פורום פסיכולוגיה קלינית

הייי קראתי את הודעתך לבדידות ואכן ירגשתי שאת זו אני. אורית תמיד מאז שאת קטנה את זוכרת את עצמך כך או לא? אני חושבת שאת בן אדם מקסים למה המחשבות של הבדידות את מאוד מאוד מאוד נחמדה

תודה אבל אין לי מושג מי כותב לי את ההודעה אם כותבים "לאורית ארנון" גם בנושא ההודעה וגם בשם הכותב

לאוריתוש זו נטעלי

ואם נהיה מוצפים באהבה לא יהיו בעיות נפשיות. אני פשוט סקרן לדעת מהו המקום המוזר ביותר שבו עשיתם אהבה? אני עשיתי בשני מקומות מוזרים - על מכסה המנוע של המכונית שלי וכל כורסת רופא השיניים (כן...כן....עם הרופא !)

התבלבלת בפורום !!!!

.

אני על שאלתך לא יכולה לענות מהסיבה הפשוטה... דבר שני, אני לא חושבת שאם לכולנו תהיה אהבה, הבעיות פשוט ילכו, אני בהחלט יכולה להסכים עם זה שהחוסר-אהבה מכניס אותנו למרה שחורה, דיכאון, וכל מיני חרא אחר, אז אם תהיה אהבה - זה יהיה קצת שונה... (ומה הבעיה שזה היה עם רופא...?? זה מצחיק....אבל עדיין לא מהווה בעיה... זה היה רופא שב-מ-ק-ר-ה טיפל בך?)

למה...איך ןלמה לןבשת הזברה פיג"מה??????

בזהירות

??????????????????? "אור ????????? יעל

לא ידעתי

היייי זו נטעלי, אינני מבינה כלום פשוט כלום,אני לא מבינה למה את תוקפנית אליי כול כך פעם היית אליי יותר עדינה מתחשבת ומעונינת ברצוני=זכותו של כול אחד לעשות מה שטוב לו אבל רק תסבירי לי אם לא אכפת לך למה הזלזול ביי??? ובקשר למה שרשמתי לבדידות לא התכוונתי כלל לפגוע בך בכך שרשמתי שאת לא יכולה לדעת באמת כמה שווה הכאב של הבדידות אביב יקרה ,את באמת נחמדה ואשה טובה אני מרגישה כאילו את רוצה לומר לי ולא יודעת אייך:לכי מימני עזבי אותי! רציתי טיפה עזרה, רציתי טיפה עצה,רציתי טיפה עידוד, ורציתי טיפה יחס שיש חשיבות אני יגיד לך שוב ושוב ושוב לא שאני טיפשה שלא מבינה מה רושמים לי פשוט אני לא מצליחה להכל שעוד מעט אולי אני שוב היה בודדה לבד ,והרגשה ההיא כמו פעם! ובקשר לפסיכולוגית אני חושבת שטעית בהקשר לכך שאני לא מעונינת בטיפול. אני כן אין לי את האפשרות, מה יש לי לעשות??? אביב אודה לך אם תוכלי להגיד לי מה היה לך בצבא ?בטח הבעיות שלי לא מענינות אותך הם נראות לך טיפשיות למדי, אבל תאמיני לי אני סובלת בצער וכאב יחדיו אוהבת כמו תמיד נטעלי

נטעלי, אולי די עם זה ? אולי מספיק ? לא נראה לך שקשה לי מספיק גם בלי שתפילי עלי אחריות על דברים שלא קיימים במציאות. אין לי מושג מה את רוצה באמת, בכנות. את קוראת בכלל את הדברים שאני רושמת לך ?? כי נראה לי שלא, נראה לי שאת סתם רוצה את ההתיחסות שלי ואין לי לתת לך אותה כרגע. ולא אני לא תוקפנית, ההיפך, אני מנסה להיות סופר רגישה וסופר מתחשבת, ויחד עם זאת כנה וישירה כדרכי, ויחד עם זאת לתת לך מה שאת צריכה, אבל אין לי את זה כרגע, אין לי מאיפה להוציא את זה, אני בקושי מחזיקה את עצמי, מנסה להחליט פה החלטות קריטיות לגבי החיים שלי, והדבר האחרון בעולם שאני צריכה זה לנסות להיכנס עכשיו לנעלים שלך ולהבין את המקום שאת נמצאת בו. איזה זלזול ? על מה את מדברת ? הבן אדם היחידי בעולם הזה שאני מזלזלת בו כרגע, הוא אני !! לא את, ולא אף אחד אחר, כבר ביטלתי את עצמי מכל מקום אפשרי, והשארתי רק את האחרים, כולל אותך, אז מה יותר מזה ? רצית עצה ? רצית עידוד ? רצית טיפה יחס והתחשבות ? תאמיני לי גם אני רוצה, אז מה ? מי נותן לי את זה ? אני לא לוקחת בכוח, אני לא דורשת ותובעת את זה כמוך, את פונה לאנשים אישית בדרישה, וזאת יכולת אדירה שלך בעיני, כי אני פשוט נעלמת, אבל יחד עם זאת תכבדי גם את האנשים שלא יכולים להיות פה בשבילך, כמוני, ולא משנה כרגע מה הסיבות, אני לא אכתוב אותן שוב, כי כבר הסברתי כל כך הרבה פעמיים, שזה באמת כבר מיותר. ולא, אני לא אגיד לך מה היה לי בצבא, תצטרכי לסלוח לי על זה, כבר כתבתי לך בהודעה קודמת, שמן הסתם לא קראת, שהצבא רחוק ממני מרחק שנות אור עכשיו, יש לי כל כך הרבה צרות משל עצמי, שאני לא יודעת איך לצאת מהן, ואני לא מחוברת אליו, ולא קשורה אליו, ואין לי מה להגיד בענין, וזאת הפעם האחרונה שאני מסבירה את זה, כי כבר מזמן אני נשמעת כמו תקליט שבור. ונטעלי, את יכולה לכתוב אלי הודעות, ולא לקבל את ההמלצה שלי מהבוקר לכתוב הודעות כלליות, אבל בפעם הבאה, לא בטוח כבר שאני אענה לך, וזה לא מזלזול, זה לא מרצון רע לפגוע, זה מתוך זה שאין לי תשובות ואין לי כוחות, ואני בוחרת כרגע למה אני מגיבה ולמה לא. אז תעשי את הבחירה שלך, ואני אעשה את שלי, אבל אני מסירה את האחריות מעלי לגבייך, ומשאירה את האחריות רק לעצמי, ולא - אני עדיין לא חושבת שאני תוקפנית, אני חושבת שאני פשוט מנסה לשרוד. סליחה, אביב.

