פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
היי גם אני התגעגעתי. מה זאת אומרת אין לך עם מי לחגוג?- מה אני עז?!?! ת'אמת גם אני לא ממש חגגתי, כי בעלי עוד במילואים. והוא אמנם חזר היום מוקדם בבוקר הביתה , אבל הוא ישן עד הצהריים , ועד שזזנו..... הוא עכשיו כבר בדרכו חזרה למילואים. יש לו עוד שבוע וחמישה ימים (אבל מי סופר ?). לפחות מחר הוא חוזר לחופשה עד יום שלישי בערב, וזה יעביר לי קצת את הזמן יותר מהר. מה שלומך? ראיתי את מה שכתבת קודם על זה שאת לבד. אז רק שתדעי לך מאז שאת כאן בפורום את לא לבד. אני מרשה לעצמי לומר לך בשם כולם שכולנו איתך. תכתבי לי עוד שלך בילי
תראי כמובן שאת מישהו לחגוג איתו אבל אני התכוונתי לחבר. מישהו מהמין ההפוך לנו. זה פשוט היה מבאס כי אני בשלב ששוב אני רוצה קשר עם מישהו אבל מצד שני אני מתה מפחד ובכלל ההרגשה היתה אתמול לבד מבחינת הכל- -נשארנו מעט חברות בארץ ולא יכולתי להיפגש עם אף אחת מהן ובכלל אני נופלת אחורנית - שוב מקיאה. טוב מה אני מעמיסה עלייך כל כך הרבה שיעבור לך הזמן הכי מהר ושהפשוש שלך ישוב אוהבת שרה:-))))))))))))
שלום, איך עבר סופהשבוע? שלחתי לך 5 מיילים במשך היום... האחרון הוא די אופטימי. עברו עליי יומיים לא קלים אבל אספתי את עצמי עכשיו, לפחות כך אני מקווה ורוצה להאמין. מדהים שבכל פעם שעליי להתגרד ולהתקלף מהריצפה,עוד ועוד חלקים ממני נשארים דבוקים אליה.בסוף לא ישאר גם מה להרים. יהיה טוב, אני שלווה ואופטימית עכשיו, שווה לנצל את זה ולו לכמה שעות. תרגישי טוב, ושיהיה לך המשך יום נעים, חסרת-זהות.
אינשם, קיבלתי. שלחתי לך בחזרה גם מייל קצרצר. שבוע טוב, טלי פרידמן
vvvv
קרובת משפחתי ילדה לפני כ -6 שבועות. לאחר כשבוע יים החלה להראות סימני חרדה,וחוסר קשר עם התינוקת. חלק מהזמן היא מטפלת בתינוקת ובכל הזדמנות מנסה להתחמק מכך. יש לה עליות וירידות במצבי הרוח, וגם קרה לה שהיא הראתה סימני ניתוק מהמציאות. אירחנו אותה כשלושה שבועות על מנת לעזור לה להתאושש, לבסוף היא החלה לתפקד כהורה. כיום היא בביתה ולפעמים מתקשרת וטוענת על לחצים נפשיים ומועקה רבה. ולאחר מכן היא מתפקדת היטב, ללא שום סימני מועקה. קופת החולים לא עזרה לנו בנושא שלה. קוראים לה לשיחות אך שיחותיהם אינן משפיעות. שאלתי האם היא זקוקה לטיפול אינטנסיבי יותר או שזה דבר החולף כרגע?, והאם יש טיפול אחר מומלץ.
יעקב שלום רב, לדעתי יש מקום להתייעץ עם איש מקצוע, שיאבחן האם קיימת בעיה כלשהי, ואם כן מה מידת חומרתה ומה ניתן לעשות. בדרך כלל איבחונים שכאלה נעשים על ידי פסיכיאטרים. אפשר לעשות איבחון גם דרך קופ"ח. שבוע טוב, טלי פרידמן
שלום יש לי או למעשה לידידה שלי בעיה שגורמת אי נעימות גם לי ולשאר החברים שלי ושלה גם יחד (אנחנו קבוצה די גדולה של חברה) היא כרגע לבד ובדיכאון ולא משקיעה בעצמה היו לה כבר חברים וכלום לא הסתדר זה מונע מאיתנו לצאת בזוגות אתה ביחד (כי לא נעים לה ו...לנו לידה) אסור להזכיר לידה שום דבר שקשור בזוגיות. מה עליי או עליינו ,חבריה לעשות באיזשהו שלב כבר זה נמאס אבל לא רוצים לפגוע בה?
(אני פשוט רוצה להבין את זה טוב יותר) אתה אומר שהיא נכנסה לדיכאון, למה? קרה משהו? כשאמרת שאסור לדבר לידה על זוגיות אז זה אומר שהיא נכנסה לדיכאון שגלל זוגיות/קשר שנגמר/לא הצליח? עכשיו קראתי שוב את מה שכתבת ונראה לי שניסית להגיד שהיא נפגעה מקשר כלשהו, ואם זה מפריע לה עד כדי כך, אז אולי כדאי לכם לנסות להכיר לה מישהו, אני מצפה לתשובה ממך בסיגנון: "ניסינו אבל היא לא רוצה", אבל תנסו אולי לעשות את זה בלי לשאול אותה, ואם זה קשה לה לראות אתכם יוצאים בזוגות, אז אולי כדאי שהיא תתרגל (אני רצינית, אני לא רוצה להישמע רעה ומגעילה), אתה רוצה לומר לי שאף אחד מאותם חבר'ה שלכם חווה אי פעם פרידה? כל אחד חווה את זה, פרידה/ניתוק מאדם אהוב, אבל כדי להתגבר על זה אתם צריכים להיות שם בשבילה גם ברגעים המחורבנים ולא רק ברגעי שהיא שמחה... סתם ניסיתי...אתה לא חייב לקחת את זה איתך...
רר שלום רב, אין הרבה מה לעשות פרט מלהתחשב בה ובמצב בו היא מצויה. תמיכה חברתית לצד שילוב של המציאות (אתם יוצאים בזוגות) היא נוסחא קשה ליישום, אך אפשרית. בברכה, טלי פרידמן
אני יודע מה הבעיה אצלי ....קדם כל תמיד הייתי כזה ולא משנה עם איזו בחורה הייתי יש לצין שאני בן 24 ...אוליי זה משמעותי...אבל החברה האחרונה לפני החברה הנוכחית שלי עכשיו בגדה בי בשביל משהו אחר וכנראב שזה הגביר עוד!!!יותר!!! את הקנאות אצלי 1)אבל השאלה מה לעשות עם המידע הזה .....איך להתגבר או לשנות דברים? 2)איזה כיוון מחשבה או דרך היית מציעה לי במקרה הזה?
היי שלום קוראים לי נטעלי את מדברת על חברה וקבוצות וזה בדיוק בעייה שגורמת לי סבל מימנה אם את כאן הרבה ומוכנה לעזור לי השמח מאוד
שלום יש לי בעיה חמורה.. אני קנאי פנאטי לחברה שלי וזה מציק לה מפריע לה וגורם לחיכוכים רבים כל זה בגלל שפעם משהי בגדה בי ולכן יש בי פחד כל הזמן איך ניתן להתגבר עליו נ.ב אני הולך לייעוץ כבר כמה זמן ויש!!!! תוצאות אבל רציתי חוות דעת נוספת
תציב את הקשר שלך עם חברה שלך כמטרה. תיקח בחשבון שאם אתה תמשיך עם הקנאות אתה תמשיך עם אותם חיכוכים, ותשאל את עצמך שאלה: האם אתה בוטח בחברה שלך ואתה מאמין בקשר הזה? אם התשובה שלילי, אני לא יודעת מה לומר לך, אם היא חיובית, אז התשובה מובנת! כי אם אתה מאמין בקשר וסומך על חברה שלך, אתה צריך לומר לעצמך שהקנאות שלך היא בכלל לא רציונלית, כי אתה הרי סומך עליה, אוהב אותה ומאמין בכנות שלה, אז במה יש לפקפק פה?
R שלום רב, שמחתי לקרוא שאתה הולך לייעוץ. לדעתי זו התשובה לשאלתך. הייעוץ אמור לסייע לך להבין את ההתנהגות שלך, את מקורותיה, ואיך מתמודדים עם זה. אתה עצמך כותב כי ישנן כבר תוצאות, אז תן לדברים להתהוות ולהתבשל בתוכך. זה לוקח זמן. ואין פתרונות קסם, של בן-רגע. אני מאחלת לך המשך חיים זוגיים משוחררים ומהנים, טלי פרידמן
היי טלי, שלחתי לך שני אימיילים היום, אף אחד מהם לא דחוף, ההסברים בפנים. אביב.
רק רציתי לשמוע מה שלומך ואיך את מתמודדת . את לא חייבת לענות , רק שתדעי שאני חושבת עלייך... שלך בילי
שלום רב !!! אני בחור בן 26 שסיים את לימודיו ועובד במשרד כלשהו וגר עים ההורים. אני מגיע לפורום מיכיוון שאני חושב שהבעיה שיש לי היא נפשית כניראה אולי אני טועה. אז ככה הנושא הוא חרדה מאיידס ומבדיקות איידס. אני בחור נורא נורא פדנט מסודר ונקי וקרא מה שקרא הכרתי בחורה מהאינטרנט שהיא קצינה וככל הניראה רצינית ושכבתי איתה ללא קודום כ חמישה פעמים . לאחר צפייה בתכנית סקס והעיר הגדולה נכחתי לדעת שאני אולי צריך לעשות בדיקות כאלה לאיידס . הבעייה היא שהייתי צריך להמתין שלושה חודשים עד הבדיקה כי זה הזמן שנקרא תקופת חלון עד שבכלל מזהים משהו חלילה. טוב אז המתנתי ואפילו אולי אבדתי קצת שפיות . נתמכתי ע"י ד"ר רשפון מהאתר של WALLA הוא היה נחמד ועדכן אותי בשאלות מטרידות כמו אים בודקים איידס בתרומת דם או איפה עושים בדיקות והסביר לי שיכויי נמוכים להידבקות . הרגיע אותי קצת ועוד שבוע מגיע מועד הבדיקות סוף סוף אני יודע באמת שסיכויי למחלה נמוכים. אני אלך להיבדק או לתרום דם כי שם זה גם נבדק הבעייה שלי היא שאני משום מה לא סומך על אף אחד מבחינת סטריליות גם אים אני אראה מזרק חדש לבדיקות לא יודע אים זה יעזור מצד שני אני פוחד ללכת לבדיקות בקופת חולים כי השם שלי יופיע על הצג כאחד שעשה תבדיקות האלה ואולי זה יתן רושם רע. כל השלושה חודשים האלה היו עינוי יותר גרוע מגיהנום ואני פוחד שלאחר שאתרום דם או אבדק יופיעו לי מחשבות שוב של אולי הסטריליות לא הייתתה טובה. כדי להחליט מה אני עושה כבר נדרתי נדר שאני אתרום דם אבל זה לא הרגיע אותי. נכנסתי לאתרי פסיכולוגיה הפכתי עולמות באתרים ממליצים לפנות לפסיכולוג כי זה מסוכן. אני בחור עים ראש על הכתפיים ומפחיד אותי מה עוד יקרה לי אויה לי. מפחיד אותי כי אני לא מרוכז בעבודה ומוצא תמיד סיבות ממה לילחץ. העבודה פתאום לא מעניינת . כל תשובה שאני נותן לעצמי לשאלה פתאום מופיע עוד שאלה ??? אני רוצה לנקות את הראש להיפתר מדאגות ולהמשיך להצחיק. בחורה שיצאתי איתה הרגישה שאני עצוב ועזבה אותי וזה לא אחת. בקיצר אני תמיד פותר לעצמי את הדיכאונות אבל כדי לצאת מזה אני צריך כאן יעוץ מה לעשות אני צריך תשובה לשאלת הסטריליות איך אני משכנע תצמי. אין לי כסף לפסיכולוגים ואני לא חושב שאלך אליהם. החיים שלי נהרסים לי מול העיניים ובכלל זה מפחיד אותי שאומרים באינטרנט שדיכאון וחרדה מאיידס זה יכול להביא למחשבות אובדניות !!! מפחיד כי אני אוהב את החיים !! פשוט צריך פתרון מה לעשות ללא פסיכולוג אים אפשר אשמח לקבל תשובה באמת רצינית ועיניינית לחרדה שלי מחשש מבדיקות ותרומות דם מהסטריליות בברכה הלחוץ !!!
שלום לחוץ, אם אתה אוהב את החיים, לא סביר שתסבול ממחשבות אובדניות, וחרדה מאיידס איננה קשורה דווקא בדיכאון. נראה לי שאתה מערב מושגים שונים, ואולי כדאי לעשות בהם קצת סדר. ראשית, החרדה שלך מפני איידס מובנת ומוצדקת. בימינו לא כדאי לקיים יחסי מין עם אדם זר ללא שימוש בקונדום, ובאמת כדאי שתיבדק כדי להסיר מעליך את החשש. עם זאת, מובן שהסיכוי להידבקות קטן ביותר. נראה לי, שהחשש שלך מהידבקות אכן מצביע גם על קושי נפשי, הקשור אולי גם במה שאתה מכנה 'פדנטיות' ובחרדה שלך מחוסר 'סטריליות'. חבל שקשיים מסוג זה משבשים את חייך, ולמרות הקושי, כדאי לקבל יעוץ מקצועי ולפנות לפסיכולוג. אם קשה לך לממן טיפול, אתה יכול לפנות לקופת-חולים ולבקש הפניה לטיפול. לעתים יהיה עליך להמתין זמן מה לתחילת הטיפול, אך העלות תהיה נמוכה. בברכה, דרור גרין
ד"ר גרין היקר תודה רבה על התשובה השאלה נשאלת היא כזאת . את כל התשובת לשאלות הדיכאוניות שלי אני נתתי לעצמי והמשכתי להיות מי שאני חייכתי והלאה בחיים. אני כנראה גדלתי במנטליות חרוצה וחרוטה במוח שאולי פסיכולוג זה דבר שכדאי תמיד ללכת אליו . אני מקווה שאתה לא כועס שאני אומר את זה אבל בתוך תוכי אני מאמין אוליי שיכול אדם מסויים להיתגבר . קשה לי ללכת לפסיכולוג ומבחינתי אים עשיתי תצעד הזה אז זה יפריע לי קצת או הרבה אני מכיר תצמי מה שאני מבקש ואים אני כבר פה בהמשך להודעה הקודמת מה את ממליץ לי בקצרה שלא לחשוש מסטריליות ואיך לנקות תראש בלי פסיכולוג שצריך ללכת אליו !! אני מקווה שאת מבין אותי בברכה הלחוץ חייב תשובה מעשית בבקשה בבקשה בבקשה
מעניין....ממחט סטרילית אתה מפחד....ולהכניס תקטן בלי קנדום אתה לא מפחד חבוב אם לא תעשה תבדיקה .....בחיים לא תרגע ואף פסיכולוג /ית לא יעזור לך.....אז חבל על הדיבורים תזיז תתחת ותעשה בדיקה ואז קח פרי ותיהיה לי בריא!!!!
