פורום פסיכולוגיה קלינית

האם תוכלי גם את לעזור לי ולהביע את דעתך בשאלה שלי ליעל למטה.. נטעלי

לא מצאתי את השאלה... שבת שלום, טלי פרידמן

יעל הבעייה שלי בטח נראת כול כך קטנה ,אבל לא זה נראה כמעט סוף העולם,תראי עברו אליי שנים לא כלות.קשה לי להתמודד היום עבר אליי יום רע, בעבודה . ירגשתי שאני טיפשה גרועה והכול ביום אחד. מה קרה:צריכים אצלינו עובדת במקום אחת שהתגייסה, אותה עובדת שנשארה הביאה חברה וכול היום בחנות הם מדברות צוחקות ......לא שזה דווקה הפריע לי אותה עובדת יתיחסה אליי כאל כלום היא יראתה את עצמה ה"שולטת" בחנות, יתחילה להסביר לי אל יד חברתה דברים וכו... ירגשתי לא שייכת הם תפסו תמקום החנות אם איזה עוד חברה משותפת שלהם.ודברו הייתה לי הרגשה שהיא העבירה לי ולהם שאני כלום. הרבה פעמים כמו היום אני מרגישה שאני לא אני. הכוונה פתאום מראה לה חולשה פתאום שקטה כמו דג פתאום לא מתייחסת כלל ופתאום אני טובה למדי.כול מה שהיא רק אומרת אני ישר בטח תעשי לא מפריע לי....... יעלי אני כבר שבורה הדמעות שלי כבר חונקות אותי אם רק יחלתי באמת להשתנות לראות דברים בצורה אחרת. אבל אייך אני מתייחסת בצורה כזו כדאי לקבל הארצה מסויימת,כי אייך אוכל להרגיש הארצה בחיים לא היה. ואם היה לי עכשיו לא הרבה אפילו אחת שתיים הייתי מרגישה יותר בנוח בלהתבטות

מדובר בבעיה של אישיות - את תפיקי תועלת מטיפול בשיחות

שלחתי לך מייל, בזמנך הפנוי... אחר-צהריים טובים, ותודה, אני.

קיבלתי. אני מבינה שזה לא קל, אבל אני שמחה שהיה לך את האומץ להגיד את מה שהיה לך בפנים. זה חשוב. אני מבינה שאת כבר חזרת מהאזכרה, ומקווה שזה עבר איכשהו בסדר. שיהיה לך סופ"ש נעים וקל ככל האפשר, טלי פרידמן

שלום! רציתי לקבל עצות על בעיה שאני סובלת ממנה כבר שנים מאז שאני זוכרת את עצמי אני ילדה עם בעיות ,לבית ספר אף פעם לא רציתי ללכת ,טיולים וכל דבר הקשור לחברה ולזה שאני לא עם ההורים, תמיד היו לי פחדים והייתי ילדה קשה היום אני בת 18 והבעיה שלי אובחנה על ידי פסיכיאטרים ופסיכולוגיים הטוענים שאני סובלת מהפרעה הנקראת O.C.D . יש תקופות שחלה השתפרות ואני מתפקדת כראוי, ויש תקופות שאני שרוייה בחרדה ,מתח וכל זה מביא אותי לדכאון. לפעמים החרדה באה מסיבה כלשהי שזה כמו מחשבות טורדניות על מוות ועל החיים ומה יהיה בעתיד וכ"ו או שלפעמים היא באה בלי סיבה מיוחדת . זה בא בהתקפי פניקה אשר מלווים בדופק מהיר ,סחרחורות ,קוצר נשימה ,זיעה קרה ואני מרגישה שכל העולם חרב עליי. לפני כשבועיים נסעתי פעם ראשונה להשאר לישון אצל חברה יומיים אשר גרה די רחוק (שעה נסיעה בערך) הרגשתי ביום הראשון ממש טוב וביום השני התחילו לי חרדות ,פאניקה ובכיתי והרגשתי שאני רוצה הביתה ובסוף הלכתי. אני לא יודעת מה לעשות זה הורס לי את הקשרים שלי עם אנשים זה לא נותן לי לתפקד כמו בן אדם רגיל ואני מיואשת כבר ,ענה עזרו לי תודה רבה לימור!

לימור שלום רב, דרך מכתבך אני יכולה לזהות תחושה של סבל וקושי. נראה שזה שנים שאת מנסה להתמודד עם הפרעה שמשפיעה על איכות חייך, ובמובנים מסויימים מונעת ממך הנאות שונות בחיים כמו לינה ארוכה מחוץ לבית, כפי שתיארת. דבר אחד שלא הבנתי ממכתבך הוא שככל הנראה אובחנת במשך השנים כסובלת מOCD אולם לא ברור לי האם טופלת וכיצד. כמו גם לא ברור האם היום את מטופלת או לא. לדעתי, הטיפול היעיל בהפרעה זו הוא שילוב של טיפול תרופתי וטיפול פסיכותרפויטי. אני ממליצה לך על כך בחום. אני מאמינה שטיפול מתאים עשוי לשפר את תחושתך ולתת לך כלים טובים להתמודד עם ההפרעה. בברכה, טלי פרידמן

כן , אני טופלתי מגיל 8 בערך על ידי פסיכולוגים ופסיכיאטרים עד לפני שנה בערך הייתי מטופלת עם פסיכולוג קליני , אף פעם הם לא עזרו לי כבר שנתיים שלוש שאני מטופלת בסרוקסט . שהמצב היה חמור הייתי לוקחת 2 כדורים ביום , שחל שיפור ירדנו לכדור אחד ביום ושאני מרגישה ממש טוב אני מורידה את המינון לכדור אחד ביומיים. אבל רק כדורים עוזרים לי (אפילו זה בקושי שאני נמצאת במצב של פאניקה ואי שקט) ושלא נדבר על פסיכולוגים ופסיכאטרים שבכלל לא עוזרים . אני השתחררתי מהצבא ,הפסקתי את הלימודים בכיתה י' , אני לא מצליחה לעשות כלום עם החיים שלי. אני ממש מיואשת וגם ההורים שלי :-(

שלום לכולם, האם יש למישהו המלצות לגבי דברים אשר יכולים להקל על הפרעה מסוג : "AVOIDENT PERSONALITY DISORDER" ? האם אני צריך לחפש את חברתם של אנשים או להמנע ממנה לעת עתה? האם כדאי לי לנתח את המצבים בהם אני נמצא עם אנשים כדי ללמוד יותר על התנהגותי או שעדיף פשוט "לזרום" ולהתעלם מנטיה טבעית לשתוק? שאלה אחרונה ולא קשורה לקודמות: האם כאשר מפתחים מודעות גדולה לבעיה זה אומר שהיא בתהליך של פתרון?

שלום רב יש הרבה טוב בלהיות "נורמלי", דהיינו , לענייננו כאן, כזה שמסוגל ליצור קשר חברתי שנחשב כשגרתי בחיי היום יום, כמו למשל: לשאול בסופר איפה אזור ה... לברר מעובר אורח את מיקומו של רחוב צדדי בשכונה, להודיע למי שנדחף בתורך כי אתה הבא בתור, וכמובן: ליצור קשר חברתי ואינטימי משמעותי עם בן/תזוג, הורה, אח/ות, וכו'. ומכאן התשובות לשאלותיך: כדאי לבצע אינטראקציות כאלו, ולא להמנע מהן; כדאי להיות מודע לקשיים, ולנסות למצוא תהליכים שמקילים על כך (וזה די מקרב אותך לרעיון של יעוץ מקצועי, שנראה לי שכדאי לך לקחת. אם אכן תרצה הכוונה, פנה למייל האישי שלי עם תמצית פנייתך הז, ואפנה אותך לכמה אפשרויות הלאה)); מודעות טובה היא, כשאלתך, חלק מהפתרון. כל טוב, ודרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

רון שלום עדיף לא להמנע יחד עם זאת יש חשיבות רבה לשאלה מדוע אתה נמנע עמי

כבר הרבה זמן שאני סובלת מדיכאון אומנם עקב סיבות מורכבות אבל דיכאון הוא דיכאון אני מקבלת מודאל פורטה ואכן אני רגישה יותר טוב במשך היום ורע מאד לקראת הערב הבעיה היא שכשאני מתחילה להרגיש לא טוב אני מעלה לעצמי את מינון התרופות רק על מנת להרדם ולברוח מה אני יכולה לעשות במקום כי ברור לי שזהו לא פיתרון נכון תודה עדי

הכי חשוב - להתייעץ עם הפסיכיאטר ועם הפסיכולוג שלך, לספר להם בדיוק מה שסיפרת לנו ולנסות למצוא יחד דרת שתתאים לך באופן אישי, בין אם זה תרופות אחרות או מינון אחר או סוג אחר של טיפול.

עדי שלום רב, הטיפול היעיל בדיכאון לדעתי הינו שילוב של טיפול תרופתי יחד עם פסיכותרפיה דינמית מתמשכת. לא הבנתי ממכתבך האם את הולכת לטיפול פסיכותרפויטי (שיחות) מעבר לטיפול התרופתי. זה חשוב מאד, כיון שהתרופות, כפי שאת כבר יודעת, לא עוזרות ממש, אלא עד גבול מסויים. העבודה העקרית נעשית מול המטפל, בשיחות. בברכה, טלי פרידמן

אני אכן בטיפול פסיכותרפי זה לא שאני לוקחת טיפול תרופתי וזהו כמובןשאין סיכוי לנצח את הדיכאון אך ורק בטיפול תרופתי

עדי יקירתי אנא פני לעיוץ פסיכיאטרי מודל אינו טפול מתאים לדכאון ויתכן שאת יכולה להעזר גם טפול כזה או אחר בשיחות בהצלחה עמי

עמי שלום אבל הפסיכיאטרית שלי נתנה לי מודאל עקב הדיכאון שלי אז למה בעצם מתאים מודאל פורטה?

ברוך בואך לפורום

לצוות הפסיכולוגים, עו"ס, והפסיכיאטרים שלום רב! הייתי רוצה לשאול שאלה, אך קודם אספר במס' מילים את בעייתי. בן 20, חייל. בלשכת הגיוס הותאם פרופיל צבאי 64 עקב אסטמה ומאפיינים אינטריויטים , עקב טיפול רגשי בשנות ההתבגרות המוקדמות שעסק בקשיים חברתיים ובעיות בין ההורים. מאחר ועדייןקיימים קשיים חברתיים הותאם פרופיל 64. התגייסתי ,עברתי טירונות באופן תקין, עברתי קורס מקצוע טכני, והוצבתי ביחידת האם. החל מגיוסי נלחמתי על ביטול סעיף נפשי, כאשר כל קב"ן וקציני פסיכולוגיה (קפ"ס) שעימם נפגשתי טענו כי עדיין מוקדם להעלות פרופיל. אך הומלץ על המשך מעקב ע"י קפ"ס ביחידת האם. ביחידת האם הופיעה ירידה חדה במצב הרוח שהתנדוד בין צחוק לבכי. עקב קשיים שלא אותרו במהלך הקורס, קשיים טכניים ברמת המוטוריקה העדינה , קשיים מהם אני סובל מאז הלידה, דבר שגרם לאיטיות בקצב העבודה, ועיכב את שאר צוות החיילים. הוחלט לאחר הרבה בדיקות למצוא את הדרך לכיוון עבודה יחידנית שתמנע את הקשיים החברתיים שנובעים מקשיים מקצועים. הוחלט להעלותי לועדה רפואית ע"מ לשנות פרופיל ל-45. לאחר כחודש עברתי לתפקיד מנהלתי. הקשיים בבית: אב לאחר אירוע לב , לפני שנתיים בחרדה גבוהה , עד לעתים חוסר תפקוד המתאים לגילו (טיולים, נופש מעל יום מחוץ לבית , חו"ל, עבודה), כתוצאה מכך מתחים גבוהיים בינו לבין יתר בני הבית, עצבני ומתוח מאד, לעתים מאבד שליטה בעת כעס וזורק חפצים. אם נוהגת לאסוף סרמטויטם וחפצים ולא להיפטר (לזרוק) חפצים אחרים . ברוב המקרים חפצים ובגדים לא שימושים. יש לה מחסנים שעליו היא משלמת שכ"ד גבוה, כמו-כן האגרנות מתבטאת גם בבית , כאשר יש חדר מפוצץ בשקים, וכל הבית מבולגן. דבר הגורם למתחים ומריבות בבית, והיה נשא לט.רגשי בעבר .. טיפול בבעיה של אמא נכשל עקב דיווח תכני פגישות עו"ס לאבא, ואי השתתפות אבא בהליך הטיפולי. אחד האחים סובל מהימור כפייתי דבר שמוסיף לדאגות. כיצד ניתן לעזור למשפחה? אני בכל-אופן מטופל ע"י קפ"ס היחידה, שעוזר מאד אך קיימת בבית התנגדות מצד אבא, קשה לי בבית וביחידה (שע"פ בקשתי ביקשתי להישאר ביחידה סגורה) ישנם קשיים חברתיים. היש פתרון כולל לבעיות המרובות?