תודה על התשובה מה18.8 בנושא St.john's wort/hypericum perforatum. כתבת שניתן להשיגו בארץ. היכן? תודה

אמיל שלום בהרבה בתי מרקחת אם לא נסה כאילו המתהדרים בתואר טבעוניים עמי

רציתי לציין שאני מאד מתרשמת מההודעות שלך, מהפתיחות, מהתבונה, מהרגישות. אשמח ללמוד עליך עוד...ולעזור אם אפשר

חכי זו אני נטעלי שהתגעגעה

היי נטעלי...מה שלומך?

תודה על מה שכתבת כנ"ל לגבייך (אף על פי שיש עדיין אנשים שחושבים שמדובר בפורום צ'אט).

שלום, אני לוקחת סרוקסט כבר 10 חודשים, ויש לי אי סדירות במחזור החודשי האם הסרוקסט הו הגורם לשינויים ההורמונליים אצלי? כמו כן עלייה רצינית במשקל ותיאבון מוגבר. מה עליי לעשות? צריכה את עזרתך. בברכה

נעמי שלום איפה הרופא שלך ? אי סדירות במחזור פחות שכיחה אך תתכן שוה ברור נוסף עליה בשקל ותאבון בהחלט יתכנו מומלץ לכן בטפול לעקוב אחר משקל מתחילה לשמור על דיאטה ולהתעמל לפי הצורך בכל מקרה ניתן להחליף לתכשיר אחר כמו כן 10 חודשים - שוה לשקול האם את עדין זקוקה בקצור אנא פני לרופא שלך בהצלחה עמי

לפעמים זה כאילו יש בי שני חצאים שונים, אחד נורמלי ושפוי, קם בבוקר, הולך לעבודה, מחייך ומצליח, חברותי ואהוד, רצוי ומקובל, והחצי השני מבולבל, אובד עצות, לא יכול לקבל אפילו החלטה אחת קשה, לא יכול לעבור ערב אחד לבד, נחנק מבדידות, בוכה מכאב, סובל ומתייסר, והולך לאיבוד, חסר מקום וצורה. אז לאיזה חצי להאמין ? אם איזה חצי ללכת ? לבכות או לצחוק ? איך מחברים את שני החצאים לאחד שלם ? ואולי לא צריך, אולי אפשר להמשיך ככה, במשך היום להיות החייכנית והמוצלחת, וזאת לא מסיכה, זאת הרגשה אמיתית של החצי הראשון, ובערב ובלילה לדעוך, לבכות ולהרגיש לבד, וגם זאת לא מסיכה, זה רק החצי השני. אפשר להמשיך ככה ? שני חצאים שלא מתחברים לשלם ? כשזאת לא מסיכה ? לא הסוואה ? כשזאת ההרגשה האמיתית מהלב והבטן ? איך ?

קלעת בול לאיך שאני מרגישה...

וווואוווו אין לך מושג איך נגעת בי עכשיו מרגישה שאת חיה בשני עולמות?

היי מה שלומך?

אני מתנצלת רציתי לברוח יש לי תחושה רעה שעצם העובדה שאני הגבתי להודעתך הבריחה אותך לבסוף אז אני מתנצלת מעומק ליבי ואני לא אומרת את זה בציניות, אלא בכנות. ואם זה נכון,אל דאגה אני לא נפגעת הראייה האובייקטיבית שלי מאפשרת לי לחשוב שזו גם סתם תחושה שלי ושאני טועה. אבל לברוח,לברוח אני צריכה.מורידה נוכחות.