היייייי למה את כבר לא עונה לי? רשמתי לך בדף הבא ואני ממש כול יום מחכה לתשובתך בילי את חושבת שאם הייתי לבד כול הזמנים האלה בצבא זה ימשיך??? אני נורא קשה בלפתח שיחות וקשרים אייך מצליחים??? אני מפחדת שוב פעם לעשות את הטעות כמו תמיד, מקום חדש אנשים חדשים ואני לא יוצרת קשר אם אף אחת ובינתיים כולם מתחברות ואז אני לבד ואז עוד יותר אני מתרחקת מיהם. כי אני נורא מפחדת להתגלות ואז יוכלו לפגוע ביי ככה הם לא מכירות אותי. בילי כואב לי בנפשי כבר כול הזמן לשתוק ולשתוק פשוט אין לי מילים לדבר אני עוף מוזר?
לא כתוב אבל אני משערת שזאת נטעלי , נכון ? אז קודם כל אני מצטערת לא ראיתי את ההודעה שלך ממקודם. לפעמים אני כל כך עסוקה שאני בכלל לא מצליחה להגיע לפורום , ואם אני כבר מגיעה זה לזמן מאוד קצר. בקשר למה ששאלת- כמו שכתבתי לך קודם, לדעתי לעשות צעד חריף מבחינתך לשרת בבסיס סגור לא יעשה לך כל כך טוב. גם ככה את הולכת למקום חדש , עם אנשים חדשים, אז עדיף שבכל מקרה ישאר לך פתח המילוט, והוא לחזור הביתה אחה"צ. ואם תראי שעם הזמן את יותר בטוחה בעצמך ( וכמו שכבר הזכרתי הצבא גרם לי להשתנות ולהיות הרבה יותר פתוחה ) , אז תמיד תוכלי לבקש לשרת בבסיס סגור. אני בטוחה שזה עניין של זמן עד שגם את תפתחי ויהיהלך קל יותר בין אנשים חדשים. אל תתייאשי , וגם אל תתבאסי מזה. אז מה אם קשה לך להתחבר מהר? כל אחד והקצב שלו. אני יודעת שזה מפחיד אותך (הייתי שם זוכרת ?- ולעיתים אני עדיין שם ) אבל קחי הכל בפרופורציה. יש דברים הרבה יותר גרועים בעולם. וזה שקשה לך להתחבר עם אנשים לא יהרוג אותך , נכון ? חוץ מזה עובדה שאיתי התחברת די בקלות. מה שכתבת לי בהתחלה ישר משך אותי לכתוב לך בחזרה. ככה שמבחינתי את ממש בסדר. אז שיהיה לך בהצלחה , ותמשיכי לכתוב לי. שלך בילי
אתחיל שוב בעניין הטכני. משום מה גם כשאני חוזרת לפורום וגם כשאני לוחצת על כפתור רענן מופיעות לי ההודעה הראשית ומספר התגובות ללא השרשור. כדי לראות את התגובות אני חייבת להיכנס להודעה הראשית. כך זה מופיע לי בכל ההודעות הכתובות. האם כך זה צריך להיות? בחיי שאין לי שמץ של מושג. ובאותה הזדמנות אני רוצה גם להודות גם לדרור גרין ולך דפני הנפלאה(נראה לי שהדמיון ביננו באמת רב) גרמתם לי להתרגש. אם יהיה משהו קטן שאוכל לתרום עקב נסיוני הענף לא תהיה מאושרת ממני גם אם זה במחיר של קצת יותר חשיפה. ובנתיים הייתי רוצה לאחל לכם שבת שקטה ושלווה. חישבו מחשבות חיוביות זה עוזר. נויה.
יש לי רעיון את רואה את הרשימה למעלה? "רשימת פורומים","שאלה שאלה" וכו? לחצי על פזר תגובות או פרוס תגובות אם יש דבר כזה... זה יפתור את הבעיה
תודה נו ניים. זה הצליח ובגדול. וואו. ממש תודה. נויה
ושוב אני בד ביום שבת ואין אף אחד שישגיח עלי שיגן עלי מפני האוכל מפני האוייב הכי גדול שלי ושוב אני לא ידעת לבקש עזרה ולא יודעת לומר את מה שאני רוצה כל כך לבד כל כך בודדה וכל מה שאני רוצה זה לבכות וגם הבכי לא יוצא וכל מה שאני רוצה זה חיבוק חיבוק דב אוהב וגדול אבל איפה הוא?????????
שרה. ימי שבת יכולים להיות קשים מאוד ובודדים מאוד. אני מכירה את זה. מרגישים כחיה כלואה וכל חשבונות הנפש והרחמים העצמיים צצים להם פתאום. אני הרבה פעמים גם בתור ילדה הייתי מדמה כאילו שיש איזו פיה(אני יודעת שזה נשמע מוזר) שבאה ומחבקת אותי חזק. לא שזה מה שיעזור אבל נסי אולי בכל זאת לטפל בעצמך? להחליט שהיום את עושה למען עצמך דברים טובים. מפנקת את עצמך. אפילו בכוח בצורה מלאכותית. איזו מקלחת חמה? או קרה בעצם. מוסיקה שאת אוהבת. משהו נוח ללבוש. לי יש גם כלבה שאני אוהבת שעוזרת לי. ונגישות האוכל? הממ... נסי אולי להכין לעצמך ארוחות שאת אוהבת. בזמנים מסויימים. אני יודעת שבתיאוריה אפשר להגיד הכל אבל אופן היישום הוא שבעייתי. בכל מקרה אם יש מישהו שאת בכל זאת יכולה לדבר איתו ולמצא פורקן זה יכול להיות נפלא. ואם לא אז מה יותר טוב מחיבוק וירטואלי?. אני פה באם תרצי. נויה
לשרה, הזדהות עמוקה ממני אליך, אילו לפחות היה לי מחשב בבית ולא הייתי צריכה לבוא למקום העבודה המעיק הזה ועוד ביום שבת בשביל להשתמש בו, אבל זה בהחלט שווה אם זה אומר שאני יכולה להכנס לפורום. נעים מאוד שרה, אני יעל. (-: (-: (-: (-:
שרה יקרה, גם אני לבד.. מאוד לבד: לא נעים , מתסכל, כואב, גורם לדיכאון. לפחות תדעי שכמוך עוד רבים, צרת רבים חצי נחמה. צריך ללמוד לחיות עם הלבד, או לחפש מוצא....ואני בטוחה שאפשר!
לאביב, ג'קי , שרה1 , נטעלי , טלי , ולכל מי ששכחתי........... שיהיה לכם יום האהבה שמח. אל תשכחו שגם אם זה לפעמים לא נראה ככה , והכל נראה שחור , תמיד יש מישהו שאוהב אתכם ורוצה בכנות לעזור. וגם אני אוהבת אתכם !! בילי
ובהמשך למה שכתבתי, אני רוצה לצטט שני בתים משיר...... love is being happy for the other person when they are happy being sad for the other person when they are sad being together in good times and being together in bad times LOVE IS SOURCE OF STRENGHT love is being honest with yourself at all times being honest with the other person at all times telling ,listening,respecting the truth and never pretending LOVE IS THE SOURCE OF REALITY אז זהו. לפי מה שכתוב פה יש לנו כאן בפורום המון אהבה........... ותאמינו לי שבגלל זה אני פה.
בילי התגעגעתי אליך. יום אהבה שמח גם לך רק חבל שאין לי עם מי לחגוג אותו:-(((((((((((((( מה שלומך חוץ מזה? בעלך סיים את המילואים? אוהבת שרה
יום אהבה שמח גם לך! שלך תמיייייייד, אני.
יום אהבה שמח גם ממני............. יעל
יש לי ילד מקסים מתוק ובריא אם אני אמשיך עם החרדות שלי לקיומו לא נראה לי שנמשיך להיות משפחה בריאה. מה לעשות?
מיקי, נראה לי שתמיד ההורים חרדים ודואגים לשלום הצאצאים שלהם. עדי
תודה על ההתיחסות. נכון חרדה טבעית ונורמלית זה בסדר אך אפשר תמיד לצמצם אותה
שלום רב, חרדה נובעת פעמים רבות מחוסר ידיעה, ויתכן וספרים, הרצאות או עילעול שוטף באתרים כמו horut.org.il horim.co.il - יהיה מה שיסייע לך. אבל, חרדה נובעת פעמים רבות מסגנון אישיותי. לרוע המזל, סגנון זה נוטה מאד להיות מועבר לדור הצאצאים, כך שכדאי לטפל בו, ומדובר בתהליך פסיכולוגי, למענך ולמען ילדך. פנייתך מאד קצרה. אם יגיע אלי, למייל האישי (בהקלקה על שמי המוכחל), משהו יותר מורחב עליך (הסטוריה קצרה, מהות החרדות, מיקומך) - אוכל להציע על המשך אפשרי בהתמודדותך. כל טוב, ודרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם
לד"ר יוסי אברהם:תודה רבה אני מקוה שהדברים הנוספים שכתבתי הגיעו אליך
רציתי לומר לך תודה על ההבנה שגילית בלילה כפי שאולי ראית,,,לא הצלחתי ממש לישון וגם קצת מציק לי לראות את הכינוי שלי מתנוסס ככה על עמוד שלם למרות שכולם עושים זה מדי פעם אני מרגישה קצת יותר טוב עכשיו יש כבר אור בחוץ ועוד מעט תזרח שמש יפה ומה שלומך בבוקר זה?
טוב,עכשיו כשהצצתי בשעון אני רואה שאור בחוץ היה כבר לפני שעתיים ככה זה שלא ישנים כל השעות נראות אותו הדבר....
אין צורך להודות. בדיוק בשביל זה קיים הפורום: פעם את היא הנתמכת, ופעם את זו שמעודדת ותומכת במי שמצבו קשה. צדקת - כולם תופסים מקום כאן בפורום, מי יותר ומי פחות. ולרובנו יש תקופות קשות, בהן אולי אנו כותבים יותר, תופסים יותר מקום. זה בסדר. מותר. בחלקה הקטנה והמוגנת הזו אפשר להיות את עצמך, את לא מכבידה, איש אינו רוצה שתיעלמי...!! שמחה שאת מרגישה יותר טוב. מקווה שתוכלי גם לישון קצת, לתת לעצמך לנוח מעט. עבר עלייך לילה קשה, ואת זקוקה לכוחותייך, עכשיו יותר מתמיד. אבל, אם תסתכלי מבעד לחלון, תיווכחי שצדקת: הנה זרחה שמש יפה, הנה חמק לו החושך המפחיד, המדכא. הנה מתחיל לו יום חדש, מואר באור בהיר. שיהיה יום טוב...
הייאוש שלי- לעולם לא ייקרא. הכאב שלי- לעולם בלתי נראה. הם מוסתרים יחדיו בתור חור שחור, מטושטשים ע"י ערפל אפור, מוקפאים בממלכה של כפור. מוחבאים בתוך הצרחות והצווחות, מוסווים בים שקרים ומסיכות, הם כואבים את המקום בו נצרבה הפרעת האכילה, החרדה, והבושה. "אז תחייכי ילדה יפה, ותספקי את רצוננו, כי מי את בעולם הזה? את עוד סוחבת בשבילנו." אני סוחבת בשבילי מתוך אופטימיות תמוהה, מתוך היצר לחיים, שבי דבק כה בעצמה. וכוחות יש לי המון, אני חשה בתוכי. מאגר בלתי נדלה, (ושוב הסוויתי את עצמי). סליחה,כבר לא יכולתי חססרת-זהות,טקט וצורה. בוקר-טוב לכולם.
למה זה צריך להיות מוחבא? למה לא לחשוף את הסודות? למה לא לגות את השקרים והסודות, לתת להכל לצאת החוצה, לקלף את כל הקליפות ו"לעבוד" עליהן? למה לא להיפטר מהן?
