתיים. בערב יש ארוחה חגיגית. את מוזמנת.....

היי שרון ומישהי, גם אני כאן, עברו כמה ימים לחוצים גם בגלל כל האסונות האלה בשרשרת, אני תמיד לוקחת את זה כל כך קשה, חושבת על כל המשפחות שנהרסו ביום אחד, ושחייהם כבר לא ישובו להיות כמו שהיו בעבר כבר אף פעם. חוץ מזה החג הזה, וכל הבלגן המשפחתי סביבו, גרמו לי ליהיות עסוקה כל כך, עם הגמדים הקטנים, המשפחה והחברים. מצחיק, פעם חשבתי שברגע שאני אפסיק להקיא ישאר לי כל כך הרבה זמן פנוי שאני לא אדע מה לעשות בו, וזה הכי הפחיד אותי, ועכשיו אין לי זמן לנשום מרוב דברים, ואני לא מספיקה כלום. מה קורה אצלכן ? שיהיה חג שמח לשתיכן, שלכן אביב.

מתוקה מתוקה מתוקה שלי..................... כמה התגעגעתי. אני בסדר גמור, עם ההכנות לחג, בישולים וכ"ו. בוודאי שיש הרבה זמן פנוי שמתמלא בנקל, איך לא?......... החיים היפים.........למרות שקשה לראותם כאלה מבט למראות ההמבעיתים........ מה תוכניותיך לחג? ואיך התחושה הכללית? עדיין שם בפסגה?........ אני מתכתבת בicqעם אליאן. וזה נפלא וברגע זה ממש היא מוסרת לך את אהבתה.וגן אני כמובן. אז תכתבי משהו ואם בא לך, אז תכתבי לicq/

מישהו מצא מישהי?.......... הנשיקה שהלכה לאיבוד.......... מקווה שאת אינך מסיבות מקלות קרי:ארוחות שחיתות, בילוי עם חברים ומשפחה, לימודים.......... אני משמיעה קול כדי שאם תכנסי בטעות תראי שלא שכחתי...... לילה טוב, וחיבוקי.......

היה סופ"ש גרוע, אבל עבר... איך הייתה ארוחת הערב? מה הפסדתי?

...עד מתי?

עוד יהיה טוב.. יהיה טוב..כן.. לפעמים אני נשבר והלילה, הלילה, איתך אני נשאר. :)

תחליפי כבר את הכינוי המטופש הזה:) עוד יבואו סימני שאלה לחפש אותך.

הייי. תודה שכן קראת למרות שזה לא היה מופנה דווקא אלייך, ותודה שהגבת. את צודקת בכל מה שאמרת בקשר לאחריות, וזה נכון, ואני צריכה גם להבין את זה, שיום אחד אני אשתחרר מהאישפוז, ואחזור הביתה, לחיים הנורמליים, בלי אחיות, בלי רופאים שדואגים להוסיף או להוריד אוכל (בד"כ להוסיף...), בלי השעות האלה המדויקות, בלי האוכל המוכן שמחכה רק לצלחת. בבית זה אחרת. בבית אתה צריך לדאוג לעצמך. ואני יודעת לעשות את זה, שלא תביני אותי לא נכון, אבל זה קשה. אז אולי מצאתי לי פינה שבה אני לא רוצה לדאוג לעצמי, לא רוצה לקחת אחריות, כי ככה יותר נוח לי, כי רק ככה אני אהייה שקטה שאני לא אפגע... וזה קשה. עצם האכילה. עצם העובדה שא נ י עושה משהו בשביל עצמי, וזה בעצמם מה שגורם לי להרגיש חרא אחרי. זה מה שממוטט אותי. הכניעה הזאת. ההכרה בחולשה. ובקשר למה שכתבת על הרעב הפיזי שמתבטא כתוצאה מרעב נפשי כלשהו... אני זוכרת שבאותה תקופה נורא חיפשתי את עצמי. התעסקתי כל הזמן בשאלות "מי אני"? "מה אני"? מה המשמעות לחיים האלה? ובשביל מה בכלל?... הרגשתי ריקנות מציפה כל חלל בגוף שלי. הרגשתי כ"כ חסרת תכלית, חסרת משמעות, שלא היה לי איכפת להיעלם. אולי באמת לא יכולתי להתמודד עם הריקנות הנפשית שהרגשתי, אז "התרוקנתי" פיזית, כי קל יותר להרגיש כאב כזה. עכשיו את מנסה למלא את עצמך לא רק באוכל, אלא גם בדברים חיוניים אחרים. דברים שעושים לך טוב. להיות שמחה. להתמלא באושר, בכל דבר אחר, רק לא להרגיש שוב ריקה. הקטע הוא שלי זה נורא קשה. בכלל להרגיש, ובפרט להרגיש טוב. להיות שמחה או ממש להנות, כי אני פוחדת שמשהו יבוא לי בבום, מבלי שאני ארגיש, והשמחה תיעלם, ואני שוב אפגע. שוב אהייה לבד. אני בקושי מחייכת, אבל צריך לחייך, זה מה שמצפים ממך, שתהייה מאושר, שתתנהג כאילו הכל טוב ויפה. אז אני שמה עליי מסיכה, כי רק ככה אני יודעת שאני חות אפגע. אז אני צוחקת, ומראה כמה אני חזקה, כשכל הזמן הזה אני רק נשברת מבפנים, ולא מפסיקה לבכות. אבל שלא תביני אותי לא נכון, ככה נוח לי. ככה אני רגועה. רק ככה אני יכולה לחיות עם עצמי, בלי להרגיש אשמה כי נהנתי והיה לי טוב. בגלל כל הריק הזה שבי, אני פוחדת שיום אחד אני אמלא אותו באוכל. שהריקנות הנפשית כבר לא תעזור, ואני אוכל ואוכל, ותאמיני לי שהחלל הוא גדול... אז אני פוחדת לקחת אחריות, אני פוחדת להרגיש טוב, ואני פוחדת להתחיל לאכול, כי את כל זה אני לא מכירה. בכלל שינויים נראים לי דבר מאיים... מקווה שאצלך בסדר, תודה.

היי מתוקה, אני מבינה כמה זה מפחיד שיום אחד מרוב ריקנות כה עמוקה, את מפחדת שזה יתמלא - באוכל. אבל זה לא חייב להיות ככה, אפשר לעבוד על זה ולמלות את כל ה"חלל" הזה בדברים אחרים - ברגשות ! ! ! , בהמון תחושות שאני בטוחה שאת כבר לא מרגישה עכשיו. וזה חבל. כי אני חושבת שכשאתה מתחיל להרגיש אז אתה מבין שיש הרבה מעבר לעיסוק באוכל, וחוץ מלהוציא המון רגשות בעינייני אוכל, אפשר להוציא את זה במצבים אחרים, חברויות, אפשר להתרגש מסרט, מספר, אבל מהעובדה שאכלת אתה מתפרק לגמרי ?! אני אומרת לך את זה ,ואני מוציאה את כל מה שאני חושבת, ואת כל מה שעולה לי בראש, אבל איך באמת אפשר לעשות את זה? איך אתה גורם לעצמך, אחרי כ"כ הרבה זמן להתעניין ב"חיים" ולא במוות - שהוא בעצם ההרעבה......? צריך לחשוב על זה. אני מצטערת אם לא סיפקתי לך תשובות, והמון פתרונות פלאיים שיגרמו לך לאהוב את עצמך ולהיות מרוצה מהחיים. פשוט רציתי להראות לך שיש אותי, שאני מרגישה כמוך, ואני כאן - בשבילך ! ! ! אוהבת אותך ומוכנה לתת הכל כדי שתרגישי טוב אני :-) ....................

שלום לכם אני מבקשת לדעת אם קיים באינטרנט פורום שבו אפשר לקבל תמיכה למטפלים בחולי סרטן מזה 3 שנים אני מטפלת בבעל ואמא חולים , המצב מחמיר מאד ואני לא יכולה לצאת לקבל תמיכה דרך הקהילה.הדרך הטובה ביותר היתה למצוא כאן קבוצה איתה יכולתי לדבר ולהתעודד אם למישהו יש א ת המידע הדרוש אשמח לקבלה

אני סתם משתתפת כאן בפורום,אבל מצאתי בשבילך פורום. הפורום הוא פורום "סרטן" באתר www.iol.co.il זהו פורום מומחה.אפשר גם לשאול שאלות מקצועיות ויש בו גם תמיכה בין הכותבים. הקהילות של איי או אל הן קהילות מצויינות. ואת מוזמנת להשאר כאן איתנו.אנשים פה מתמודדים עם כל מיני דברים,אמנם,אבל הלב פתוח לבני אדם.ויש כאן גם אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש. תחזיקי מעמד,וטוב שאת מחפשת תמיכה אנג'ל

שלום לך לפני חודש איבדתי את בעלי לסרטן...אני יודעת מה זה לתמוך ולהיאבק על החיים שהיו לך לפני המחלה שלהם. אנא צרי קשר.

שלום רב, יש עמותה בשם "חוסן" , שייעודה לסייע לחוסן הנפשי של החולים ומשפחותיהם, עם סניפים רבים, ובהרבה עיתונים מתפרסם מספר טלפון שלה. למיטב ידיעתי יש לה גם אתר. הרבה כח, ד"ר יוסי אברהם

Break stuff / Limp bizkit It's just one of those days when u don' wanna wake up everythin' is f***d everybody sucks u don' realy know why but wear justify rippin' someone's head off no human contact and if u interact your life is on contract your best bet is to stay awat m********a' it's just one of those days......... It's all 'bout the he says she says, bullshit I think u better quit lettin' s**t slip or you'll leavin' eith a fat lip. It's just one of those days feelin' like a freight train first one to complain, leave with a blood stain damn right i'm a manic u better watch your beck cause i'm f****n' up your program and if u stuck up u just locked up next in line to get f****d up your best bet is to stay away m********a' it's just one of those days.......... and if my days keeps goin' this way i just might break somethin' tonight and if my day keeps going this way i just might break your fuckin' face tonight Just give me somethin' to break...........

if your days keep going this way..... ואת צריכה משהו לשבור, סתם צלחת יכולה להיות אופציה... כוס אולי... אגרטל... אבל בשום אופן לא טלוויזיה!!!! כי זה כבר נקרא להיסחף....

תראי ממוש, אין לי בעיה עם הסחפות, כל עוד זה ישחרר לי מתחים....סתם.... בכל אופן, כתבתי ת'שיר כי הוא נורא מדבר אליי, ויוצא לי המון פעמים להרגיש ככה..... אז תודה על העצה, ואני אנסה אותה, של אוהבת לעולמי עולמים, נשיקות וחיבוקים, ממני.

רחל, שיר של אייל גולן מוקדש במיוחד בשבילך... עם צליל מיתר שמתנגן אני חושב עלייך מרגיש כמה שזה עצוב להיות כאן בלעדייך לו רק היית פה הכל היה אחרת אצלי כבר כלום לא מובן אצלי בלב יש סדק. תראי אותי כמו מטורף שרק רוצה אלייך או אולי סתם בחור עיוור שמדמיין לו את פנייך. וזה קשה שאת פה לא עוברת, אל תאמרי לי שאת לכאן כבר לא חוזרת. לא אל תוותרי,קבלי אותי אלייך כי כל יום שבא והולך הוא נצח בלעדייך תראי אותי כמו ילד שכואב לו חבקי אותי אני כבר מתמוטט פה. בכל יום שבא והולך אני שוב קורא אלייך ומקווה שעוד תמצאי לי מקום בין זרועותייך תדעי שכאן יכול להיות אחרת אל תוותרי עליי תאמרי שאת חוזרת.

הי, לא נסעתי, אני כאן.... וראיתי את התודה המרובעת שכתובה בעץ שלנו. איזו סבלנות, זה מקסים! אני קצת עייפה, וחייבת תכף לזוז, לכן לא אכתוב הרבה, אבל נתראה מחר. תרגישי טוב, שיהיה לך לילה נעים.

אני עדיין מחכה... ולא הצלחתי לפתוח את הקובץ.

הי מתוקה..........מצטערת שחיכית כלכך הרבה. לא הצלחת? היכן הוא מופיע לך? האם בשורת הנושא? האם יש לך office 2000? אני אנסה לשלוח שוב.חבל, זה פשוט מדהים. מה נישמע? איך היום שאחרי? עדיים חשה באנרגיות ובריחוף?..........