שלום רב, אכן, ממש מורכב. אני מתפעל מיכולת הניסוח וארגון הכתיבה שלך, ומהמודעות לקשיים שלך וגם של אלו הסובבים אותך בצבא . נראה לי שעליך להיות מאד מרוכז בגיוס כוחות עבור עצמך, כי, כפי שאתה מתאר - יש צורך בהרבה סבלנות כדי לאפשר לך להסתגל בהצלחה, אבל ניתן להצליח בכך. זו לא בושה שתחליט שאתה שם את עתידך שלך בעדיפות ראשונית. זה מה, כך סביר להניח, גם מה שהוריך היו מסכימים. מצבם די כרוני, כלומר ללא סיכויי שיפור משמעותיים. אם תכלה את כוחותיך בהתרוצצויות סביב סיוע מסיבי להוריך - חוששני כי תקרוס. הרבה יישר כח, ד"ר יוסי אברהם

גל שלום רב, ממכתבך עולה כי אתה מתמודד עם מערכת משפחתית מורכבת וקשה, יחד עם קשיים אישיים שלא ניתן להקל בהם ראש. עצם היכולת שלך להיעזר במערכת הצבאית, ועצם העובדה שגם מצאת קפ"ס טוב, זה נהדר, ולא כולם זוכים לכך. אז קודם כל, מצויין שאתה דואג לעצמך, ותמשיך לעשות כן. לגבי המשפחה, נראה כי באמת יש מערכת מורכבת מאד עם קשיים אישיים של כל אחד מבני הבית, וזה יוצר חיבור קשה עוד יותר בתוך הקונסטלציה המשפחתית. אינני בטוחה שאתה יכול לעשות משהו במידה ויש התנגדות חריפה מצד גורמים בתוך הבית, כמו אביך. הדבר שאני יכולה לחשוב עליו הוא לדרוש מהעובדת הסוציאלית של לשכת הרווחה לבצע פיקוח צמוד על המתרחש בבית, ושתיהיה יותר מעורבות והכוונה מצידה. זהו תפקידה, ואם היא אינה מבצעת אותו כראוי, אתה תמיד יכול לפנות למנהלת לשכת הרווחה ואף גבוה מזה. אבל שוב אני מדגישה, לא תמיד אפשר להציל את העולם שסביבנו, ולתקן. עליך לדאוג ראשית לעצמך, לחייך העכשוויים והעתידיים. המשפחה שלך, שאני בטוחה שהיא חשובה ויקרה לך, תצטרך להתמודד עם קשייה בכוחות עצמה. אני בטוחה שההתמודדות שלך לא קלה, ואני מאחלת לך רק שיהיה לך הרבה כוח להמשיך ולבנות את עצמך למרות הכל ואף על פי... בהצלחה, טלי פרידמן

גל שלום . עצות המומחים שוות זהב !. ונכונות מאד ! הצל את עצמך ! דאג לעצמך ! וחיך שלך חשובים יותר ! אם תשאל איך זה ? אומר שמיתוך ניסיון מר במישפחתי הסבוכה פי כמה , כל מי שדאג לעצמו ניצל .ומי שהיתחשב בשני שהיה פגוע , הוא בעצמו ניפגע !, והתוצאות הן קשות יותר 20 שנה מאוחר יותר . ד ..א...ג ל...ע...צ..מ..ך ! גל . חזק ואמץ כי אתה יכול ! דיאן. שלח אות חיים .

יעל מוסרת: ל י ל ה - ט ו ב . סוף.

ביי נשמה..ובלי סוף...תמיד יש התחלות...חדשות. לילה טוב דניאל

התכוונתי: "רות". מי זאת רות לעזעזל...ואיפה היא ? טוב , הפעם באמת . בי בי יעל

לד"ר אבני השלום והברכה לך!!! אחי רווק כבן 42 נכנס למצב פסיכוטי קשה בעקבות מות האם. לצערי , בעקבות מצבו הקשה שהתבטא בניתוק מהמציאות, לא ענה לשאלות שהופנו אליו, הגיב באפטיות מוחלטת, לא שתה ולא אכל, והיה ער כ- 26 שעות. מעבר לכך שלא ישן ולא ישב במהלך הלילה, הוא עמד שעות רבות ולא נשבר. כל מאמצי לקבל עזרה מגורמים שונים במהלך הלילה עלו בתוהו.בעקבות כך פניתי אותו בכוח (עם עזרה של גברים במשפחה) לבית החולים. משם הופנה לבית חולים פסיכיאטרי. האישפוז היה אישפוז בכפייה לשבוע ימים ולאחר מכן ההוארך האישפוז לשבוע נוסף. בשיחתי הראשונה עם הרופא, הגדיר את מחלתו בשם "סקיזו אפקטיב דיזורדר". הטיפול שקיבל בבית החולים היה ואליום באינפוזיה כ- 30 מ"ג. אני מניחה שנתנו לו כדורים נוספים בבית החולים. כמו כן לאחר שבועיים של אישפוז כפוי, ביום שיצא לחופשה מבית החולים קיבל זריקה בשם "מודיקט" 25 מ"ג. אחי לאחר 5 ימים ביקש לעזוב את בית החולים, אך לא נענה. בכל יום שהייתי בא לבקרו הוא היה נראה בכי רע, מסומם באופן כזה שכל הזמנים התבלבלו לו. לאחר שבועיים יצא אחי לחופשה מצוייד בכדורים הבאים: כפי שצויין זריקת מודיקט 25 מ"ג ואליום 1X2 חמישה מ"ג מרוניל 1X2 שבעים וחמישה מ"ג דקינט 1X2 שני מ"ג פרפנאן 1X3 שמונה מ"ג אני מניחה כי את הכדורים האלה הוא קיבל גם בבית החולים, אך תשובה מדוייקת לגבי כמות המינון שניתן לו לא קיבלתי. שאלתי היא: מה תפקידו של כל אחד מן הכדורים המצויינים לעייל? מה הן תופעות הלוואי שיש להן? האם הכמות אינה מוגזמת? כי התגובות הנוכחיות כיום הן: חוסר יציבותבעמידה והליכה, קושי בדיבור, הזעה יובש בפה, ופטריה בלשון. שאלה נוספת: איזו מחלה זו? ממה היא נגרמת? פרט לטיפול התרופתי איזה טיפול מומלץ למחלה זו? האם ניתן לוותר על הטיפול התרופתי באופן מוחלט? אנא עזור לי לתקן / לפתור את הבעייה!!! ברצוני לציין כי אחי במהלך חייב לא הזיק לסביבה הקרובה / רחוקה, לא הזיק לעצמו פרט למצב הקשה שהיה שרוי בו שלדעתי לא במודע לא אכל ולא שתה . הפעם הראשונה היתה לפני 5 שנים ולא קיבל שום טיפול תרופתי. והפעם השנייה היתה בחודש זה. בברכה ובתודה dvora

דבורה שלום יש כמה אפשרויות אבחנתיות והטפול בהתאם הדרך הטובה ביותר אם אינך שקטה היא לדבר עם מנהל המחלקה ואם עדין אינך שקטה להזמין יעוץ של מומחה נוסף את רשאית להזמין רופא אחר בתאום עם המחלקה (אין להם ממש זכות לסרב) ועליהם להציג לו את החומר הרלוונטי הם אינם חייבם לקבל את דעתו אך ברוב המקומות הסבירים יתייסחו אליה ואם אינך מרוהצ את רשאית גם לבקש להעבירו למקום אחר. פרפנן ומודיקט הינן תרופת נגודות פסיכוזה מרוניל תרופה נוגדת דכאון וליום תרופת הרגעה דקינט תרופה נגד תופועת לואי - חוסר יצביות, רעד לגבי המלצות אין לזה כל ערך ללא בדיקת החולה וקבלת מידע מבני משפחה ורצוי גם מבית החולים בהצלחה עמי

חמודה שלום רב! ראשית :שם הכותב:תמיד נשאר,אין צורך לשנותו כאשר את קוראת למישהו. ורק בנושא:את קוראת,כך ששמך יופיע "לעולמים". שנית ולדבר החשוב מכל:היכן לשרת?קרוב או רחוק?לדעתי קודם תתגייסי,תעברי טירונות,ואז תראי באם המסגרת אכן מתאימה לך.וזה כייף להתגייס. ובאם נקלטת והכל עובר חלק,אז אין סיבה שלא תשרתי רחוק,תסתגלי לחיים שעושים בצבא,ואז אוליי תתגעגעי קצת לבית,למשפחה,ןכשתחזרי הבית,יהיה למה. וחוץ מיזה?מה עשית בקיץ מתוקה. אני פה תמיד למענך.. דניאל

תם ונשלח....... יעל

אני ניגש..... ואם את עייפה אני משחררך בחום ואהבה. דניאל

לרגע חשבתי ששוב התחילו להעתיק הודעות כי פעם כשכתבתי לך אז כתבתי "תם ונשלח"...

לאן שלחת?לוואלה?או לפרטי שלי? דניאל

היייייי אותך הרבה זמן כאן לא ראיתי? הכול בסדר איתך??? בקשר אליי לצבא , שאלה נורא חשובה מה את מציעה לי כדאי רחוק או קרוב??????מה את יודעת או מכירה או שמעת????.מה באמת כדאי

עניתי לך על זה כבר בהושעה מלפני שבועיים בערך

סליחה. אז תוכלי לפרט לי פחות או יותר מה עוברים ביום הראשון בטירונות ואיזה הרגשות ליוו אותך?? אנגל בבקשה זה כול כך יעזור למצוקה שלי

שוב..... תוכלי לספר לי קצת מה עוברים ביום הראשון בטירונות ואייך זה מבחינה חברתית מכירים כולם מהר חלק אף אחד איזו הרגשה מה הולך? אני מאוד לחוצה ואין מי שבאמת יסביר לי מכול הלב תוכלי??? זה חשוב לי אין סוף אני מחכה לךךךךךךךךךךךךךךך

הכי כייף זה היום הראשון. יש המון התרגשות כולם מדברים עם כולם וזו ההזדמנות להתקרב לחברים וחברות חדשים ולהתחלק איתם בחוויות. בכלל הטירונות זו התקופה הכי הכי למרות כל התיזוזים. לומדים מלא דברים חדשים, עושים בלאגנים ובכלל להיות פתאום רחוק מהבית זה חדש ומגניב. אחר כך כשמגיע השיבוץ לאיזו יחידה או לאיזה חיל ואיזה בסיס - יש המון מתח כמו לפני בחינות הבגרות. יש המון קורסים מעניינים והרבה תחומים שתשמעי עליהם בפעם הראשונה ותאמיני לי שיהיה לך ממש קשה להחליט איזה מהם את רוצה. בסך הכל, אם לא מתכוונים ללכת לקצונה ולחתום קבע אז כל הצבא זה כולה שנתיים שממש עוברים בצ'יק, כי איך שמתחילים להכנס לעניינים - הופ מגיע השחרור. מקנאה בך, ותאמיני לי שהייתי מתגייסת שוב במקומך. הייתי מדריכה בחיל השריון וגם מורה חיילת תקופה קצרה בישוב ספר (שזה כייף מסוג אחר). בקיצור, מחזיקה לך אצבעות שתצליחי. שיהיה לך רק טוב, דנה

שלחתי מייל

אני בדרך לבדוק יעל

עניתי במייל יעל

היייייייייי תודה לך, כול כך קשה להוציא את הטקליט מהראש אפילו אם אני מאוד רוצה. תביני תמיד הייתי לבד ונפגעתי המון בחיים שלי השאלה והפחד שלי אם עברתי בתי ספר ובכלל תמיד הייתי כזו לבד ומוזרה. למה פתאום בצבא היה טוב? את מכירה אנשים שהיה להם רע בתיכון והשתנו בצבא???????

היי, כן, הרבה חבר'ה שאני מכירה (בנים ובנות) עברו תקופה דומה לשלך בבית הספר (לא חברותיים, מסוגרים, מופנמים ואפילו קצת תוקפנים ואגרסיביים) החליפו כמה בתי ספר (כמוך) ודווקא בצבא, שזה מן כור היתוך אחד גדול להמון צעירים שמגיעים מכל מיני אזורים בארץ ומכל שכבות הציבור פתאום נשברים מחסומים ומצליחים להיפתח ולקשור קשרים. חברת ילדות שלי היתה כמעט אצל כל היועצים הפדגוגים בארץ ולא היה בית ספר שהיה מוכן להחזיק אותה אצלו. ממש התיאשו ממנה וכמעט אישפזו אותה במוסד טיפולי. בקיצור, בגיל 17 היא תפשה פתאום שאי אפשר להמשיך ככה והחליטה שהיא הולכת ללמוד משהו (עיצוב תעשייתי, גרפיקה ואופנה). אז זה באמת הוציא לה קצת את הציפורים מהראש אבל המהפכה האמיתית קרתה לה בצבא. שם נפתח לה חלון הזדמנויות גם חברתיות וגם מקצועיות. תאמיני לי שיכול להיות לך טוב בצבא למרות העבר שהיה לך בבית הספר. כל הזמן אנחנו משתנים, מתפתחים ומתקדמים. מי שעומד במקום בסוף הולך אחורה. אז תאמיני בעצמך ותחליטי שזהו זה, נגרמה תקופת בית ספר עם כל הבלאגנים ועכשיו זה הזמן שלך. את הולכת להגשים את עצמך ולעשות דברים בשביל עצמך. והעיקר, אם תאהבי את עצמך ותתני לעצמך קצת יותר קרדיט - תמצאי שהמון חבר'ה ירצו בקרבתך וככה תרוויחי פעמיים - גם מבחינת חברתית יהיו לך חברות וחברים וגם מבחינה אישית - הדימוי העצמי, הביטחון העצמי וההערכה שלך כלפי עצמך יגדלו. חזקי ואמצי, ושרק יהיה לך טוב ( ו0

ראיתי שכתבת לי שוב שאלתי משהו אחר אני מבינה שלאף אחד לא יכול לעזור ולתת תשובה החיים שלי שחורים ורודים הם אף פעם לא היו אין לי עוד מה לומר אני ילך בהרגשה של מה שהיה היה.............