הלילה שלח ידים רכות אל הבתים שנרדמו ליד הים הלילה ליטף בשפתיים רכות את החול שנרדם לו מן הסתם אביב, זוכרת אותך מחכה עד בוש רואה שאת עוברת זמנים לא קלים ואני מצטערת שאני לא נמצאת שם איתך כדי לעזור אני איתך במחשבות תרצי או לא תרצי וכאן בסביבה בשעה הקרובה אוהבת טון
אנג'ל מה לעשות? עבורי תמיד תשארי מלאך... ראיתי שכתבת לי רק עכשיו אכן נכנסתי אתמול ממש לכמה דקות ולא ריעננתי את הפורום יצאתי אתמול בערב עם כמה חברים והיה מאד נחמד שלחתי לך אי מייל בוקר טוב שיהיה לך
דפני, אליאן... מצטערת שאני לא מתקשרת לא מגיעה להכל אוהבת אתכן המון
ועכשיו המחלה קשה מתמיד והרצון לבכות חזק ואני כבר לא אני עכשיו ואין שום כעס ויש רק עצבות שלגים של עצבות. ואני לא ממש אני ופתאום מרגישה שאיני מוצאת את מקומי לא כאן לא שם ואני לא אני ויש רק בדידות איומה וסודות אפלים. ואני רוצה לצעוק ולצרוח ואין קול ורק דממה ולבכות כבר איני יכולה והרצון למות ולא להיות חזק מתמיד ולהשאב לתוך מערבולת ולהתערבב ולא להיות או להיות כלום. ועכשיו אני כלום ואין אפשרות לברוח כבר ורק למות ולא להיות. רחלי
אז משום שאני לבדי כאן, ואין דבר אחר לעשות מלבד לכתוב (האפשרות האחרת היא ללכת להקיא- מה שאין), אמשיך (מקווה שבסדר). בספר "נשים אוכלות עצמן" כתוב שאחד הסימפטומים של המחלה (בולמיה) הוא תלות, נגררות ועוד. היום הרגשתי שתי תכונות אלו על בשרי... בכלל אני כבר לא אני, הכל עושה בצורה אוטומטית. הטיפול בילדים, הטיפול / או לא טיפול בבית, הכנת האוכל, אין שום הנאה. המחשבה היחידה שמעסיקה אותי היא מתי אוכל ללכת ולראות את אסלת השירותים - להריח את ריח האקונומיקה להרגיש שהחומר שורף, מנקה, מחטא ולהיות חלק מזה. אינני חלק משום דבר רק חלק מהמחלה והיא חלק ממני. היום הרגשתי את הביטול העצמי שלי בשיא העוצמה (ולא משנה מה קרה בדיוק) אבל זה כל כך זיעזע אותי שהלכתי והקאתי כל כך הרבה כלום - וכמו שכתבתי קודם אין כבר דמעות , אין כוח לבכות רק גוש. והגוש הזה חונק אותי ומכאיב לי והוא עשוי מסלע - לא ניתן להמסה והוא בצבע שחור וחום ומתפשט בכל גופי וגם קצת אדום יש שם. ולא היה לי זמן לעכל את הדברים ופשוט הלכתי - צל אדם - גוף נסחב ללא נשמה - גוף - לא אישה - אין לי חשק להיות אישה - שלא נדבר על יחסי מין - אין לי חשק לטייל - שלא נדבר על סרטים, ספרים - אין לי חשק . אין לי חשק לילדיי וכבר לא אכפת לי, אני יודעת שגם אם לא אמצא יש להם אבא טוב שאוהב אותם מאוד. ואני מתגעגעת ולא יכולה. אמרתי שיש תקווה - התקווה, הניצוץ נעלם לו ועל אף הטיפול, הסביבה לא מבינה, כי הסביבה לא יודעת. ועל אף הטיפול , הפחד לגעת בדברים חדשים בדברים לא מוכרים - כמו המוות של אבא שנשרף לו ואני לא זכיתי. כמו זה שאמא היתה אמא מרעילה. כמו זה שחייתי בצל אחות כל החיים. כמו זה .... אין סוף. ואני רוצה לפגוש סוף סוף את אבא שלי שהשאיר אותי לבד ולחבק אותו ולהגיד לו שאני שלו ולהיות בטוחה איתו. ואז הכל יהיה לבן, כבר לא שקוף, כבר לא אטום, או עכור, לבן טהור. וכבר לא יהיה ריח וכבר לא יהיה. אהיה.
רחלי הי אני כאן את יודעת כשאני קראתי את הספר נשים אוכלות את עצמן נבהלתי מאוד. לא ידעתי פתאום מה אניץ הסיפטומים של כל המחלות הופיעו אצלי וזה היה מבהיל. אני יודעת כמה קשה להיות שם לבדץ כמה קשה ומפחיד כשהסביבה לא יודעת ולא מבינהץ כמו שהיום חברה שלי אמרה על מישהיא אנורקטית שתלך הביתה לאכול ולא תעשה כשר. והיא יודעת על ההפרעה שלי. ובכל זאת מי שלא שם לא מסוגל להבין. געגועים לאבא - אפשר עדיין לכפר עליהם או שהוא נפטר? אני מפחידה את עצמי קצת - הקאתי אתמול ושלשום והעברתי את זה כאילו כלום לא קרה. התעלמות שמפחידה. שרה
כשהייתי בת 21 היתה לי התמוטטות עצבים אמא החליטה שהחבר שלי לא מספיק טוב בשבילי היא החליטה שהוא "מאמלל" אותי, שהוא "משפיל" אותי. היא החליטה. היתה מריבה. מריבה ענקית, צעקות שהרעידו את כל הרחוב. הוא הגיע (החבר שלי ההוא) ולא עלה, ולא נכנס ורק הקשיב מלמטה. והוא התקשר ואמר שלא נורא ואין טעם לריב והוא מוותר. והוא ויתר עלי. בגללה. ואני התמוטטתי. ובכיתי וכעסתי וכמעט קפצתי מהחלון. (קומה שלישית על עמודים). והזכרון הזה פתאום עלה בי כי המוות כל כך מעסיק אותי. הרצון להעלם. והזכרון הזה פתאום הציף אותי משום שאני שואלת את עצמי מה מנע בעדי לא לקפוץ. באותו הלילה ניסיתי לבלוע כדורים. כל הכדורים שהיו בבית. וישנתי המון זמן (לאחר רעידות גוף, לאחר בכי של שעות) והיא נבהלה וניסתה להרגיע ולאמר לי - "די די מספיק, תרגעי", והיא ניסתה ללטף ואני לא הרגשתי (כי זו הפעם הראשונה אולי שהיא נגעה בי) וקמתי והיא - מבחינתה כאילו כלום לא קרה. והכל בסדר והכל כרגיל. ולא היתה שום שיחה, ולא היתה גם שום התנצלות. והדבר היחיד שרציתי זה למות. וקשה לי לסלוח. ואני יודעת שצריך. כי זה הכוח. אבל למי יש כוח? אין לי כוח הרי לסלוח לעצמי. זהו. מקווה שלא אקום מחר ואם כן, אז בוודאי אהיה כאן. סליחה על כל המלל הרב. אתם המפלט היחיד שיש לי כרגע - והכתיבה. רחלי
רחלי לוותר על החיים שלך אני לא מרשה. ובגיל 21 לט וויתרת עליהם כי החים הם משהו חשוב מידי. גם כשאנחנו בהכי חרא ולמטה הם מקור אנרגיה חשוב אנינו לא יכולים לוותר עליהם. וחשבתי בקשר לאבא שלך אולי יש לך אפשרות לעשות מחקר ולגלות עליו את כל הדברים שהיית רוצה לדעת. אומנם זה לא יביא אותו אלייך אבל יתן לך משהו ממנו. אני אומרת שאף פעם לא מאוחר. אני מתחילה לגלות את אבא שלי רק עכשיו. הוא לא היה חלק מהילדות שלי כי הוא עבד בחיפה והיה חוזר סופי שבוע. לפני שבועיים התגברתי על הפחד שלי והיתה פגישה משולשת אני ההןרים שלי והפסיכולוגית לזה הגעתי אחרי שנה. ובפגישה הזו אמרתי לו חלק מהדברים בכיתי וגם הבעתי משאלה להכיר אותו. אז אולי גם את תוכלי יום אחד לדבר עם אמא שלך באמת ולומר לה דברים. הטריק בטיפול הוא לדעת לקבל את הדברים ולעבוד עליהם כי אנשים מבוגרים קשה לשנות. דרך אגב בת כמה את או זהו מידע חסוי? תהיי חזקה וגם חיבוק אני שולחת. שרה:-))
היי מתוקה שלי, אני עכשיו פה ולהרבה זמן, טוב, מה כבר יש לבחורה צעירה בגילי לעשות בערב יום שישי ? יעל
ג'קי גירל שלי, אנחנו כנראה לא נפגשות, אווווווו...... אני אנסה טלפטיה.......... גגגגג'קיייייייייייי.................. מחכה יעל
אמנם לא נכנסתי למחשב, אבל ב-מ-ק-ר-ה באותה שעה שנסית ת'טלפתיה הרגשתי כזו חמימות, כאילו מישהו חושב עליי, או מחכה לי... או סתם אומר שאני דפוקה (חיחי....סתם...) גם אני לא עשיתי משהו מיוחד... דיברתי בטלפון עם חברה שלי מהאישפוז, היא נסעה לאילת וההורים שלה משגעים אותה, את יודעת, מה עושים כשמישהו שאתה אוהב צריך אותך...? שלך תמיד, אני.
אוהבת אותך נטעלי רשמתי לך בדף הבא
לנטעלי, אני כאן עכשיו. מה שלומך ? יעל
(-: אני כאן יעל
היי שבת שלום לך! רשמתי לך בדף הבא דחוף נטעלי
היי נטעלי, נראה שהפחדים האלו יחלפו רק כאשר תתגייסי, תשתלבי בהווי הצבאי ותגלי ש "השד אינו נורא כל כך". זה בדרך כלל המצב: הבלתי מוכר מפחיד ונדמה כבלתי אפשרי לעשות, אבל כשנכנסים לזה ומתחילים, מגלים שזה יותר קל משנדמה בתחילה. לשאלתך: אכן, אני לא חושבת שאת צריכה להשתנות, לפחות לא באופן "מלאכותי". כולנו משתנים במהלך החיים. החוויות, הנסיונות, ההצלחות והכשלונות שלנו מלמדים אותנו, משנים אותנו. גם לך זה קרה, עדיין קורה ועוד יקרה במהלך חייך. אבל "לעצב את עצמך" רק כדי להתאים לציפיות של מישהו, לא נראה ל פתרון שיוביל אותך רחוק. אל דאגה: תהיינה לך חברות איתן תוכלי לדבר בלי להצטרך לחשוב שבע פעמים על כל מילה שאת מוציאה מפיך. חברות שאיתן תרגישי חופשייה לומר את דעתך האמיתית, חברות איתן תחושי משוחררת מספיק כדי להיות מסוגלת אפילו לומר שטויות, בלי לחשוש מביקורת קטלנית או מלעג מר... חברות איתן תוכלי להרשות לעצמך להיות את. נסי להיות קצת פחות מודאגת: את לא הראשונה שמתגייסת, רבות עשו זאת לפנייך ונשארו בחיים, ואפילו נהנו משירותן הצבאי... או לפחות מחלק ממנו. ו... אני לא רוצה להשמע כמו ישראלית טיפוסית, אבל... יהיה בסדר! דפני
בבקשה,בבקשה
אני כאן עכשיו... רוצה לספר לי מה קרה?
אני לא יכולה לעזאזל איתי!!! מה עושים איתי???
שלום לכולם. גיליתי את הפורום הזה לא מזמן והיום החלטתי שאני מתיישבת לכתוב לכם קצת. אולי לתת תקווה דרכי ואולי גם להגיד שהחיים מלאי עליות ומורדות ועצם החלמתי לא מהווה אופוריה אלא מבט מפוכח על החיים. והנה סיפורי: הייתי ילדה סגורה וביישנית אבל גם מושא הערצה של הוריי ואחיי. ילדה טובה שעושה כל מה שמבקשים ממנה. ללא דעות משלה ללא טיפת אסרטיביות. אבל שכולם אוהבים. גם הדוד שלה אוהב אותה. מאוד מאוד מאוד אוהב אותה. (אני בטוחה שמי שהיה צריך להבין הבין). וכך גדלתי עם סוד ענק בתוכי מוכה מבפנים וכואבת גדלה למשפחה עמידה עם שני הורים שאוהבים ומפנקים רק לא ממש אחד את השני ולאחר כמה שנים בעודי עדיין גורה קטנה הם התגרשו. או אז החלו הבעיות לצוץ הייתי שבוע חולה שבוע בריאה. כל האנגינות שקיימות. מתעלפת פעמיים בשבוע ואחר כך כל יום,היום אני מבינה שזאת ההתנתקות המפורסמת. וכך מבעיות בגרון עד בעיות של אסטמה ואישפוזים וסרוב ליטול אנטיביוטיקה והחבאה של האנטיביוטיקה ורצון להיות חולה נזקקת ומטופלת. וכך לאורך שנים ובמשפחה קשה אבל עדיין אוהבים את הילדה הקטנה והיפה ומסרבים להאמין שמשהו לא בסדר. ואז אנורקסיה כמובן. ואנורקסיה קשה. והאכלה בכוח. אמא שלי ישבה איתי והאכילה אותי במשך שלושה חודשים תמימים עם כפית עד שהתחזקתי. ונסיון להתגבר ולהתבגר והליכה באופן קבוע לטיפול וקשרים גרועים ושוב נפילה. ואשפוז בתל השומר ואז שלוש שנים של לימודים מדהימים (מחמת החיסיון לא מפרטת) ותמיכה מכל מי שרק אפשר. וצעד קדימה ושלושה אחורה. והמון המון תמיכה. ופתאום אוכלת ולא חושבת על זה. אולי לא פתאום אבל אוכלת לבד. לאט לאט מלמדת את עצמי להכין לעצמי דברים. להבין שמגיע לי. ולא תמיד זה מצליח. לפעמים מלכה את עצמי כשאוכלת יותר מידי. אבל יודעת שחיים פעם אחת. מנסה להבין שצריך לחיות את הרגע את ההווה ויחד עם זה מידי פעם להסיט את הראש לעבר להסתכל ,לבחון אבל לזכור שמה שהיה היה. ללמוד ולחקור את מה שהיה לעקור את זה מהשורש. אבל להביט קדימה עם התרכזות בהווה. וזה לא קל. אני כבר הרבה זמן אחרי המחלה (יחסית)ואחרי טיפול מוצלח כל כך. ועדיין זה קשה. אבל כשמצליחים אתם יודעים את ההצלחות הקטנות האלה. זה נפלא. ואני מחוייכת. וכשקשה אז קשה ובוכים ומדוכאים ומקללים ולפעמים גם בורחים לאוכל. אבל זה אנושי לא? זה נורמלי אני חושבת. ואני מנסה להבין היום שאני לא אשמה. שלא חטאתי ולא פשעתי. שעשו לי רע. אני הייתי הקורבן ואני לא צריכה להעניש את עצמי. ולא תמיד זה הולך. אבל אני משתדלת. והיום אני כותבת לכם מאותו כסא לא ממרום מושבי. היום למשל חוויתי פגיעה עמוקה מאוד באגו. נדחיתי בצורה חד משמעית. לראשונה בחיי. תמיד הייתי נויה היפה המוצלחת. וכשחליתי זה קצת השתנה מבחינתם אבל מבחינתי כך בצורה זאת צריך העולם לראות אותי. והיום אמרו לי שאני יפה ומוצלחת אבל זה לא זה. וכאב. למרות שגם אני היססתי. האגו שלי נפגע עמוק מאוד. ולא רק הוא. פתאום חזרתי לגיל קטן מאוד. אבל היום בניגוד לעבר אני מתמודדת. גם עם הכאב הזה. כי אין ברירה. כי אני רוצה לחיות. כי סך הכל אני די פריקית של החיים(בבסיסי). אז זה ארוך וגם הגב שלי כואב. מקווה שתיסלחו לי. מקווה שתוכלו קצת לקחת מיזה. שלכם נויה
את מישהי שאני יכולה לומר עליה שהיא עשתה את זה בגדול. את מבינה למה אני מתכוונת? ז"א, כאילו...הלכה על החיים שלה בגדול, לא בקטן, ולא בבינוני, בשביל מישהו אחר זה אולי היה נראה אחרת, אבל בשבילך, בשביל מישהי שהיה לה הרבה יותר מבפנים, כל צעד קטן לאחר היה ענקי בשבילה. תתקני אותי אם אני טועה ? ...... ...... אני חושבת שכשאת "הלכת" על החיים, ובחרת ללכת באותה דרך שאת נמצאת בה היום, אז את הלכת לא בגדול, ב-ע-נ-ק! וואוו....איזה יופי לך. אמנם כתבתי כאן משהו, אבל אין לי הרבה מילים לומר לך. אני עדיין מנסה לעכל את הדבר שלפעמים יכול לשבור אותך ולהפיל אותך, ולפצוע אותך, ולגרום לך לכ"כ הרבה תחושות גועליות, ואת החלטת "לעבור" ת'כביש...חיחי... זה מה שיצא לי. ז"א...אם הכביש הוא דבר סואן נורא, כן..?! ומדרכה אחת היא ההפרעה והמדרכה השנייה היא היחידה שתוביל אותך לחיים בריאים עם הצלחות (וגם אכזבות כמובן) והמון דברים שאת יכולה מאוד ללמוד מהם, אז אני רק מקווה בשבילך שבאותה מדרכה תמצאי הרבה עניין ומשמעות... אני אשמח לשמוע ממך שוב...מאוד. אני.