נסעתן יחד לסופ"ש או שזו סתם מקריות שאתן לא כאן ? :-) רחל,יש לך הודעה בעץ שלנו.. וגם לך אביב.. מקווה למצוא אתכן כאן יותר מאוחר. ביי

אליאן יקרה, איך עובר עלייך החג ? בקושי יצא לי להיכנס לכאן ביומיים האחרונים מרוב דברים שהייתי צריכה להספיק לעשות. ארבעה ימי חופש עפו כמו לא היו. גם על אסונות ופיגועים וגם על דברים קצת יותר טובים, שמאזנים את המצב לשמחתי. בכל מקרה, שיהיה לך חג שמח ושקט, ואני אשתדל להיכנס בערב אחרי הארוחה המשפחתית, לעשן איתך סיגריה, אז אם תהיי - שימי קריאה, שאני אדע שאת פה. שלך אביב.

אני מצטערת שסיימנו את השיחה בכעס. זה לא היה אמור להיגמר ככה. ואולי כן בחנתי אותך במידה מסויימת, אבל הנחתי שאת כמו כולם ותנטשי מהר.. וצדקתי. אני מצטערת אם את חושבת שאני משחקת בך בצורה כלשהי.. פשוט אני כל כך מתורגלת, אנשים עוזבים מהר, אפילו את אמרת את זה פעם. לפעמים את נותנת תחושה שאת לא מבינה אותי. וקשה לי עם זה. את מבינה, אפילו את לא מבינה אם אני גורמת לך נזק או לא. אני לא בטוחה שאני מוכנה לקחת סיכון על חשבון אחרים. ולמה שבכלל תרצי להיות בקשר עם מישהי כמוני? תחשבי על זה... ממש נחמד להיות חברה שלי מישהי שכל שני וחמישי רוצה להתאבד. את יכולה להיות עם אנשים טובים בהרבה ממני. אמרתי לך, אני סתם לוזרית. אולי במידה מסויימת אני מצפה שתביני אותי ולא שתטיפי לי מוסר אם כבר ההיפך שתהיי לטובתי ולא נגדי כמו כל השאר. ואולי כן, אני מצפה שתעודדי אותי, ואני עדיין לא בטוחה למה. ובקשר לשבוע הבא.. ציפיתי שתגידי שאת תומכת בזה. אני מצטערת שאני משגעת אותך, אבל אני בעצמי לא בטוחה מה קורה לי ומה אני אמורה לעשות. ואין מי שידריך אותי לאיזה כיוון לפנות. ואני מאמינה שאני מבלבלת אותך גם עם החוסר החלטיות שבי. אם תשימי לב.. אני רוצה לנתק את הקשר אבל זה חשה יותר ממה שחשבתי.. זאת ההודעה המאה שלי אליך להיום. אני אפילו לא בטוחה מה רציתי להגיד לך בהודעה הזאת. אולי רק לבקש סליחה. שלך, ע.

אני לא נטשתי מהר כדברייך.לא ענית לי שם,התנתקת-אז כתבתי לפה התהיה לגבי האימייל,לגבי מה שאמרת בקשר לשבוע. "מחקתי" לדברייך את מה שכתבת. אני מבינה שמשהו עובר עלייך.תספרי. אני כאן כדי לדעת. ואני לעולם לא אצדיק את מה שאת מתכוונת לעשות שבוע הבא. במיוחד שאת מתכוונת להשאר לבד עם ההחלטה בהרגשה ש"מיצית את הנסיון שלך". פעם כתבו לך משהו שהטריד אותך לחיוב. אז תאמרי לי מהו-ואני אהיה על תקן היומן שמזכיר לך שוב ושוב. אוהבת אותך, אנג'ל.

שלום האם ד"ר פלד עדיין עונה על שאלות בפורום?

לעיתים רחוקות. צר לי. בברכה, טלי פרידמן

רק תמורת תשלום נאות

מההההההההה???????

אני מאוכזב ממה שקרה לי במהלך השנים ועכשיו שאני כבר מעל גיל 50 הגעתי למצב של אדישות וחוסר מוטיבציה ואני ישן הרבה ומתקשה לטפל בענינים הים יומיים מאחר ואין לי עבודה מסודרת ואשתי והילדים עסוקים מאד כל אחד בבעיותיו אני מרגיש גלמוד מה עלי לעשות כדי להתחיל לרוץ ולעשות משהו עם עצמי כדי לחזור לעצמי

סם, תנסה למצוא לעצמך תחביבים ותפתח אותם. עדי

צהריים טובים. איך את מרגישה היום? אפשר לשתף אותך במשהו? איזו חוצפנית אני.שואלת ולא מחכה לתשובה. מתנצלת מראש. העניין הוא שבימים האחרונים צפות ועולות בי תחושות לא קלות ואני מרגישה צורך לפרוק אותן.זה מתגבר כשאני יוצאת מהפגישה אצל הפסיכולוגית.אני כועסת על עצמי על כך שדיברתי איתה.הדברים נפתחו שם די מהר ,ולכן גם דברים הצליחו לזוז בתוכי אבל אני יוצאת משם עם תחושות של געגועים למי שהייתי לפני פתיחת הסיפורים הללו.ההרגשה היא שאני "מתה" לשים את הכל מאחורי ולשכוח כבר. אני לא יכולה להמנע מהמחשבות המזיקות של "יכול היה להיות אחרת", "היית צריכה לפעול ככה ולא אחרת". כואב לי לשים את האצבע על הטעויות הטקטיות שעשיתי בחיים שלי ובעקר בשנתיים האחרונות. איך מעלימים את הרגשות האילה? הכי גרוע הוא שאני מרגישה שיש עוד המון כאילו.הם צבורים .אני מרגישה אותם.הם נמצאים שם בין הגב לבטן.הם מדגדים אותי.לפעמים הם עולים למעלה וגורמים לי לבחילה. עכשיו,כשאני מרימה ראש ומסתכלת לעבר האופק,מתגברת אצלי החרדה מהעתיד. אני לא יודעת מה עשיתי. אני לא יודעת כמה נזק גרמתי. ואני מבינה שיכול להיות שאני דואגת לחינם. אבל מפחיד אותי שהכל הופך להיות ערטילאי,תלוי בי ובכוחות שלי ושגם זה לא יעבוד לפעמים. הלוואי והכל היה ידוע מראש-הלוואי והייתי יודעת ברגע זה מתי אקבל את הטוב ומתי את הרע , ולמשך כמה זמן, ובאיזה אופן... קשה להתמודד עם כל דבר בעתו,כשהעתיד נראה כמו ערבוביה של פחדים ולי ,מה לעשות, יש פחד סמוי מכישלון. עם הבולמיה הכל היה ידוע מראש, ועוד אני הבאתי למחלה את האישיות שלי הדייקנית,המתכננת,הפרפקציוניסטית. תמיד ידעתי למצוא את הזמן,המקום המתאים(ברוב המקרים אותו דבר), ידעתי איך לגרום לכך שאיש לא ידע.אף לא הורי.גם כשהם בבית.גם כשהם קרובים ומדברים איתי. היו לי את השיטות לקבוע מתי לוותר,מתי זה לא "ילך היום" .היו לי שיטות לקבוע את הסוף-זהו,הכל יצא,לא צריך יותר.... היתה לי ש ל י ט ה על כל דבר... סליחה על ההשלכה. ותודה שקראת. ושוב סליחה על שהפלתי עלייך גם את המטען שלי. אנג'ל.

אנג'ל יקרה לצערי אין לי זמן לפתח דו שיח היום (או דו-עץ) נכנסתי לכמה דקות בדרך לעבודה. במובן מסויים אני שמחה לשמוע שאת עוברת תהליך קשה. עברת דברים מאד קשים בעברך וחשוב שתעברי טיפול שיעזור לך להתמודד עם הכאב החבוי בפנים, הרי עם לא תתמודדי עם הכאב האמיתי הוא תמיד ימצא דרך לעלות בצורה תחליפית (בין אם בבולמיה למשל, או ביחסים חולניים). אני בטוחה שטיפול טוב ומעמיק ילמד אותך לרכוש כבוד לעצמך ולשים אותך במקום הראשון למרות שהדרך לשם אינה מרוצפת באבני חן ואני מעריכה שהטיפול יהיה רצוף בקשיים, במכשולים, ברצון לסגת ולוותר. אל תוותרי!!! תראי מאיפה אביב התחילה ואיפה היא היום, המאמץ יהיהי שווה את הקושי, אני כאן בשבילך, מאמינה בך, ביכולת שלך, בעקשנות שלך, שולחת לך חיבוק חם ותומך ואת הכתף הוירטואלית שלי וגם את האמיתית

אנג'ל יקרה, התרגשתי לקרוא את דברייך. ניכר כי את מצויה בתהליך טיפולי. התחושות, המחשבות והחוויות של "אחרי פגישה" הינן שכיחות. זה גם בעצם חלק מהתהליך הטיפולי. הטיפול הוא לא רק הזמן שאת יושבת מול המטפלת, אלא גם כל מה שבין הפגישות, "האסימונים" שנופלים לאיטם ועוד. תיהי חזקה... אני שמחה בשבילך על הצעד שעשית בחייך! שיהיה שבוע טוב, וחג שבועות שמח, טלי פרידמן

גם שמח גם לך. שלחתי לך אימייל והודעות לאיי סי קיו. את כאן עדיין?

את מבלבלת אותי. כן רוצה לדבר,לא רוצה לדבר... את טוענת שאת גורמת לי נזק.אני מצטערת שאין לי מה לענות לך בעניין.אני פשוט לא בטוחה שזה נכון אבל גם אין לי את היכולת לקבוע שזה לא נכון.מבינה?! אני כבר לא כועסת.מה לעשות,זה עובר אצלי מהר.אני סלחתי. לי לא נראה שאת מקשה אלי.משום מה נראה לי שההיפך-שאני מקשה עלייך. גם בימים הכי קשים שלי, בשבועות שהיו הכי מקובעים במחלה- לא עודדתי אף אחד להשאר שם.אני מעולם לא האמנתי שהמקום בו אני נמצאת הוא ה-מקום בו אני רוצה לבלות את שארית חיי.האמנתי שזה מה שיקרה,שלשם פשוט הוביל אותי הגורל , אבל היתה בי מאין התמרמרות על כך שזה קורה מעבר לשליטתי. (ההתמרמרות הזו הניאה אותי מלפעול עד שיום אחד חטפתי "שתי סטירות" ממישהי אהובה, כך שגם להתמרמר זה לא פיתרון). אז אולי אני באמת מקשה עלייך שאני לא אומרת לך את הדברים שאת רוצה לשמוע: שהמקום שאת נמצאת בו הוא בסדר ושאפשר לחיות ככה. אני בחיים לא אדבר ככה.גם אם אאמין בזה לגבי עצמי(והיו רגעים שהאמנתי,בכנות)- אני מעולם לא העזתי ל"עודד" בנות להשאר במצב הזה. וחוץ מזה, למה לדבר על זה בכלל? אל תעלי את הנושאים האילו מתוך תקווה שאגיד לך את מה שאת רוצה לשמוע ואז תכעסי עלי כשאני לא אומרת או מתחמקת מהנושא. באמת,אני יודעת לדבר,אני יודעת להצחיק, גם קצת לעודד אבל לא תשמעי אותי מעודדת אותך להשאר במחלה ,או יותר מזה אין לי מושג איך רצית שאגיב למה שסיפרת לי בקשר לשבוע הבא (אני מקווה שאת מבינה.אני לא אכתוב כדי למנוע זיהוי מינימלי). למה כתבת שאת עצובה?בגללי? ביקשת לא לדבר,אז מחקתי אותך משתי רשימות האיי סי קיו,מהפלאפון שלי ומהאימייל.פשוט כי יש לי נסיון רע עם זה.מאיפה לי מתי תגיע הפריצה הבאה לתוך המחשב שלי. אל תקחי את הדבר הזה קשה.זה מטעמי זהירות.אם תרצי אותי-תדעי איך להשיג. אוהבת, אנג'ל.

מי שזה אליה-תדע. זה לא לאביב.

אנג'ל מתוקה, הגבתי כדי שאנשים יראו שזה לא מכוון אליהם. אני מקווה שאת לא נפגעת ממני שוב. אולי באמת קשה לי עם הגישה שלך לדברים, לעיתים זה מתפרש כחוסר הבנה וקשה לי העובדה שאת חולה ואני לא מסוגלת לעזור אלא רק להקשות. לא משנה, אין מה לדון בזה. אני אוהבת אותך, אני מקווה שאת זוכרת את זה... שלך, ע.