רק רגע אחד חמודה, סבלנות, לפעמים המחשב נתקע. אני כבר עונה לך יעל

אני איתך עד שתוכלי

שלום הייתי רוצה את תגובתם של הפסיכיאטרים והפסיכולוגים בפורום על הכתבות שפורסמו בידיעות אחרונות ביומיים האחרונים שבהם נאמר כי נערים ונערות שלקחו רואקוטן נזקקו לטיפול פסיכיאטרי ואף לאישפוז בעקבות דיכאון שלקו בו כתוצאה משימוש בתרופה זו. תודה מראש אשמח להתייחסות גם של אנשים אשר הם מכירים או השתמשו ברואקטן והזדקקו גם לטיפול פסיכיאטרי

אח שלי לוקח את התרופה כבר ששה חודשים והוא צריך לקחת אותה עוד חודש אחד. חוץ מקצת יובש באף ופעם אחת בלבד דימום באף לא היו לו שום תופעות לוואי, בטח שלא בעיות פסיכיאטריות או אפילו חוסר מצב רוח והעור שלו נראה מדהים. שיפור מפליא.

ברצוני לספר על שכנה שלי שאחרי שימוש של חודשיים ברואקוטן אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. יש לציין שלפני זה היא היתה בסדר גמור תיפקדה למופת בחורה חברותית ששירתה בבסיס במרכז הארץ. לאחר האישפוז שנמשך 3 חודשים במחלקה סגורה היא שוחררה לביתה היא עדיין לוקחת כדורים ומאוד דיכאונית בנוסף להזיות לא קלותץ\. היא מאמינה שהפיגוע שהיה במלון פרק בנתניה היה באשמתה. לסיכום ילדה בת 19 פעילה ושמחה אושפזה בעקבות השימוש בכדור. בנוסף ראיתי שעל הכדור כתוב שהוא אסור לשימוש לנשים בגיל הפוריות

הייייייייייייייייייייייייייייייי

בדיוק עמדתי ללכת, אבל כנראה שאני אשאר עוד כמה דקות. מה קורה איתך ? יעל

בסדר אני שמחה שאת כאן חשבתי אלייך הרגע. בקשר לעצמי לבעיות הכרוניות שלי מה נראה לך לבקש להיות בבסיס סגור? אמרו לי אבל לפי הבעיות שלי זה בדיוק מה שיש שם לדוגמא: למשל כולם ישבו יחד אני לא יעז לגשת אלייהם וירצה להתבודד עם עצמי או שאני היה איתם והיה כמו דג וירגיש טיפשה ולא רצויה, מבינה כמה חששות יש לי?

לילה טוב יעל

לילה טוב נשמה

הייייייי תודה לך אל עזרתך

תודה על האימייל... ועל כך שאת עוזרת לי לחפש את נקודות התקווה שאני בעצמי מאבדת לפעמים.... עצוב לי היום,גם קצת בגלל אתמול וגם בגלל שהיה לי יום מלא בדברים לא קלים.... מה שלומך?

אחותתתתתתי, לפני שטלי עונה, דעי שגם אני פה בשבילך, סתם ככה אם את רוצה....... התגעגעתי יעל

מה שלומך? מה קורה איתו?

אינשם, אני בסדר, תודה. אני שמחה שהמייל עזר...ואני מקווה שלמרות הימים הלא קלים, יבואו גם ימים אחרים, טובים יותר... ליל מנוחה, טלי פרידמן

גם אני מקווה טלי, אף על פי שקשה לי כרגע לראות את זה....ולהאמין לכך ליל מנוחה גם לך

שמי חני ואני בת 26, לפני חצי שנה עברתי לביתי החדש עם בעלי ואני מפחדת להשאר בבית לבד. אנחנו גרים קומה שלישית, באזור טוב אך יש לי פחד שכל הזמן יש מישהו בבית ויקרו דברים רעים, יש לציין שכיום אני אמא לתינוק בן 3 שבועות ושבעלי צריך ללכת בלילה, המצב נהיה כפרוייקט ואני צריכה ללכת לאמא שלי או שיביאו אלי אנשים בגלל הפחד להיות בבית (למרות עם התינוק). חשוב לציין שהמצב של הפחד הוא תמידי ותמיד הייתי מפחדת להשאר לבד גם אצל ההורים. אמי מספרת שאף פעם לא הייתי ישנה אצל אנשים שהייתי קטנה ואף פעם לא הייתי מסכימה להשאר בבית לבד לא חשוב באיזה גיל. מה לעשות, חני.

חני, עברת איזושהי טראומה שקשורה בעניין (סליחה על כך שהשאלה חודרנית(? את עצמך עבדת עד ללידה? עדי

חני שלום רב, את מספרת כי הפחד מלווה אותך במשך שנים רבות. להערכתי, מעצם ההימשכות של התופעה, יש לטפל בה באופן יסודי. לכן אני ממליצה על טיפול פסיכותרפויטי ממוקד בחרדות. ייתכן גם ששילוב של מאפיינים התנהגותיים (אלה הם מאפיינים מעשיים יותר של התמודדות) בתוך הטיפול יהיו יעילים. אם את מעוניינת בעזרה במציאת מטפל מתאים, את מוזמנת לפנות אליי דרך האימייל. בברכה, טלי פרידמן

לטלי שלום, רציתי לדעת במה את יכולה לעזור לי והאם את מהמרכז הארץ במידה והצורך כמה זמן או יעלה? בתודה, חני.

חני שלום איני יודע מדוע את חרדה הדרך הפתוחה לפנייך היא פניה לטפול התנהגותי (השארות לבד בהדרגהיותר ויותר) ניתן לשקולדרכי טפול אחרות אל לוותרי לעצמך בהצלחה עמי

שלום אני לוקח פנרגן 2 כדורים ביום כבר למעלה מ4 חודשים בנוסף אני לוקח פבוקסיל 75 מ"ג ומודל 100 מ"ג בתחילה קיבלתי פנרגן להרגעה אך קראתי שלהרגעה נותנים אותו לתקופות קצרות בלבד לכן השאלה שלי היא מדוע אני לוקח את התרופה הזו? מצבי לא טוב אני בחור בן 22 ואני מתקשה לתפקד אבל אני חושב שהתרופות רק מחמירות את הבעיות שלי אבל אני לא מצליח להפסיק לקחת אני צריך עזרה שרופא מומחה יענה לי בבקשה אני אבוד.

מה יש לך שפעת????? ממה אתה סובל.......מה צריכים לנחש

רועי שלום פנרגן ניתן בדרך כלל לתקופות זמן קצרות לעתים לא אם הטפול אינו מועיל אנא במקום להיות מיואש עשה מעשה - פנה לפסיכאטר תרופות אילו מומלץ לקחת תחת מעקב בין השאר למקרה שאינו מצליח ואז יש לעשות שנוי בטפול בהצלחה עמי

האם יש בפורום זה רופא או פסיכולוג בתחום זה ? אם לא - אשמח מאוד לקבל מידע היכן אפשר לקבל ייעוץ בנושא זה או בנוגע לסקסולוג.

שלום הדר. אתה מוזמן לפנות לפורום אין אונות באתר. הפורום מנוהל ע"י דר בירן, סקסולוג מומחה. ניתן להגיע לפורום דרך הלינק הבא: http://doctors.co.il/forums/list.php?f=76 גלישה נעיהמ יוסי רוסמן מנהל הפורומים.

את כאן ? יעל

היא תחזור אחרי שנמות כולנו ככה....היא" אמרה

רשע אחד...

היום התחלתי טיפול אצל מטפל פרטי והוא היה מקסים, מבין, מדרבן, תומך. זה היה נהדר. אני מקווה שסוף סוף סיימתי את המירוץ אחרי מטפל ומצאתי את המטפל הקבוע שלי. אני כל כך מפחדת ששוב זה לא ילך ושאני שוב אתאכזב ואהיה שוב במירוץ החיפוש המייאש הזה. תחזיקו לי אצבעות...

בהצלחה !!!!!!!!!!!!!! (-: יעל

אורית יקרה, אני מקווה בשבילך שאכן זהו מטפל טוב, ושתמו חיפושיך... אני יודעת כמה קשה החיפוש אחר מטפל מתאים, וכמה מטפלים יש לעבור לפעמים עד שמגיעים למטפל המתאים... בכל אופן, מ ז ל ט ו ב!!! טלי פרידמן

תודה רבה לשתיכן. הבעיה היא שהחיפוש מתיש כל כך משום שהתחלתי לחשוב שמשהו לא בסדר אצלי אם אפילו טיפול פסיכולוגי אני לא יכולה למצוא.

"איבדתי חברה"... זוכרת את אותה הודעה? אולי... בכל אופן, עכשיו התחיל עוד דיון על זה, באייסיקיו כמובן, כי פנים מול פנים היא בטח לא רוצה לראות אותי, כ"כ בא לי למות... כ"כ....ובא לי למות....ובא לי למות..... אני כ"כ מצטערת....אני יודעת ולא יודעת על מה.... רוצה ולא רוצה לדעת... אבל אני כ"כ מצטערת... מצטערת על זה שאני חיה.... מצטערת על זה שפגעתי בה... ומצטערת על......לעזאזל אני לא יודעת על מה!!! רציתי לצטט אבל אין לי כוח לזה אפילו! שימותו כולםםםם!

ואז מה?????????

נטעלי, די, תצאי מהסחרור הזה. את פשוט באטרף עם כל הסיפור של הצבא. תיכף תגידי לבסיס, תראי את המקום ותפגשי את הנפשות הפועלות. ותראי שהשד בעצם אינו נורא בכלל. די, כל הקטע המעפאן עם ההסתגלות צריך להיגמר. תוציאי את התקליט הזה מהראש ותשימי תקליט חדש.

החיים שלי שחורים כבר ורודים אף פעם לא היו , האם לפי דעתך מה שאת עברת בצבא יש שינוי של בגרות? אין כבר חבורויות וכן שייכת ולא שייכת???

מה דעתך להשאיר ילדה בת 9 לבד בבית עם אחיה הקטן בן 3 במשך היום עד שאמא ואבא חוזרים מהעבודה 8 שעות בערך זה רע או טוב ? זה מפתיח או גורע ?

לפי דעתי אין להורים דרך אחרת להתפרנס ולשמור על הכיס מאשר להשאיר את הילדים בבית לבדם. יש צורך כמובן לדאוג להם לארוחות מלבד ממתקים שייקרצו להם כאשר ההורים לא מפקחים עליהם והם נתקפים רעב, יש צורך במספר כללים שאותם לא עוברים כמו פתיחת דלת לזרים, יש להדריך אום מה לעשות בזמן מצוקה ולהיות איתם בקשר בזמנים קבועים הלוואי וימצאו פתרון יותר יעיל ומתאים לנושא זה ממני אמא מודאגת

סמדר שלום רב, שאלתך אינה ברת תשובה, כי כל מקרה נידון לגופו. תלוי בבגרות של הילדה, ביכולותיה המעשיות והקוגנטיביות, במידת האחריות שלה ועוד מאפיינים רבים. באופן כללי גיל 9 הוא עדיין נראה בעיני צעיר מדיי כדי להשגיח על ילד בן 3. אמנם אני מאמינה שהיא יכלה להישאר לבדה בבית, כ"ילדת מפתח", וזה היה מתקבל באופן סביר יותר על הדעת. אולם כשעליה לשמור ולטפל בילד בן 3, זה הופך בעיני את העניין למורכב ומסוכן הרבה יותר, ואינני בטוחה שזה כדאי. ושוב, אני מסייגת את תשובתי כיון שאינני מכירה את הילדה, ואת כל המערכת הסביבתית והמשפחתית. בברכה, טלי פרידמן

אסור עדיין בגיל זה להשאיר ילדה לבד....אומנם תשע הוא גיל די בסדר אבל במקרה של מצוקה ילדה בגיל זה..לא תדע איך לנהוג...במיוחד שיש אח בן שלוש שיכול להרגיש לא טוב או כל מיני דברים שאנחנו לא צופים.....לכן עדיף עדיין להשאיר אותם עם שמרטפית...

בעלי מטופל מזה שנים אצל פסיכולוג. שניינו מטופלים מזה זמן בטיפול משפחתי. מדי זמן נתקף בעלי בהתקפי זעם ומכה אותי נמרצות. שניינו אקדמאים. נראה כי הטיפולים בשיחה אינם מצליחים לסייע בפתרון הבעיה. שאלתי: האם קיימים טיפולים תרופתיים שעשויים לסייע במיתון התקפי הזעם (ואולי פתרון מלא?)

לדעתי את פשוט צריכה לזרוק אותו.................!!!!!!!!!!!!!!!!!!

חכלילה יקרה- האם תוכלי להוסיף קצת פרטים? האם תמיד הוא היה אלים ומתפרץ, או שההתנהגות הופיעה בעקבות ארוע כל שהוא? האם הוא מתנהג כך רק כלפייך, או שיש לו התקפים כאלו גם מחוץ לבית? האם הוא תופס את התנהגותו כבעיה, משהו שהיה רוצה לשנות, או שהוא חושב שזה בסדר, ותמיד יש לו הסבר למה זה קרה? זה ביחס אליו. ומה איתך? את מרגישה שתוכלי להמשיך ככה איתו לאורך זמן? האם יש לכם ילדים? ליבי איתך. אני חושבת שאת נמצאת במצב לא פשוט, וזה בלשון המעטה. אני מקוה שתצליחי למצא דרך טובה להתמודדות. בהצלחה.