פעם מטפל אחד .אמר לי שאני חיה רק בצד השמח שלי וניססה להכיר לי את הצד העצוב את הצד המתוסכל, הכואב, המדוכא, הכועס, הנפגע, הנעלב את כבר מכירה את הצד הזה שלך אז את כבר בחצי הדרך. החצי השני הוא כמובן לעשות אינטגרציה בין שני החלקים. להתאחד לאדם שלם. אדם שיודע שבכל שמחה מהול קצת עצב ובכל עצב מהולה קצת שמחה. איך מאחדים את שני החלקים? כמובן שהטיפול יכול לעזור. הצעד הראשון הוא קבלה קבלה ששני החלקים הם בעצם את אף אחד מהם לא צריך ללכת, יש מקום לכולם הצעד השני הוא סינתיזה של מה שאת רוצה לשמור משני החלקים וזריקה של מה שהוא כבר מיותר אביב, אוהבת אותך המון על כל חלקייך

מזמן לא דיברנו. מה שלומך ? מקווה שטוב . ספרי לי קצת מה עובר עלייך בזמן האחרון. מה עם אבא ואמא?

ג'קי גירל שלי, כבר הרבה זמן שלא דיברנו, גם אני מתגעגעת אליך. מה שלומך מתוקה ? יעל

מאז ומתמיד הייתי טיפוס מתבודד ושקט שלא ממש מעורב בחיי החברה אשר מסביבי. בשנתיים האחרונות אני חי עכשיו באילת, לאחר שחטפתי קריזה, עזבתי את ת"א מהיום למחר ועברתי בשלב ראשון למושב קטן בערבה ובהמשך לאילת. לאחרונה שוב שמתי לב לעובדה שאני מסנן יותר ויותר שיחות טלפון ( אני עונה לשיחה 1 מתוך 10 במקרה הטוב), לא מחזיר טלפונים, בקושי יוצא מהבית ובכלל אין לי כוח להיות בחברת אנשים זרים או מוכרים. פשוט טוב לי לבדי ללא חברה ובית שלי. ( שהוא דרך אגב מעוצב כך שממש לא צריך לצאת. הכל כריות ושטיחים מקיר לקיר. שתיה קרה ממתינה במקרר וקערת הקססה על השולחן) בפעם האחרונה שעזבתי את אילת היה בחודש פברואר כאשר טסטי לחו"ל והפעם הבאה היא ב 5.9 כאשר שוב אטוס לחו"ל. מעבר לזה אני לא ממש מרגיש צורך לצאת מהבית או מאילת. האם אלה הם סימנים לחיים טובים ומאושרים או סימנים מוקדמים לדיפרסיות ודכאונות ?

nirgel שלום, לי זה נראה שמצאת את הדרך לחיים מאושרים.... עכשיו ברצינות, אתה כותב שמאז ומתמיד היית טיפוס מתבודד ושקט ושגם היום , ואני מצטטת : "פשוט טוב לי לבדי ללא חברה " ..... האם אכן כך הדבר ? אני בת גילך וגם אני גרה לבד ותאמין לי כשאני אומרת לך שבית משלך (בשכירות כמובן אבל עדיין לבד..) מעוצב , נינוח "ומאובזר" ככל שיהיה אינו מהווה תחליף לחברת אדם. זוהי מלכודת, החודשים עוברים ואתה מתרגל לחיות עם עצמך ש ע ו ת ע"ג ש ע ו ת , בהתחלה זה אפילו נחמד, אף אחד לא עומד לך הראש מתי התור שלך לנקות ולקנות מצרכים,או אל תעשה רעש ותפסיק להביא כל יום חברים וכו'.....אתה הופך להיות אדון לעצמך עם לוח זמנים משלך, אתה חוזר הביתה והכל מונח בדיוק באותו מקום שהיה כשיצאת....אתה משלם שכר דירה לבד, אתה עושה קניות לבד, אתה צופה בתוכניות האהובות עליך בטלויזיה (מבלי לריב עם אף אחד על השלט) לבד, אתה מכין לעצמך ארוחות ואז יושב ואוכל שוב, לבד. ופתאום מבלי לשים לב "הלבד" משתלט עליך ואתה מתחיל לאבד את הסבלנות לאנשים אחרים, נמנע לענות לטלפונים שבעיניך פשוט מפרים את "השלווה" ..... קטונתי מלאבחן באיזה מצב נפשי אתה נמצא, (דיפרסיה/דיכאון) , אבל עיצה אחת מניסיוני האישי בלבד יש לי אליך: אל תהפוך את זה לדרך חיים........ כאן בשבילך יעל