בעלי נפטר לפני חודש. יש לנו תינוק. רע לי וקשה לי. "זה יעבור עם הזמן" אולי, אבל בנתיים אוזלים לי הכוחות לשמוח מבפנים. HELP

אלמונית יקרה שלום לך, ראשית, אציג את עצמי: אני בת 29 , בלי שני הורים. בעלך נפטר לפני חודש, וזה ממש זמן קצר. קחי לך את הזמן, אל תרוצי, תתאבלי. תעשי את זה כמה שאת מרגישה צורך. אף אחד לא יכול להגיד לך מה לעשות!!!!! אף אחד לא יודע איך זה להרגיש את זה!!!!! אני, חודש אחרי פטירת ההורים שלי (כל אחד מהם) הלכתי לחתונות, שמחתי ורקדתי. זה אומר שלא התאבלתי???? לא ולא!!!!! הגישה שלי שלא כל העולם חייב להיות באבל ואנחנו מדינה של אבל ושמחה והכל בערבוביה. אם את מרגישה לא נוח עם זה, אל תעשי את זה. בקיצור, מה שטוב לך רק את יודעת!!!! עדי

אלמונית יקרה, השילוב בין לידה ומוות עשוי להיות בלתי-נסבל, ואין זה פלא שנגמרים לך הכוחות. חודש הוא זמן קצר מדי לאבל, ויעבור עוד זמן עד שתוכלי לעכל את מות בעלך. דווקא האירוע המשמח של הלידה הוא מה שמעניק לך כוחות להתמודד עם האבל, ומצד שני הוא מקשה עליך להתאבל. האם יש לידך מישהו שעוזר לך להתמודד עם המצב הקשה? מישהו שאת יכולה לשוחח אתו? היים היית רוצה לפנות לסיוע מקצועי? אני משתתף בצערך, דרור גרין

אלמונית יקרה שלום. הצטערתי לקרוא את הודעתך הנוגעת כל כך ללב. חבל שלא סיפרת לנו קצת יותר על מותו של בעלך- פתאומי או בעקבות מחלה, על הלידה ועל התמודדותך. חשובים דבריו של דרור לגבי התמיכה והליווי. אין מרשמים לאבל. זהו תהליך שונה מאדם לאדם. בוודאי שהסמיכות בין האבל ללידה מוסיף מימדים אחרים של חרדה וכאב. את מוזמנת להשתמש בפורום שלנו לתמיכה- ישנם פה אנשים נהדרים שיתגייסו למענך ותוכלי קצת לשפוך את הלב, ואולי אף לעזור לאחרים. חשוב לדעתי לשתף בכאב. אני מקווה שישנם בסביבתך אנשים עימם את יכולה לחלוק. ואם לא- ניתן כאן ואף בערוצים אחרים של תמיכה מקצועית. ספרי לנו יותר- נשמח לנסות ולהיות איתך גם בעצב, אך גם בחוויות האמהות החדשה. בברכה ולהשתמע. רוית.

שלום רב ברצוני לשאול מספר שאלות לגבי הפרעת קשב. הומלץ לי להדוק אפשרות שאני סובל מהפרשה זו ואני מעוניין לדעת: מה ההבדל בין ADD ן-ADHD ? על מנת לעבור אבחון עליי לפנות לפסיכולוג המתמחה בהפרעת קשב אצל מבוגרים, לפסיכיאטר או לנוירולוג? (במקרה שלי הומלץ לי לבחון אפשרות של הפרעת קשב כיוון שבאבחונים הדידקטיים שעברתי התייחסו לסימפטומים ולא איתרו סיבה/מקור. היות והקשיים שבאים לידי ביטוי התחום הלמידה בולטים אצלי גם בשאר תחומי החיים-כגון עמידה בלוח זמנים ארגון הגשמת מטרות שאני מעוניין להגשים וכו'- יש סבירות מסויימת לקיומה של הפרעת קשב) אשמח מאד לקבל המלצות על מוסדות אירגונים ובעיקר מומחים העוסקים באבחחון וטיפול מיקצועי ויעיל במבוגרים. בתודה מראש בני

שלום מרום. ההבדל הוא בh המסמל היפראקטיביות. לדעתי כדאי לערוך מבחן ממוחשב לבדיקת התופעה באחד מבתי החולים במחלקה לנירולוגיה, ולבדוק שם את תוצאות המבחן עם תרופה ובלעדיה. פסיכולוג או מרפא בעיסוק יכול לעזור לך בטיפים לארגון. בהצלחה

שלום רב, מכון "רום" בר"ג, מתמחה בעניינך. יש להם גם שלוחה בחיפה. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

Ok,who can tell me the difference between a psychotherapist and a clinical psychologist? thanx

o.k. i'll try to explane with my broken english:clinical psychologist it's M.A. in clinical psychology studies. A psychotherapist he's a therapist graduate wich could be a graduation thet added to the M.A. studies both could help in a clinic situation but the therapist has a professional of some therapy method (such as psychoanaliza) so i hope i'm right and i hope you understood beni

hi, there i think a psychietrist is a doctor and can practice medicine, while a psychologyst can't practice medicne. a psychiatrist can give medications while a psychologist cant' signe a prescription. sorry for my spelling mistakes

אם אתם מסתבכים עם ההסברים באנגלית. היא מבינה.

ליסה יקרה, אין כל הבדל עקרוני בין פסיכותרפיסט לפסיכולוג קליני. אלו מונחים שונים שהשימוש בהם הוא תלוי הקשר ותרבות. פסיכולוג קליני הוא פסיכולוג שעוסק בפסיכותרפיה (פסיכולוגים אחרים עוסקים בפסיכולוגיה חינוכית, בפסיכולוגיה ארגונית וכו'). בישראל רוב המטפלים הם הפסיכולוגים הקליניים, והחוק מתייחס אך ורק לפסיכולוגים הקליניים. בארצות אחרות המטפלים נקראים פסיכותרפיסטים, וביניהם יש פסיכולוגים קליניים, מטפלים באמנות ועובדים סוציאליים קליניים. ההבדל בין ההגדרות השונות של המטפלים נעוץ בהכשרה השונה שהם מקבלים, ובגישה הטיפולית שלהם. אינפורמציה נוספת תוכלי לקבל בקישור הבא: http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=29499&t=29442 בברכה, דרור גרין

Thanx for answering me,so if i`m right in understanding,most psychtherapists are clinical psychologists,but what about the ones that arn`t?Are they qualified in dealing with patients who are starting to remember past traumas and maybe also reliving them? i hope my question is clear

שלום רב, ראשית תודה על התשובות שקיבלתי. שאלתי היא האם הקינסיולוגיה עומדת לצד הפסיכולוגיה כלומר האם זהו כלי נוסף לטיפול בנפש?חשששותיי הן כי הפסיכולוגיה פונה למודע בלבד ולכן השפעתה על רגשות של ילד שעדיין אינו מבחין בין מודע ללא מודע היא מופחתת מאשר הקינסיולוגיה אשר על פי מיטב הבנתי פונה ישירות לתת מודע.למרות שייתכן ופנייתי אינה אתית וקיים כאן ניגוד אינטרסים הייתי מבקשת לדעת מה דעתכם על שיטת טיפול זאת? והאם אינה יכולה להסב נזק לנפש הילד בהנחה שלכל היותר הטיפול לא יועיל. אני נמצאת כרגע במצב לחוץ מאד והזמן אינו פועל לטובתי לכן אני מבקשת להוציא את בתי במהירות האפשרית ממצב הסטרס בו אני חשה שהיא נמצאת.עליי לציין כי תחושותייה סובייקטיביות ואינן משקפות איום אמיתי שנשקף לה.מדובר בילדה רגישה מאד עם קסם אישי שרגילה להיות במרכז העיניינים וזוכה להמון תשומת לב , לפחות עד כה. אני חוששת כי דיבורים בלבד לא יועילו לה וכי מדובר במבנה אישיותי ולכן יש צורך בהתערבות עמוקה יותר. אנא עיזרו לי. תודה ,רות.

רות שלום אינני יודע מהיכן מקורות המידע שלך על פיהן כתבת את פנייתך, אולם בכל מקרה, אני מציע שתגשי לייעוץ אצל איש מקצוע בתחום בריאות הנפש שהוא בעל הכשרה פורמלית לעסוק בטיפול בילדים. אינני יודע למה את מתכוונת כשאת אומרת שפסיכולוגיה פונה למודע והקינסיולוגיה ללא מודע. הפניה שלך כוללת הנחות שונות לגבי אופי הבעיה ואופי הטיפול הרצוי שאינני בטוח שהן מבוססות דיין. כדאי לפנות ראשית לייעוץ רציני ולאחר מכן לשקול את אפשרויות הטיפול השונות. בברכה ד"ר אורן קפלן

משתתפים יקרים, החלטתי לשתף אתכם בתחושות שלי במשך היממה האחרונה. אני מאמינה שלכל אחד מכם יש מה לומר בעניין, לשתף, להתחלק. זה אולי יקל מעט את הכאב. מאתמול באחת עשרה בערב, כשהחלו להגיע הדיווחים הראשונים על האסון, הייתי צמודה לטלויזיה. לא, לא יכלתי ממש לישון. הצרחות, הפצועים, חוסר הודאות לגבי מספר הנפגעים, הנעדרים, הגופות, כל אלה לא הניחו לי לעצום עיניים, להירגע, להירדם. בדקתי בבית החולים הקרוב אליי "אסף הרופא" האם הם זקוקים לעזרה של עובדים סוציאלים. הם, לא היו זקוקים. לירושלים לא נסעתי לסייע, למרות שהופנתה בקשה בכלי התקשורת לסיוע של עובדים סוציאליים בבתי החולים בירושלים. לא יכלתי להיות שם כל כך קרוב, עם כל כך הרבה נפגעים, עם כל כך הרבה כאב. היום הלכתי לתרום דם. מד"א היה מפוצץ בתורמים. כולם רצו לעזור, אפילו רק בעזרת תרומת דם, זה לא הרבה, אבל זה גם משהו. בשל עומס התורמים הרב, ביקשו ממני ומעוד תורמים רבים לחזור אחרי החג. אפילו את תרומת הדם לא הצלחתי לעשות. במהלך היום בדקתי עם קרובי משפחה וחברים שכולם בסדר. בסך הכל היו שם בחתונה כל כך הרבה אנשים...מי יודע מי הגיע לשם... הייתי צמודה לרדיו ולטלויזיה. קולות הצרחות הידהדו כל העת. וכמו החור הגדול שנפער במרכז רחבת הריקודים השוקקת, נפער גם כאב גדול בתוכי. כל כך הרבה נפגעים, כל כך הרבה פצועים, ושמות ההרוגים שהחלו להתפרסם, ולאט לאט מתחילים להבין את גודל האסון. תשע לוויות בזו אחר זו, בבית קברות אחד, וזו רק ההתחלה. איך, איך אפשר לעכל? ויותר מזה, איך אפשר להקל את הכאב? סרט הוידאו של החתונה הוא הנורא ביותר בעיני. פתאום הזוועה, שרק ניסיתי לתאר בדמיוני קורמת עור וגידים, נהיית ממשית מול עיני. השמות של ההרוגים פתאום הופכים לפרצופים, לאנשים שרק אתמול עוד רקדו על רחבת הריקודים. ויותר מכל זה, הצרחה שבפנים, על מה ולמה? איך יכול לקרות דבר כזה? מחדל כזה? איך האנשים שאחראים יכלו לעולל דבר כזה, ובשביל מה, כדי שיהיה מקום לעוד שני שולחנות? כדי שיהיה יפה יותר? כדי שיוכלו להרויח עוד כמה גרושים??? וכמה נורא לשמוע שהמהנדס שנתן את אישורו לבנייה הזו, ניסה להעלים מסמכים המפלילים אותו. האם אין גבול לניבזיות? לשפלות האדם? התמונות, הצרחות, הראיונות עם הניצולים, שמות ההרוגים שממשיכים לזרום, כל אלה כל כך מלבים את הכאב, את חוסר האונים, את תחושת האסון והגורליות. ולמרות הכל, אסור לאבד את האופטימיות. אני רוצה לקוות שהנעדרים שעדיין לא נמצאו, יימצאו חיים, ושכל הפצועים-יחלימו במהרה. ובעוד צוותי החילוץ ממשיכים בעבודת הקודש בחיפוש הנעדרים בתוך ההריסות בירושלים, מודיעים על פיגוע חבלני נוסף בחדרה, ועוד עשרות פצועים מובלים לבית חולים. עד מתי?? עד מתי?? צר לי על מכתב זה, אך אינני יכולה להתנתק מזה, אינני יכולה להישאר אדישה למול הזוועה. שלכם, טלי פרידמן

טלי, אין מה להצטער על כתיבת הודעה זו.אני סבורה שאף אחד לא חשב שאת מרגישה אחר. אחרי הכל,את כ"כ רגישה. את תמיד כ"כ מוכנה לעזור,ובעלת רוח התנדבותית.אני בטוחה שהמעורבות האישית לעיתים מכאיבה. גם לי מאוד מכאיב העניין הקוסמי של "היה ופתאום איננו", "היה טוב ובלי משים הפך לרע". המחשבה על כך שכמה שעות לפני היו החתן והכלה אחוזי התרגשות... כמה דקות לפני רקדו חברים ובני משפחה את ריקודם האחרון בליל כלולותם של הזוג. ילד בן 3.אפילו לא נתנה לו זכות הבחירה האם להגיע או לא.... סליחה שאני מוסיפה עלייך. נרדמתי בלילה לשעה,חלמתי חלום ונהיה לי מאוד עצוב:( אנג'ל

Tali,your letter really moved me,i guess everything that i have been feeling all day,suddenly was written down in front of me.Such a terrible disaster fell on such a small nation,how can we understand gods reasons? Lisa

perhaps it'd noe for us to understand god's reasons...