גקי. אהבתי מאוד את הדימוי שלך. אכן בחרתי במדרכה הבטוחה. אבל גם בה אסור לשכוח יש הרבה אבנים קטנות שיכולות להפיל. לכן צריך לפקוח עיניים אני מניחה. וללכת לא יותר מידי בבטחון אבל בהחלט לפסוע בשקט. נראה לי שהחכמה היא להיות במצב של איזון כלומר לא באופוריה ולא החרדה אלא איפשהוא באמצע. אשמח להיות פה . תודה רבה. נויה נ.ב ברשותך אשתמש בדימוי בשביל לעודד את רוחי מידי פעם:-).
קראתי את המכתב היפה שלך, וחשתי את ההתרגשות עולה בי, מכה בבטני, כובשת חלקים הולכים וגדלים מלבי. כמה מוכר לי המצב שתיארת. כמה מוכר, וכואב. וכמה עצב כרוך בהבנה שנדרש צעד כה קיצוני ומסוכן, הרעבה עצמית (כמעט) עד מוות, כדי לגרום לסביבה לראות שמשהו מ-א-ו-ד מ-א-ו-ד לא בסדר!! נויה, יש לנו הרבה מן המשותף: בסיפור הילדות. בהתייחסות הסביבה. בציפיות מאיתנו להיות תמיד המוצלחות, המתחשבות, המנומסות. ב"החלטה" (הלא מודעת, כמובן) להשתמש באנורקסיה כדרך להביע את הכאב העמוק, הנורא הזה... ובעיקר - בעובדה ששתינו, כך נשמע לי, במקום אחר היום. שתינו הותרנו את השד הזה מאחורינו. שתינו נחושות להיאבק, לא לתת לפחדים ולאשמה להשתלט. נחושות להמשיך הלאה בחיינו, למרות ( ואולי דווקא בגלל? ) הכל... אני מחזיקה לך אצבעות להמשך הדרך: להחלטות נבונות, לנחישות הדרושה לביצוען, לכוח לעמוד על שלך ולהשיג את אשר ברצונך להשיג, ו... ליכולתך לקבל ולאהוב את עצמך. זה לא אמור להיות קשה : יש בך כל כך הרבה מה לאהוב...!! מקווה לשמוע ממך עוד, ו... מקווה שתהיי מאושרת, בדרך בה תבחרי. דפני.
דפני. אני כל כך שמחה לשמוע את זה. כל כך כל כך... שגם את ניצחת. שאפשר לעשות את זה. שזאת הבחירה שלנו. כל פעם שאני שומעת עוד סיפור כזה זה רק נותן לי עוד זריקת מרץ ועידוד. תודה. ואשמח לקחת חלק. להשתתף ולעזור כמה שרק אוכל. שלך נויה
מוזר כתבתי הודעה שלמה ואופס היא עפה פרחה לה. אז אקצר קצת. כתבתי שכל פעם זה מרגש אותי מחדש לשמוע על עוד מישהי שהצליחה במאבק הזה. שלקחה את הבחירה וההתמודדות. שבחרה בחיים. לצערי יש לי עדיין חברות שנמצאות עמוק בתוך אפילת האנורקסיה. כיף היה לי לקרא את ההודעה שלך דפני. ואשמח לקחת חלק להשתתף וגם לעזור כשאוכל. שלך נויה
ריגשת אותי...
העצב שלך העצב הזה, מאיין הוא לך? הן את כה צעירה וצוחקת. העצב הזה, כל כך הוא שלך איך אינך מניחה לו ללכת? ברגעים נדירים של חולשה משתלטת הוא צף ועולה על פנייך עצב סגלגל וכואב עד מאוד נחבא בקשיחות של עינייך. העצב הזה, תמיד הוא איתך חבל, את יפה ונושמת העצב הזה, שחררי אותו קצת אולי רגע תהיי מאושרת. ןאכן היום את שמחה ומאושרת הגל של המועקה השתחררלו ועצר מלכת. וגם עם יהיו עמו מכשולים את בוודאיי תדעי לזכור את הימים הטובים.
דניאל אתה מקסים. התרגשתי מאוד. אכן העצב עוד מלווה ועדיין ילווה אני מניחה. למזלי רחשתי כלים. להתמודד איתו כשבא. שתי ברירות היו לי,שתי ברירות ובחירה אחת. וכשבא העצב ומציף אותי. כבר אינני נלחמת נותנת לו מקום לרגע אולם לא מרשה לו להתמקם. תודה דניאל. אגב זה מוזר אני רואה את התגובות רק כשאני נכנסת להודעה אולם לא בפורום עצמו?? האם זאת אני??? או המחשב??? או בורותי בעניני מחשבים??? שלך נויה
וואוו... זה היה מקסים!
נויה יקרה, אני מאוד מעריך את האומץ שלך, לחלוק כאן עם אחרים את מסכת הייסורים שלך, ואת האופן המפוכח ומעורר הערצה שבו הצלחת להשיב לעצמך את השליטה על חייך. אני משער, שגם עכשיו לא קל לבטא את הכל במלים, בפני אנשים זרים. עם זאת, למרות שאיש לא יוכל להבין באמת את כל מה שעבר עליך, דברים דומים קורים גם לאחרים, והמלים שלך עשויות לעורר תקווה ברבים ממשתתפי הפורום הזה. בהודעה שלך הזכרת ארבעה שלבים, שכל אחד מהם עשוי למלא כרכים שלמים: הפגיעה בילדות, התוצאה (אנורקסיה), הטיפול, והצורך להמשיך ולהתמודד גם היום. אני בטוח שלא קל לך לשוב ולהיזכר בכך, אם אם תרצי לעשות זאת כאן, תגעי בלבם של רבים שנמצאים במצב דומה. תודה, דרור גרין
לאביב הצטערתי לקרוא שעבר עליך לילה קשה . אני מקווה שהמצב השתפר. בקשר לבקשה לשוחח איתך בצאט. אני לא יודעת להשתמש באי סי קיו . חשבתי על הצאט באתר :www.msn.co.il במידה ואת יכולה היום תאמרי לי באיזו שעה . בהערכה. קרן
ילדה קטנה עם שיער זהוב ועיניים כחולות ירוקות עם פנים של מלאך, תלתלים לרוב ועיניים מלאות בדמעות. יושבת לבד ותוהה עד מתי היא תמשיך אותו לאהוב, עד מתי תשב ותבכה לבדה מחכה לנסיך שיחזור. את דמותו היא רואה מתרחקת מהר רק אותו היא רוצה לא תאהב היא אחר. היא אומרת שלא תאהב ככה איש, היא אומרת שאין אהבה. היא אומרת שלא הרגישה כך מעולם, שעכשיו היא לנצח שבורה. אך הזמן הוא המרפא הטוב ביותר, ונסיך חדש ניגש. מנגב הדמעות, מחייך בחן, והנה - ליבה שוב נכבש. כך יושבת ילדה עם שיער זהוב פני מלאך, תלתלים לה לרוב ועיניים כחולות ירוקות וגדולות ששוב מלאות בדמעות.
סליחה מראש על הדברים הארוכים,תמיד קימת האפשרות לפנות לפסיכולוג אך אין כמו עיצה " מאחים לנשק". עוד מעט כבר 7 שנים שאני בסיפור של חרדות.לאחר טיפולים שונים ותהפוכות שעברתי בחיים האישיים,הצלחתי "להתייצב"לפני כ-3 שנים,אז גם לראשונה בחיי שקעתי לתוך תחום תעסוקה שממש תפס אותי והפך מעבר למקור פרנסה מכובד להווית חיים. ביום יום הצלחתי לתפקד ברמה גהוהה לא לפני שבלילה בלעתי קוקטיל מכובד של כדורים. למותר לציין כי בצד ההצלחה היו תופעות לא נעימות שנבעו מהכדורים כגון: סיוטי לילה קשים במיוחד,ועוד. לפני 10 חודשים מצאתי עצמי במצב בו הטובענות בעסקים לא עולה בקנה אחד עם התרופות . ניסיתי לעשות שינוים קלים אך זה לא עזר ושוב מצאתי את עצמי מאוד לחוץ מבולבל וחרד. לקחתי החלטה שאני יורד ומהר מכל התרופות (חוץ מקסנקס)וזה נבע בעיקר בגלל ההרגשה שלגוף שלי אין יותר יכולת להתמודד כל פעם מחדש עם כימיקל חדש. המצב החדש של גמילה מכדורים זרק אותי לתקופה של חוסר מעש משך חצי שנה . לאט לאט התחלתי לאבד את הבטחון וקשה היה לי לחשוב על חזרה לאיזה שהוא מעגל עבודה. שקעתי לתוך ימים של שיממון שמתחילים ב-12 בצהרים.ובכלל ההרגשה הכללית היתה מאוד לא טובה , הרגשתי תקוע. אך מצד שני חלו שינויים מעודדים, נעלמו להם סיוטי הלילה,רזיתי 10 קילו ב-4 חודשים ,הרצון לישון בכל הזדמנות הלך ופחת. לפני חודש "גירדתי" את עצמי ועשיתי מהלך שלו אני קורא "צלילה", החלטתי שבמקום העבודה הראשון בו מקבלים אותי אני מתחיל לעבוד ולא משנה שהשכר הוא שליש ממה שיצרתי בתחום הקודם , העיקר מסגרת שתוכל להוות גשר בו אני חוזר לחיים ומנסה מחדש כמובן במצב בו אני לא מטופל ( כדורים פסיכולוג). ותוך התעלמות מוחלטת מה יחשבו הסובבים אותי כשאני נתון בלחץ ובמצבי רוח ירודים. ניסיתי לעשות את המקסימום במקום העבודה החדש ,הצלחתי להגיע בזמן , להיות כמה שיותר יעיל, ובעיקר להראות נכונות, אך ידעתי שאני רחוק מהציפיות. והיום קבלתי את מכתב הפיטורין . כאן אני בעצם מגיע לדילמה. האם להמשיך להלחם ולעבור ממקום עבודה כל פרק זמן בתקווה שהשיפור המיוחל יגיע? או לעשות רברס לתחום האהוב עליי בידיעה ברורה שזה מצריך אותי לשוב לכדורים. יש לציין שהמון דלתות פתוחות בפני משום שיצא לי שם של מצליחן בעיר מגורי בכל הנוגע לאותו תחום. תודה על כל תגובה.
אשמח אם עצתי, המקצועית, תעניין אותך: יש רבים רבים עם הסטוריה דומה לשלך, שהסתייעו ע"י הכוון תעסוקתי. יעוץ כזה, שאינו יקר או ארוך, ניתב אותם לסוגי פעילויות ולדרכי ביצוע של עבודתם - באופן שתאם לרגישות שלהם, ולא העמיס וגירה את סף רגישותם. וכל טוב, ודרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם
יש לי שאלה אלייך.
שלחתי לך אימייל.
גם לך,כפי שהבטחתי.
קפצתי רק לדקה לאמר שבת שלום, שיהיה סופשבוע רגוע.......... אהיה פה מאוחר בלילה...... שלכם יעל
טוב נחכה לך וגם אני אהיה כאן בלילה
שבת שלום גם לך! שיהיה לך אחלה סופשבוע... אוהבת אותך, אני.
אני לאחר החלמה ממושכת עקב פריצת דיסק בגב התחתון . כיצד מסבירים לבן זוג פוטנציאלי את " המצב " הדורש התחשבות מיוחדת , מגבלה בתנוחות,ולא מעט פחדים מצידי. אני מעונינת לחזור לחיים מלאים , אשמח לקבל תגובות גם מחברות פורום עם בעיה דומה . אני רווקה , כבת 28, אין צורך לפרט כמה הנושא פוגע במציאת בן זוג והקמת משפחה.... אשמח לקבל חוו"ד מפסיכלוג קליני או\ו פסיכיאטר . תודה, וחיים מאושרים לכולם.
לילך שלום רב, הן הפסיכולוג הקליני והן הפסיכיאטר נמצאים בחופשה. הפסיכולוג, ד"ר קפלן, ישוב ב-20 באוגוסט, והפסיכיאטר, ד"ר אבני, ישוב ב-12 באוגוסט. שבת שלום, טלי פרידמן
לילך יקרה, החששות שלך מובנים וברורים, אבל נדמה לי שאת התשובה את יכולה למצוא בתוכך, ואין צורך בידע מיוחד בפסיכיאטריה לשם כך. כמו בכל תחום בחיינו, לפעמים הפתרון הקל והטוב ביותר הוא לומר את האמת. בעיות גב אינן כה נדירות, ואני בטוח שבני הזוג העתידיים שלך לא יתקשו להבין זאת. השיחה אודות פריצת דיסק איננה מביכה, כפי שיכולה להיות שיחה אודות בעיות העוסקות במיניות. יתכן שדווקא הודעה מקדימה מצידך בנוגע לפריצת הדיסק שלך תאפשר לך להתקרב ביתר קלות לבני זוג חדשים. את יכולה, למשל, לומר בחיוך שצריך להיזהר כאשר מחבקים אותך, ובכך להצהיר שאת מבקשת להתייחס אל גופך בעדינות. כאשר תפגשי בני זוג שיהיו רגישים למצבך, תוכלי להמשיך את השיחה, ולומר שמצבך מצריך התייחסות רגישה גם בתנוחות מיניות. גילוי לב עשוי להפשיר את הקרח, ולחזק את הקשר בינך לבין בני הזוג העתידיים. בברכה, דרור גרין
אתה כותב מקסים וטוב לדעת שיש אנשים כמוך שמוכנים לעזור ולהקשיב באמת מכל הלב.