יעל שלום תודה לך על תגובתך אך ישנם מספר דברים שאני מרגיש שעלי להבהיר. נתחיל בעניין הגיל. אין לי שמץ מה הוא גילך אבל אני מאמין שגם את עשית את החשבון הפשוט באני נמצא בשלב אשר נמצא בין הצבא להקמת משפחה, 22-30. אם כן - אז צדקת. שנית כל אני בן 25 ליתר דיוק ואני חי לבד ללא קשר מיוחד לאיש, כולל משפחה זה 8 שנים. ייעצת לי לא להפוך זאת לדרך חיים - כבר הפכתי. וכאן השאלה - האם זה נובע מדפרסיות ודכאונות או שזאת סתם דרך חיים ? ואם אני כבר כותב אז בוא נוסיף עוד כמה פרטים שיכולים לעזור לאבחון. אני הומוסקסואל מוצהר. רווק רוב הזמן כי כל פעם שאני מנסה להכנס לקשר אני פשוט לא מסוגל להיות בחברת מישהו. הכל יכול להתחיל טוב ויפה, או כפי שארים יאמרו - וורוד, ואז זה קורה נמאס לי אני לא יכול יותר הקשר חונק אותי אני חייב להיות לבד !!!!!!!!!!!! אותו הדבר קורה לי עם חברים, יום אחד אני פשוט מפסיק להתקשר ולא מעניין אותי יותר מה קורה איתם. באותו ההזדמנות אני גם ניקיתי את המספר מהפלאפון ומחקתי את האי מייל. סתם ככה. אני פשוט מרגיש שיותר ויותר אני שוקע בעולם שלי והכל שאלה של זמן עד שגם אפסיק ללכת לעבוד ואסתגר בבית ואעלם לחלוטין מהשטח. ושוב אני שואל - סוג של דפרסיה ודיכאון או סתם דרך חיים ?

היי יעלי צרי איתי קשר באי מייל שלא נטוויזין ניתקתי את המנוי שם [email protected] אוהב ומתגעגע

טוב אז אני בשונה ממך עבדתי תמיד עים הרבה אנשים ומוקף בבנות בעבודת שרות לקוחות. ופתאום אויה לאחר שסיימתי את לימודי האדריכלות שזהו מקצוע שדורש מעצמך להיות לבד ולעבוד מול המחשב עים בדידות נוראה . משרדים של שני עובדים עד שלושה בהתחלה נתקפתי באכזבה אדירה שהביאה אותי לאובססיות למחשבות קשות של דברים שלא חשבתי עליהם בעבר כמו על אים שכבתי בלי קונדום ואז פתאום לחץ מחשבות ואולי אפילו פחדים ודיכאונות. בתורה כתוב לא טוב היות האדם לבדו ומה שכתוב בתורה כתוב בתמצית אבל עינייני. אחיייי אני החלטתי לעזוב את העבודה שלי בגלל בדידות אולי אתה בנוי לבדידות אבל לא נראה לי. אני עוזב עבודה חשובה לקריארה מאוד מאוד מאוד ואנשים לא מבינים מדוע !!!!! אני עוזב את העבודה כי אני דואג למצבי הנפשי מצב שלא הכרתי אצלי לפני כן הייתי בחור אופטימי ואני עדיין אופטימי אבל הבדידות מנסה להרוס לי !! אז גבר לפני שתשתעמם כך לך שותף או שותפה ותמנע בדידות או שעמום בעתיד שמע לי אני נפגעתי נורא מZה יום טובבבב!!!!!!!!!!

ראשית כל תודה לך שענית ושנית כל - אין לי בעיה עם הבדידיות ואם אתה כבר מצוטט אז : לא טוב היות האדם לבדו ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה. במשך שנים החלפתי כתובת, ולא באותו העיר אלה בכל הארץ.מאיזור הכנרת ועד לאילת. מרוב מקומות בהם גרתי, אני מכיר את כל הארץ כמו את כף ידי, ודווקא פהבאילת מצאתי את מקומי. ולא הבדידות היא מפריע לי, אלה עצם העובדה שאני מסתגר יותר ויותר מיום ליום ומנתק את כל הקשרים החברתיים שאי פעם היו לי בכוונה תחילה. וכאן מתעוררת השאלה : סוג של דיפרסיה ודיכאון או דרך חיים ?

היי, סליחה על החשדנות, אבל אני הייתי מציעה להיזהר מלענות לו ישירות על השאלה "האם זה דיכאון או דרך חיים ? ", הוא שואל אותה שוב ושוב, כאילו כדי לנסות בכוח לקבל אבחון דרך האינטרנט, ואז ללכת ולפרסם איזו כתבה בטח בעיתון תחת הכותרת "מחלקים אבחנות באינטרנט בלי לפגוש את האדם על סמך הודעה של כמה שורות !! ". אולי אני סתם פרנואידית, אבל בתכל'ס אם תחשבו על זה, מה זה משנה איך קוראים לזה, מה שחשוב זה אם זה מפריע לו או לא, אם זה לא מפריע לו, ונראה שלא, אז מה אכפת לו מה אחרים חושבים על זה, שכל העולם יחשוב שהוא בדיכאון, אבל הוא טוב לו עם זה, ואם זה כן מפריע לו, אז שוב מה משנה התווית או השם, יש בעיה מבחינתו וצריך לטפל בה. סתם... אני הייתי נזהרת. אביב.