גם אני כמוך עד רגע זה ממש לא עצמתי עין

את? לתרום דם? יש לך כוח? לא היו נותנים לך.

שלום לטלי ולכל מי שיש לו קצת נשמה! וכי מדוע צר לך על מכתב זה? ההיפך צריך להיות הנכון - כלומר: כל אדם אשר יש טיפת רגש בליבו צריך, כמו שכתבת, "לצרוח את אותה צרחה שבפנים", להתקומם, לזעוק: עד מתי? עד מתי יחגוג ה"סמוך" הישראלי, ה"יהיה בסדר", ה"לי זה לא יקרה", ואחר כך, כשהאחראים למחדל הנורא נחקרים בידי התקשורת - יש להם שתי תשובות: 1) התקשורת עויינת 2) הנושא בבדיקה ואז נסיק את המסקנות. אבל הצרה היא שלא מסיקים את המסקנות!!!! מה צריך עוד? - אסון המסוקים, ואחריו אסון המכביה, וכעת החתונה... וזה אולי נדוש, אבל עם הפורענויות שאנחנו מביאים על עצמנו בגלל רשלנות ובעיקר בגלל בצע כסף - אנחנו האויבים הגדולים ביותר של עצמנו, ואין לנו כל צורך באויבים מבחוץ! וכבר אי אפשר במציאות כזאת לומר "חג שמח". אז שיהיה לנו לפחות חג שקט, שיהיו לנו ימים שקטים ללא פורענויות, שתהיה לנו שיגרה מבורכת בשיעמום שלה... אחת

שלום הינני משרת כלוחם כבר כמעט שנה בשירות סדיר. הורד לי פרופיל נפשי ל-45, בגין סעיף ליקוי - 32635, כבר זמן רב אני מנסה לדעת מהו לעזאזל המונח הרפואי של הליקוי הזה, מהם הפטורים שהוא גורר עימו, ומהם התפקידים שאוכל לקבל עם תפקיד וליקוי זה. בתודה מראש א@

א יקר, ראה תשובתי אליך בפורום הלם-קרב. http://doctors.co.il/forums/read.php?f=66&i=122861&t=122825 שבת שלום, דרור גרין

שלןם רב, ברצוני לשאול מה הטיפול היעיל ביותר בתופעת תלישת שיער. תודה

אתה תולש את שערך? יש סיבה מסוימת....?

שלום רב, תולי במטופל, תלוי בבעיה, תלוי במטפל... כלומר: אין תשובה מוכנה מראש. העיקר, לגבינו, שיש דרכים לדכא את התופעה, ויש הצלחות רבות בכך. ד"ר יוסי אברהם

אבל אני בכל זאת אגיד....מקסימום תחשבו שאני דפוקה...... אני הולכת היום למועדון, אני רואה את זה כמעין משהו בדרך לחיים נורמלים, אני צודקת? אני מקווה שאני איהנה ולא סתם אחזור מאוכזבת.... רק נקווה (לא מתאים לי לקוות) *מצטערת ששיעממתי:-(

דווקא כן מענין

אההההה תודה אחי

ג'קי, בטח שזה משהו... זה הרבה יותר מזה. אלה הם החיים האמיתיים. באמת אני מקווה שתהני. שבת שלום, טלי פרידמן

תודה על האיכפתיות, והאמת היא, שכן, נהניתי ובגדול, חזרתי בשש. היה מעולה!!!!!!!!!!!!

תהני, זה נהדר שמתעורר בך הצורך לצאת, לחזור לאט למסלול הרגיל.להתחבר לאחרים. תזרמי עם זה, זו לא סיסמא. אל תחשבי יותר מדי על ההחלטה, אל תנתחי את מקורה. פשוט תהני.. ותחזרי לספר איך היה.

אוקיי אז חזרתי ובהחלט נהניתי היה משהו לא נורמלי אחלה מוזיקה אחלה אנשים!!!!!!!!!!!! צחקתי הרבה וזה היה חדש!!!!!!!!!!!

אולי בפעם הבאה אבוא איתך חחח

אם אתה אוהב רוק אתה מוזמן........

מה עושים, שהכל נראה מאיים כל כך פתאום?

אנג'ל, אני יודעת שזה יישמע בנאלי אבל התשובה היא להישאר ולהתמודד. אין דרך אחרת. טלי פרידמן

כן עכשיו אני ברגע של חושבים ומתמודדים. החרדה הזו והפחד קצת מתנגשים עם הצורך להתמודד נגד כל דבר רק בשעתו ולא לפני... אבל כבר מצאתי דבר חיובי: ההקלה. משום מה כשאני נשארת ומתמודדת ואז, כבדרך הטבע אצל אנשים רגילים,באה ההקלה, היא עצומה. מרגישים את הקלילות. את הרוגע. יפה,לא?

איזה כייף היה לי לפתוח את המחשב ולקבל כל כך הרבה איחולים ! באמת תודה מכל הלב ! אולי אחגוג יום הולדת כל חודש ? :-) ושיהיה גם לכן רק טוב... אליאן

בכייף... :) וחוץ מזה, את יודעת שכולנו אוהבים אותך תמיד, ומאחלים לך כל טוב כל הזמן, לא רק פעם בשנה ביומולדת... אז באמת, שיהיה לך רק רק טוב! טלי פרידמן

היי כמה חיכיתי... חסרו לי כל כך מכתבייך המרגשים, האמיתיים, המלטפים אותי בשמך, ממש כאילו את כאן לידי. אכן, גם אני הייתי גאה בעצמי אתמול. למען האמת- לא חששתי כל כך מה"פיתוי" להצטרף להכחשה, שכן הוא לא היווה באמת פיתוי. זה שנים מספר שאני לא שם, עברתי את השלב המתעתע. הקושי היה להוביל, אחרי שהורגלתי כל השנים רק להצטמצם, להחבא אל הכלים, להצטנף בכסאי ולנשום בזהירות, שלא ישמעו, שלא ירגישו, לא להכביד... אכן, לזה קוראים ציון דרך! פרט לזה- אני מפנקת את עצמי קצת עכשיו. צפויה לי שבת עמוסה, ושבוע עמוס עוד יותר, כך שאני מרשה לעצמי קצת "להתבטל" ... מותר קצת, לא? :-)) איך את? מה מצב הכוחות? לצערי- אין לי אייסיקיו. איפה מורידים את התוכנה? זה בחינם? אשמח לשמוע עוד פרטים, ולנסות להוריד. בינתיים, נמשיך לחבק זו את זו דרך הפורום? שיהיה יום מקסים! מישהי

הי אהובה........... icq - נכנסים לאתר www.icq.com ומחפשים אחר download והולכים לפי ההוראות. בסיום (זה לוקח לא מעט זמן הקובץ גדול מעל 2 mb ) תתדרשי למלא פרטייך - כינוי, שפה כו" ואז תקבלי מספר. זה הכל.........פשוט וקל, ומאפשר שימוש בפלטפורמה יותר אינטימית, כשרוצים. ההתכבתות היא גם onlineוזהכייף. מותר, גם מותר לנוח.אחרת איך נאגור כוחות? אני מרגישה נהדר, מאושרת, לא מעט בזכותך ובזכות אליאן, אביבי, אנג'ל, גקי, כשכל אחת בדרכה ובהתקדמותה גורמת לי לחייך ולהרגיש טוב, וכמובן גם בגללי, פשוט טוב לי עכשיו. אני שלמה עם הדרך דאני מתמודדת היום, ובכלל אני טיפוס אופטימי, והחג עכשיו מוסיף, והיידעה כי יהיה לי הרבה זמן לים שאני כה אוהבת . הים שלוקח אותי למחוזות רחוקים, לרוגע........ איזה יום מדהים יש בחוץ, מעט חם, אבל תחושה של חופש.......... והכל כמובן מהול בעצב, המציאות הקיומית של העם היהודי שלנו הישראלים. אם האסונות לא מגיעים אלינו אנחנו מוצאים את הדרך להנחיתם......אבל , אני לא רוצה להכנס לזה יותר מדי, זוכרת? יש רגעים של אגואיסטיות, שאתה נותן לדברים הסביבתיים להשפיע אבל על חשבון האנרגיות שצריך להשקיע בעצמך. מה התכנונים לחג?

בקשר לאיי סי קיו נדבר בכיף רק אני לא יכולה לתת פה את מספר האייסיקיו שלי יש פיתרון?

תשאירי לי אותו כשנדבר , לא?

אבל איך נדבר אין לי את המספר שלך

אנחנו כבר מדברות.....

שלום אני בת 32 סובלת שנים רבות מפחד לא ברור שמופיע כאשר אני צריכה לנסוע לבד למקומות מרוחקים מהבית. המצב הזה מאד מביך מגביל ומדאיג.,המאלץ אותי פעמים רבות להישאר בבית מחשש למה שעלול לקרות לי שאלותיי הן ממה נובעת המצוקה האם ניתן לטפל בה ובאילו דרכים מהם סיכויי ההצלחה האם הטיפול הוא בכדורים והאם יש עוד אנשים כמוני תודה וברכת שבת שלום מיטל

הפחד הוא נובע מעניין הריחוק מהבית, או שזה כרוך בעוד היבטים?

מיטל יקרה, הפחד שאת מתארת אינו דבר של מה בכך, והוא משבש את חייך. הפנייה שלך לפורום מובנת ומוצדקת, אך את הפתרון לא תוכלי לקבל כאן. אי-אפשר להבין את הסיבה למצוקה שלך מתיאור כללי וללא אבחון רציני, וכדאי שתפני לאיש מקצוע שיוכל לסייע לך להבין את מקור הבעייה ולהציע דרכים לפתרונה. בדרך-כלל טיפול נפשי (פסיכותרפיה) מבוסס על שיחות ולא על תרופות. רק במקרה שטיפול נפשי לא יועיל לך (ומדובר בתהליך ארוך למדי) אפשר לבדוק את האפשרות של טיפול תרופתי, העשוי לסלק את הסימפטומים (ויש לו גם תופעות לוואי). שבת שלום, דרור גרין

שלום רב, אינני יודע ממה נובע הפחד, ואת זה, לאור הטירדה וה"מחיר" שאת מציינת, כדאי לברר עם איש מקצוע - מה שמביא אותי להמשך תשובתי: יש עוד כמוך, ויש רבים כמוך שנעזרו. דרכי הטיפול מגוונות: פסיכוטרפיה, טיפול קוגניטיבי, טיפול התנהגותני, וכו'. טיפול תרופתי נלקח בחשבון, אבל רק למקרים מסויימים, וגם זה חלק משיקול הדעת המשותף בינך ובין המטפל/ת. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

מיטל שלום אני מצטרף לכותבים הקודמים שהמליצו לך לפנות לטיפול. סוג הטיפול תלוי במידת המיקוד של הבעיה. אם מדובר בפחד ממוקד בנסיעה יתכן שניתן לעזור לך בטיפול פסיכולוגי ממוקד וקצר, למשל בשיטה של EMDR היפנוזה ועוד. אולם, אם מדובר בפחד שקשור לגורמים נוספים הטיפול הפסיכולוגי יהיה בדרך כלל ממושך יותר. בשלב הראשון חשוב לפנות לייעוץ כדי להבין יותר טוב את הסיבות לתופעה. לאחר מכן ניתן יהיה לשקול את הטיפול המתאים, כמו גם את שאלת התרופות שהעלת. בברכה ד"ר אורן קפלן

איזה שם מסתורי....... לא משנה. מצאתי אותך. דפדפתי לתומי בערך 20 עמודים אחורה, ומצאתי אותך!!!!!!!!!!!!!!!!!!! משהו עם זה שאביב תכין לך קפה שחור חזק עם 1 סוכר..... לבריאות......