חן חן.תבואי בכל יום.ובאמתתתתתתתת....זה על אמת. שבת שלום ותודה על הפירגון. דניאל
הוירטואליות של האינטרנט היא חלק ממני,לפחות כך אני רואה את זה. קיימת אישיות אחת,שנושאת את התעודת זהות שלי,עם השם שניתן לי והחברים שמלווים אותי כל חיי. ויש את האישיות השניה, יש לה הרבה כינויים,היא גרה כמוני באזור ספציפי בארץ,והיא בת גילי,אבל היא אחרת. יכול להיות שבמקרים מסוימים היא יותר משוחררת,יותר נועזת,יותר חצופה. יכול להיות שהיא תמיד שומרת על אנונימיות מסוימת,כי זה קסמה. שתי ישויות אל מסתדרות יפה ביחד,כל אחת יודעת ומודעת לקיומה של השניה אבל כל אחת מהם שומרת על הפרטיות של עצמה. ככה הן.
בלי מילים אלייך אדבר גוף יאמר ראשון אחריו הלב רוצה אותך כל נשימה, אהוב שלי חבר יודעת שאסור לי לוותר לפנייך לא קרה דבר רק ימים חולפים בשקט מנוכר פתאום מוצא בחול זהב. קולט בך את האור יודע שאותך לי אשמור אל תשכח, אל תשכח נגענו בשבועה הזאת כל-כך ובתוכך סופה של אש והפנים הם מלטפים בשעריי אתה עכשיו עובר בשבועת עולם בוער נותן בך אות נחרט עמוק, דבר שמתגבר אני רק אוהב[ת] יותר אל תשכח אל תשכח
דניאל יקר, בהודעה שלך דיברת על עצמך, אך יש בה כדי להועיל לכל משתתפי הפורום הזה. נכון שהדמויות הווירטואליות שלך משתמשות בשמות בדויים, אך למעשה הן דמויות אמיתיות, וכל אחת היא חלק ממך. האנונימיות, המאפשרת לך להופיע כאן בשמות שונים, מאפשרת לך למעשה לבטא את חלקיה השונים של האישיות האמיתית שלך. האפשרות הזו, לבטא את מה שלא ניתן לבטא בחיי היומיום, היא יתרונו הגדול של האינטרנט. למעשה, זהו תהליך נפשי עמוק, שאינו נופל בחשיבותו מכל מה שמוגדר כטיפול נפשי. רשת האינטרנט מאפשרת למשתתפים בה מעין 'טיפול נפשי עצמי', באמצעות שימוש בדמויות וירטואליות, המשקפות תכנים שאינם מקבלים ביטוי בחיי היומיום. דווקא בפורום זה, המתמקד בטיפול נפשי, חשוב להבין שלא פחות מן התשובות המקצועיות שניתן לקבל כאן, עצם יכולתם של המשתתפים לבטא את עצמם באמצעות שימוש בדמויות בדויות היא תכליך נפשי חשוב ביותר. תודה, דניאל, על שהארת את עינינו, ושבת שלום, דרור
כבר איזה שבועיים אפילו יותר אני לא מרגישה הכי טוב נפשית בעיקר,(לוקחת סרוקסט כבר כמעט שלושה חודשים),חזרו לי חרדות ופחדים ולחץ ומחשבות,אני לא ישנה בלילות מלחץ ובכוכה שוב,לא מצליחה לבצע דברים ולהזיז עניינים חשובים,אוכלת המון וזה לא טוב לי,מבולבלת,בקיצור אני מרגישה שאני נופלת ולא מצליחה לעצור את זה,מאוד רע לי ורק שאני מדברת או נמצאת עם החבר שלי אני רגועה ומרגישה טוב,הוא מצליח לעזור לי קצת אבל מרגישה שנחלשתי,חשבתי ברצינות להתאבד,מרגישה חסרת תקווה וטעם להמשיך לחיות בהרגשה רעה ובחוסר תקווה ,תכננתי הכל וכמעט ביצעתי,ועוד אני חושבת על זה,אני לא רוצה לעשות משהו קיצוני ומקווה שמישהו ייתן עצה טובה מה לעשות לפני שאני מתייאשת,אני מפחדת ממה שיכול לקרות ולא רוצהלמות אבל לא יכולה לסבול כלום פתאום,מה אני יעשה?מקווה לתשובה מהירה לפני שאעשה שטויות. מקווה שמישהו ייתיחס ברצינות.
ראשית הפסיקי עם הסרוקסט וגשי לרופא המטפל..שייתן לך תרופה אחרת,באם זאת לא משנה את מצב רוחך במאום. שנית למה להתאבד?מה קרה?ובשביל מה?הריי כבר למען המדינה לא מוכנים אנשים להקריב את עצמם,אז את בשביל כמה מועקות קשות ? שלישית:מה מעיק לך לא פירטת?והחבר איפה הוא ואייך הוא עוזר כשאת נוגה במחשבותיך....? ורביעית באם תכננת ,אז מצבך כבר הרבה יותר טוב,כי בדרך כלל אם מתכננים,לא מבצעים.כי מי בראש שלו במצבים מעיקים לתכנן משהו. חמישית אנו פה משפחה גדולה,את יכולה להצתרף כי גם ככה אנו מחכים לתינוק חדש. והעיקר לא לפחד כלל באהבה פה יש. דניאל
סתם רציתי לומר שנחמד לקרוא את תשובתיך. תשדל להישאר בסביבה ולהמשיך לענות
תתיעצי עם הרופא או הפסיכיאטר יכול להיות שאת צריכה להגדיל את המינון
קארין שלום רב, מי המליץ לך על לקיחת הסרוקסט? זה דורש מעקב אצל פסיכיאטר. האם את מצויה גם בטיפול פסיכותרפויטי פרט לטיפול התרופתי? אני חושבת שזה דבר הכרחי, בעיקר בתקופה שבה את נמצאת כעת. ופרט לכך, אני רוצה לציין שתקופות קשות בחיים זה אחד הדברים שהכי קשה לשאת, לסבול, אך מעצם טבענו כבני אדם, אנחנו שורדים. ההישרדות היא קשה, גוזלת המון כוחות, ולעיתים מייאשת, אבל החיים כאמור, ממשיכים, ואיתם גם את. היעזרי בכל מה ומי שאת יכולה מסביב, החבר, המשפחה, הכדורים וכמובן - טיפול טוב. אני מקווה שתצליחי להתמודד עם תקופת המשבר הזה ולעבור אותו מהר ככל האפשר. העיקר-תחזיקי מעמד, ותמשיכי לשרוד. הגל הנוראי הזה של הייאוש יעבור מתישהו. את רק צריכה לחכות בסבלנות. בברכה, טלי פרידמן
אולי יש כאן מישהו? שיציל אותי מהשדים שתקפו אותי ומהמפלצות שלא עוזבות אותי ? החלומות המפחידים האלה, איך נפטרים מהם ?? אני כבר לא יכולה לנשום מרוב חרדה ופחד. מצטערת, אני חושבת שאני משתגעת, נראה לי שאני הולכת לאבד הכל, אני חייבת להיות עם מישהו עכשיו, לא יכולה להישאר לבד בחדר הזה עם החושך והלבד, אבל מפחדת לצאת החוצה ולמצוא שם מישהו. ועכשיו אני רק יכולה לבכות.
טוב, כבר לא יכולתי להתעלם מההודעה הזו אני כאן אם את רוצה ובאיי סי קיו אני יודעת שאני לא בדיוק מה שחשבת עליו אבל לא יכולתי להתעלם מצטערת.
ואולי תחברי את הטלפון שלך לעזאזעל. מה קורה? למה את נסערת?אני פה הריי אמרתי לך שנוצרתי למענך.. אז תדברי כבר תשפכי..מה מציק??? ואל תתני לי להתייסר מלחכות לתגובתך.... דניאל
היי אחי אתה כאן
מצטערת, סליחה, יכולה רק לבכות עכשיו, לא יודעת למה השארתי את ההודעה הזאת, כנראה שבאמת באמת הייתי חייבת לפחות לראות שיש כאן מישהו, לא יכולה לפתוח עכשיו כלום, לא יכולה לדבר על מה היה שם, לא יכולה לנשום, אני הולכת לנסות להתחבא. סליחה שהטרדתי סתם, מקווה שיעבור עליכם לילה יותר קל משלי, ושוב סליחה.
אז...בלי לחץ אני עדיין פה אם תרצי אני סובלת מאינסומניה נוראית הלילה הזה. תרגישי טוב, ולילה טוב מקווה שתרדמי במחבוא שלך לפעמים זה עוזר
אבל...........לא הטרדת בכלל.סבלך הוא סבלנו.אנו גם סובלים כאשר אנו לא יכולים ולו רק להושיט יד ולחבק. גם אנו בוכים בשעות היום יותר משאנו ישנים. גם אנו מוטרדים מהחיים שלא הכי מלבלבים. אז....מי יעודד?מי יתמוך?מי ירים?אם לא אנחנו נעזור אחד לשני,ונשמע את מועקותיהם של האחרים,נשמח בשמחתם של האחרים,כי אנו החברים היחידים שנשארים.כן לצערי כולם נעלמים.כי מי בזיין שלו תמיד לשמוע אותנו מקטרים על החיים. אז חמודה ויקירה שלנו,שתכניסי טוב טוב לראשך,אנו באותה הסירה ובאמת אנו לא רוצים לראותה בשקיעתה,ובשביל להרימה גבוהה גבוה אנו זקוקים לעזרת כולם.אז אל תנפנפי אותנו כל הזמן כי כאשר את שוקעת את לוקחת את כולנו ואנו לא נוכל לצוף באם את לא תזרקי לנו את המצופים. ושלא תחשבי שאת מטרידה או מדכא אותנו בסבלך. כי מי כמונו סובלים כל הימים.ואנו כאן משפחה גדולה שבאמת רוצה לעזור ולתמוך בכולם. אז....וירטואלי...ורטואלי..אבל באלוהים זה אמיתי. דניאל
אביב. הי הרבה זמן לא דיברנו. אין לי הרבה מה לומר כי אני לא ממש יודעת מה. קראתי את ההספד שלך לאבא ובאמת אין מילים בפי. אז אני יכולה להציע לך שאני אלחם בשדים האלה. אם את רוצה שארביץ להם רק תאמרי.... אז תהיי חזקה שרה:-))))))
ההודעה שלך ריגשה אותי.... האמת היא שאני לא מעיזה לחשוב בכלל על המצב שלי. החלטתי לא ליפול עכשיו ! זה קרוב לוודאי יקרה בשלב מאוחר יותר... אבל יש מן תחושה שהכל נגדי...לא? אחרת איך תסבירי את זה? יש את עניין הבן שבסוף החודש הוא הולך לפנימיה ! יש את עניין הגירושין וכל מה שכרוך בזה ! יש את עניין אבא שלי...ואגב, איזה טיפול אפשר לתת לאדם בן 70 שעד לפני שבועיים עדיין עבד במרץ והיום...בלי כף רגל, בלי עבודה , כשהעבודה בעצם החזיקה אותו בחיים... ויש גם את הבת שלי שנמצאת בחרדה גדולה וטוענת מזה כמה ימים שקשה לה לנשום.. והיא מאד עצבנית ולא רגועה...ובוכה המון. ויש את הבן הקטן שמגמגם בצורה קשה לפתע... אז בואי נחשוב רגע יחד...מה כבר עוד יכול לקרות ? הרי כל הקרובים לי נפגעו או נפגעים בצורה זו או אחרת... וכמו שאמר לי אתמול המטפל שלי...שאני אדם מאד חזק ואוהבת את החיים... אבל קצת בא לי לעצור את העולם ולהגיד ,רגע ! תנו לי קצת מנוחה , רק כמה דקות,לקחת אוויר ולהמשיך הלאה... ובמחשבה שניה, ההודעות שלך..הם בעצם המנוחה... לכאורה הודעה פשוטה, תומכת. אבל יש בה הרבה מעבר... אליאן
היי, אני הולכת להגיד לך משהו קשה: את חייבת גם לדאוג לעצמך!!!!!!!!!!! אחי, במהלך החודש בו אימי הייתה מאושפזת בבית החולים, מצא לו זמן גם לצאת עם חברים בימי חמישי ושישי!!!!! את חייבת לנקות את הראש, כדי לעזור לעצמך ולעזור לכל הסביבה!!!!!! אני יודעת שכל אחד הוא אחר, אבל, אחרת קשה מאוד להחזיק מעמד. את לא חייבת לצאת כל שישי כל הלילה, מספיק שתקבעי ללכת עם חברה לבית קפה מידי פעם. האמיני לי, זה מאוד מאוד חשוב, אליאן. טפחי גם את עצמך ואת תחביבייך. עדי
היי, אני הולכת להגיד לך משהו קשה: את חייבת גם לדאוג לעצמך!!!!!!!!!!! אחי, במהלך החודש בו אימי הייתה מאושפזת בבית החולים, מצא לו זמן גם לצאת עם חברים בימי חמישי ושישי!!!!! את חייבת לנקות את הראש, כדי לעזור לעצמך ולעזור לכל הסביבה!!!!!! אני יודעת שכל אחד הוא אחר, אבל, אחרת קשה מאוד להחזיק מעמד. את לא חייבת לצאת כל שישי כל הלילה, מספיק שתקבעי ללכת עם חברה לבית קפה מידי פעם. האמיני לי, זה מאוד מאוד חשוב, אליאן. טפחי גם את עצמך ואת תחביבייך. עדי
אליאן יקרה, כמה שהחיים יכולים לעיתים להיות כל כך עמוסים, מסורבלים וקשים להמשיך אותם... אבל כמו שהמטפל שלך אמר, אני גם אומרת: את אישה חזקה ואמיצה. ואת גם מבין השורדים, את תשרדי את זה, למרות הכל ואף על פי. הרצון הכל כך בסיסי הזה, לשבת רגע, לנוח, לקחת אויר לנשימה, כל כך מובן, כל כך אנושי, כל כך טבעי. אביך אינו במצב טוב, בוודאי גם לא נפשית. בוודאי צפוי לו כעת תהליך שיקום ממושך, שיגזול ממנו וממך המון כוחות. את יכולה כבר עכשיו לפנות לביטוח לאומי ולתחיל לארגן לו עזרה בבית, לכשיחזור. אם את רוצה הוראות מדוייקות מה ואיך לעשות, תרימי אליי טלפון...זה יהיה הרבה יותר פשוט. לגבי הבן שעובר לפנימיה, אני בטוחה שאת בלחץ מזה וגם הוא, אבל אתם הולכים לקראת שינוי שיביא קצת רוגע ושקט לשניכם, ובעצם לכל הבית. אז אחרי תקופת הסתגלות, באופק ממתין לך זמן רגיעה. לגבי בתך, רצוי אולי לקחת אותה לרופא גם כדי לתת לה תחושה שלא מזניחים אותה וגם כדי להרגיע את המצפון, ואם הכל בסדר, אז פשוט להבין שזה סממן טהור של לחץ וחרדה, ולנסות להיות איתה ולהרגיעה ככל האפשר, לעשות את כל הפעולות השיגרתיות, וכו'. לגבי הבן המגמגם, זוהי ככל הנראה גם כן תגובה של לחץ וחרדה. נראה שכל המערכת הביתית נמצאת במצב של מתח אדיר וחרדה. ייתכן ששוה לבדוק לגבי טיפול לשני הילדים הקטנים, אולי במסגרת התחנה לבריאות הנפש המקומית, או השירות הפסיכולוגי. תחזיקי מעמד אליאן יקרה, ואם את צריכה ו/או רוצה, את יודעת איך למצוא אותי. טלי פרידמן
נפילה לאחור ,נשכב על האספלט השחור מקרה של פעם מקומות שהייתי ואני רוצה לחזור מקומות שהייתי , מסתבר ... כנראה שטעות עשיתי . רק אל תפסיקי להיות המיוחדת שלי רק אל תפסיקי להיות .... מושכת את כתפיה לאחור והרוח בגבך -את הולכת לכוון האור ואני שם וואאאו נשאר מאחור ועינייך לא משקרות תנועת גופך מתערפלת בואי תני יד - החזרי אותי מהכפור . רק אל תפסיקי להיות המיוחדת שלי רק אל תפסיקי להיות ... ``מעשנת בשרשרת `` תני לי להצית בין לבין אין לי כוח למילים רק תגידי לי אני יבין אולי מאוחר לחלום ?! רק אל תפסיקי להיות...... רק אל תפסיקי להיות .. המיוחדת שלי אני בין כולכם וגם לי יש טעויות ורק אני עם עצמי נשכב על האספלט השחור על האספלט החם הרותח האספלט -שבדרך כלל עליו אני נוסע מקומות שהייתי .... ואני רוצה לחזור .... מקרה של פעם מקומות שהייתי ,כנראה אנשים ..טעות עשיתי רק אל תפסיקי להיות .... רק אל תפסיקי רק אל תפסיקי להיות המיוחדת שלי ...