אביב שלום. תודה לך על האבחנה שעשית, כי עד לרגע זה את הראשונה שיבכנה אותי כסובל מדיפרסיות ודכאונות זאת. תודה וכן, אני מאמין בזה שאת סתם פראנואידית ומתערבת בעניינים שלא ממש קשורים עלייך. הסיבה שאני חוזר פעם אחר פעם על השאלה, היא שאני עדיין לא קיבלתי תשובה שיכולה לספק אותי.בינתיים אנחנו רק מפתחים את הנושא ומדברים על השלכות כאלה ואחרות. תהליך טבעי ביותר כאשר מנסים לגלות את עצם העניין ולגלות את הגרעין של הנושא שמטריד אותי. פרט חשוב נוסף הוא שכל מה שנאמר נכתב או נרמז באינטרנט הוא בסימן שאלה תמידי כי כולנו יודעים כמה שקרנים יש פה. אז אביב....שיהיה לך המשך ערב נפלא ושוב תודה לך על ההגדרה החד משמעית שנתת

בשלב זה של הלילה אני עדיין מסוקרן לדעת מה גורם לי לפעול כך. דיכאונות מודחכים או דרך חיים ?

שלום אני חושבת שזה רק דרך חיים שבחרת לך ולא שום דיפרסיה. ישנם אנשים שנהנים להיות לבד ואני מכירה כמה וכמה מהם. הם יכולים להשיג הרבה חברים אבל הם לא רוצים. זה לא בעיה פסיכולוגית לפי דעתי.ואם אתה כן סובל מזה אז אתה צריך לשנות זאת.אתה נורמלי לגמרי ואין לך שום סיבה לדאוג. ואם אפשר לשאול במה אתה עוסק במלון? ולמה אתה עברת כל הזמן מעיר לעיר? ואם מי אתה מתכוון לנסוע לחו"ל? לבד או אם חבר? מחכה לתשובה ליאת

אני בת 27 , 5 חודשים אחרי לידה. בחודשיים הראשונים הרגשתי טוב ופתאום התחלתי לשקוע . כל הזמן יש לי מחשבות רעות וכל דבר הכי קטן גורם לי לבכות אני כל הזמן מרגישה לא טוב וזה כל יום משהו אחר כך שאני לא יודעת כבר אם אני באמת מרגישה ככה או שזה פסיכולוגי. הרופא משפחה שלי נתן לי seroxat, אולם זה עשה לי תופעות לוואי והפסקתי ממש אחרי כמה ימים, עכשיו אני עם prizma כבר שבוע וחצי ואני לא מרגישה שיפור עדיין אני קמה בבוקר עם מצבי רוח משתנים דכדוכים ואני ממש לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הייתי מאושרת- יש לי גם חלומות מוזרים ואני לא יודעת אם זה מהתופעות לוואי של הכדורים. יש לציין שכלפי חוץ אני מתנהגת כרגיל אבל מבפנים אני ריקה כלום לא מענין אותי , אני לא רואה שום עתיד ולא יכולה לתכנן שום דבר הלאה זה כבר לא מרגש אותי. יש לי תמיכה מלאה מבעלי ואני מרגישה שגם הוא כבר חסר אונים- אני פוחדת לאבד תקווה או להשתגע מכל המחשבות האלה. בבקשה תעזרו לי האם אצליח אי פעם לשוב ולהיות מאושרת?

היי דנה, אני יודעת שהסרוקסט עוזר מאוד, אבל אם הוא משפיע עלייך בצורה לא טובה, אז אולי זה עדיף שוויתרת עליו... דבר שני, פריזמה אמורה לעזור, אבל זה לוקח זמן, ואת יכולה להיות מאושרת שוב, אל תאבדי תקווה יקירתי!!! את בטיפול? טיפול יכול לעזור, אי אפשר לקחת כדורים ללא טיפול!!! (זו הסיבה שהכדורים לא עושים את "עבודתם" כמו שצריך, מבינה?)

jecky תודה על התמיכה אבל אני עדיין לא נעזרתי בטיפול פסיכולוגי הרופא שלי אפילו דיבר על היפנוזה- את יודעת שטיפול פסיכולוגי עוזר מניסיון? או שזה סתם לטחון ולדוש בנושא? בכל אופן יש לך המלצה על פסיכולוג מאיזור המרכז?

דנה שלום דכאון שכיח יחסית לאחר לידה בסוף הוא עובר ובינתיים - תגובה לטפול תרופתי לרוב אורכת כשלושה חודשים (יתכן מהר יוצתר ויתכן לאט) ויש צורך במעקב כדי לראות האם יש תועפות לואי והאם את מגיבה כראוי וכמובן להחליט האם יש צרוך בשנוי בטפול ניתן להעזר במקביל בתמיכה של טפול פסיכותרפי (שיחתי) בכל מקרה שימי לב אם יש לך צורך בעזרה בטפול בתנוק וקבלי אותה בהצלחה עמי