השם שלי פשוט לא היה כתוב נכון... למה מעוותים אותו? חוץ מזה, באנגלית מתחילים עם אות גדולה בשמות פרטיים. השם הזה יותר מדי בשבילי, צריך לשמור על הייחודיות, לא? זה כמוך: the ray man..... אני צודקת? ככה כותבים אותו.... ? בכל אופן, יום נעים לך.....

עכשיו נזכרתי בפעם אחת שדיברתי עם אנג'ל ואתה באת לראות אם אנחנו מכוסות, זה נורא הצחיק אותי, ועוד בשמיכת פוך ורודה.... למה דווקא ורודה? אולי בגלל שזה צבע אופטימי ומפגר כזה - אני שונאת אותו. מצטערת שאני מזיינת לך ת'מוח. אתה סולח לי?

הכול נכון אמת ויציב

יש היום יום-הולדת? מזל טוב לך, יפתי! שתגדלי, ותצמחי, ותהיי יפה וחכמה, והכי חשוב- שתהיי מאושרת. אני שולחת לך שיר לזמזום, חיבוק לחימום, והרבה הרבה אהבה. מרוב אהבתי/ ארקדי דוכין מרוב אהבתי לא יכולה להראות אהבה ומרוב אהבתך אני עצובה עצובה מרוב שמחתי החיוך נעלם מרוב שמחתך אני בוכה בוכה מרוב הרגלי לחושך לא רואה אור מרוב הרגלך לאשליה קשה לך לעצור אז בואי נתחזק יחד את עם עצמך ואני איתך וכמו שכבר אמרתי שיילך הפחד שיילכו הדמעות תהיי שלי אהיה שלך והכי חשוב שכל אחד יאמין בעצמו. צריך להוסיף על זה משהו, אליאני?

רחל, תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה ולסיום רק מילה... תודה !

נשארתי בפחד מהשיחה אמש. יש לי פחדים מהעתיד שלי,שאולי כבר הרוס ובלתי הפיך. אני מפחדת לגלות את עצמת הנזק. אני גם מוותרת על האנורקסיה,החיים לא צופים לי שום דרך להתפתחות והתקדמות. מה יצא לי מזה? סליחה שאני מעלה את זה. זה מטריד אותי. תודה לך שאת מוכנה לסבול אותי.

אנג'ל, דווקא בשיחתנו חשתי ממך יחד עם הפחד, גם המון חוזק, נחישות. אל תשכחי גם את החלקים הללו... שבת שלום, טלי פרידמן

אני מפחדת, עדיין, גם עכשיו ורע לי

אליאן נשמה שלי, הלילה הלכתי לישון, וכמו שאת שמה לב, משהו הטריד אותי, התהפכתי במיטה ולא הייתי שקטה. ניסיתי לחשוב מתחת לשמיכה בחושך מה מציק לי פה בפסגת העולם, ואז הבנתי טרם איחלתי לך יום הולדת שמח, ועד שאני לא אעשה את זה אני לא אוכל לישון. אז קמתי ואני פה איתך, עם הכוכבים והירח, והסיגריה הראשונה. האמת היא שאני מקווה שאני מצליחה עכשיו לחדור לך לחלומות, ואת יכולה גם להרגיש אותי בשנתך, ולחלום על היום הולדת שאנחנו חוגגות ביחד, אני את והילדים, שאת יכולה לשמוע את הקלטת של הילדים עם שירי יום ההולדת שלקחתי מהאחיניות שלי במיוחד בשבילך, את עוגת השוקולד שאפיתי ואת 36 הנרות + 1 לשנה הבאה שהדלקתי, ויחד עם הכוכבים באו להאיר את דרכך ולזרוח ביום חגך. שמחה שנהנית אתמול בערב, שהרגשת את הגאווה האמהית, ויכולת לראות כמה מקסים הוא הילד שלך למרות הכל ועם המגבלות, ואני חושבת שבאמת עכשיו אני קצת מיותרת, ואני שמחה על כך. אז תעשי משהו כייפי היום, תקחי את עצמך ותפנקי אותך ואת הילדים אם בא לך, תקני לעצמך מתנה ליום ההולדת, משהו שרצית הרבה זמן, ואולי לא יצא לך עוד לקנות, ותרגישי הכי מאושרת שבעולם, כמו אתמול בלילה. תשתדלי ליום אחד לשכוח את הקשיים והבעיות, אבל לזכור את העובדה שהשנה לא רק גדלת בשנה, גם עלית במדרגה אחת גבוהה ולא פשוטה. מי יתן ויתגשמו כל משאלותייך, החשובות והעיקריות, אבל גם השוליות, ושתצליחי להגשים את כל חלומותייך הטובים. מחבקת ומנשקת אותך חזק היום ליום ההולדת, אבל לא רק, ומאחלת לך בנוסף לברכות רק אושר וימים טובים כמו אתמול בערב. אוהבת, אביב.

משום מה התעוררתי והייתה לי הרגשה... ואת אף פעם לא מיותרת ולא תהיי. ומיליון תודות... והעוגה טעימה... ועכשיו אני עושה פוווו גדול... והפ הופ טרללה גדלתי בשנה.... אז בוקר טוב ויום נפלא !

מצטרפת בכל ליבי לברכות- שהשנה הזאת תהיה משופעת בכח ובדברים טובים. רוית.

אליאן יקרה, לא אכביר במילים, ורק אצטרף כבר לכל האיחולים... שיהיה באמת באמת מזל טוב... טלי פרידמן

מזל טוב ענקי, עם הרבה אהבה, וחיזוקים לקראת השנה החדשה, שתהיה מאושרת מקודמתה. שהקשיים כמו "הפוו" על הנרות יתפוגגו, שטעם העוגה ימתיק את האוירה שיהיו כוחות ואנרגיות שיהיה טוב בכלל.......... עד 120

יש בלונים בסוף?? אליאן מקסימה, מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב קיבלתי טלפון מהההנהלה להפסיק עם המונוטוניות הזאת, אז שנה נפלאה וחג שמח (איזה כיף להוולד בשבועות). וגם לילה- טוב, עוד מעט אלך לישון, איזו מחשבה מרנינה

מומחים יקרים אנא התייחסו להודעתי : "פדופיליות .......אנא הקשיבו לי !!!!!!! " בעמוד 231 הייתי רוצה לדעת מה לעשות. הוריי אינם יודעים שהינני הומוסקסואל ובכלל על המצוקה שנפשית בה אני שרוי. איני יכול לפנות לייעוץ או טיפול עקב הפאן הפיננסי. איני יכול לממן טיפולים שכאלה וכמובן שלא אבקש מהוריי - שכן אינם יודעים דבר ואיני מסוגל לשתפם. אני יודע שאולי דרך הצבא ניתן לסדר טיפולים ללא תשלום כפי שטלי הציעה לי בעבר, אך אני בטוח שכאשר אפנה לגורם צבאי, שירותי הצבאי ייפגע. אני בספק אם אצליח להשתלב בתפקיד צבאי נאות לאחר שהצהרתי שהינני הומוסקסואל ואף פדופיל. בטוחני שאשלח מיד לקב''ן (קצין בריאות נפש) ושם הכל יסתיים כולל עתידי. מה לעשות ????? ולא עניתם לי על השאלה. אולי אתם מנסים להיות נחמדים או עדינים. אם כך, הפסיקו זאת בבקשה והיו ישירים וכנים. האם אני פדופיל ????? "כן" או "לא" ????????

אלמוני שלום רב, ברור לך שאין אפשרות לתת לך תשובה חד משמעית בפורום מעצם ההכרות הכל כך ראשונית עימך. איבחון דורש זמן ועומק שאין אפשרות לכך פה. עליך להגיע לאיש מקצוע. אין דרך אחרת. אם אינך רוצה שהוריך יידעו את הסיבה האמיתית להגעתך לפסיכותרפיסט, תמיד תוכל לומר להם דברים פחות חמורים שייתכן והם יקבלו טוב יותר... אין פה רמז לשקר, אך יש פה רמז לכך שעליך להגיע לטיפול בכל מחיר. בברכה, טלי פרידמן

אלמוני יקר, נדמה לי שעניתי לך באופן ישיר. כתבת שאתה נמשך לילדים צעירים, ובכך הגדרת את עצמך כפדופיל. אינני יודע אם מדובר רק במשיכה או גם בפעילות ממש, ובכל מקרה כתבתי לך שמדובר בעבירה פלילית, וכדי לא לפגוע באחרים אתה חייב להימנע מכך ולפנות מיד לקבלת עזרה נפשית. ישנן דרכים רבות לקבל עזרה, ואתה יכול לפנות לפסיכולוג פרטי או באמצעות קופת-חולים. בכל מקרה, הימנעות מטיפול במקרה שלך עשויה להוות סכנה לך ולאחרים. בברכה, דרור גרין

מר גרין שלום. כנראה שלא קראת את ההודעה שביקשתי שתקרא בע''מ 231 בכל אופן - זו משיכה בלבד. מעולם לא התנסיתי ביחסים רומנטיים. מעולם לא הייתה לי אהבה. מעולם לא הייתי עם בחור. ומעולם לא הייתי עם ילד. וכפי שציינתי - אינני מהווה שום סכנה לציבור ואני בטוח שתסכים איתי לאחר שתקרא את הודעתי המקורית. תודה

שלום רב, הייתי מעוניינת לדעת מה ההבדל בין פסיכולוג לבין פסיכולוג קליני לבין פסיכיאטר? אצל בתי הקטנה קיימת בעייה פיזית שמקורה כפי הנראה בסטרס או אולי בחוויה שנתפשה אצלה כחרדת נטישה.אני מעוניינת לפנות לגורם מקצועי מתאים.האם פסיכולוג ילדים יכול לפתור את הבעייה או שיש צורך בפנייה אל התת מודע באמצעות היפנוזה או קינסיולוגיה? אנא תשובתכם בהקדם תודה.

רות יקרה, השאלה שלך הופיעה מספר פעמים בפורום שלנו, ואת יכולה לקרוא על כך כאן: http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=29499&t=29442 לפי הפרטים שצירפת נראה שפסיכולוג ילדים הוא הכתובת הנכונה, ואפשר להתייעץ לפני-כן גם עם רופא ילדים, שיבדוק את המאפיינים הגופניים של הבעייה. בברכה, דרור גרין

רות שלום קינסיולוגיה אינה שיטה פסיכולוגית. אני מציע, כפי שאמר דרור, שתפני לפסיכולוג קליני המתמחה בילדים. טיפול בהיפנוזה מתאים לבעיות מסויימות ויכול להשתלב בטיפול הפסיכולוגי במקרה הצורך. את ההחלטה יש לקבל לאחר מפגש ואבחון מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

מישהי, קראתי את דברייך אליי כמה שורות למטה. לא, אני לא מתפרקת או נכנסת להלם משתק. אבל אני לא יכולה להישאר אדישה למראות המזעזעים המופיעים שוב ושוב בטלויזיה. מה שהכי מנקר בלב הוא תחושת הגורל הבלתי נמנע. כבר לא מדובר במחבל רצחני שהגיע במטרה מכוונת. כאילו אין כאן שום סיבה שדבר כזה יקרה, ובכל זאת, פקד האסון. הזעזוע, ההלם והכאב של האנשים המופיעים בטלויזיה, כואבים וקשים לצפייה. הכתבים שתופסים כל מי שהיה ליד, ראה, או אפילו נפגע, נראים לי כמחכים לטרף...לצערי. הם רואים את החרדה, את הכאב, את הרעד ביידים, ובכל זאת לא מרפים, מצלמים, מראיינים אנשים זועקים. חדירה כל כך כואבת אל תוך הטראומה והזוועה האישית של אותם אנשים. קשה ללכת לישון בלילה שכזה. מין תחושת אסון שלא מרפה. פעימות לב שמחסירות. ליבי עם הפצועים ובני משפחותיהם, ועם משפחותיהם של ההרוגים (שכבר מדברים אודותיהם). אני מתפללת לשלום כולם, ומקווה שיצליחו לחלץ את כל הלכודים חיים אל מתחת להריסות. לילה עצוב מאד כאן. קשה וכואב. טלי פרידמן

טלי, שמעתי את האמבולנסים חולפים , בזה אחר זה, ברחוב הסמוך... את הידיעה על קריסת האולם שמעתי ברדיו. אני חושבת שתיארת במדוייק את דרך הסיקור העיתונאית המודרנית, וזו הסיבה שאני לא מסוגלת לראות סיקורים טלוויזיונים של אסונות כאלו: אני תמיד מרגישה שמחטטים בפצע בכוח, במטרה לסחוט עוד קצת דם ל"אייטם"... כאילו לא מספיק קשה, כאילו לא מספיק כואב גם כך. הלילה קשה, אבל - לצערי- אנו נידרש להכין כוחות למחר: ההתמודדות מחר צפויה להיות קשה בהרבה.