...מצטערת שאין לי מילים... מיום ליום אני נהיית יותר ויותר אילמת... אולי כי אני חסרת רגשות...?!
ג'קי, ואולי דווקא להיפך? אולי האילמות היא דווקא מפני שהרגשות תופסים המון מקום בנשמתך, ומותירים מעט מאוד מקום למילים? מדברייך שקראתי עד כה, חוסר רגש הוא הדבר האחרון שניתן לומר עלייך. את משתפת, את מגיבה לעניין, את מתרגשת ומרגשת, ואת תומכת. נדמה לי שגם את יודעת זאת...
את יכולה בבקשה לענות לי את במקום אורן קפלן?נטעלי
נטעלי, עניתי לך בעץ של השאלה שהפנה לד"ר קפלן. שבת שלום, טלי פרידמן
היי את עסוקה או יכולה לבוא לאי סי קיו?
אינשם, עד עכשיו קראתי כמחצית ממכתבך. הוא ללא ספק מרגש, כנה וללא מסכות. מעניין מה גרם לך לשבת ולכתוב אותו, אבל זה נפלא שיכלת לעשות זאת. אני ממליצה בחום להראות אותו למטפלת. זה יכול להיות "כרטיס הכניסה" שלך לטיפול אמיתי. אני יודעת שזה דורש אומץ, אבל את הדבר האמיץ והמפחיד ביותר, לשבת ולכתוב את הדברים, כבר עשית. אז תני לעצמך גם להנות מ"הפירות". אני אגיב לכשאסיים לקרוא את המכתב כולו, בימים הקרובים. סופ"ש נעים ושקט, טלי פרידמן
טלי, אני כבר לא מצליחה להקיא. גם אחרי בולמוסים שאני רוצה להקיא, לא תמיד הולך. זה לא נתקע פיזית, אני אפילו לא מסוגלת לנסות. אני מתכננת שאני כן אקיא, ובורחת מזה ברגע האחרון.זה ישמע לך מטופש מה הבעיה בלהכריח את עצמך לדחוף 2 אצבעות לגרון, אבל אני לא יכולה לעשות את זה, לא בכל הימים הולך לי...ובטח לא לאחר שפתחתי את הדברים ואני מרגישה שזה כבר לא פרטי שלי לבד ואין איש רואה אותי. ו...תתעלמי מההודעות ששלחתי לך באי סי קיו מוקדם בערב, זה היה מתוך התקף חרדה. תודה, לילה טוב תרגישי טוב ללא-שם.
היי מה שלומך? זו נטעלי ,חשבתי על כול מה שאמרתה לי בימים אלה קשיים. אתה חייב להאמין לי שאני במשבר נפשי ,שאלתי שאלות שמציקות אבל שאלה אחת לא נענתה לי אולי אתה תוכל לענות לי? נכון סיפרתי לך שכול הזמן בבתי הספר שהייתי נוצר מצב שהייתי לבד לבד אני כמעט בטוחה שחלק גדול מאוד זה מעצמי הכוונה אני אחת שמתקשה ומפחדת כמובן מדחייה לפתח קשריים ולהפתח ולהיות מי שאני או בכלל לדבר אני רוצה לשנות תכונה אצלי אני לא רואה תכונה רעה אצלי חוף מאחת שמפריע לי שאני מתחנפת ויותר מדי נחמדה לאנשים ואז אולים אליי שזה גם לא באשמתי פשוט אני כך......ב ב ק ש עזור לי. ועוד שאלה רק מה דעתך אמרו לי שבסיס סגור לא יתאים לי בשום פנים ואופן ואני רוצה סגור וזה מה שבקשתי האם זה באמת יגרום לי רק עוד בעיות?????
נטעלי, ד"ר קפלן בחופשה. הוא יחזור ב-20 באוגוסט, אם אינני טועה. תעלעלי כמה דפים קודם, וקיראי את הודעתו. בברכה, טלי פרידמן
נטעלי, נראה שהתחלת כבר איזשהו דו-שיח עם ד"ר קפלן. אינני מכירה את כל הפרטים, ולכן אינני יכולה לייעץ לך מה לעשות. בעוד כשבועיים ד"ר קפלן ישוב, ותוכלי להמשיך ולדון איתו באפשרויות ובשאלות. נראה שכך עדיף. שבת שלום, טלי פרידמן
היי טלי, שלחתי לך אימייל עם קובץ וורד, לכתובת talif@doctors.co.il , מקווה שזאת הכתובת הנכונה, ושהוא הגיע. זה לא היסטרי, אם אין לך זמן לקרוא, סתם דברים שהיה צריך ל"נקות" מהלב. שיהיה לך לילה טוב, שלך לתמיד אביב.
אביב, קראתי, ושלחתי לך מייל בחזרה. אני מקווה שהגיע (איך שהוא התקשורת האלקטרונית הזו לא ממש נהירה ומסתדרת לי בזמן האחרון). המון המון בהצלחה מחר, ואני מחכה לעידכונים. ליל מנוחה, טלי פרידמן
שלום, ביתי בת ה-3.6 שנים ישנה עם אחיה בן ה-2 שנים בחדר כבר שנה. בזמן האחרון היא התחילה לקום מהמיטה בשעות הלילה 2-3 לפנות בוקר, מגיעה אלי לחדר היא אומר שלא צמאה ולא צריכה לשרותים, כשאני שואלת אותה למה היא מגיעה אלי היא אומרת שרצתה אותי, אני מחזירה אותה למיטה נשארת איתה מס' שניות והיא חוזרת לישון. רציתי לדעת איך ניתן להפסיק את הקימות הליליות האלה! (אני בהריון וזקוקה לשינה ומנוחה). תודה רחל
שלום רב, קימה בלילה בגיל הזה היא די שכיחה, בשל חלומות מפחידים. עניין נוסף שרלוונטי לביתך, הוא ההריון שלך (בהנחה שהיא כבר מבחינה בכך, או ששוחחת איתה על זה) - שמבחינתה בהחלט יכול להתפרש כמשהו "מטריד", אם לא מפחיד. אז מה עושים? בשעות היום - להפגין חום וקירבה, ככל האפשר. שיחה על פנטזיות, חלומות, דמיונות - היא עניין טוב. בקימה בלילה - לחבק, להפיג חששות, ולתת חום. אני, שלא כרבים מאנשי המקצוע, אבל לא היחיד, סבור ששינה עם ההורים עושה טוב לילדים, בשלב זה או אחר של גדילתם, ולא צריך לחשוש מהתמכרות של הילד עד גיל בר/ת מצווה. . קחו את האופציה הזו גם כן בחשבון. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם
היי...
טוב נכנסתי,הייתי פה וכנראה שאת היית חייבת ללכת רציתי אותך קצת בשבילי אין לי כל כך כוח להיות כאן עכשיו אני אשלח לך מייל מאוחר יותר אם אכנס שוב שיהיה לך ערב טוב חסרת השם.
מזה כחצי שנה הנני משתמשת ב"סרוקסט" נוגד דיכאון.ושאלותי לגבי התרופה: 1)במשך תקופה זו עליתי 15 ק"ג במשקלי. לפני כן מעולם לא ניסיתי דיאטות והייתי עולה מדי כמה שנים בעיקר בחורף במשקל+והרגלי האכילה שלי היו כאלו -שאכלתי כל מה שמתחשק לי. שאלתי היא מה אפשר לעשות?האם יש תרופה מקבילה לסרוקסט שאיננה משמינה. מיותר לציין שהשמנת היתר שלי לא מוסיפה למצב הרוח שלי-אם כי יחסית לכך-וכנראה בהשפעת התרופה-אפשר לומר שלא ממש מזיז לי ששמנתי והינני נראית כמו בהריון של 5 חודשים.ואני מרגישה בטחון כלשהו. 2)אם מדי מס' ימים הנני מנסה להימנע מלקיחת התרופה. גם כדי לנסות להסתדר בלעדיה. וגם כי התרופה גורמת לכך שאני בקושי מצליחה, אם בכלל ,להגיע לאורגזמה(ועוד עם ויברטור ). האם עלולות להיגרם לי תופעות לוואי.ואיך אתם מציעים לי לנסות להפסיק מדי פעם-ללא תופעות בלתי רצויות. 3)האם הסרוקסט הוא שגורם לי לומר כל מה שאני חושבת כמעט -בעיקר ביקורת תקיפה מול אנשים אחרים.?
אנג'י, ד"ר אבני, הפסיכיאטר היועץ של הפורום ישוב מחופשתו ב-12 באוגוסט. תוכלי להפנות אליו את שאלתך לכשישוב. בברכה, טלי פרידמן
כהערת שוליים לאתר בעניני- חבל שאין מחליף לד"ר אבני ואחרים בעת העדרותם מהפורום.
לאחרונה בעת נסיעה או במקומות ציבוריים אני מרגיש לחץ כאבי ראש ואפילו לפעמים זה מגיע להתעלפות, ממה זה נובע? תודה מראש גיל
שלום רב, יש לברר ענייני לחץ דם וכו' עם הרופא שלך. לאחר שלילת מקור רפאוי לתופעה, כדאי להתייחס לעניין כאל נורת אזהרה, שיתכן ומקורה בלחצים נפשיים, שמתבטאים בשלב הזה בצורה טורדנית שעדיין אינה הרסנית. מומלץ, לכן, ברור מקצועי. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם
אני בת 31. בחורה נשית, עדינה, כל חיי ראיתי את עצמי כסטרייטית. אמנם היו לי בעיות בתקשורת ובאינטימיות אך במחשבותי על קשר או זוגיות, וגם בפנטזיות המיניות שלי, כיכבו גברים. גם ההתאהבויות המעטות שלי היו בגברים. אני מודה שמדובר היה בהתאהבויות די שטחיות, אבל כל העולם הרגשי שלי היה חסום והיה לי קושי עם גברים עקב קונפליקט ביחסיי עם אבי. בשנים האחרונות התחלתי ליצור קשרים משמעותיים יותר, עקב טיפול פסיכולוגי שעזר מאד. מכל מקום, אני רוצה להדגיש שמעולם לא התאהבתי באשה וגם לא "נדלקתי" על אשה. הקשרים שלי היו תמיד עם גברים, וגם הקשר הנוכחי, שהוא סה"כ קשר טוב ואינטימי עם יחסי מין טובים. למרות זאת, מאז גיל ההתבגרות אני לפעמים חשה סוג של משיכה מינית כלפי נשים שהן סקסיות ויפות. בעידודו של החבר שלי, שמתגרה מאד מהמחשבה עלי במיטה עם אישה, התחלתי גם לפנטז בזמן שאנו מקיימים יחסים על סקס עם אשה, והרעיון מגרה אותי. אני מפנטזת גם על גברים, אבל לעיתים רחוקות אני נמשכת פיזית לגברים. קשה להגיד אם יותר או פחות מנשים, כי מהמשיכה לנשים אני משתדלת בד"כ להתעלם. האם יתכן שאני לסבית או דו-מינית? האם יש משהו שאני צריכה לעשות כדי לברר את זה והאם התעלמות מהעניין לא מהווה הדחקה של רגשות ויצרים? אני חייבת לציין שמעולם לא העזתי לדבר על הנושא עם הפסיכולוג שלי.