במקרים כאלה אין שאלות ולא תשובות. יש החלטות קשות מעמיקות וכואבות... שלפעמים הכאב הפיזי עדיף על הכאב של ההחלטה שהיא צריכה לקום ולעשות מעשה עם עצמה... את חמודה אבל על תפלי למלכודת של שאלות וכמובן על תלכי רחוק גם עם עצמך אני בטוחה שלך יש בעיות כאלו ואחרות שיש לך את התשובות עלהם.. אך מה עישית בנדון? ומשמה צריך לענות.! הנחמה שלך כל כך טובה אך אין לדבר מתוך הזדהות והבנה.. אסור לנו לותר לעצמנו ולהתפשר בנושאים כואבים כאלו הוא אחרים באהבה שבת שלום שרית

הטיפול התרופתי הטוב ביותר הוא - הטבע ונטבע אומר שאיפה שלא טוב הולכים ואיפה שטוב נשארים. השאלה שלי למה את לא מקשיבה לטבע שלך -לכאב שלך למי שאת... במקום לחפש תרופות .....אין דבר כזה הםפתרון היחדי זה לגרום לא להרגיש שהדבר הכי יקר לו הוא פוגע בו וזאת את.. המתנה שלך לו ולעצמך זה לעזוב אותו אחד ולתמיד בלי רגשות אשם... ובשיא החוצפה שלך את עוד דואגת לו לתרופות - מה קורה אתך אישה זה לא נחשב אהבה שהוא רוצה לטפל בעצמו רק עבורך - כדי שלט יכה אותך אהבה זה שהוא מוכן לעשות זאת בשביל עצמו בלבד. וכמו שאת לא עוזבת אותו בשביל עצמך... כך הוא לא יפסק להכות אותך בשביל עצמו.. הנוסחה להרס עצמי שלך ושלא ולזה עוד קוראים אהבה... אהבה זמ משהו אחר שטרם באמת העזת לגעת - זאת אי איכפתיות לשמה על מנת להציל אותך ואותו אך אתם מוכרים לכם אחד לשני - אשליות אשליות.. אחותי אוהבת אותך כי חסרת רחמים אתך... שרית

חכלילה, עופי משם למקלט!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אין לך מה לחפש איתו יותר. בייחוד אם יש לך ילדים, הם קולטים הכל. עדי

חכלילה שלום צריך לברר האם יש הפרעה נפשית נוספת (למשל דכאון) קיימים טפולים תרופתים שעשויים לעזור במידה מסויימת לחלק מהאנשים. יש קבוצות לגברים אלימים שאמורות להיות יעילות. מנסיוני שלי נדמה לי שפעמים רבות יש קבלה של נשים של האלימות של בעליהן. ברגע שהן מחליטות שאינן מוכנות להשלים עם זה, לעתים קרובות האלימות פשוט נעלמת. בברכה עמי

הייייייייי,תודה על מחתבך......... האמת חשבתי שאת כבר לא מעוניינת לרשום לי או שאני כבר מעצבנת. טיפה נפגעתי מימך עד שיבנתי שזה לא נכון, זוכרת לפני מספר ימים שהיית בפורום התכתבת אם איזה משהו ואז כששאלתי איפה את והוא אמר הלכת לאכול. ירגשתי שאת מתחמקת מימני ואני רק מציקה. עד אתמול שיבנתי שזה לא נכון.............???? יש לי מחשבות נורא שליליות והם מתגברות אליי ומשתלטות אליי. בקשר לצבא את באמת חושבת שכדאי סגור? כי למשל הרבה דברים בסגור היו בתיכון גרמו לי סבל צער: למשל כשכולם ישבו יחד כבוצה ידברו אני ירגיש דחוייה ולא שייכת ירגיש צורך ללכת להיות לבד עד שכולם ילכו כי בדרך כלל אין לי מה להגיד ועוד אל יד כולם אני בלחף?במצב כזה אני מעדיפה להתבודד ושהיום רק יגמר. או למשל כשכולם מתחברות יחד ואני איתם פחות מכניס אותי להרגשה של סתם טיפשה, ואז אני מפחדת לדבר אנה עיזרי לי..................

אני כאן ,ואת שם-אז?? שנתחיל?

ה ת ק ף . . .? ? ?

אתה אומר......שנתחיל ?????? אני עונה.......אם אתה מסוגל...??????? אז ב כ ב ו ד ד ד תחשוב טוב כי לא תיהיה דרך חזרה "אור

"תן לי להבין ליום אחד ותן לי להבשיל בבת אחת למד אותי לעוף כדי שלא אפחד ותן לי להמשיך לחיות לעד... תן לי להחזיק לה את היד ותן לי להשיב מה שאבד למד אותי לעוף כדי שלא אכאב תן לי להמריא לפרוש כנף... תן לי לחייך להיות מוקף ותן לי להספיק הכל עכשיו למד אותי למות תראה איך שאלמד או תן לי שאמשיך לחיות לעד... " . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

פולי יקרה, השיר הוא הפנטזיה הסמויה המצויה בכל אחד מאיתנו. אבל אנחנו?...אנחנו לא יכולים לעוף...אבל אנחנו יכולים ללמוד ללכת, בצעדים בטוחים ועמידים... וגם זה לא פשוט ללמוד. טלי פרידמן

בין עם מודעים ובין עם לא. מה שבטח זה לא משנה הידה אלה הרגשה שכולנו מרגישים כך.. אור...

מה כבר אפשר לבקש יותר מזה?

טלי, שלחתי לך אימייל - אחרון, ואני נעלמת מפה. אביב.

אביבוש, זקוקים לך!!!!!!!!!!!!!!!!!!! עדי

אביב, שלחתי לך מייל בהחלט לא אחרון, ואני בהחלט לא נעלמת, בוודאי לא לך. ליל מנוחה, טלי פרידמן

אני אשה בת 37 בעבר סבלתי מחרדות ובשעת הצורך נטלתי תרופה vaben היום אני בסך הכל בסדר אך יש לי פחד ממקומות סגורים פעם סגרו אותי וניכנסתי ללחץ וגם פחד ליתקע למעלית אם אפשר ליעץ לי בקצרה איך להתגבר על זה תודה

ורד שלום רב, האם פרט ללקיחת הואבן היית פעם בטיפול כלשהו? אני מתכוונת לטיפול פסיכותרפויטי. אני ממליצה לך לשקול טיפול ממוקד בחרדות. זהו טיפול שאינו נמשך זמן רב כמו הפסיכותרפיה הדינמית הרגילה, והוא מסייע בהתמודדות עם חרדות מסוג אלו שאת מתארת. מה דעתך? בברכה, טלי פרידמן

שלום רב, אני מצטרף לעצת טלי. יעוץ בגישה קוגניטיבית - מנסה לברר עמדות ותפיסות עולם, ולהציב אלטרנטיבות. יעוץ בגישה התנהגותנית, מנסה להכחיד תופעות לא רצויות, ולהרחיב את האלטרנטיבות היותר ענייניות. לפעמים גם הפנוזה משרתת את המטרה. מדובר בגישות קצרות טווח, עם סיכוי טוב ליעילות. את מוזמנת להעביר במייל האישי (הקלקה על שמי המוכחל מעלה חלונית עם המייל והאתר שלי) משהו מנסיונך בעבר עם החוויה, והפרוש שלך לזה. אנסה לכוון אותך הלאה משם. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שטויות................בהתחלה נותנים וואבן..קלונקס...טרנקסל..וכו ואחר כך מוכרים לך על טיפול פסיכולוגי....הלו רופאים נכבדים...אתם לא מתעדכנים...הכול חפיפ אצלכים על תרופות ssri /snri שמעתם?? או אולי חברת התרופות של הבנזואופינים ממשיכה לתת לכם סופי -שבוע במלון רק שתדחפו אותם........נמאסתם בדקתם פעם או הרמתם טלפון לאיזה חולה שדחפתם לו וואבנים וכו איך הוא מרגיש אחרי חודש......אמרתם לו שזה ממכר...ושתופעות הלוואי הם ח ר ד ו ת " אתם עדיין חושבים שאם החולה לא חוזר אליכים יותר....שהוא הבריא????? נמאס לי מהקלות ומהזלזול..........נמאסתם!!!!!

יש לי ילד בן 7 + עולה לכיתה ב' יש לי בעיה איתו אין לו חשק לעשות שעורי בית אם הוא כבר עושה אז כאילו הוא עושה לי טובה וזה עולה לי בהרבה אנרגיה שאלתי היא איך לחנך אותו כי שעורי הבית חשובים ולתת לו לגשת לבד לשעורי הבית בלי שיעלה בבריאות? תודה מראש

חיה, אני חושבת, שאת האחריות לגבי שעורי הבית את צריכה להעביר אליו. אם הוא לא עושה שיעורי בית, בעייתו הוא!!!!! ברגע שהוא יעמוד מול המורה, ויקבל ממנה נזיפה, הוא יבין!!!!!! לשותף שלי יש אח בגיל זה, שהייתה לו בעיה לקום בבוקר ואחרי כמה נזיפות מהמורה הוא פשוט למד ללכת לישון מוקדם. דרך אגב: 1. את יכולה לספר עליו קצת? 2. יש לו אחים? 3. הוא מקובל בחברה? 4. הערכה עצמית וביטחון עצמי יש לו? 5. חוץ מבעיית השיעורים, איך מערכת היחסים שלך איתו? עדי

חיה שלום רב, באופן עקרוני שיעורי הבית צריכים להיות בתחום אחריותו של הילד. הבעיה מתעוררת ברגע שהילד לא לוקח את האחריות על כך, ומשאיר זאת בידי הוריו. אז שיעורי הבית הופכים לכלי משחק ותמרון בין הילד להוריו. ישנן דרכים רבות לשתף את הילד באחריות על תחומים בחייו, וכל אפשרות נידונה בהתאם לתא המשפחתי בו היא מתרחשת. להערכתי כדאי לכם, ההורים, לגשת למספר פגישות מצומצם של ייעוץ הורים. פגישות כאלו יכולות לתת לכם כלים להמשך ההתמודדות עם בנכם הן במישור הלימודי והן במישורים האחרים. במידה ואינכם מעוניינים בייעוץ כזה, נסו לפחות לפנות ליועצת בית הספר. אני מאמינה שגם היא תוכל לסייע בנדון. בברכה, טלי פרידמן

חלומות פז...

לילה טוב.

ליל מנוחה גם לך... טלי פרידמן

הבת שלי בת 5. היא שונאת ללבוש שמלות, לעשות תסרוקות ושאר הדברים שבנות אוהבות. במשחקים עם חברים וחברות היא לוקחת על עצמה את תפקיד האבא. אף פעם לא רוצה להיות האמא. המשחקים שהיא משחקת בהם בעיקר הם רכיבה על אופניים, רכיבה על סוס, רכיבה על טרקטורון.משחקים עם מקלות ושאר משחקי בנים. היא לא משחקת כלל בבובות. מבקשת לעשות פיפי בעמידה כמו בן. האם אני צריכה להיות מודאגת? האם זה מעיד על נטיות מיניות בעתיד?

לדעתי זה לא מעיד על כלום. רק שהבת שלך מיוחדת ולא מוכנה לוותר על הייחוד שלה. תני לה לעשות מה שהיא אוהבת והיא תתפתח איך שמתאים לה.

את אומרת את זה על סמך ידע ונסיון שיש לך בתחום?

ענת שלום רב, אין אפשרות לדעת בגיל כה צעיר על נטיות מיניות בהמשך. מה גם שחסרים פרטים אודות המשפחה. האם יש לך ילדים נוספים? התיאור של בתך מתאים גם למשפחות מרובות בבנים אשר יש להם בת יחידה, והיא לומדת "התנהגות של בן", ומסתדרת איתה טוב ובטבעיות יותר מאשר התנהגות נשית. עדיין אין זה אומר דבר על נטיותיה המיניות. בכל מקרה של חשש וחרדה שמציקים לך, תמיד תוכלי לפנות לייעוץ הורים, ולו רק כדי לשחרר את המועקה שעל ליבך. בברכה, טלי פרידמן

שלום רב לכל מי שכתב כאן! אני לא מומחית לקבוע אם התנהגותה של הילדה תקינה או לא. לי אישית נראה שהדבר היחיד שצריך לתת עליו את הדעת הוא הרצון שלה לעשות פיפי בעמידה, מסיבות מובנות. אבל מציק לי משהו הרבה יותר עקרוני: העובדה שהחברה שלנו עדיין עושה הפרדה חדה כזאת בין התנהגות "נשית" ו"גברית". מה זה בכלל? חשבתי לתומי שכבר עלינו כמה כיתות בקטע הזה, ושאפילו הצבא כבר הולך ופותח בפני הבחורות יותר ויותר תפקידים שפעם היו רק "גבריים". אבל מסתבר שבחיי היומיום אנחנו עדיין בדיוק כמו שהיינו, והכל דיבורים! תחשבו על זה! כל טוב! אחת

שלום רב לכל מי שכתב כאן! אני לא מומחית לקבוע אם התנהגותה של הילדה תקינה או לא. לי אישית נראה שהדבר היחיד שצריך לתת עליו את הדעת הוא הרצון שלה לעשות פיפי בעמידה, מסיבות מובנות. אבל מציק לי משהו הרבה יותר עקרוני: העובדה שהחברה שלנו עדיין עושה הפרדה חדה כזאת בין התנהגות "נשית" ו"גברית". מה זה בכלל? חשבתי לתומי שכבר עלינו כמה כיתות בקטע הזה, ושאפילו הצבא כבר הולך ופותח בפני הבחורות יותר ויותר תפקידים שפעם היו רק "גבריים". אבל מסתבר שבחיי היומיום אנחנו עדיין בדיוק כמו שהיינו, והכל דיבורים! תחשבו על זה! כל טוב! אחת

וגם אם יש לה נטיות? זה רע? טוב? את צריכה לחשוב על זה נכון? את לא יכולה לומר: "אז יהיו לה נטיות... so what ?? תנו לה להתנהג כמו מה שנראה לה נכון, היא צריכה ורוצה להתנסות, חופש הביטוי שנחסם ונמנע ממך כשהיית ילד גורם לך להיות ילד עוין וכועס! אל תעשו לה את זה! שאלת אם את צריכה להיות מודאגת נכון? ואם נגיד לך שכן? את תתחילי להיו מודאגת שיש לה נטיות? כמובן שכן! תחשבי עם עצמך: "אני צריכה להיות מודאגת??" אם התשובה חיובית - אני מאחלת לילדה שלך חיים יותר טובים ממה שהם מצטיירים לי בראש עכשיו... ואם התשובה שלילית - אז תבורכי אחותי, קצת ליברליות אנשים! די עם האטימות! מספיק! נמאס! (תראי מה עשו לי!!!) (תראי איך אני דפוקה עכשיו!!!)