זה עדיין דיון פתוח ללא שום נקודת אור: האם המדיה אינה מגזימה בחציית גבולות? אני מכניסה את עצמי לנעלי הכלה ומרגישה חסרת אונים. מכל הדברים שחרדים לגביהם בעניין נישואים ,בינהם מות קרובים בתאונות דרכים לפני החתונה ונטישת הבעל יום אחרי (דברים שהם פחדים שלי, למשל),מעולם לא הייתי מעלה בדעתי שתתמוטט עלי התקרה...

אנג'ל, זו עוד דאגה שצריך לשלול. עדי

וואו, איזה פחד !!! מה שהולך שם, רק עכשיו פתחתי טלויזיה וראיתי על האסון ובאמת ליבי החסיר פעימה אחת ועוד אחת. כל כך הרבה הרוגים ופצועים, וכל כך הרבה עוד לכודים, שמי יודע מה עלה בגורלם. מאיפה כל האסונות האלה באים ? ברגעים כאלה אני שואלת את עצמי ואיפה הוא היה ? ואיפה הוא עכשיו ? ולא, אני לא קונה את ההסבר שזה מין מבחן, מבחן למה ? ולמה כל כך קשה ? אז מה זה עונש ? ואז שוב על מה ולמה ? מי עשה פשע כל כך חמור ? ובכלל מה יש לבחון או להעניש ילדים קטנים או משפחות שבאו לחגוג ? לך תנסה להבין את העולם הזה בכלל.

זה היה הדבר הראשון שראיתי בוקר כשקמתי....... מזעזע, מחריד. עצוב לי לחשוב שאנשים שבסה"כ לכו לחזוג ולהינות, ולעשות חיים - חלקם מתים, חלקם בבי"ח, ואחרים בכלל עדיין לא נמצאו...... זה עצוב, ואביב - צדקת..... : איך אפשר להבין ת'עולם הזה בכלל......? רק נקווה לטוב, ורפואה שלמה לפצועים, ממני אליכם.

היי התעכבתי קצת בהתחברות הפעם- אבל הסיבה טובה: ארוחת ערב עם חברה בבית קפה! מה אומר ומה אגיד, לאט לאט אני נעשית כמעט נורמאלית... :-)) שרון- קראתי את המכתב המקסים...כמה דברים: ראשית- אני אמנם עמוסת חוויות, אבל אף פעם לא עמוסה עד כדי חוסר יכולת להקשיב! שמחתי ששיתפת, ולו מעט, במה שאת עוברת. אהבה היא דבר מדהים, ואולי זו הסיבה שאנו מוכנים ללכת כנגד כל הסיכויים ומשום מקום... אנחנו מהמרים על כל הקופה, כי הרווח האפשרי כל כך גדול...!! אני סומכת עלייך. אני יודעת שאת חזקה היום, את מכירה את גבולות יכולתך, את תדעי לשמור על עצמך. כמה חבל שאת היכולות החשובות האלו אנו לומדים רק מתוך הסבל... החוזק הזה אינו מתנה, אלא דבר הנקנה בדם ובכאב. וככזה- הוא שלך לעד. אבל בכל זאת, אני כל כך מקווה שזה יצליח, אפילו כנגד כל הסיכויים: החיים אינם רק סטטיסטיקה!! אם תרצי, אשמח להשתתף במה שקורה לך. גם חברות וירטואלית כוללת בתוכה איכפתיות, דאגה ואהבה... ו - הנה פרדוקס - את חברה "וירטואלית" אמיתית! ( הבנת את כוונתי...) אביב! לא יצא להיפגש היום. :-( מקווה שאת עדיין בפסגת העולם... ממעט ההודעות שקראתי, את נשמעת חזקה, מלאת תבונה ורגישות כרגיל... בקיצור- את נשמעת כמו אביב! :-)) החוויות מהקבוצה לא מדהימות: אמנם היו הרבה יותר משתתפות, אבל חלקן הגדול היה עדיין בשלב ההכחשה. אתן יודעות, השלב הזה שבו "הכל בסדר" ו- "אין לי שום בעיה, אני פשוט לא-רעבה/לא-אוהבת-לאכול/ לא-צריכה-מזון-ובכלל-לא-תלויה-בכלום" וכו' וכו'... אני מודה שזה היה קצת מייגע. ובכן, תפסתי אומץ והובלתי את הצעד הראשון- הצגת המטרות שלי מהקבוצה : מבחינתי, המטרה הראשונה היא להראות את המחיר הנורא של ההיצמדות הנואשת למחלה, לרזון המוגזם כזהותי העיקרית, מחיר הויתור על החיים- על כל הנאותיהם... הייתי די גאה בעצמי על האומץ להיחשף כך, במיוחד בפני קבוצת בנות שאיני מכירה, חלקן מתכחשות למצב עד כדי ייאוש... זה לא היה פשוט, אבל אמרתי לעצמי שאני חייבת את זה לעצמי, כי זו באמת מטרתי: אני רוצה להפסיק להתייחס לאנורקסיה שלי כאל מרכיב חיוני לזהות הבוגרת שלי. אמנם עדיין אין לי תחליף (אני אנורקטית מגיל 15, ולא מכירה משהו אחר), אבל אני מוכנה לעבוד קשה כדי למצוא... בקיצור, אחרי קפיצת נחשון הזו שלי, דברים בקבוצה החלו לזרום: קצת יותר פתיחות, קצת פחות התכחשות לסבל שבמחלה... בשבוע הבא החלטתי שאני רוצה להציג את נושא השיחה- ההתמודדות עם מצב "פוסט אנורקטי", כלומר איך להתמודד עם המצב של "אחרי", כשהמשקל כבר כמעט בגבולות הנורמה, כשאני כבר לא "שלדיה", כשאני נאלצת למצוא לעצמי זהות... מה דעתכן? אני מסיימת עכשיו והולכת לישון, ומן הסתם גם אתן כמעט נרדמתן במהלך הנאום ה-א-ר-ו-ך הזה... sorry , פשוט הייתי חייבת לשתף מישהו- ואתן הפכתן חברות קרובות כל כך. אני אכנס מחר, במהלך היום, בתקווה למצוא סימן חיים... אוהבת ומתגעגעת! מישהי

...

היי אנג'ל עדיין לא ישנה? הכל בסדר? קראתי על נקודת הציון המשמעותית. כל הכבוד!! תחזיקי מעמד...

פתחת לי את הבוקר עם מכתב מעניין שכזה... תודה. אם לא איכפת לך לספר...... אז על איזו קבוצה את מדברת? אולי קבוצת תמיכה, אני סתם מנחשת.... פשוט ככה זה נשמע.... אם זו באמת קבוצת תמיכה, נראה לי שיש לך כישרון להוביל אותה, והנושא שדיברת עליו או שבעצם רצית לדבר עליו....., וואוו, זה באמת נשמע שהכוונה להבריא או לפחות לשנות את יעודך בחיים היא חזקה יחסית ....... ואני שמחה בשבילך....... נראנ לי שזה נעין שלב, שאתה מעין "בדרך הנכונה" ,אבל אולי אתה פשוט פוחד לא להיות כזה, רוצה - אבל פוחד..... מבלבל בהצלחה.

היי ג'קי תודה על התגובה המעודדת... כן, התחלתי קבוצת תמיכה להפרעות אכילה. זו פעם ראשונה שאני משתתפת בקבוצה, ואתמול היה המפגש השני. אני לא חושבת שיש לי הכשרון להוביל אותה, וממילא אין זה תפקידי. מה שכן, המטרות שלי נותרו בעינן- למצוא מקסימום תמיכה במסע הארוך והמתיש הזה, החוצה מהמחלה... אני עדיין לא יודעת אם הקבוצה תוכל לתרום לי, ואם כן- עד כמה, אבל אני מנסה. מה שברור הוא, שהנושאים הנידונים בקבוצה מדברים אליי מאוד. מה שלומך? איך את מתמודדת? מזמן לא שמעתי ממך...

אהובה וירטואלית...... איזה כייף לקרוא את התיאור, איזו עוצמה. איזו נחישות. המרכיבים מהם עשויה ההצלחה! נשימה עמוקה..........ויצאת לדרך, זהו, אין הבטה אחרונית, רק קדימה ומטרה ברורה ואת ניצבת בפני ההמון ויודעת לאן את חותרת ואת צועדת גם כנגד הזרם והופכת למובילה. את מאמינה? נאמנה לתחושותייך ולרצונך העז. ואני כלכך מאושרת שלא נכנעת להכחשה של עמיתייך למפגש. ובית הקפה...בכלל חגיגה! אה, הורדתי אתמול את תוכנת ה- icq אז אם בא לך תגידי לי ארשום לך המספר. ובינתיים, חברת אמת............ בי

ברכותיי על ה - icq , זה דבר גדול!!!!!!!!!!!!

"בתחרות רכיבה על שוורים , המטרה היא להשאר על השור במשך שמונה שניות ולזכות בכסף. משימה קשה מכפי שהיא נשמעת , וכשאינה מצליחה, הרוכבים עוברים לתוכנית מספר שתיים, כלומר צונחים על העפר ומסתלקים" "...אפילו תוכנית מספר שתיים קשה מכפי שהיא נשמעת. 'השוורים ירדפו אחריך'. הם רוצים לא רק לדרוך עליך. הם רוצים לרמוס אותך או לתפוס אותך.זה בטבע שלהם,לעשות את זה". מצאתי את זה היום ומצא חן בעיני. מיד התקשר לי למצבי התמודדות הפרונטלית לעומת מצבי ההדחקה. כשמתמודדים ומגיעים לאיזושהיא נקודה של הצלחה,יש לזכור שכל המטרה היא לא רק להגיע לשם,אלא גם להחזיק שם מעמד פרק זמן מינימלי שיהיה אפשר לכנותו כהצלחה. שחרדים מאי הצלחה, לפני התחלה חדשה או לאחר נסיונות לא מוצלחים, מנחמים את עצמינו שתמיד אפשר להסתלק ולברוח מהתמודדות ישירה. אבל גם החלטת הבריחה כבר לא פשוטה,בעקר לא אחרי שכבר החלטתם לנסות את הדרך הישירה.לפחדים יש את הקיום שלהם,כמו גם לזכרונות והם ירדפו,יצרבו,ירמסו.זה טבעם. ניתוח דבילי לטקסט פשוט:)

דווקא אני מסכימה איתך. אני אתן לך דוגמה, אני הגעתי למצב שנשאר לי ממש מעט לעלות, ואני תמיד רוצה לחזור, בכל הזדמנות, ועפי' כל מיני שיטות..... אם זה לוותר על ארוחות, להחביא אותם, ללכת ולנסות להקיא, או פשוט לברוח - ולמות ! ! ! ועקרונית, אני יודעת שהתאבדות זו סוג של בריחה, כשאתה לא מסוגל להתמודד, אני יודעת את זה, אבל עדיין רוצה לברוח, ונשבר לי ההתמודדות המזויינת הזו(תסלחי לי...). ואין דבר נכון יותר שאם מגיעים למצב כלשהו צריך גם לדעת להישאר פה, והנה עו דדוגמה מטומטמת ומשעממת ....... על עצמי: כשאני אגיע למשקל, אני אצטרך לשמור עליו, ולא ל-ר-ד-ת !!! וזה העניין, שאם אני ארד, אני פשוט חוזרת את כל הדרך שעשיתי......... הצד ההגיוני אומר: "בשביל מה? לא חבל? כ"כ התאמצת... התגברת על הרבה דברים, עכשיו את תבזבזי ת'זמן בשביל לחזור לסורך? תעזבי שטויות......" אבל הרגש והפחד אומרים לי: "היה לך טוב כשהיית שם(ע'לאק), את היית מיוחדת, יש לך כישרון, את מבזבזת אותו על חיים רגילים....... לא צריך להיות תלויים באוכל... תהיי תלויה באוויר ובחסה, למה לא , תגידי? " ואני לא צוחקת, ככה זה בדיוק אצלי.... וזה מה-זה יכול להוציא אותך מדעתך...... טוב ההודעה שלך הייתה נורא מעניינת, אז אני מקווה ששלי לא תאכזב, כי באופן אישי, נורא השתחררתי אחרי התגובה הזו. שיהיה לך רק טוב, יום נעים, עם המון צחוק וחיוכים....... ממני.