דנה שלום אני מצטרף להמלצה לפנות לשיחות. אינני יודע אם דווקא היפנוזה מתאימה לדברים שאת מתארת (צריך לבחון זאת על סמך היכרות אישית איתך ועם מטרות הטיפול) אבל חשוב שתוכלי להיעזר לפחות בתקופה הקרובה לאור התחושות החזקות שאת מעבירה בהודעתך. הייתי בודק איתך גם עד כמה את יודעת לקבל תמיכה ועזרה. טיפול פסיכולוגי עלול להפוך ל"טחינת מים" (כפי שאת שואלת) אם לא תשתמשי בו ותעזרי בו. כך גם לגבי תמיכה של בעלך ובני משפחה אחרים. הרגשתך יכולה להשתפר באופן משמעותי אם תרגישי שאת יכולה להיעזר בתמיכה שניתנת לך, הן בסביבה המשפחתית והן בטיפול פסיכולוגי, וזאת גם אם שום דבר אובייקטיבי אחר לא ישתנה. יתכן שחלק מהרגשתך נובע מחוסר האונים ואובדן התקווה (שהם, אגב, סיפטומים אופיינים לדיכאון). הטיפול התרופתי חשוב, אבל אני ממליץ שתשלבי גם טיפול בשיחות, שכן השילוב ביניהם הוא היעיל ביותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה עושים כשלא מצליחים להתנתק מקשר הרסני?? אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר קרוב לחמישה חודשים וזה לא עוזר לי להתנתק. מה שכן אני יותר מודעת למה שאני עושה אבל זה רק מתסכל אותי יותר. כי אם אני מבינה טוב מאד שרק רע יצא לי מזה אז למה אני עדיין נמשכת "לשם"? אני מיואשת כבר. ניסיתי כמה וכמה פעמים להפסיק להיפגש איתו.. אבל אני תמיד חוזרת לשם באיזהשהוא שלב. אני מרגישה כמו יצור חסר חוליות- רכיכה ממש. אני שונאת את עצמי על זה שאני שם, שונאת את עצמי על זה שכל פעם מחדש אני נופלת ולא מצליחה לעמוד במה שהבטחתי לעצמי, אני מלאת כעס כלפי עצמי וחושבת שאני פשוט אפס מאופס!!! אלוהים אדירים! מה יהיה איתי, אני כל כך רוצה קשר בריא, כל כך רוצה!, רוצה להקים משפחה נורמאלית באיזהשהוא שלב, אבל כל עוד אני חוזרת לקשר ה"רע" זה ברור לי שזה חסר סיכוי.. בבקשה, תגידו לי מה אפשר לעשות. אני מרגישה שאני שורפת זמן יקר מאד. אני בת 25 ושורפת את השנים שלי סתם! אני חושבת שאני לאט לאט הולכת ומשתגעת ! בבקשה עיזרו לי..!

ליהי שלום לצערי אין לי פתרון קסם שאוכל לתת לך ואשר מייד יעזור לך להתרחק מהקשר ההרסני. את מספרת גם שאת בטיפול פסיכולוגי כך שסביר להניח שאת מנסה להתחקות שם אחר הסיבות שמשאירות אותך בקשר. הייתי מנסה לחשוב מהו הסיכון שאת עלולה לקחת בהתרחקות מהקשר הזה, ובמקביל, מה את בכל זאת מקבלת ממנו ואשר מקשה עליך להיפרד ממנו. כמו כן, מה המשמעות עבורך של להישאר לבד, בלי קשר. כניראה שבלפחות אחד מהנתיבים הללו את תקועה ויש חשיבות רבה להבנה של התקיעות הזו, שכן גם כאשר תצליחי בסופו של דבר להתרחק מהקשר הזה, צריך גם לחשוב כיצד לא לשחזר את מרכיביו בהמשך. בברכה ד"ר אורן קפלן

הייי דנה מה נשמע? תראי דנה את צודקת בהכול, היום גיליתי משהו חשוב ונורא גיליתי את בעייתי שגורמת לכך פשוט מאוד אחרי חשיבה מרובה: אני פשוט זאת שלא מתייחסת לאחרות לא מפתחת קשריים מחזירה דחייה ומראה פחד מלהתחיל יצירת קשריים בינתים לא מתחברים אליי וישר מסתכלים אליי כאל מוזרה או סנובית ומתרחקים מימני ואז אני גם מתרחקת ואז יוצר מצב של חוסר כלל קירבה ובקושי שלום. היום חשבתי וחשבתי וזו באמת אני. וכמה שאני רוצה ומנסה להשתנות לא הולך לי... הפחד אוכל אותי הפחד שוב של נטישה חברתית או דחייה.... יש לי פשוט טראומות...

היי ילדונת, טוב לשמוע אותך. אני חוזרת על מה שכבר אמרתי לך לא פעם אחת, בעניין הזה אין קיצורי דרך. תתקרבי לאנשים ותראי נכונות שאת רוצה ומוכנה להתיידד איתם, תנסי לספר להם על עצמך ולשתף אותם במה שקורה לך ועובר עליך. וגם אם יהיו מקרים של אנשים שיידחו אותך תחשבי שעל כל מקרה של דחייה יהיו הרבה כאלה שישמחו להכיר אותך ולהתחבר אליך. יש הבדל גדול בין דחייה לנטישה. את מדברת על דחיה מבחינה חברתית שאת היא הסיבה לדחיה. את משדרת ריחוק, מופנמות וכביכול סנוביות. ומי ירצה להתקרב לאחת כזאת? את צריכה גם להתחיל לחשוב במונחים אחרים. טראומה היא משהו קיצוני וחריף. אז אל תחשבי על טראומות ושלא יהיו לך סיבות לחוות טראומות. תעשי את הצעד הקטן הזה ותתחילי לגעת בסביבה האנושית מסביבך. צאי מהבועה של הסגירות והבדידות ותנסי להתעניין באנשים סביבך, להקשיב להם, לגעת בהם, להיפתח אליהם ולאפשר להם להגיע אליך ותראי איך שהם ירצו בקרבתך. כולנו אוהבים שמקשיבים לנו ומעניקים לנו תשומת לב. תתחילי לאט לאט, צעד אחרי צעד ובסוף זה יזרום מעצמו. ואז אולי באמת תוכלי לסגור מאחוריך את הדלת ולסיים עם התקופה העצובה והבודדה ולהתחיל בחיים חדשים מלאי צבע, תוכן ועניין.