ואם את כן? so??????????? סוף העולם הגיע?????? אני אוהבת נשים ואני מתגאה בזה אני הולכת לפי מה שהלב שלי אומר לי ושיקפצו לי כולם!!!!
ברגע שאמרת "....יבש כמו הנגב..." על סגנון הכתיבה שלך, זה הזכיר לי משהו מבהיל...(לפחות בשבילי)... כשאנחנו אוכלות אז האחות יושבת איתנו ובלה בלה בלה, אז כמעט כל פעם היא אומרת לאחות השנייה: "את יודעת, הן לא מבינות שבינינו לבינם יש הפרש של ש-נ-י דורות"! היא אורמת את זה כי יש לי חברה באישפוז שנורא מסתלבטת עליהן, אומרת דברים, וכשהן שואלות שאלות בקשר לזה, אז היא מדברת אליהן כאילו הן בנות מאה....לפחות ככה הן אומרות שאנחנו חושבות... זה נורא מצחיק.. אז היום קרה משהו מצחיק: אני וחברה שלי מקשטות ת'חדר במחלקה, וכל זה, ולפני שבועיים אותה חברה ציירה בצבעי אקריליק איזה משהו על הארונית. אז כשהאחות ראתה את זה (כי שינינו את המיקומים של הדברים), היא שאלה: "תגידי לי...מה זה היצורים האלה?" (בצחוק, כמובן), אז חברה שלי אומרת לה: "מה את לא רואה? את לא רואה שאלה שני אנשים!! ויש להם אפילו ראסטות!"... אז האחות אמרה: "מה זה ראסטות"? ....(בלי שום קשר: את יודעת מה זה ראסטות???) אז חברה שלי אמרה לה: "ואת שאלת למה אנחנו מדברות אלייך כאילו את בת 100...?!" ...כי האחות אמרה את זה רגע לפני... בכל אופן, אני הושעתי ת'אחות המסכנה והסברתי לה שראסטות זה מה שיש לבוב מארלי (או מה שלפחות היה לו) זה ראסטות... מה לעשות...זו הדוגמה הכי נורמלית שמצאתי...לא ידעתי אם המפגרת הזו שומעת מוזיקה או לא...חיחי.... ושלא תעיזי לשכוח שאני אוהבת אותך.
היי!!!!!!!!! אני מתביישת להגיד, אבל גם אני לא יודעת מה זה ראסטות... מה לעשות, גם אני שייכת לדור אחר ששומע מוסיקה אחרת... ובעברית פשוטה: גם אני בת מאה, אנטיקה...... אבל עזבי, לא זה מה שחשוב. ספרי - כמובן רק אם את רוצה - השתחררת היום? ומה הלאה? וכמובן - גם אני אוהבת אותך - ותתעלמי מהעובדה שגם אני בת מאה... (-: ביייייייייייי!!!!!!!!!!!! וכמובן - לא נסיים בלי הביטוי הידוע - להשתמע במהרה! אחת
התכוונתי לאחות כן? נורא מצחיק, פעם היא הייתה נורא קשוחה איתנו כדי שנעשה מה שצריך ובלה בלה בלה, עכשיו זה אחרת ל-ג-מ-ר-י כי עכשיו אנחנו כאילו "ותיקות" אז המפגרת מדברת כאילו אנחנו חברות שלה, עסק מצחיק. בקשר לאישפוז, אני ארשום לך את זה באייסי כי אני לא רוצה שאנשים פה ידעו אודות האישפוז, את יודעת שאת זה בסדר אחוקי'ת שלי... רגע.... ...חכי... שלחתי!! ביי אחותי.
אביב אני כבר תקופה דיי ארוכה קוראת את ההודעות שלך.ומאוד מאוד מזדהה איתך. הייתי רוצה לשוחח איתך אך לא דרך הפורום. את חושבת שאפשר לשוחח בצאט? אם כן אולי נוכל לתאם ביננו יום ושעה. אני זקוקה לעצתך. תודה רבה קרן
היי קרן, כשאת אומרת צ'אט את מתכוונת לאיסיקיו ? אם כן, אז יש לי, תגידי מתי מתאים לך, לי עדיף בדרך כלל מעשר בלילה ומעלה, אפשר גם היום, או בכל יום אחר שנוח לך, רק תשאירי הודעה שאני אדע לעלות אותו, ולהיות שם, אני אחזור לבדוק לפני ואתן לך את המספר, או שתשאירי את שלך. אם התכוונת לצ'אט אחר, איזה ? ומתי ? אביב.
אין לי חשק לגדל עץ חדש אז אגדל ענף חדש בעץ הזה התיאור על אבא שלך היה כואב מאד לקריאה כמעט נשברתי באמצע ותארי לך, אני רק קראתי... לא מאחלת לאף אחד לעבור מה שאבא שלך ואת עברתם. והחיים ממשיכים עם הזכרונות הטובים ממנו עם החיוך, עם הצחוק, עם הניחום עם הקרטיב לימון... רק טוב שיהיה לך
אורה יקרה, ארטיק לימון אני בחיים כבר לא אוכל יותר, אבל כן, החיים ממשיכים, עם הזכרונות הטובים והטובים פחות, עם החיוך והצחוק, וגם עם הבכי. מה שלומך את ? איך הולך ? עדיין קרועה מעייפות ומתפרקת ממנה ? מקווה שיותר קל לך קצת. שלך אביב.
אישתי טוענת שהיא שונאת את עצמה בגלל שהיא שמנה ,למרות שלדעתי היא בס"כ קצת מלאה הבעיה היא שעובדה זו גורמת לה לעיתים לסלידה מכך שיגעו בה. האם לדעתכם היא זקוקה ליעוץ או טיפול.
לשי שלום. הרשה לי לענות לך בתור אישה שמבינה מאד ללב אשתך. אני נשואה שנתיים ובשנה האחרונה עליתי הרבה במשקל (10 ק"ג) מה שגרם לי כמובן להרגיש מאד רע עם עצמי ועם הגוף שלי. כתוצאה מכך גם מאד ירד החשק המיני שלי וכמעט שלא נתתי לבעלי לגעת בי. (כמובן שהדבר היחיד שגרם לי למצב רוח טוב היה לאכול). לאחרונה החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולהתחיל דיאטה. אני חייבת לציין שבינתיים ללא הצלחה מסחררת ובקושי נפתרתי משניים מתוך עשרת הקילוגרמים המיותרים, אבל במקביל למוטיבציה, התחלתי לטפח את עצמי. למשל לקנות בגדים המחמיאים יותר למידות החדשות שלי, להשתמש בבשמים ולטפח את העור וכדומה. ההקפדה החדשה גורמת לי להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי למרות שעדיין אני מלאה. כתוצאה מכך גם חיי המין שלי השתפרו פלאים. מי שבאמת עזר לי במיוחד בכך הוא בעלי, כל שינוי או מאמץ קטן שעשיתי - זכיתי למחמאות ועידוד מצידו. הוא טורח להגיד לי שאני נראית טוב ושהחולצה מצויינת עלי או שיש לי ריח נפלא או שהעור שלי נורא נעים, או סתם שאני נורא יפה היום. כל אילו גרמו לי להרגיש אחרת לגמרי לגבי עצמי. וכאמור פתרו במידה רבה את הבעיות שיש לי עם הגוף שלי (כמובן שלא לגמרי, אני עדיין מסתובבת ליד המראה ונאנחת כמה שאני שמנה וקניית מכנסיים יכולה להרוס לי את המצב רוח אבל די השלמתי עם זה שאני לעולם לא אהיה מרוצה מספיק מהגוף שלי) עצתי לך, נסה להחמיא לאשתך ולגרום לה להרגיש טוב עם עצמה. תתמקד בדברים בה שאתה באמת אוהב, כך תשמע הכי אמין. אם אתה אוהב את הגוף שלה, תגיד לה את זה. עזור לה להרגיש נחשקת. נסה להחמיא לה לפני שאתם יוצאים או כשהיא מתלבשת בבוקר לעבודה, אם ההרגשה הכללית שלה תשתפר יהיו לה גם פחות בעיות עם הגוף שלה. כמובן שאסור לגבר לעולם להגיד לאשתו להתחיל דיאטה אבל תדע שאפילו רק המאמצים משפרים את מצב הרוח. אם היא מנסה לעשות דיאטה, תתמוך בה ככל האפשר. (למשל בעלי מוכן להכין לי סלט בכל שעה שאחפוץ). בעית דימוי הגוף הנשי היא הבעיה הנפוצה ביותר בקרב נשים. אין לי חברה שלא מקטרת שהיא צריכה דיאטה. מה שחשוב להבין שלדימוי העצמי יש לרוב רק קשר מאד חלקי למשקל עצמו. לי היו תקופות ששקלתי הרבה פחות והרגשתי הרבה יותר רע עם עצמי. שוב, טיפוח מאד עוזר והמחמאות מבעלי ממש מצילות אותי. בהצלחה!
שלומית, תודה על תשובתך המפורטת והקולעת למטרה. אני קונה את העצות בשתי ידיים. שי
שלום רב, דימוי גוף הוא אחד הרכיבים היותר משמעותיים בסך הכל של מה שמייצר את הדימוי העצמי, כך שיש הרבה אמת בתחושתה של אשתך. תגובה מקבלת של הסביבה האנושית המשמעותית, ובראש וראשונה אתה, יכולה להקל במשהו, אבל רק במשהו, כי האדם מחשיב לא רק את הסובבים אותו, אלא גם את תחושתו העצמית כלפי עצמו - וזו לא טובה, וכנראה לא סתם. לדעתי טוב תעשה אם תשתמש ביכולת התומכת שלך, לאור הקירבה שביניכם, כדי להמריץ אותה להתחיל בטיפול משולב, פסיכולוגי ותנועתי, להדברת ההשמנה. מנסיוני, הרב מאד בנושא הזה, אני מציע לכם לאמץ את המשפט הפסקני הבא: אין חוכמות! שום ניסים ממיסי שומן לא יעזרו, אבל גם טונות של הלקאה עצמית לא ינחמו וישנו את המצב. רק עבודה (נפשית, חברתית-תמיכתית, וגופנית), עבודה, ועבודה. אבל: יש סיכוי טוב לתוצאה. כל טוב, ודרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם
יש מוות של הגוף ומוות של הנפש. לפעמים הם באים ביחד.. אצלי לא. הנפש שלי גססה כבר הרבה זמן - מפעם לפעם ניראה כאילו מצאו לה תרופה חדשה.. ובאמת זמן מה ניראה שהיא מתאוששת.. אבל אז הסתבר שהתרופה לא עוזרת והתדרדרות חלה שוב. וכך לאט לאט לאט גסיסה איטית מאוד וכואבת מאוד. כל דמעה שיורדת מעניי עכשיו .. סוגרת עוד מסמר בארון הקבורה של נשמתי. והדמעות יורדות ויורדות. לדמעות שלי יש נטייה לבוא בלילה. למה זה ככה? אני משער שבגלל שבמשך היום אני עסוק ולכן לא יוצא לי לחשוב כל כך על עצמי. ובלילה בבדידות שלי במיטתי.. הדמעות מגיעות. והסיוטים. לכו תבינו - איזה הבדל. ביום מחייך בלילה בוכה. ביום חיים - בלילה גסיסה. פעם חשבתי שאף פעם לא תרימי ידיים שתהיהי מספיק חזקה להרים את שנינו למעלה. גם כשאמרת שלא סירבתי להאמין. זה לא קשור אלייך עכשיו. זה קשור אליי....... אתה מספר לי על פרצופים עצובים שאתה עושה בצאט ולא סיפרת על הדברים האלו..כן. צודקת. אני לא יכול לבוא אלייך ולהגיד - אני לא יכול יותר!!!!!!!1 לא יכול. אני מת מעט כל יום. אני לא יכול להפיל עלייך את כל ההצלה שלי. לא יכול לצפות ממך שתבואי ותסחפי אותי מהרוע. מהכאב. שתנגבי את הדמעות. לא יכול לצפות ממך לאלו. לא יכול לצפות מאף אחד... אולי מעצמי אבל אני כבר מזמן התייאשתי ממני. איך ההוא כתב - אתה חולה... אז יכול להיות. מחלה נפשית קשה מאוד. כנראה. כשקראתי את זה לא חשבתי ככה... אבל עכשיו פתאום התמונה ברורה.. האמת מטושטשת אבל רק בגלל הדמעות. הלוואי והייתי כמו - ממציא את הסיפור. אז טוב אני מודיע - אני הרמתי ידיים. אני התייאשתי. מעצמי ממכם. מעצמי. אין לי כוח. אני לא יכול יותר להתמודד. אני לא רוצה יותר לנסות להתמודד רק בשביל לגלות שאני לא מצליח. ותכתבו - שאני בסדר. ותתקשרו ותדרשו בשלומי. ואני אגיד הכל בסדר - זה היה סתם. כמו תמיד. אבל לא. הפעם הנשמה מתה. והגוף... אם רק יכולתי לשים לזה קץ. אם רק יכולתי - הייתי עושה. אם רק היה לי את האומץ. אבל אני פחדן - תמיד חושב מה יקרה אם אני לא אצליח. איך אח``כ להסתכל על ההורים שלי שכל זה כל כך לא מגיע להם? מגיע להם ילד טוב. לא כמוני - מושחת מהיסוד. אז זה הסיפור. על מוות ידוע מראש. שנקבע ... וכרגע יצא אל הפועל. אל תדאגו אנשים - אני מחר בבוקר אקום ואחייך. אפילו אם רק מבחוץ - אף אחד לא יידע. גם לא אתם. אף אחד לא יידע את מה שקורה בלב שלי.. שהופך לקר מרגע לרגע כי המוות שולט בו יותר ויותר. היה ערב אחד שהייתי במצב דומה (עוד לא הגעתי למצב בו אני עכשיו - אני מפעם לפעם שובר שיאים במקומות הנמוכים אלייהם אני מגיע - ומפעם לפעם אני חושב שזה הכי נמוך - ואז מסתבר שלא) אז הייתי במצב דומה והתקשרתי אלייה. ואני, בשבילי זה השיא. להתקשר ולבקש עזרה. ועשיתי את זה. רק אני חדש בדברים האלו, של לבקש עזרה, ואני עושה את זה קצת עקום. לא יכול לבוא וישר לשפוך הכל. אז תמיד קודם אני מדבר שטויות - מה נשמע, וכו`. מלא מלא שטויות. מה שלום ההוא.. מה קורה עם זה.. וכו`. ואז מגיע לעיקר.. בקושי.. אז שאלתי אותה ... ... אם היא עסוקה.. והיא אמרה שכן. היא עסוקה. נכון היא בן אדם ויש לה משפחה ובלה בלה בלה.. זו הייתה פעם ראשונה שהתקשרתי. והיא הייתה עסוקה. וזהו. היא לא שמעה ממני יותר. לך אני לא יכול להעלם .. ליבי אצלך.. תמיד תמיד אני אצטרך לחזור. כמו הערב. ניתקת את הטלפון. אפילו שהרגשתי שאת עושה לי עוול.. שאת לא מבינה ולא איכפת לך.. את גם לא מנסה להבין - בכל זאת ניסיתי לדבר. ואפילו גם דיברתי. וצרחתי. לפעמים אני חייב לצרוח. את מקבלת מיזה פלשבקים אחרים ואני מתנצל. אבל לפעמים אני חייב לצרוח. שמישהו יקשיב שמישהו יגיב שמישהו יציל אותי מעצמי. מהחלטותיי. זהו השפיות האחרונה הלכה לה. ועכשיו רישמית אני לא שפויי. וזה טוב. זה טוב מאוד. אני יכול לצרוח. אני יכול לבכות. אני יכול לאשפז את עצמי במוסד סגור. יש לי תרוץ מעולה. אני לא ש פ ו י!!!!!! אני לא מפיל עלייך אחריות לכלום. אני פונה אלייך בגלל שזה גם להסביר לך. ולהסביר למי מחבריי שיקרא את זה. ולכל אלו שמעבירים ביקורת - לא אני לא מחפש תשומת לב. לא מחפש לזעזע עולמות. אני מחפש את המוות .. ולאט לאט הוא הגיע. לאט לאט בשקט בשקט הוא השתלט על נשמתי. טוב אני לא ברור כבר לעצמי והגיע הזמן לסגור את הבאסטה. לא לדאוג אני אקום בבוקר ויהיה בסדר. זה סתם פורקן לעוד סיפור. עמית מזור
עמית, זה לא "עוד סתם סיפור", כמו שאתה אומר. זהו ככל הנראה סיפור חייך, והוא נשמע קשה, מורכב ובעיקר-עצוב. אני מקווה שמצאת לך מטפל/מטפלת טוב/ה, זה מומלץ בחום! בברכה, טלי פרידמן
עם בכוחך אכן להוכיח אותי על טעותי מוכן לבוא ולקבל טיפול. את עוד מקבלת???