את צריכה לראות את החיוך שלי... ברור מאד ! מתוקה, אנא קיראי את מה שכתבתי לרחל בהודעה האחרונה. ועל הבעל שלי אני יכולה רק להגיד שהוא מפסיד ובגדול ! כל הדברים הקטנים האלו ,על ההצלחות הקטנות והחוויות הנעימות והפחות נעימות... זו מהות החיים. ובאמת הוא מסכן, הוא לא מסוגל להנות מכלום או להביע רגש חוץ מכעס. ועכשיו אני יכולה להגיד בלב שלם שלמרות הקשיים לא הייתי מוותרת או מתחלפת עם אף אחד! מאד נהנתי הערב אני כמו שיכורה ולא מיין... הסתכלתי במשקפיים ורודות והתאמצתי לצאת קצת מדלת אמותיי ולהביט סביב. אז תודה שהחזקת את ידי ברור...:-)

הדלקתי בשביל שתינו סיגריה... כנראה הלכת לישון. אני אלך גם ושיהיה לך לילה טוב

טוב,יום עדיין לא עבר.

על מה הספירה? זה כנראה לפני שנכנסתי נכון? מה שלומך? קראת את כל מה שכתבתי לך בעצים? חג שמח...............

קראתי קראתי תודה רבה רבה רבה:) וכפי שכבר כתבתי-את חכמה מאוד. הספירה היא על הפסקת ההקאות.

Hi Angel,well done,i`m so proud of you,hang in there!!!!!! Lisa

תודה לך ומה איתך?

מ-ז-ל ט-ו-ב!!! אני מאמינה שזה שבועיים ויום ללא הקאות...(כי לא ממש כתבת...) בהצלחה בהמשך! מחזקת את ידייך ואותך בכלל.... :) טלי פרידמן

תודה טלי ותודה על אתמול. איזה פחד מה שהולך בחדשות.

את מוזמנת לקרוא את כל ההתכתבות הזו. אני אפילו אשמח.

היי מה שלומך? שמחתי לקרוא שאת לא נעלמת לי... שלומי יותר טוב ,אבל לא מספיק. היום יצאתי עם חברה להסתובב בקניון , והיו לי חששות עוד לפני היציאה , אבל התעלמתי מהם , בעזרת כל השיטות שרכשתי לעצמי. אח"כ כשהיינו בקניון - אני לא יכולה להגיד שנהניתי - כי כל הזמן צצו לי התופעות שמלוות את החרדות שלי (צמרמורות ,לחץ וכאב בראש ,זיעה קרה) ,אבל ניסיתי להילחם בזה ולא נכנעתי וחזרתי הביתה(מה שקורה בדר"כ). אחת אפס לטובתי. ההרגשה הכי טובה הייתה כשהגעתי הביתה ונוכחתי לדעת שעמדתי בזה ולא קרה לי כלום.(מה שידעתי כבר קודם , אבל החרדות המשיכו בכל זאת). אז זהו - מתמודדים. המטרה- לא לחשוב על זה בכלל! ובסוף אני אצליח. חייבת. חג שבועות שמח (שוב הגיע סופ"ש והפעם הוא גם ארוך.........) תכתבי לי אם בא לך , זה כיף לשמוע( בעצם לקרוא) אותך כל כך אופטימית ומאושרת בקרוב אצלי. בילי

היי בילי, מה זה אחת - אפס לטובתך ? זה מאה - אפס לטובתך... לפחות... לפעמים אנחנו ממעיטים בערך הצעדים הקטנים, אבל הכל כך משמעותיים שאנחנו עושים לעבר החיים. מעצמי אני אומרת שאתמול חשבתי שהתקדמתי שני צעדים קדימה, אבל היום שהייתי בטיפול, המטפלת שלי שאלה אותי אם השתגעתי ? זה שני צעדים ? זה שני מליון צעדים. ואותו דבר אני אומרת לך, בתקוה שלא אכפת לה שאני משתמשת בדברים שלה, זה צעד אחד ? תראי מה הצלחת לעשות. לצאת מהבית למרות הפחד והחרדות שלפני, להגיע לקניון, להיכנס עם החברה, להרגיש את התחושות הקשות, ועדיין להישאר !!! לא להיכנע !!!! ולא לחזור הביתה. תעריכי את עצמך, זה הרבה הרבה יותר מאחד - אפס, זה מאה צעדים קדימה לפחות, ועוד בצניעות... והמטרה... מתקדמת לאיטה אבל בבטחון. בסוף באמת לא תחשבי על זה בכלל. את מתמודדת עם זה עכשיו וזה במודעות, אבל עם הזמן ירד משם. אז יישר כוח והמשיכי כך, שלך אביב.

היי שמי שי ואני בן 26 כבר כ4 חודשים סובל מדיכאון וחרדות, הלכתי לפסיכיאטר והוא נתן לי כדורים "רמרון" ו"קסנגיס", ובמשך החודש שלקחתי את התרופה הצלחתי לצאת קצת מהבית, ממש לאן שהייתי חייב. בפגישה השניה סיפרתי לפסיכיאטר שמצבי אומנם השתפר, אני בקושי בוכה, שלפני הייתי מרחם על עצמי ובוכה מידי פעם. הפסיכיאטר נתן לי "סרוסקט" ו"סורבון" לקחת בבוקר ובערב להמשיך עם הרמרון ומידי פעם שאני לא מרגיש טוב לקחת "קסנגיס". לאחר מס ימים עם התרופות קיבלתי התקף חרדה הכי קשה שהיה לי ומאז לא יצאתי מהבית כשבוע שלם. אני מפחד מההתקף הבא כנראה. אני מאוד מתוסכל, האם החרדות יעלמו פעם? האים אני משתגע? האים אני משוגע שלוקח תרופות שישגעו אותי יותר? מה לעשות??????????????????????????????????? אני הייתי אדם מאוד חברותי, והיום אני לא רוצה לראות אף אחד.

היי שי קודם כל חשוב לי לציין בתור עידוד ----- שיש חיים אחרי החרדות! זה עובר! דבר שני רציתי לספר לך שגם אני סובלת מחרדות שקפצו עליי כך סתם פתאום , ואני לא מצליחה להשתחרר מהן. אבל אני יכולה להגיד לך שאחרי טיפול (אני הלכתי על הכיוון האלטרנטיבי) ואחרי דיונים רבים עם עצמי(כן,כן עם עצמי) , וכמו כן גם אחרי שלמדתי כמה שיטות הרפייה אני יכולה להגיד לך שאני מרגישה הרבה יותר טוב מבהתחלה. אם תרצה פרטים נוספים אשמח לעזור

אני לא מעט מתכנס בעצמי ומנסה להבין למה ואיך, אבל זה לא הולך במיוחד. אשמח לקבל דרכים לשיפור מצבי. אני חייב לציין שאני בחור שלא היו לא כל בעיות בעבר, אני בעל מראה טוב מאוד ותמיד היה לי ביטחון. נכון לכרגע אני ממש מיואש.

שי יקר, דיכאון וחרדות עשויים לנבוע מסיבות שונות, ומן ההודעה שלך קשה להבין את מקורן. אינני פסיכיאטר, ואינני רוצה להביע את דעתי על הטיפול התרופתי. עם זאת, כדאי שתתייעץ עם אנשי מקצוע נוספים לגבי השימוש בתרופות. טיפול נפשי, על-ידי פסיכולוג או פסיכותרפיסט, עשוי לשפר את מצבך גם ללא תרופות, גם אם הוא נמשך זמן רב יותר. אינני חושב שאתה משוגע, ואני מאמין שכל אחד יכול לשפר את מצבו. בברכה, דרור גרין

שי- אני מקווה שאתה עוד כאן... לדעתי אתה צריך ללמוד קודם כל להרגיע את עצמך . המצב הזה מאוד מלחיץ , ומי כמוני יודעת. וככל שהתגברו החרדות כך התגבר הלחץ. וככל שהתגבר הלחץ כך התגברו החרדות. ממש כדור שלג . צריך לעצור אותו, והדרך הטובה היא ללמוד להרגע ולהרפות את עצמך. זה עזר לי להתחיל לקבל את שאר הטיפול שניתן לי. במידה שתרצה עוד פרטים אני אשמח לכתוב לך ולעזור. בילי ועוד משהו- אני לא נמצאת הרבה בפורום , אבל אני אגיע .אז אל תתייאש אם התשובה לא תגיע מהר.

במצבי אשמח לכל אור בקצה המנהרה....

כל דבר שאני עושה בדרך להחלמה, מפחיד אותי, גורם לי לשנוא את עצמי ומכניס אותי לדכאונות. אני לא יודעת מתי זה יגמר...... אין לי מישהו ל-י-ד-י שאני יכולה להיאחז בידו ולצעוד איתו לעבר חיים טובים יותר.... יש לי את האנשים המקסימים פה, ויש לי את החברות שיוצא לי לדבר איתן רק בטלפון.... וזהו........ אני לא מצפה לטוב ביותר, כי זה לא מתאים לי אני לא מסוגלת לומר שאני חזקה בכוחי ובנפשי ושאני שלמה עם ההחלמה אני לא יכולה אפילו לומר שאני חולה.... שקיימת אצלי הפרעה באופן חד-משמעי......כי אולי אני סתם דפוקה....?! באיזה שהוא שלב אתה מגיע לסף שפיותך.... אני מקווה שאצלי השלב הזה יתאחר כמה שיותר כדי שאני לא אגיע למקום אחר, לא שיהיה למישהו איכפת.... אפילו בשלב מתקדם שכולם חושבים שאתה יציב נפשית בגלל שאתה עולה במשקל...... במבחינתי זה בולשיט!!!!!!!!!!!!!!

ג'קי, את חייבת להאמין בעצמך. עדי

זו הבעיה, שאני לא !!!!!!!!!!!! מה אני יכולה לעשות עם זה......?! תודה שהגבת, מתוקה.

היי ג'קי! אל תתייאשי - תזכרי שעשית כבר כברת דרך ארוכה-ארוכה מהרגע שבו התגלתה הבעיה שלך ועד עצם היום הזה! אחכה לך היום באיי.סי.קיו ונדבר בהרחבה אם תרצי! אוהבת אותך! מי אם לא "אחת"?