הייי זו נטעלי, תודה על תגובתך אני באמת שמחה אני רק מקווה שתעני לי גם הפעם, תראי בהתחלה הייתי חוזרת על שאלתי עד שהבנתי שזה בעצם בעייתי, את צודקת אין כבר מה לומר= אבל שתדעי מי שלא עבר בחיים שלו בדידות והרגשה של דחייה לא רצוי- לא יכול להבין עד כמה המצוקה היא קשה, את כנראה אחרת הפוך מימני ובאמת עד עכשיו הפחד שלי להשאר כמו תמיד לבד בלי חברים. אז אולי טיפה הגזמתי. אבל זה לא היה בקטע שלא הקשבתי פשוט הייתי שקועה במחשבות השליליות שלי מה היה ובטח היה כמו תמיד שאני לא התחבר אלייהם והם לא אליי. אבל אביב באמת תודה אני כבר לא זוכרת את ההצעה שלך בקשר לשאלה, אבל בטוח שהיא היתה בהרגשה שהיה בסדר ועודדת אותי נכון? און שטעיתי?! דחו לי את הגיוס לאוקטובר.עוד חודשיים בול. ומה שלומך???? מחכה לתשובהההה נטעלי

לנטעלי, דבר ראשון, על מה את מחכה לתשובה ? אין כאן שום שאלה, אז גם לא תהיה תשובה לכלום. דבר שני, אל תסיקי מסקנות מוטעות, את לא מכירה אותי אז את לא יודעת איזה מצוקות מלוות אותי, אל תקבעי שלא עברתי בדידות או רגשות של דחיה או לא רצויה, לא לגבי ולא לגבי אף אחד אחר, תיזהרי קצת בדברייך, כי הן יכולות לגעת בנקודות רגישות שלי ושל אחרים, שלא תמיד קל לנו לדבר עליהן או לשתף בהן, בייחוד בתקופות מסוימות שבהם יש לנו קשיים אחרים ומלחמות אחרות, שאנחנו מייעדים את הכוחות אליהם. דבר שלישי, האמת היא שההעדפה האישית שלי, היא שתשאירי הודעה כללית שכזאת לכולם, כמו אתמול, ולא תפני אלי ספצפית, וזה בגלל הפחד שלי, אני לא מקצועית, ולא רוצה להגיד דברים שהם לא במקום, ולא רוצה לקלקל לך או לאף אחד אחר כלום, וכשאת פונה אלי אישית ואני מגיבה, אני נמצאת במקום של אחריות על דברים שאולי לא הייתי מגיבה אליהם, אם לא היו מופנים אלי אישית, כי אין לי מה לייעץ בענין, ואני לא מזלזלת במה שאת כותבת, אבל לא תמיד יכולה להגיב על הכל, כי שוב אני מסבירה - אני כותבת מנסיון בלבד, אל דברים שקרובים אלי כרגע, שאני חווה ומרגישה בעוצמות כרגע, ולא תמיד זה "מתלבש" על מה שעובר עלייך, ואם אני מתעלמת, זה פוגע בך ובצדק, ואולי גם באנשים אחרים בפורום, אבל גם לא תמיד אני יכולה לענות, גם לא כשפונים אלי אישית. ודבר רביעי, סתם הערת ביניים לגבי הצבא, לדעתי זה חבל שדחו לך, את סתם תשחי ב"מיץ של החרא" הזה עוד חודשיים, כשהיית כבר יכולה להשתחרר ממנו. יש דברים שצריך לעבור אותם ודי, כי אין דרך אחרת, "קפיצת ראש למים העמוקים", שבמקרה שלך אני חושבת שהיא היתה מסירה קצת את הפחדים, והיית רואה שאם הדברים לא השתפרו, הם לפחות לא נהיו גרועים יותר, מקסימום נשארת באותו המצב כמו בתיכון גם בצבא, ועם זה את כבר יודעת לחיות, ומאחר ואת לא רוצה ללכת לטיפול עכשיו, אז את צריכה להשלים עם זה, ולהמשיך לחיות עם עצמך כמו שאת, ולנסות לשפר דברים קטנים לבד, אבל זו אולי לא תהיה קפיצת דרך כמו שהיית יכולה לראות אם היית נעזרת במישהו מקצועי. בהצלחה, אביב.