ג'קוש - כל הכבוד! אני שמחה שעוד מישהו בראש אחד איתי, ובמיוחד שזו את... גם אני יצאתי "דפוקה" בהרבה מובנים בגלל ה"מיטת סדום" הזאת שמנסים להכניס את כולנו בכח אליה! ביי! וכמו תמיד אל תשכחי שאני מתה עלייך! אחת

אני קוראת את ההודעות שלך ואני מוצאת בחורה רגישה, חביבה, חברותית ומקסימה. כואב לי שאת מרגישה חרדה כזו חוסר בטחון משום שיש בך כל כך הרבה מה לתת וכל כך הרבה דברים מיוחדים

היייייייי תודה לך, אבל תאמיני לי הכוחות שלי נגמרו הפחד מלהיות דחויה בצד מפחדת חוששת מרגישה רע בודדה לא רצויה ו.......... אני כמעט משותקת מזה , אורית מה אני יכולה לעשות????? אייך להכנס בהרגשה טובה? אייך לא להרגיש רע כאשר אני מדברת וישר אחרי עולות המחשבות הרעות השליליות האם בצבא יש סיכוי לשינוי? אבל עברתי 3 בתי ספר ובכולם היה לי אוטו דבר??????.

בצבא יש סיכוי לשינוי כי הצבא הוא מסגרת שונה ואחרת מכל מה שאת מכירה. אם תהיי בבסיס סגור תשארי גם בלילות שם, אז גם בלי שתתכווני יהיה לך פתאום הוואי חברתי כי אנשים שחיים ביחד לומדים להסתדר ביחד ומוצאים איש את רעהו. גם את תהיי בבסיס פתוח עדיין יש אפשרות להכרויות. אני לא יכולה לתת לך עצות איך להיכנס בלי פחד כי אני בעצמי פחדתי ולא הצלחתי להשתלט על הפחד. התגייסתי והייתי מלאה חרדות ופחדים אבל לאט לאט השתלבתי ואיתם החרדות עברו ומצאתי חברים חדשים ובסופו של דבר כל כך אהבתי את השירות. אני אומרת - תני לעצמך זמן. אגב, מתי את מתגייסת?

נטעלי שלום לא מבין עד עכשיו אם את בטיפול או לא,אך לגופו של עניין אני רוצה לספר לך על מישהי ששירתה איתי בבסיס והגיעה עם בעיות דומות לשלך בהתחלה היה לה מאוד לא טוב אך היתרון הגדול היה בזה שדי מהר היא הופנתה לפסיכולוג צבאי(קב"ן), ועד היום קשה לי להאמין בשינוי לטובה שהחיילת הזו עברה, בבת אחת היא נרגעה ,הפסיקה בכלל לדבר על הצרות שלה,התחברה עם המון אנשים ,ובמשך הזמן עברה להיות דמות דומיננטית מאוד. ובכלל יצא לי להפגש עם המון אנשים "שקטים" מבחינה חברתית בבית הספר שנהפכו לבעלי בטחון עצמי בצבא. אז אל תפחדי בצבא יש מערכת שתומכת בכל מני מצבי מצוקה בהצלחה

היי מתוקה, קצת לספר לך על עצמי ועם תרצי תלמדי גם משהו חשוב על עצמך - אני בת 26 בחורה נאה מאוד איך אומרים כשרואים את קלי בסביבה - רואים בחורה עם בטחון עצמי עם הפגנת נוכחות (לא תמיד למען האמת), בואי נסגור על זה שאומר לך שהרבה מאוד אנשים מעריצים אותי ואוהבים את האישיות שלי, וכמובן היו רוצים להפגין את מה שאני מפגינה. וכו' אבל (והוא מאוד גדול).... אני פשוט בחורה שיודעת לשחק בחיים כרצונה ומבינה שהיא הבמאי + השחקים + היוצרים בקיצור סרט אחד גדול שבו דמויות בתוכי הולכות ובאות. לפעמים אני שקטה לפעמים חכמה הרבה פעמים משחקת אותה טיפשה לפעמים כנועה לפעמים שמחה והכי הכי מרגישה בודדה יותר מתמיד. אני מספרת לך זאת על מנת שלא תשאלי את עצמך שעם יהיה לך חברים את תהיה הרבה יותר "מוצלחת" בעיניך, כי זה יהיה טעות מהותית לחשוב שהחבר'ה תקבע עבורך מי את! לא משנה כמה חברים ואהבה את תקבלי מהסביבה עם את לא תתני זאת לעצמך ותשימי אותך במקום הראשון תרתי משמע תמיד תרגיש עלובה ובודדה. אני חוזרת ואומרת לך זאת שוש ושוב - שלמעשה "החלום" שלך להיות נאהבת נמצא אצלך בלבד!!!!!!!!!!!!!! תקראי בעצם מה אני כותבת לך בין השורות על עצמי - שבמקרה שלי הסביבה תופסת אותי בצורה חיובית ורבים יהיו שמחים להיות כמוני.. אך מי כמוני יודעת (וכמוך יודעת) שהעיינים שאת מסתכלת על עצמך הם אלה שמכתיבות לך את התחושת והרגשות שלך.. ההתבגרות שלך זה להבין שכל פעם שאת שונאת את עצמך ......... (ותאמיני לי תחושות אלה ילבאו אותך עד יומך האחרון - גם עם תשיגי את כל משאלות לבך) ואת צורת התנהגותך - אליך לקבל זאת בהבנה ובסבלנות לעצמך. המלכה של עולמך - כמו המלך, גם עם הוא לא אוהב את עצמו הוא לא מפסיק להיות מלך. תביני והשכלי מספורי כי מלכה אני למרות ואולי אפילו להגיד בזכות החולושות אלה שאני מודה ומקבלת אותם בתוכי ככה יש לי יותר שקט נפשי.. ויכול להיות שכל העולם טועה - וכי האנשים השקטים אלה שכביכול לא מעניינים וסתם שוקטים. הם אותם אנשים שסודות המלך נמצאים אתם ואין הם צריכים להיות מוחצנים כלפי חוץ - כביכול כמו "כולם"... בקיצור ובאהבה תתחילי להנות מכל חולשה וחולשה שלך - כי אין אדם בעולם שהוא את למרות שכולנו במחלות נפשינו אותו דבר... קלי

הבעיה שלי היא חוסר בטחון עצמי מוגזם עד כדי פחד לנסות לעשות דברים (במיוחד בשבילי) ו"חרדה חברתית". מזה זמן מה אני חושבת לפנות לייעוץ מקצועי, הבעיה היא שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. מה עדיף טיפול אישי או טיפול קבוצתי? ואיך בוחרים מטפל? הרי זה לא כמו רופא רגיל. תודה מראש

לדעתי תלוי במה את רוצה להתמקד בטיפול אבל אם יש לך בעיות של חוסר בטחון וחרדה חברתית אני הייתי מציעה שתתחילי עם מטפל אישי, תלבני איתו את הסיבות לבעיות ויחד תדונו באפשרות של קבוצת תמיכה או טיפול קבוצתי שהוא יוכל לעזור לך להצטרף אליו כאשר אם בכלל תהיי מוכנה לכך ושניכם תחשבו שזה יועיל.

ויורי ואורית, אני אישית בקבוצת תמיכה (שומרי משקל) ולי זה מעולה. הבעיה היא, שקבוצת תמיכה גם יכולה להרוס. עדי

לאיבורי שלום. חרדה חברתית לא נחשבת לבעיה קשה לטיפול.אך בהחלט מצריכה טיפול אל תחכי,משום שכמו בכול עניין לא מטופל אפשר שתהיה החמרה.כיום מקובל להוועץ אצל פסיכולוג המטפל בשיטה קוגניטיבית במקרים של חרדה חברתית.

לשנהב שלום רב, רבות נכתב כאן אודות מטפלים ותהליך בחירתם. את מוזמנת לערוך חיפוש על המילה "פסיכותרפיה" או "טיפול נפשי" ואני מאמינה כי תמצאי דרך זה את מרבית התשובות לשאלותייך. את מוזמנת לשוב ולשאול במידה וישארו לך שאלות נוספות. במידה ואת רוצה סיוע במציאת מטפל ספציפי את מוזמנת לשלוח לי מייל, ונמשיך משם. בברכה, טלי פרידמן

שלום רב, קשה להכליל, אבל בכל זאת.... למצבים שאת מתארת, מאד מאד בקצרה כאן - טיפול קבוצתי, מנסיוני, אינו תחליף, או הקדמה - אלא תוספת . ולמה? כי, בד"כ, הזירה הקבוצתית מצריכה בעצמה כוחות של התמודדות חברתית. הכוונה לגבי בחירת מטפל אפשרית, אבל תעשה טוב יותר אם יהיה יותר מידע עלייך, על גילך, ההסטוריה האישית (בתמצית), ועל מה שברצונך להשיג/לשפר. תוכלי לפנות לשם כך למייל האישי שלי (הקליקי על שמי המוכחל, ובתיבה יש את המייל והאתר שלי) - ואוכל להמשיך מהשב הזה. כל טוב ד"ר יוסי אברהם

המעמסה הנפשית השנאת העצמית החיים שפשוט בשום מקרה לא מסתדרים כמו שצריך החיוך שלאט נמוג ונעלם השקרים - "אני בסדר" הביטולים, ההעלמויות, וההתחמקויות... איך לא נופלים? אלוהים,פעם סבא לימד אותי שאתה כאן.הוא הבטיח לי שאתה כאן ושתשמור עלי.איך יכול להיות שהוא שיקר לי? זהו,אני נתקעתי כאן שוב,בתוך דיכאון וים של דמעות ( שזה חידוש ויש לציין שזה קצת מקל).ממש כאילו נקודה אחרי נקודה נלחצה לי היום בכוונה... ניסיתי,באמת שניסיתי להתגבר ולא ליפול לכאן שוב... היום עוד אפילו יצא לי לחשוב שאם תוך חודשיים וקצת אני כבר כמעט נורמאלית מבחינת אוכל(חוץ ממדי פעם שאני אוכלת יותר מדי...ולא מקיאה...איכס),אז זה אומר שהטיפול כן עבד,לא? לא... כי אני עדיין פה...בלי כל האיכסה...אבל יש לי איכסה אחר...תקוע לי בכל הגוף...ומאיים להשאר בי לעד. ::::::::::((((((((((((((((( מצטערת...

היי נו ניים. כתבתי כאן מעט בעבר ומידי פעם אני מבקרת כאן ורואה את ההודעות שלך ונראה לי שאת נמצאת בתוך תהליך שנכון שהוא לא פשוט בכלל אבל הוא חיוני. דבר אחד הצלחת לעשות,דבר שהוא לא פשוט בכלל אבל הוא ענק. הצלחת לא להקיא ולקבל איזושהי שליטה על האוכל עם כל המשברים. זה נפלא. ואני מבינה שעכשיו את בדיכאון וכואב לך ובמקרים כאלה האוזן שלנו שומעת בצורה סלקטיבית. ובכל זאת אני רוצה להגיד לך למרות שבטח שמעת את זה אלף פעם שככה זה ,לא הכל הולך חלק. ואחרי כמה צעדים קדימה בא צעד אחורה. וזה חלק מתהליך. נכון שאני זמן מועט פה אבל לפי מה שנראה לי את בדרך נכונה וזה נשמע שאת מודעת להמון דברים ושאת כן רוצה לחיות ולחיות טוב. ואל תדאגי את לא נופלת לתהום. אימרי לעצמך אולי שכרגע את מרגישה חרא. ותני לעצמך להרגיש חרא אבל בידיעה שזה זמני. לי הרבה פעמים זה עזר. ואם היו לך כאלה כוחות להילחם בהפרעה אז יש לך מספיק כוחות לשקם את עצמך. אל תתייאשי. נויה.

כ"כ קל לוותר... בואי נגמור עם זה, שתינו ביחד... רק דקה אחת של סבל... התהום הרי מספיק גדולה... מספיק עמוקה... להיבלע... לברוח.... כמה טוב... להיעלם.... באמת . . . ? ! אל תוותרי.

אינשם, הגבתי על מכתבך זה ועל המיילים ששלחת לי באימייל ששלחתי לך. ליל מנוחה, טלי פרידמן

היייייייייי מה שלומך? את יודעת כול כך הרבה פעמים אני חושבת וחושבת האם באמת משהו שווה את כול הסבל שלי? הכי הרבה אני היה לבד. לא יאהבו אותי היה בודדה בבסיס, מה יקרה? נכון? הכי הרבה? זה מה שאני צריכה להכניס לראש שלי או להביו שאני כמו כולם בדיוק ואף אחת לא יותר או פחות מימני כולנו בני אדם. אבל קשה נורא לממש את זה. כשזה מגיע אני מרגישה שהעולם נחרב אליי מחכה לתשובה....