הי........... ........אני תוהה מהיכן להתחיל, לאיזו מצוקה שלך להתחבר קודם. אני בוחרת להתחבר אלייך כיישות אחת, כמכלול ללא אבחנה בין הכוחות שמניעים, או מעכבים אותך.....טוב?! תחושת הבדידות שמלווה אותך כואבת, אני גם לא ממש יודעת עלייך יותר מדי כדי להבין מהיכן הכל נובע, ואלי את בבחינת "הסיפור הקלאסי" של בחורה שסובלת מהפרעות אכילה , מחלה שבגינה כולם התרחקו, ונותרת לבדך במערכה........... נכון, תמיד יותר כייף שיש משהו לידך שיחזיק את היד וילווה בתהליך, אבל jacki, אפשר גם בלי, האמיני לי. חווית הביחד, תהיה אמיתית ונכונה יותר לאחר שאת תעברי תהליך של קבלה עצמית והחלמה, ולא בגלל שאת מרחיקה את הבריות, אלא בגלל המוכנות הנפשית להתמודדות עם זוגיות , עם מחויבות כלשהי. את צריכה להיות עכשיו מחויבת אך ורק לעצמך. למחלתך, ויותר מכל להבראתך. להשקיע את כל המשאבים בעצמך. זוגיות היא לא רק תמיכה, זוהי דואליות, שתצריך השקעה מבחינתך על חשבון הכוחות שאת צריכה להקצות להבראתך. אז עשי שימוש בנו, האמיני , תמיכה ללא גבולות , ללא תמורה מקבילה לתמורה שמצופה מבן הזוג במצבים כאלה. ותחושת הרמייה, אל תחושי כמי שמרמה עצמה. כתבתי למישהי ואנג'ל אתמול ואני מרשה לעצמי להשתמש במטאפורה זו שוב כי היא כלכך נכונה , נכונה לגבי כולם כאן בפורום . "התפוח לא אדום לפני שהוא ירוק". את צריכה לעבור את השלב הזה, בדרכך שלך, אז מה אם לדעת כולם (סובבים, רופאים וכ"ו) העלאת משקל משמעה חזרה לסורך, אם את צריכה יותר מזה תדרשי! אל תעמיסי על עצמך אל תאיצי תהליכים. מי שאמר שלקבל את ההחלטה להבריא זהו בבחינת המכשול העיקרי טעה. קשה עוד יותר לשכנע את עצמך כל פעם מחדש כשיש איזשהו קושי שצדקת בהחלטתך. ולכן אני פה וכל השאר. לחזק את ידך. לא רוצה להשתמש בטרמינלוגיה הנדושה "יהיה בסדר" סתם כדי להרגיעך. אבל אני אכן מאמינה כי ביכולתך לתת משמעות אמיתית וחזקה לביטוי הסרקסטי הזה. מקווה שהבנת, התחברת, וחשוב יותר הפנמת........אני כאן אם את צריכה, השמיעי קול. שרון

תודה שהגבת, אני מרגישה שכן יש איתי מישהו. בקשר לזוגיות, אני עדיין לא הגעתי ממש לזה. וזה לא הקטע שאני כל הזמן צריכה אנשים מסביבי ממש לא, להיפך, אני אחת כזאת שצריכה את השקט שלה. רק שהמצב הזה, הרחיק ממני את כל העולם, אני הרחקתי מעצמי אותם. ועכשיו הצלחתי להחזיר אותם....... כי אני מסתכלת קדימה......ולא חוזרת אחורה..... אבל אני מרגישה שכאילו בסביביה שאני חיה אף אחד לא מבין, אני מסתדרת עם זה, כמו שהסתדרתי שנה וחצי בתןך עצמי, אבל זה קשה לי כי אני מתגעגעת לאנשים (חברות), שהיו מקשיבים לי באישפוז, ומבינים כל מילה שאני אומרת... אבל את יודעת מה? חשבתי על משהו, עכשיו אני יוצאת לעולם האמיתי, ששם קצת קשה לאנשים להבין את המניעים של הפרעות אכילה, את כל ההשלכות של זה, את הנפש הפגועה, והרגש שצמא למשמעות ולחיים. אז כשאתצהיוצא לחיים האמיתיים אתה חייב לדעת ששמה אנשים הם בדר"כ קרים, לא הכי מבינים, רוצים לדבר ת'כלס, ולא תמיד על רגשות ועל בעיות עם אוכל, הם לא מבינים ת'קושי ואני לא טורחת להסביר. נוח לי להיות זאתי שלא מספרת, תמיד הייתי אחת כזאת, למה שעכשיו זה ישתנה? ממילא לאף אחד לא איכפת....... אז תדעי שקיבלתי את הצעתך לעזרה ולתמיכה בחיוך נחמד, שמחתי לראות את תגובתך אחרי שחזרתי מהליכה של שעה ומשהו, כ"כ נהניתי, רציתי ללכת יותר, אבל חברה שלי אמרה לי לא להגזים...... אז תדעי שכמו שאת בשבילי, אני בשבילך, תמיד, בכל עת...... ממני.

ג'קי מקסימה, אין לך אף אחד לצעוד איתו יד ביד, תמצאי לך אחד כזה, מתחת לאדמה אם צריך. תהפכי את העולם ותמציאי אותו, האדם הזה חייב להיות שם עבורך, ההתמודדות הזו קשה מדי לעשות אותה לבד, ואני נמנעת מלכתוב בלתי אפשרית, למרות שזה מה שאני באמת חושבת. חלק מההפרעה היא תחושת הבדידות, וההרגשה שאף אחד לא נמצא שם עבורנו, שאנחנו לא חשובים מספיק למישהו כדי שישקיע וילחם איתנו, הלו כל האנורקסיה הזו זה קריאה לתשומת לב ולאהבה של אנשים, הדמות של האפרוח הקטן והשביר שצריך לדאוג לו ולטפח אותו, בגלל זה חייבים את הדמות המלווה, שתבטל את כל התחושות הקשות הללו. שיהיה לה אכפת מספיק מאיתנו, שתישאר איתנו גם כשהכי חרא, והכי שחור, כמו עכשיו, שלא תברח, שתרגיש מה עובר עלינו, ואני יגזים גם ואמר... שתאהב אותנו, כמו שאנחנו, ורק אז אפשר באמת להתקדם קדימה. רק אז אפשר לראות שאנחנו ראויים כמו שאנחנו בעיני אחרים, ורק אז אנחנו לומדים לקבל את עצמנו גם כן, עם המגבלות, ועם התחושות הקשות. ואת צודקת, כבר אמרתי לך כמה פעמים, המשקל לא מעיד על כלום !!! רק על זה שמכריחים אותך לאכול או שאתה מרגיש הכרח לאכול, מה שחשוב זה מה שמתחת, בנפש, ברגש, איך אתה מרגיש ? טוב ? רע ? נאחס ? בחרא של החיים ? והמשקל לא משקף את זה. את זה רק את יודעת, ואת זה את חייבת לספר למישהו שידע מה עובר עלייך, וידע איך לעזור לך. וגם לנו, כי זה טוב לספר בכל מקום, זה מקל קצת על האבן שרובצת על הלב בימים הקשים יותר. והיום זה יום קשה יותר עבורך, אבל כבר היו טובים יותר, ואני יודעת שגם יהיו... ויהיו גם עוד משברים... נתמודד לאט לאט אם כל יום ותחושתו הוא. אם תרצי ביחד איתנו, אם תבחרי לשתף, גם בטוב וגם ברע. ובכלל מה זה סתם דפוקה ? למה את מתכוונת ? כי גם אני אומרת את זה על עצמי לפעמים, שאני לא נורמלית, מופרעת, אבל המטפלת שלי טוענת שאף אחד מאיתנו הוא לא נורמלי, כל אחד הוא מיוחד, וזה היופי. להיות בנורמה זה משעמם !!! ליהיות ייחודי זה כבר מספק. שלך, אביב.

זה היה יפה, אני אקח לתשומת לבי זה היה מהלב, נכון? אני הרגשתי את זה........ יש לי שתי חברות שגם הןבעלות הפרעת אכילה, אני חושבת שהן החברות הכי טובות שאי פעם היו לי, זה כאילו שהן תמיד מקבלות אותי, בכל שעה ובכל זמן, הן תמיד ייעצו לי מה לעשות, אני חושבת שאלו האנשים שעזרו לי עד עכשיו ועם לב כמו שלהן גם יעזרו בעתיד ולא יוותרו, כי אני חושבת שחברות שנבנתה על נסיבות כאלה - אי אפשר לפרק....!!!! זה לנצח.... שלך, והמון תודות, ממני.

ככה אני מרגישה......

לפעמים, שקורה משהו טוב,שמצליחים להרפות קצת מהדכאונות ומהחרדות , להתחבר קצת אל העולם ולצאת קצת החוצה , מתחילים לפחד. זה לא רגש לא הגיוני,לא מציאותי.גם אני שם.סיפרתי לך. את לא שום דבר בלי המחלה.גם אני לא שום דבר בלי המחלה. אם הייתי מאמינה בזה,לא הייתי מנסה אפילו לצאת. אני בטוחה שגם את ואם לא- אז זה יבוא עם הזמן:). מקווה מאוד בשבילך, ואוהבת אותך אנג'ל.

גם אני אוהבת אותך נורא נורא נורא :-) תודה שהגבת, יכול להיות שאת צודקת..... שלך לעולמים, אני. (אמאל'א, כמעט רשמתי כאן ת'שם האמיתי שלי, בלב לבו של הפורום, אמאאאאאאאאאאאאאאא, אני לא רוצה לדעת מה היה קורה אם באותו הרגע ההודעה הייתה נשלחת, איזה פחד...., לא משנה )

שלכולנו יהיה חג שמח!! אני הולכת עכשיו ועד יום שלישי לא אהיה בעבודה, אז בגלל זה הקדמתי עם ברכת החג :-) אביב - שהשמש תמשיך לזרוח לך בלב!!! את עוד יותר נפלאה כשאת מאושרת!!! מישהי - שתהיה לך קצת מנוחה בימים הקרובים ושגם לך יהיו ימים שמשיים מאוד! ולכל השאר, שאני מכירה קצת פחות - שהחופש יביא איתו מנוחה ונחת וגם שמחה! אוהבת, ללה

חג שמח...........זוהר ומחבק גם לך ללה. ומזל טוב.........מעט באיחור.

ללה, חג שמח גם לך, למרות שבטח פספסתי וכבר הלכת. אל תדאגי השמש תמשיך לזרוח, ואם לא תעשה את זה מעצמה, אני אלך ואביא אותה להקרין מאורה, בשבילי... ובשבילכם... שלך, אביב.

חג שמח גם לך ללה. אני מקווה שתוכלי להנות ממגוון האוכל שמציע החג... :) טלי פרידמן

איפה נעלמת ? אני מקווה שהכל בסדר אצלך ! את לא מתגעגעת ? אני כן, מאד !

קיבלתי את החיבוק. איזה מסר חמוד! אני מתארת לעצמי שתראי את ההודעה רק אחרי המסיבה בבית-הספר, ואולי זה יהיה כבר לא כל-כך רלוונטי, אבל קראתי את ההודעות שלך לאביב, וחשבתי שאת מכינה את עצמך לאכזבה. כאילו את אומרת לעצמך- יהיה לא משהו, ואם באמת יהיה לא משהו- לא תתאכזבי. זאת דרך להתגונן מכאבים שמזמנת לנו המציאות, ואני כל-כך מבינה את הצורך להתגונן. רק שצריך לקחת בחשבון דבר אחד- הדיבור הפנימי הזה עלול להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה. אם את אומרת לעצמך- אני הולכת למסיבה של הילדים החולים והחריגים- את תראי בעיקר חולי וחריגות. ואולי תפספסי- את ההצלחות, ההשגים, המאמץ, הבדיחות הפנימיות, ההתחכמויות, ועוד דברים יפים שקורים במסיבת סיום בית-ספר. אני נזכרת בארועים דומים שבהם השתתפתי, וכבר מתחילה להתרגש. ההשגים של הילד שלך, ושל החברים שלו, הם לא השגים יחסיים. הם השגים מוחלטים. ומותר לך, ולשאר ההורים להיות גאים ושמחים בילדים שלהם. בלי להשוות ובלי להתבייש. אני גאה בך ושמחה בשבילך, היום ומחר הם נקודות ציון בחיים שלך. את-כמו כולנו-קיבלת מה שאלוהים החליט. וממה שאני רואה, ואיך שאני מכירה אותך- את עשית עם זה המון! הרבה הרבה בריאות וכוח, מתוקה שלי. אחזור עם עוד איחולים- מחר.

רחל, אז למה אני מרגישה רע עם הדברים ? למה אני לא מסוגלת לראות את ההשגים... ואני לא עושה השוואות ! אני רק רוצה שהוא יהיה נורמלי ! זה הכל ! וזה יותר מידי ! קשה לי לקבל את ה- לא פה ולא שם... בין האי שפיות יש גם המון שפיות ... ואני לא מצליחה לחבר בין השניים ! אביב היקר העדיף להישאר בעבודה והוא שאל.. מה לאבא לא חשוב לבוא למסיבה? או שהוא אמר שהוא מיתרגש מאד אז שאלתי אותו האם הוא רוצה כדור הרגעה והוא ענה "מה? אסור להיתרגש, אני הולך למסיבה ,לא ללוויה... ואז באה גברת רוח והוא התחיל לשוחח איתה... נו, אז תציעי לי את איך להתמודד עם הדברים.. בינתיים ביי והמון חיבוקים גדולים