היי אתה יכול להסביר את המשפט האחרון ? יש לי כל כך הרבה מה להגיד והזדהיתי עם הרבה ממה שנאמר. אתה יכול לפרט מהו מקור הבעיה?מה מפריע ומה כואב? התלות שיצרת בבחורה אם הבנתי נכון, מאוד מזכיר תלות שהיתה לי בבחור מסוים ולקח לי המון זמן להתנתק ממנה, הקשר כאמור היה הרסני רק שהגעתי לשפל הנמוך ביותר,החלטתי והבנתי שזה נגמר. גילי
זהו לא סתם עוד פורקן... זהו המוות של נשמתך, המוות הגרוע מכל! אל תתן לה לדעוך, היא מחזיקה אותך, נותנת לך מטרה להיאחז בה, אם היא תלך לא ישאר כלום, תקשור אותה למשהו, אפילו סתם תתן לה מנוחה ואז תאמר לה לחזור עם כוחות מחודשים. יש לך נשמה אחת, אל תתן לה למות. . . . ( ד מ ע ו ת ) . . .
אני בת 22, מטופלת בטיפול פסיאטרי מגיל 14 ובעקבות טיפול בפרפנן וארטן נוצר אצלי מצב של צואר נוטה הצידה ושל נטיה של השפה התחתונה. נאמר לי כי עיוות זה של הלסת גורם לכך שהמפרקים ישחחקו. וכי בגיל 40 יהיו לי כאבים וקשיים באכילה. (במשך השנה וחצי האחרונה נטלי 10מ"ג איטומין וכיום אני נוטלת 1.25 מ"ג זיפרקסה, 10 מ"ג איטומין, ו-2 מ"ג רודנל/ ארטן) האם תוכלו לעזור לי: 1) שמעתי על זריקה בשם בוטולונים והייתי רוצה לדעת האם היא תתאים לי,לצאור ו/או ללסת. והאם ישנן לה תופעות לואי וכל מידע אפשרי עליה. 2) היכן ניתן לקבל את הזריקה הנ"ל (אני מאזור חדרה) 3)האם אוכל לקבל תשובה מהצוות הרפואי בפורום 4)האם תוכלו להציע כיוונים אחרים לטפל בעיוותים הנ"ל (ניתוח, כדורים וכו') 5)במידה ונראה לכם שבקשתי זו מתאימה לפורום אחר, אשמח עם תעבירו שאלות אלה לפורום המתאים. 6) אנא העבירו את תשובתכם לאי-מייל המצורף. בתודה מראש רוניה
רוניה שלום רב, אני מאמינה שאת התשובות לשאלותייך יוכל לתת לך הפסיכיאטר היועץ של הפורום ד"ר אבני. הוא בחופשה עד ה-12 באוגוסט. את מוזמנת לשוב ולשאול את שאלתך לכשישוב ד"ר אבני. בברכה, טלי פרידמן
שלום לכם יש לי בעיה!!! אני מפחדת מבדיקות, תמיד חושבת על הגרוע ביותר. אני סובלת מכאבי ראש חזקים לעיתים קרובות וטרם נבדקתי. אפילו בדיקות שגרתיות - סוכר, המוגלובין, תפקודי כבד וכליות (אני נוטלת גלולות) וכו' לא עברתי.... אני פשוט מפחדת, לא מהבדיקה אלא מהתוצאות שעלולות להיות. תמיד נדמה לי שאני עם רגל אחת בקבר. היום בשעה טובה קבעתי תור לרופאה ומהבוקר זה הדבר היחיד שמעסיק אותי. אני לא מצליחה להתרכז בשום דבר! (התור נקבע לשבוע הבא) מה עליי לעשות? בבקשה תעזרו לי
היי לך, אני עוברת בדיקות דם כארוע שגרתי. היי בטוחה שבמקרה הכי גרוע, מתקשרים!!!! עדי
לנערת האינשם, לדעתי עלייך לספר לרופאה אודות הפחד הנלווה לבדיקות. ייתכן והיא תמליץ לך על טיפול תרופתי להרגעה חד-פעמי, וייתכן שלא. לטווח הארוך אולי שווה ללכת לטיפול ממוקד בחרדות על מנת לדעת להתמודד עם חרדתך בצורה טובה יותר גם בעתיד. בברכה, טלי פרידמן
או שאפשר גם למצוא חברה טובה, שתחזיק לך את היד בבדיקות ותלווה אותך בהמתנה, זה עוזר לפעמים הרבה יותר מכל דבר אחר. :-))) אביב.
15 עמודים... כמה הכלתי בתוכי וזה עוד לא נגמר...
"אז היא נפרדת לשלום. האנורקסיה כבר הלכה, הבולמיה נוטשת בעקבותיה . שתיהן הלכו מבלי לאפשר לי להחליט, מתוך יצר האחיזה שלי בחיים שתמיד היה ועובדה שאחזתי בך ובדיאטנית ואפילו בד"ר ההוא…מבלי להרפות…והיא משאירה אותי להתמודד עם הפחד שמא היא תחזור להתקיף 5-6 פעמים ביום בשנית, שמא היא רק מתעתעת בי ולא באמת הולכת, עם ההרגשה הרעה ששוב לא עשיתי זאת בדרכי. במשך כל המאבק בהפרעה, ניסיתי להחלים בדרך הישרה – להפסיק להקיא ולאכול לפי תפריט מבלי לסטות ימינה או שמאלה. תמיד נפלתי עמוק יותר ובסוף אני מוצאת את עצמי עם כל מיני קולות פנימיים שאני לא זוכרת שהזמנתי לתוכי ואומרים לי לתת למחלה ללכת בדרכה, לזרום עם מה שיש . אני אפילו מפחדת שהיא תלך ותתקוף מישהי אחרת. אני אולי כבר לא מספיק טובה בשבילה? כי התחלתי לדבר עליה אולי ?" 17 ע"מ יצאו לבסוף, קחי את הזמן תודה לך.
אינשם, קיבלתי. כאמור, לפי נפח המכתב זה ארוך. ייקח לי זמן, בלי לחץ בבקשה! שיהיה לך יום מקסים, טלי פרידמן
אני בת 29 נשואה+2 ילדים קטנים. עד לפני שנה וחצי הייתי מעין סופר רומן ואז הכל התמוטט בבת אחת. מצבי הבריאותי החמיר. סחרחורות,חולשות,דופק מהיר, דפיקות לב, כאבי פרקים ושרירים, כאבי ראש, בחילות וכו'. כתוצאה מזה וככל שעברתי יותר בדיקות ולא מצאו מה יש לי נכנסתי גם להתקפות של חרדות. עברתי בדיקות מקיפות שהיו כולן תקינות כיום אני לוקחת כדורי סרוקסט שעזרו לי להתקפי החדה כמט לגמרה אבל הסבל הפיזי והעיפות הרבה ממשיכים. יש תקופות שאני מרגישה קצת יותר טוב ואז יש שוב משהו חדש. אני חלשה, מסוחררת,כואבת ועיפה. הרופאים שלחו אותי כמובן לטיפול הנפשי. כשהסיפו הזה התחיל היתה לי גם בעיה גיניקולוגית שלא נפתרה עד היום והכאבים והחולשה כתוצאה מבעיה זאת לדעתי גרמו לכל המצב כי הבעיה לא אובחנה ואני נכנסתי לחרדות שיש לי איזה סרטן כי סבלתי כאבים. חשוב לציין שגם הזוגיות שלי במשבר בעיקבות זאת ואני גרה עם ילדי אצל הורי ששם יש לי עזרה . כמו כן בעלי נפל בעסקיו ונכנסנו לחובות קשים. רציתי לדעת ולשמוע עוד חוות דעת האם משברים נפשיים יכולים לגרום לכל כך הרבה סימפטומים פיזיים? האם גם עם הסרוקסט עדיין יכולים להיות כאבים או שזה מצביע שבכל זאת יש משהו אורגני שפספסו איפה שהו? אני מוטרדת ומיואשת. כל הזמן אמרו שהכל זמני ויסתדר, אך הזמן חולף ואני באותו המקום אם לא יותר גרוע. היום אני לא הולכת לבד למקומות עם הילדים מרוב חולשתי אני תמיד נזקקת לעזרה. אודה לתשובתכם
רונית שלום רב, מצבים נפשיים ללא ספק יכולים להשפיע על המצב הפיזי, ולהיפך. לא בכדי בזמן האחרון יש התעוררות של תחום הרפואה המשלב "גוף-נפש", כי שני הדברים קשורים זה בזה. כל אדם מפתח תגובות אחרות, ולכן התופעות ישתנו מאדם לאדם. אינני יכולה לומר לך שהמצב הפיזי שלך נובע רק מהמצב הנפשי, אך לכך קיימים הרופאים הפיזיולוגיים. אני מאמינה שהם עשו את הבדיקות הנדרשות, לפני ששלחו אותך לטיפול נפשי. לגבי השאלות על הסרוקסט, אינני מוסמכת לענות בתחום זה, והמוסמך בתחום זה הינו ד"ר אבני הנמצא בחופשה עד ה-12 באוגוסט. לאור כל מה שהזכרת במכתבך: התמודדות עם חרדות, מצב גופני (גם אם על רקע נפשי) רעוע, מערכת זוגית במשבר, לחצים כלכליים ועוד, כל אלה מהווים משבר מורכב. לכן אני ממליצה לך בחום לפנות לטיפול פסיכותרפויטי (שיחות) ולא רק טיפול תרופתי. בהצלחה, ותרגישי טוב. טלי פרידמן
רונית כתב/ה: > > אני בת 29 נשואה+2 ילדים קטנים. > עד לפני שנה וחצי הייתי מעין סופר רומן ואז הכל התמוטט בבת אחת. > מצבי הבריאותי החמיר. סחרחורות,חולשות,דופק מהיר, דפיקות לב, כאבי > פרקים ושרירים, כאבי ראש, בחילות וכו'. כתוצאה מזה וככל שעברתי > יותר בדיקות ולא מצאו מה יש לי נכנסתי גם להתקפות של חרדות. > עברתי בדיקות מקיפות שהיו כולן תקינות כיום אני לוקחת כדורי > סרוקסט שעזרו לי להתקפי החדה כמט לגמרה אבל הסבל הפיזי והעיפות > הרבה ממשיכים. > יש תקופות שאני מרגישה קצת יותר טוב ואז יש שוב משהו חדש. אני > חלשה, מסוחררת,כואבת ועיפה. > הרופאים שלחו אותי כמובן לטיפול הנפשי. כשהסיפו הזה התחיל היתה לי > גם בעיה גיניקולוגית שלא נפתרה עד היום והכאבים והחולשה כתוצאה > מבעיה זאת לדעתי גרמו לכל המצב כי הבעיה לא אובחנה ואני נכנסתי > לחרדות שיש לי איזה סרטן כי סבלתי כאבים. חשוב לציין שגם הזוגיות > שלי במשבר בעיקבות זאת ואני גרה עם ילדי אצל הורי ששם יש לי עזרה > . כמו כן בעלי נפל בעסקיו ונכנסנו לחובות קשים. > רציתי לדעת ולשמוע עוד חוות דעת האם משברים נפשיים יכולים לגרום > לכל כך הרבה סימפטומים פיזיים? האם גם עם הסרוקסט עדיין יכולים > להיות כאבים או שזה מצביע שבכל זאת יש משהו אורגני שפספסו איפה שהו? > אני מוטרדת ומיואשת. כל הזמן אמרו שהכל זמני ויסתדר, אך הזמן חולף > ואני באותו המקום אם לא יותר גרוע. היום אני לא הולכת לבד למקומות > עם הילדים מרוב חולשתי אני תמיד נזקקת לעזרה. > אודה לתשובתכם >
את פה מותק ? יעל
תני סימן, אני עוד מעט מתחפפת... נכון אמרת שאת כותבת לי מהמשרד שלך שאליו את יכולה להגיע בכל שעה שאת רוצה... אז הוא קרוב לביתך? כמה זמן לוקח לך להגיע אליו? שלך, אני.