ולמה את חושבת שאת פחות מכולם? וחוץ מזה לא מוכרחים תמיד להיות הכי פופולריים ואהובים על הכל. ותאמיני לי ששום דבר לא שווה את הסבל שלך. כולה שנתיים חוויה מרתקת שתזכרי לכל החיים. קחי את העסק בפרופורציות ותפסיקי עם הרחמים העצמיים. גם אם יהיו לך רק שניים או שלושה חברים טובים זה מספיק ואין צורך שכולם יאהבו אותך. ואת בכלל אוהבת אחרים? תגידי תודה לאל שאין לך מושג מה זה כשהעולם נחרב עליך באמת. אז תפסיקי להקשות לעצמך את החיים ותתחילי להיות אופטימית. יאללה, תעשי את זה - תעבירי את זה ותמשיכי הלאה. והמון אמונה בעצמך. אמן

היייייייייי רציתי להפרד מימך לפני הסוף תודה אל עזרתך וכול הדרך שהיית איתי,אני מבינה שגם את היית במשבר?אבל עבר זמן אני מאמינה ומקווה שהכול הסתדר, אביב זו נטעלי רציתי לשאול אותך למה את כבר לא עונה לי מה קרה ולמה ? אני רוצה רק קצת קצת תזמן הקטן שנשאר לי לחלק איתו גם איתך. תחזירי לי תשובה כי אני נורא מחכה? נטעלי

נטעלי הי אני לא מכירה את הסיפור אבל את נשמעת לי ממש מתוסכלת... את יודעת - זה קורה להרבה אנשים , את צריכה לשבת עם עצמך ולהחליט שאת שווה בלי לשמוע את זה מאחרים - כשתרגישי בפנים שאת שווה - הכל יראה אחרת. תעשי דברים בשביל עצמך - לכי לים, לכי לקניות, תפנקי את עצמך עם דברים שאת אוהבת, תהיי עם אנשים שאת אוהבת - לא כאלה שמעבירים ביקורת כל היום , אפילו , את יודעת מה, תעשי משהו התנדבותי - שתרגישי שאת עושה טוב לאחרים - תראי איך זה ישפר את מצב הרוח שלך ואת האמונה בעצמך - בצער בעלי חיים - אם את אוהבת בעלי חיים, בבתי חולים לילדים מאושפזים, לקשישים, לא יודעת - מזהו שמענין אותך ויעשה לך טוב וכיף. ותחייכי - תחייכי הרבה. שרון

לאביב דחוף ביותר כתב/ה: > > היייייייייי רציתי להפרד מימך לפני הסוף תודה אל עזרתך וכול הדרך > שהיית איתי,אני מבינה שגם את היית במשבר?אבל עבר זמן אני מאמינה > ומקווה שהכול הסתדר, > אביב זו נטעלי רציתי לשאול אותך למה את כבר לא עונה לי מה קרה > ולמה ? > אני רוצה רק קצת קצת תזמן הקטן שנשאר לי לחלק איתו גם איתך. > תחזירי לי תשובה כי אני נורא מחכה? > נטעלי ככה זה בחיים...הרגשתך...הרגשתי היא. דניאל נ.ב מתברר שזה אכן וירטואלי ולא צריך לפתח ציפיות מיותרות.

היייישוב, תאריך גיוסי הוא ב 23 לספטמבר אוטו טו. תאמת להגיד לך אני כמעט בטוחה באחוזים גבוהים שהיה לי רע ,כי פשוט בכול מקום חדש אני מרגישה לא רצויה פחות שייכת מתקשה בלפתח קשרים מרגישה בוגרת מכולם. את בטירונות או בבסיס יכרת מהר מאוד?וכבר נהפחתן לדבר חופשי על הכול??נראה לי מפחיד אני עד שאני נפתחת למשהי המון המון זמן.....שרתת רחוק או קרוב? מה דעתך על שרטטת מודעין? מכירה תתפקיד? זה קרוב או רחוק? זה כמעט בטוח שהיה לי רע בצבא לא? תחשבי כול החיים בכול בתי הספר הייתי סתם אחת בלי שום כלום חברה, האמת שאני גם לא נפתחת אבל את מבינה מאיפה הפחדים???מה דעתך? לך היחה יותר טוב בצבא מהתיכון מבחינה חברתית?יש תמיד בצבא בכול מקום שאני ילך אנשים יותר גדולים מימני???

את לא הראשונה שמתגייסת ובוודאי גם לא האחרונה. אז מאיפה כל החששות והפחדים? זה לא ששולחים אותך בחללית לירח. תראי את הגיוס כהרפתקאה שצופנת המון כיופים, אתגרים, הזדמנות ללמוד ולהכיר דברים חדשים וגם אנשים חדשים ובכלל לצאת מהשיגרה הרגילה ולעשות משהו חדש ומאתגר. קצת יותר אופטימיות ומספיק עם המנטרות שאת שותלת לעצמך במוח. שום דבר לא מפחיד כולם חבר'ה בגילך ופחות או יותר מאותו מעמד וסטטוס. אז מה הביג דיל? תני לעצמך צ'אנס ותחליטי שיהיה לך טוב בצבא, מה-זה טוב, פשוט אחלה וסבאבה וכך יהיה. ובינתיים, נקי את הראש ממחשבות שליליות ותתחילי לספור את הימים לרגע הגדול. כל טוב,

שלום רב. אני נוטלת מזה שלושה חודשים כדורים מסוג פריזמה. מעניין אותי לדעת כיצד ועל סמך מה התאים לי הפסיכיאטר דווקא כדורים מסוג זה. תודה רבה מראש. אורית אורן.

לדעתי סתם ניחוש

לאורית שלום, זה בדיוק אותו הדבר כמו שאם היית סובלת ממיגרנה היית מקבלת או דקסמול, או אקמול או נורופן. עזבי אותך מכדורים ומפסיכיאטרים. הם רואים בך עוד שפן נסיונות ותו לא. צאי מזה כל עוד אינך מכורה. כל טוב

אורית איך הוא בחר - תשאלי אותו את חוששת ? מתביישת ? שלך עמי

אנחנו ארבעה במשפחה. שאני ושאחותי שמעליי לא מסתדרות. העיניין הוא שאנחנו לא מדברות כמעט חמש שנים. אחותי האמצעית תמיד הרגישה בחוץ בזמן שאחיי ואני תמיד היינו חברים טובים וקרובים. כשהינו קטנים ורבנו אחיי היו קוראים לה משוגעת. באיזשהו שלב בחיים כשהיתבגרתי יותר ונכנסתי לתחומים דומים לשלה - חברים שלה התחילו איתי, למדנו באותו תיכון היא נשרה ואני הצלחתי לסיים בציונים טובים, התקבלתי לתפקיד בצבא שהיא רצתה ( לפני שהלכתי למיונים היא אמרה לי שאני לא אצליח כי היא לא הצליחה, אך בכל זאת התקבלתי וסיימתי אחת המצטיינות) לאחר מכן מישהו שהיא היתה חברה שלו בגיל שמונה בשלב מאוחר של החיים נהיינו חברים והיא סיכסכה ביננו ובין ההורים שלנו על מנת שניפרד. כך היא עשתה לי במקרה דומה בו היא עזהרה לידיד שלה להתחיל איתי. שאלתי אותה אם זה לא מפריע לה כי הוא חבר טוב של חבר שלה לשעבר והיא אמרה שלא ושהיא תשמח אם ניצא בסופו של דבר יצאנו ולאחר שלוש פגישות היא התחילה לבכות ולצרוח בבית איזה לא מתחשבת אני. זה המשיך כשאימי חלתה ושתינו טסנו והיא קראה לי מול כל המשפחה בעלת לב שחור כי אני טסה ( למרות שגם היא טסה באותו הזמן, רק שהמשפחה שלנו לא הסכימה שנוותר על התוכניות שלנו) אח"כ כשחזרתי לעזור לאימי עם העסק חודש וחצי אחרי הטיסה שלי היא חזרה לחופש בארץ וראתה אותי מנהלת את העסק והחלה לצעוק עליי איזה "חרא" של מנהלת אני. אלו עוד חלק מהדברים. לדוגמא היא זאת שיודעת לנקות בבית כל פעם שהייתי מנקה היא היתה עומדת ושומרת שלא השארתי כתמים והיתה משפילה אותי מול חברים שלי. לפני שאימי היתה חולה היא ניסתה על המן לגונן עליה בכך שעמדה לצידה בעת שכל המשפחה הבינה שאני זאת שבסדר. זה כבר חמש שנים שכל פעם היא מתחילה לדבר איתי ואחרי כמה דקות או גג יומיים היא מתחילה לצעוק שאני בן אדם רע והיא שונאת אותי הכי בעולם. אחותי בת 25, בלי חבר קבוע, בלי הערכה עצמית ואני עדיין אוהבת אותה מכל מכל מכל הלב. אנא עזרו לי והגידן לי מה לעשות כי אני ומשפחתי עובדי עצות. פעם לקחו אותה לטיפול אבל זה רק עשה לה רע והוריד לה יותר את המצב רוח. האם הספר הנזיר שמכר את הפרארי שלו יעזור לה? תודה רבה מחכה לתשובה מהירה, עדי.

עדי שלום, בכל משפחה טובה עם הרבה אחים ואחיות תמצאי סיפור דומה לשלך. ברוב המקרים שתי אחיות הקרובות בגילן יתחרו כמעט תמיד האחת בשניה בכל התחומים האפשריים. אם זה בלימודים, אם זה באהבת ההורים ואם זה בחברים. לפי דברייך התנהגותה של אחותך נובעת מחוסר ביטחון עצמי ודימוי עצמי ירוד. בלי קשר לסיבות את יכולה לעזור לה לשפר את הטעון שיפור. תאלצי לוותר על הקטע שבו את מרגישה חייבת להוכיח לכל העולם שאת זאת שבסדר. תני לה הרגשה שאת לא מתכוונת להתחרות בה אלא לתמוך בה ולהיות לצידה. תתחילי בדברים קטנים, כל מיני מחוות שהיא אוהבת. למשל, תפתיעי אותה ותקני כרטיסים לאיזו הצגה או סרט או לסתם לערב של כייף. תנסי להתקרב אליה על מנת שהיא תיפתח אלייך. תגרמי לה להאמין שכוונותיך טובות ושכל מה שאת רוצה הוא שהיא תצליח ושיהיה לה טוב. יכול להיות שלאורך השנים את קיבלת יותר תשומת לב ממנה ובגלל אישיותה המורכבת היא זו שנזקקת ליותר טיפול, עידוד והקשבה. אמון בונים לאט, צעד אחר צעד. וכשיש אמון, כבוד, הערכה וחיבה אמיתיים - השמיים הם הגבול. ברגע שתתקרבו ותסירו את המחיצות תוכלו לפתח קשר חברי שלא יהיה מותנה בתנאים. ומאחר ובחיים הרי לא הכל מסתדר כמו בסרטים וישנם כידוע גם הרבה מקרים של נתק בין אחים או אחיות, לא מוכרחים ללחוץ. אם אחותך שהיא בחורה בת 25 יכולה להחליט איזה חיים היא רוצה, אולי כדאי לתת לה להתבגר קצת ולהחליט בשביל עצמה מה היא רוצה ואם מי היא מעונינת להתחבר, ובינתיים, תמשיכי לשמור על קשר עם שאר האחים והאחיות . וכמו שהדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות - שיהיה לכם בהצלחה.

עדי ואחותה שלום רב, הורים זה דבר נזיל מאוד, ומה שנשאר בסוף זה אתן עם האחים שלכן. נסו הכי טוב ליזום שיחות, בילויים, ולהתקרב. עדי

עדי שלום רב, נראה כי בינך לבין אחותך יש מערכת יחסים סבוכה ומורכבת שנמשכת שנים. הקושי בקשר עם אחותך מתבטא, כפי שאני מבינה, גם בקשריה עם שאר בני המשפחה, אולי המינונים ומובנים אחרים. את מספרת שהיא ניסתה ללכת לטיפול, אך זה לא הצליח ואף הרע את המצב. אכן קשה לחייב אדם בוגר ללכת לטיפול כאשר הוא לא מעוניין בטיפול, ולא משתף פעולה. לכן אני לא אמליץ לך לנסות לדבר איתה שתלך לטיפול, כי נראה לי שזה רק יחמיר את המצב ביניכן. זאת למרות שאולי אם היא היתה מוצאת מטפל/ת טוב/ה זה יכל להיות מצוין... ובאשר לקשר הסבוך שלכן, והקושי שנמשך כבר שנים ביניכן, אני מציעה דווקא לך שתלכי לטיפול. עצם הבנת המקום שלך למול התקפותיה, ויכולת העמידה שלך למול ההתקפות שלה, עשויות לקבל משמעות בתוך טיפול. תוכלי ללמוד דרכים להתמודד עם התנהגותה כלפיך, וכך אולי בצורה עקיפה משהו, תוכלי להמשיך ולחיות לצידה כשאת חסינה יותר, ועמידה אל מול התנהגותה והתקפותיה. בברכה, טלי פרידמן

שלום, עדיין יש לי שאלות בנושא.. האם תהליך של שיקום, או שיפור בהפרעת אישיות זו או אחרת באמצעות פסיכוטרפיה או משהו דומה לזה לא ייתכן בלי נוכחות של גורם נוסף (מטפל)? הרי מטפל הוא רק אדם עם ידע מסוים שמהווה מעין מדריך, בין השאר גם גורם לאינטראקציה ויישום של דפוסי חשיבה והתנהגיות חדשות שנלמדות, לא? חוץ מזה, האם לא רוב "העבודה" התורמת לשיפור נעשית ע"י המטופל עצמו בהדרכת המטפל? מה מונע ממני, כאשר רכשתי את הידע המתאים לתפקד כמטפל של עצמי? בנוסף אשמח אם תפנה אותי למקורות מידע בנושא

רון שלום אתה שואל שאלות מרכזיות בתחום אני עדין לא מצאתי תשובה ששכנעה אותי למה פסיכותרפיה עובדת (כאשר היא עובדת) ספק אם המשתנה הוא ידע במובן המקובל לטעמי נדמה לי שהעדויות מצביעות יורת לכוון של אינטראקציה עם אדם נוסף שיש לה ערך שיש נסיון להפעילה במסגרת כללים מסויימים שנועדו להבליט דברים מסויימים שביחסים מקובלים הם מושארים לרוב בצל לייחסים יש כללים יוצאי דופן יש תחושה ששמוש יוצא דופן זה תורם לאפקט המטפל ההנחה היא שהאינטראקציה היא המשמעותית אשמח להמשך עמי

תודה על תשובתך, נניח שהאפקט הטיפולי או "המשפר" בפסיכוטרפיה הוא בעצם האינטראקציה עם המטפל אינטראקציה זו היא בעצם איזה מודל של מערכות יחסים שהמטופל בונה ובזירה זו של אותו מודל הוא מנסה ומתנסה מבטא חווה ומלבן נושאים שנוגעים לו. האם הוא לא יכול ליצור לעצמו זירה שכזו ביחסים אחרים שהוא בונה? מלבד זאת, תמיד חשבתי שפסיכוטרפיה מורכבת הרבה מנקיטת צעדים כלומר להבין מצב מסוים להבין מה הגורמים לו ומה יכול לשפר את המצב ואז פשוט לבצע אותם. או הבנה שמצב מסוים נובע מגורם מסוים ואז דאגה לסילוק אותו גורם. כמובן שזה לא כל כך פשוט אך בגלל זה ישנם מחקרים רבים לכל תופעה בנפש האנושית. מה שקשה לי לקבל הוא שלבעיה רפואית מסוימת יתכנו שני פתרונות, האחד הוא פתרון תרופתי כימי מדויק להפליא אשר בעל השפעה ממוקדת ביותר(יחסית). השני (והמקובל יותר) הוא טיפול באמצעות שיחות אשר את תוכנן קשה להסביר והמיעצות דברים שאף אחד לא יודע עליהן כלום חוץ מהמטפל במקרה הספציפי. חייבת להיות דרך לצמצם את אפקט הפסיכוטרפיה בתופעה מוגדרת ומצומצת (כמו אצלי)לכדי: * עשה כך... * המנע מכך... * השתדל ל.... כמובן עד גבול מסוים ועד רמה מסוימת של אינדבדואליות. אבל מה שהרפואה יכולה לקטלג כ"הפרעה" מוכרת בעלת סממנים מאוד מדויקים (תיאור שקראתי, הדהים אותי בדיוקו למצבי) הייתי מצפה שתוכל לתת כדרך פתרון משהו יותר ספציפי מאשר פשוט המונח פסיכוטרפיה. אני מבין שהשאלות שלי הפכו כלליות מאוד אך לא קיבלתי תשובות לשאלות ספציפיות שלי כאן בעבר (כמו, איך מטפלים ב APD?). בתודה מראש.

אני מנסה להיכנס להריון שני כבר 8 חודשים ואני לא יודעת איך להרגיע את עצמי ולא לחשוב על זה כי אני נלחצת ומלחיצה את בעלי ולפני קבלת הוסת אני עוד יותר נלחצת ומפתחת בחילות וחוסר שקט ואני אפילו לא מצליחה להירדם וכל זה קורה שוב ושוב לפני קבלת הוסת ועצבים אחרי שאני מקבלת ומתאכזבת מאד וזה שובר אותי וכבר לא מעניין אותי כלום אפילו אם החברות שלי אין לי חשק להיפגש וגם לא מתחשק לי אפילו ללכת לנופש וכלום לא עוזר נסענו לבתי מלון בחול ולטיולים כדי שאני ארגע ואצליח אולי להיכנס להריון וזה לא עזר זה בלתי נשלט הלחץ שלי {יש לי ילד קרוב לגיל חמש ועכשיו אני נלחצת למה לא נכסתי להריון אחרי שהבאתי אותו ורק עכשיו החלתי לנסות, בעלי מעונין בעוד ילד ויש לנו יחסים מצוינים והוא מאד תומך ולא מבין למה אני נלחצת מצבנו הכלכלי מצוין ואני חושבת שאולי הלחץ גורם לי לא להכנס להריון אשמח לקבל חוות דעת נרחבת בתודה שקד..

מדברייך נראה כי אכן הלחץ מונע כניסה להריון. ידוע כי גוף- נפש קשורים זה לזה באופן הדוק. לדעתי את צריכה "להכריח" עצמך לא לחשוב על העניין לתקופה מסויימת וכן לצאת עם חברות ולבלות. ואז ברגע שתרגעי תוכלי להכנס להריון בלי בעיות.

שקד היי, את לא מספרת מה עשית עד היום (חמש שנים) כדי לא להכנס להריון אחרי ההריון הראשון. לפעמים גם כשמפסיקים עם הגלולה לוקח קצת זמן עד שמתקיימים התנאים המתאימים להריון. לא ציינת בת כמה את ובן כמה בעלך. יתכן דברים השתנו מאז ההריון הראשון ואולי הבעיה קשורה אליו (שינויים באיכות הזרע וכמותו) . אז אם זה שניכם מוטרדים כל כך אולי כדאי שתעברו בדיקות רק בשביל השקט הנפשי. כמובן שהקטע עם הלחץ הנפשי לא עוזר מבחינה פסיכולוגית. הגוף הוא מכונה משוכללת שעובדת בהרמוניה עם המחשבות והתחושות שלנו. תפסיקי להגיד לעצמך שזה בלתי נשלט הלחץ שלך. הרי זה הגוף שלך, הראש שלך ואת היא המחליטה. תנסי להפנות את המחשבות בכיוון אחר. תצאי עם חברות ותנסי לשוב למעגל החיים השגרתי. הרי בעלך תומך בך ולא מבין למה את נלחצת. אז באמת למה? זמן לכל ועת לכל חפץ כמו שאומרים. קחי נשימה ארוכה ותני לדברים להרגע ולהסתדר. בחיים הרי לא כל מה שרוצים מקבלים תיכף ומיד וכבר נאמר שהחיפזון מן השטן, אז קחי את הזמן שלך והכל יסתדר לטובה. בהצלחה

שקד שלום רב, כניסה להריון לא תמיד טיבעית וקלה כמו שזה נדמה לרובנו. לחצים, בעיות פזיולוגיות פשוטות, מתח ועוד עשויים להיות גורם מכשיל בתחום הכניסה להריון. את מתארת נסיונות כושלים במשך 8 חודשים, וניכרת ממכתבך המצוקה בה את מצויה. מצד אחד הייתי ממליצה לך כמו קודמותיי להניח את החרדה בצד, ולנסות להתעלם ממנה. אולם אני משוכנעת שניסית את זה, ומאד קשה כך סתם להתעלם מזה. מצד שני, אני חושבת מה כן ניתן לעשות כדי להוריד ממך מעט מהחרדה. ובכן אפשר לחשוב על כמה אפיקים: הראשון, ללכת למספר פגישות טיפוליות אצל פסיכותרפיסט. השני, ללכת לסוגי טיפולים אלטרנטיביים (שאני אישית מאמינה בהם, אבל צריך לברור את המטפלים הנכונים מבין כל החלטוריסטים שקיימים בשוק), שלישי, ללמוד מדיטציות או סוגי הרפיות שונות וכדומה. אני מאמינה שהנת את הלך החשיבה שלי. אני מאחלת לך בהצלחה. בברכה, טלי פרידמן

קראתי את הקטע על הגמילה הקשה.ובכל זאת רציתי לבדוק אם לאור הניסיון שלך אתה יכול לתת לי איזה טיפ בעינין משום שאני בדיוק נכנסתי עכשיו לקטע הזה (שלשום חפפתי את הקסנקס של הלילה ועד עכשיו אני מרגיש כמו אשת לוט) ............נ.ב אני עוקב קבוע אחרי כל האתרים עליהם אתה ממליץ ולא פעם מקבל עידוד אז תודה.

לך לאתר הזה: http://www.benzo.org.uk אני נגמלתי בעזרתו. את הספור שלי אתה יכול לקרוא בפורום התמכרויות של ואלה. תכניס את השם שלי למנוע החיפוש שם.

המון תודה לך.נכון לשעה זו ביקרתי רק בעמוד הראשי של אותו אתר .מה שיותר עניין אותי זה להגיע לסיפור שלך, לקח לי קצת זמן,אך כשהגעתי לא הצלחתי למצוא אותו במרוכז אלא על פני התכתבויות שונות שלך עם אחרים.מאחל לך שלווה ובריאות, ושוב תודה

Talk to me softly There's something in your eyes Don't hang your head in sorrow And please don't cry I know how you feel inside I've I've been there before Somethin's changin' inside you And don't you know Don't you cry tonight I still love you baby Don't you cry tonight Don't you cry tonight There's a heaven above you baby And don't you cry tonight Give me a whisper And give me a sigh Give me a kiss before you tell me goodbye Don't you take it so hard now And please don't take it so bad I'll still be thinkin' of you And the times we had...baby And don't you cry tonight Don't you cry tonight Don't you cry tonight There's a heaven above you baby And don't you cry tonight And please remember that I never lied And please remember how I felt inside now honey You gotta make it your own way But you'll be alright now sugar You'll feel better tomorrow Come the morning light now baby And don't you cry tonight An don't you cry tonight An don't you cry tonight There's a heaven above you baby And don't you cry Don't you ever cry Don't you cry tonight Baby maybe someday Don't you cry Don't you ever cry Don't you cry Tonight Copyright Guns N' Roses 1991

חוץ מזה אני לא יכולה להגיד כלום... ( כי יש לי אסוציאציות לשיר הזה . . . ) ( הקול של אקסל יכול להרוג אותך!!! )

ההיפך, אצלי הוא רק גורם לי לרצות לחיות...

היי אני רוצה לשתף, ולא רק משום שאני כל כך זקוקה לעזרה בתקופה האחרונה, אלא דווקא, משום שלא כתבתי לכן, דפני, אביב ואני רוצה. הפגישה האחרונה היתה זוועה. התאכזבתי. כל כך התאכזבתי הרגשתי את הבדידות הכי איומה בחיי. ("הגעת לכאן עם כרטיס ביקור לא קל" זה מה שנאמר לי, אני יודעת, צריך להוסיף שמן למדורה? צריך לדרוך על יבלות ולפזר מלח על פצעים פתוחים מדממים?) זהו. אמרתי לעצמי זהו. אני יוצאת מהטירוף הזה. מחוסר היכולת. מהדמעות, מהבכי מחוסר התפקוד שמופיע אחרי הפגישות האיומות הללו. וזו רק שעה אחת בשבוע אלוהים אדירים. איך אפשר להתגבר על כל כך הרבה כאב??????? אולם ועל אף הכל, יש בי תכונה (שהיא מן המזוכיסטיות) שאני צריכה להגיע לשפל שבשפל כדי להתרומם מעלה (כך עם הבולמיה, כך עם עבודה לא מספקת וכו') וכך כנראה גם בטיפול. ואולי וזו התקווה שהפעם התכונה האיומה הזו תביא רק טוב??? מי יודע? 5 פגישות - קצה קצהו של הקרחון של הטיפול הנפשי . אני יודעת שאני נמצאת בקליפות היבשות של הבצל (כך אני מרגישה) קליפה אחת גדולה יבשה שאין בה חיים, שאין בה תסיסות. יאוש, כן היאוש. יהיה בסדר נכון? רחלי

שתגובותיכן תמיד מעודדות ואפילו לקצת. תודה על התגובות הקודמות. רחלי

רחלי יקרה, קודם כל כן, יהיה בסדר !! היאוש קיים וזה הדבר הכי טבעי בעולם כרגע, גם אצלי זה היה ככה, אני אחרי 5 פגישות עוד לא ידעתי בכלל אם אני בטיפול או לא. אז עוד הגעתי כל פגישה ואמרתי שאני רוצה לעזוב את הטיפול וללכת, שאני לא יכולה איתו ועם הבולמיה ועם ההקאות ועם הייאוש וחוסר הכוחות אז אני מוותרת עליו. "כרטיס ביקור לא קל" - לאף אחד מאיתנו אין, בגלל זה הגענו לטיפול לא ? אם היה לנו כרטיס ביקור רגיל לא היינו שם מן הסתם, אבל זה לא נאמר בשביל לשפוך מלח על הפצעים, זה נאמר כדי להכין אותנו לקשיים ותחושות הקשות שאת מרגישה בדיוק עכשיו, לדמעות, לבכי ולחוסר התפקוד שמופיעים אחרי הפגישות ולתחושת הלבד. זה בא לאמר שיש בעיות, וצריך לעבוד עליהן, וזה יקח ממך בהתחלה לפחות הרבה כוחות, וישאיר אותך בסוף הפגישה במקום קשה, ורק עם הזמן, את תלמדי להשתחרר גם מהן, ויהיו גם פגישות טובות יותר ומחזקות יותר כשהדברים יתחילו לעלות ולהיסגר אצלך בפנים, ואולי בתקופות קשות התחושות הללו תחזורנה אבל אז יותר קל לדבר עליהן ולהתגבר עליהן. לכל מטפלת יש דרך אחרת להגיד שטיפול זה לא דבר קל, זה דבר קשה מאוד שמתלווה להמון רגשות סוערים ותוססים, ולהכין את המטופלת לזה, כדי שכשתגיע תחושת הלבד אחרי הפגישה, והיא לרוב מגיעה, המטופלת לא תברח ולא תוותר על הטיפול מתוך הייאוש הגדול, וגם שלך מצאה את הדרך שלה. וכן, כולנו בסוף צריכים לגרד את קרקעית התהום המסריחה הזאת כדי להתחיל לעלות, כנראה שגם פה אין דרך אחרת, ואני רואה את זה המון בפורום. עד שאתה לא נמצא כבר בקצה התהום וכמעט כמעט נופל, בדרך כלל לא מגיעה עליה, וזו תכונה מזוכיסטית ? אולי ? אבל גם כל תהליך ההרס העצמי והבולמיה הוא מזוכיסטי במידת מה, הוא כואב ומייסר, אז יש דמיון. רחלי, תמשיכי הלאה, עם כל החבילה הכבדה שאת סוחבת, ודברים יסתדרו, בסוף הענינים של הבית והעבודה והאחות וגם הבולמיה יתחילו למצוא כיוון ולהסתדר. אני איתך, עוברת מחדש את כל השלבים וכואבת, אבל גם יודעת שיהיה בסדר אם רק תמשיכי, שיהיו תקופות קשות, אבל יהיו גם תקופות של כוח וחוזק ויכולת, וגם עם הקשות את תלמדי להתמודד. אביב.

אביב יקרה, 1. ראי כמה עזרה את מעניקה במילותייך. אני חושבת שלכתך מפה יהיה הפסד משמעותי לנו....אולי תשקלי זאת שוב? 2. מילותייך לרחלי כדורבנות, בעיקר כעת. אני בטוחה שאת עומדת מאחרויי מילותייך...אבל האם את מוכנה גם כן להתמודד עם הקושי ולהמשיך הלאה? מחכה לתשובתך, טלי פרידמן

היי רחלי, כתבת המון דברים כואבים, אני בקושי יודעת ממה להתחיל... אולי אתחיל דווקא מהסוף: יהיה בסדר!! הימים הנוכחיים אמנם מלאים כאב, עצב וייאוש - אבל את יודעת שאת בדרך, שאת עושה משהו טוב לעצמך בכך שאת מנסה טיפול. אפשר לחשוב על זה כך: כשם שבמצבים מסויימים עזרה רפואית נאותה דורשת מהרופא להכאיב לחולה, לחטט בפצע הפתוח והמדמם, לנקות בכוח את המוגלה שהצטברה, לחטא בחומר אנטיספטי שורף... כך גם בטיפול. כל הפרוצדורות האלו מכאיבות מאוד, אבל הן חיוניות להבראה. כן, הגעת עם כרטיס ביקור לא קל. מי מאיתנו הגיע עם כרטיס קל?? רוב האנשים פונים לטיפול פסיכולוגי מתוך מצוקה גדולה, סבל מתמשך, ייאוש קודר... אף אחד מאלו אינו קל, ובוודאי שצירוף של כולם יחד הוא קשה. אבל רחלי, זה לא נאמר כדי לייאש אותך. אולי כדי להכין אותך לכאבים הצפויים, לפגישות קשות שעוד נכונו, למאבק ממושך. את הרי מוכנה למאבק הזה, כתבת כך בעצמך כשהחלטת ללכת לטיפול. ייתכן שהמטפלת שלך הייתה יכולה למצוא דרך ניסוח עדינה יותר, אבל זה בשום פנים לא מבטא ייאוש ממך!! זה נועד רק להכין את שתיכן נפשית לעבודה הקשה המחכה לכן. אגב, לדעתי כדאי גם לפתוח את הנושא הזה ביניכן, להביע את הפגיעה שחשת כאשר "הגדירה" אותך כך. נראה לי שהפגיעה הזו, ההרגשה שאולי מיואשים ממך או שאת מאכזבת היא נקודה חשובה שאת גוררת אתך לאורך חייך. כאב שעכשיו בא לידי ביטוי בטיפול אבל כנראה שמקורו עמוק הרבה יותר... אולי אני טועה, אבל שווה לבדוק. ודבר אחרון: את אמנם נמצאת בשכבה החיצונית של הבצל, כהגדרתך, אך זו בשום אופן אינה שכבה חסרת חיים! נכון שב"איזור הגאוגרפי" הזה של הבצל שלך מצויים בעיקר הפחד והייאוש, אבל גם אלו רגשות ח-י-י-ם ,שקיימים בך. ובדיוק כמו בקילוף בצל, צריך לעבור את השכבות העליונות הקשות כדי להגיע לליבה, למרכז ההוויה. (אלא שבניגוד לבצל, הליבה שלך לא תהיה כל כך שורפת ומייסרת! אז אולי נשתמש באלגוריה אחרת...?) רחלי, הייאוש הזה מכאיב, פוצע, אבל הוא חלק מהדרך. אי אפשר לדלג עליו, בדיוק מהסיבה הזו: הוא חלק מחייך, חלק המבטא את הקשיים, את הבדידות, את חוסר האמון שפעם משהו ישתנה... את כל מה שאינו מושלם בחייך , שאולי התכחשת לו זמן רב. אבל הייאוש הזה אינו נצחי. הייאוש הזה כנראה יופיע ויימוג לסירוגין במהלך הטיפול, אך בסופו הוא עתיד לפנות את מקומו לרגשות אחרים, חיוביים יותר, משלימים יותר. התקווה נראית כאילו נגוזה, אך היא תשוב. אל תתני לייאוש לנצח. הוא בר חלוף, רק החזיקי מעמד... אוהבת, דפני.

לאביב ודפני, אכן הדברים כואבים ואולם כאן איתכן אני מקבלת חיזוק להמשך הטיפול, לא לעזוב, לא להישבר בשלב כל כך מוקדם. נכון החלטתי ולכן גם אעשה ולו רק על מנת לומר לעצמי עשיתי. תודה על התמיכה אני זקוקה לזה הרבה. (מעולם לא נזקקתי לכל כך הרבה, כנראה שבאמת הכל צף עכשיו), רק פוחדת שלא אמאס, שלא אמאיס את עצמי על אנשים יקרים לי. מקווה שלא יתעייפו ממני. אני מודה לכן על תשומת הלב. על הדברים (אם כי הם בהחלט לא קלים) שמעוררים תקווה מחודשת. רחלי

רחלי יקרה, כפי שקודמותיי השכילו לכתוב, אכן מדובר בתהליך ידוע. הקושי הוא בלתי נפרד מהתהליך הטיפולי, הלוואי וזה היה אחרת, אבל זה לא. דרך הקושי והכאב, אנו מוצאים את הכוחות והיכולות שלנו. כמו הכאב שבצמיחת שיני החלב...זה כואב אבל בסוף יוצאות שיניים שעוזרות לנו לחיות ולהנות מאוכל טעים... אי אפשר לדלג על הכאב והקושי הנורא הזה, צריך לעבור דרכו. אני מחזקת את ידייך. מאוחר יותר זה יהיה קל יותר. אני בטוחה. טלי פרידמן

שלום לכם... איך אציג את עצמי....???... שאלה טובה?.. אני סובלת מדימוי עצמי נמוך... וכמו כן אני אובסיסיבית לגבי המראה שלי .. כלומר יש לי נטייה לשאוף לשלמות.. למרות שאני יודעת שההגדרה "שלמות " בעצם לא הייתה ולא נבראה.. אין אדם בעולמנו שהוא מושלם בכול המובנים... ובעקבות ההסתכלות המוטעית שלי לגבי החיים ולגבי עצמי.. אני מבודדת את עצמי ... שונאת את עצמי... ונמצאת במעגל סגור של תיסכולים למרות שאני מודעת שהאין זה צריך להיות כך... אך זה חזק ממני.. מאז ותמיד הייתי קיצונית... למשל אני כעת לא יודעת מה העתיד צופן לי... ובעקבות זה שאין לי שום יעד או מטרה זה נכון לטווח הקרוב... נכנסתי למעין מצב דכאוני כזה.. אני פונה אליכם אולי יש לכם עצות .. שיסיעו לי להתסתכל על החיים בצורה אופטימית יותר וחיובית... כדי שלא אשקע יותר ממה ששקעתי? ובכן .... תודה מראש שאנון.. נ.ב. אני נמצאת ביעוץ אך זה לא עוזר...

שאנון, קבלי את עצמך כמו שאת, ואם תאהבי את עצמך באמת רף ההגדרה שלך לגבי שלמות ישתנה. לא יכול להיות שאת רק שונאת את עצמך. בטוח שישנם גם צדדים בך שאת אוהבת. תסתכלי עמוק בפנים ותראי כמה דברים נהדרים שיש בך. ובאותה הזדמנות תחשבי מה היית רוצה לעשות. מהם הדברים שבאמת מעניינים אותך, איזה כיוון או תחום מושכים ומסקרנים אותך. הרבה מאד ממה שצופן לך העתיד הוא מה שתחליטי היום. את היא המנווטת את חייך ואם תחליטי מה את רוצה תשיגי כל יעד שתציבי לעצמך. עם רצון, אמונה וציפייה אין דבר שלא ניתן להשיג. בטווח הקרוב אולי תנסי למשל ללמוד משהו בתחום חדש ושונה לגמרי ממה שעסקת בו עד היום, שימלא אותך ויאפשר לך להשקיע את האנרגיות בכיוון חדש. ובמקביל, תנסי ליצור קשרים עם אנשים (חברה טובה אחת או שתיים לפעמים יכולה לחולל מהפכה אמיתית). הכי חשוב שתדברי על עצמך, תשתפי אחרים בתחושותיך ותני להם הזדמנות להכיר אותך ולראות את הצדדים הנפלאים שבך. קיצוניות היא תכונה שמאד אופיינית בגילאים הצעירים. עם הזמן תקבלי פרספקטיבה אמיתית ותגיעי לאיזון והרמוניה בין עצמך והסביבה. שאנון, כל החיים לפניך, את צעירה, בריאה ואנרגטית. כל מה שאת צריכה הוא להחליט על כיוון שיוביל אותך לדרך המלך כדי להגשים את המטרות שתציבי לעצמך. ולהגדרה מושלם - מושלם כמו יופי הוא בעיניו של המתבונן. הגדרה של מושלם לגבי מישהו אחד אינה תואמת להגדרת משולם אצלך למשל. כל אחד רואה את המונח מושלם ברמות המידה שלו. ובקיצור - לרדוף אחר ה"שלמות" משול לכלב הרודף אחר זנבו. השתדלי לחשוב מחשבות חיוביות ותני מבט אופטימי. האמיני יותר בעצמך ואז הדימוי העצמי שלך יעלה בעינייך. תני לעצמך יותר קרדיט. היי בריאה ומאושרת ודרך צלחה. שלמות היא

שאנון, קבלי את עצמך כמו שאת, ואם תאהבי את עצמך באמת רף ההגדרה שלך לגבי שלמות ישתנה. לא יכול להיות שאת רק שונאת את עצמך. בטוח שישנם גם צדדים בך שאת אוהבת. תסתכלי עמוק בפנים ותראי כמה דברים נהדרים שיש בך. ובאותה הזדמנות תחשבי מה היית רוצה לעשות. מהם הדברים שבאמת מעניינים אותך, איזה כיוון או תחום מושכים ומסקרנים אותך. הרבה מאד ממה שצופן לך העתיד הוא מה שתחליטי היום. את היא המנווטת את חייך ואם תחליטי מה את רוצה תשיגי כל יעד שתציבי לעצמך. עם רצון, אמונה וציפייה אין דבר שלא ניתן להשיג. בטווח הקרוב אולי תנסי למשל ללמוד משהו בתחום חדש ושונה לגמרי ממה שעסקת בו עד היום, שימלא אותך ויאפשר לך להשקיע את האנרגיות בכיוון חדש. ובמקביל, תנסי ליצור קשרים עם אנשים (חברה טובה אחת או שתיים לפעמים יכולה לחולל מהפכה אמיתית). הכי חשוב שתדברי על עצמך, תשתפי אחרים בתחושותיך ותני להם הזדמנות להכיר אותך ולראות את הצדדים הנפלאים שבך. קיצוניות היא תכונה שמאד אופיינית בגילאים הצעירים. עם הזמן תקבלי פרספקטיבה אמיתית ותגיעי לאיזון והרמוניה בין עצמך והסביבה. שאנון, כל החיים לפניך, את צעירה, בריאה ואנרגטית. כל מה שאת צריכה הוא להחליט על כיוון שיוביל אותך לדרך המלך כדי להגשים את המטרות שתציבי לעצמך. ולהגדרה מושלם - מושלם כמו יופי הוא בעיניו של המתבונן. הגדרה של מושלם לגבי מישהו אחד אינה תואמת להגדרת משולם אצלך למשל. כל אחד רואה את המונח מושלם ברמות המידה שלו. ובקיצור - לרדוף אחר ה"שלמות" משול לכלב הרודף אחר זנבו. השתדלי לחשוב מחשבות חיוביות ותני מבט אופטימי. האמיני יותר בעצמך ואז הדימוי העצמי שלך יעלה בעינייך. תני לעצמך יותר קרדיט. היי בריאה ומאושרת ודרך צלחה. שלמות היא

שאנון שלום רב, לדעתי דווקא במצבים "אנמיים" שכאלו, שיש תחושה של חוסר גדול, אך לא ברור מה בדיוק חסר, יש צורך בעירוב של מישהו חיצוני, עדיף איש מקצוע. אץ מספרת שאת בייעוץ, אך זה לא עוזר. אולי תכתבי מעט על הייעוץ, למה את חשה שזה לא עוזר, וקצת תספרי גם על עצמך. בברכה, טלי פרידמן

חמודה, אני לא יודעת למה, אבל ניסיתי לשלוח לך מייל בערך ארבע פעמים, ובכל פעם אני מקבלת הודעת שגיאה מסוג "כתובת לא קיימת". וניסיתי את כל הצירופים האפשריים! מה יהיה? איך אשלח לך את הוראות הנסיעה?? אביב שלי, כשאת קוראת את ההודעה הזו, פשוט שלחי לי לאימייל שלי משהו, ואני אעשה reply , זה נראה לי הפתרון הכי פשוט והכי בטוח. אוהבת, ומחכה למייל ממך! דפני.

דפני מקסימה, בוקר טוב, שיהיה לך יום מקסים, ובלי המון לחץ.. שלחתי את האימייל, מחכה לתשובה, גם בלי לחץ, מקסימום אני אסתדר, עם הנחיות טלפוניות. שלך אביב.