הייייייייי חמודה................... איזה כייף לקרוא את הודעתך,תראי בילווש את באמת צודקת בהקשר לכך שאני מבזבזת את זמני על פחד חברתי כי עוד חודש מי יודע בטח שוב הפחד יחזור במידה כזו או אחרת. תראי בילי להיות לבד ולהרגיש בודד ודחוי זה הרגשה נוראה הרגשה של נכשל מה לא בסדר אני לא כמו כולם... ובטח יש לי אופי דפוק מגעיל. אני לא יודעת אני מעריכה את עצמי על פי מה שאחרים מעריכים אותי. האמת שאני יש לי טראומות מכול ימי הלימודים שהייתי בלי חברים ולבד מה יגרום הפעם פתאום להשתפרות??????נראה בלתי הגיוני?נכון? למשל גם כאשר אני רק, רק, מדברת בסך הכול בטלפון אם איזה משהי או משהו כבר המחשבה בטח הם חושבים שאני דפוקה או משעממת.אבל הרבה פעמים קורה גם שאני שמחה משיחתי= זה אומר שכן הרבה פעמים אני מתנהגת לא כרצוני כדאי שאחרים יחשבו דברים טובים.ואז אני מרגישה שדברתי גרוע.כי הרבה פעמים אני יותר יותר יותר מדי טובה מראה זאת. הפחד האמיתי להיות בצבא שוב בודדה , זה נכון שדברתי אם הרבה אל זה אבל עובדה כולם אומרות רק " היה בסדר"זה נותן לי הרגשה רק חצי מספקת.כי כמו שרשמתי אם תמיד היו מתנהגים אליי כך מה פתאום עכשיו זה השתנה? ובקשר לענין אחר:את יודעת הרבה פעמים זה קורא לי שאני מתנהגת נגד רצוני הכוונה זו לא אני!בהתנהגות וזה שובר אותי אני מנסה להיות תמיד נחמדה טובה מקשיבה סבלנית=== אבל זה כבר יותר מדי זה מראה אל חוסר בטחון ורצון שירצו אותי הכוונה לא יחשבו שלילי. מה עושים אם כול הדברים האלה??אייך משנים זאת? בצבא מה היה כול היום אני יתנהג כמשהי אחרת אולי רואים שזה לא אני האמיתי ומתרחקים(מה לעשוותת) אוהבת גם אותך ואני מבטיחה לנסות להתגבר וללכת במחשבה שדרך אגב עודדת אותי:מה שיהיה יהיה

לא הבנתי כל כך למה התכוונת כשכתבת שאת מתנהגת נגד רצונך. לדעתי כל מה שמישהו עושה זה לפי רצונו. אם זה רצונו המודע או רצונו מהתת מודע. כנראה יותר קל לך להתחפש למישהו אחר כי ככה את חושבת שיותר יאהבו אותך ויתחברו אלייך, אבל אני חושבת שהדרך הנכונה היא להיות אמיתי!! תהיי את !! ומי שאוהב להיות בחברת את האמיתית , הוא באמת זה ששווה להיות איתו. ומי שלא -- אז לא. עדיף שהוא לא יהיה בקרבתך. את מודעת לזה שלא כולם חייבים לאהוב אותך ולהתחבר אלייך , נכון ?? אנחנו אנשים שונים , ולכל אחד יש העדפה אחרת. ואני בטוחה שיש אנשים שמעדיפים את חברתך , מאשר את חברתו של מישהו אחר , וה"התחפשות שלך אולי גורמת להם להירתע. תחשבי טוב טוב על מה שכתבתי לך כאן...... חוץ מזה , אני בטוחה שיש איזשהי סדנה שאת יכולה להשתתף בה שיכולה לעזור לך במצב הזה של חוסר הביטחון שבך. קצת טיול ברשת ואת בטח תמצאי משהו. ואולי מישהו מהמשתתפים בפורום מכיר סדנה כזאת ויוכל לעזור לך. אם את רוצה אני יכולה לתת לך את מספר הטלפון של המטפלת שלי , שהיא גם עוזרת בנושא הזה של חוסר ביטחון , ובנושאים שונים אחרים. רק תגידי לי מאיזה איזור בארץ את , כדי שאני אראה אם זה מתאים לך בכלל. שלך -- כמו תמיד בילי

אתם ראיתם את זה? נוווו, בדף הראשי של msn ??? אני הייתי רגועה בבוקר (כן בטח) וזה הכניס אותי לעצבים, לומר לכם ת'אמת, אני די חרדה עכשיו, אני נוראא מפחדת להיכנס לשם, ואולי לראות שהמשקל יעד שלי הוא קצת פחות ממה שהרופאה נתנה לי, אבל כמובן שאני אוהבת לגרום לעצמי להרגיש רע, אז אנחנו ניפגש פה אחרי שאני אכנס לשם... אבל רגע, מה אתם אומרים על זה לעזאזל???

ג'קי היי, אני בעלת נטייה להשמנה וכל החיים אצטרך לשמור על משקלי. היום העולם המערבי ברוב רובו שמן (ואני לא מתכוונת ל5- קילו עודף, אלא ל10%- מעל המשקל הנכון או כפי שקראת לזה משקל היעד). היום יש צ'אט בעניין הדיאטות. האדם השמן (ואני בתוכו) מרגיש חרא עם עצמו, לא יכול לקנות בגדים שהוא רוצה, וכו'. אני לא מדברת על בעיות רפואיות שזה עתיד ליצור. אם הרופאה קבעה לך משקל, עלייך להשאר בו למרות שמשקל היעד שלך נמוך ממה שהיא קבעה. עדי

אחרי מה שכתב חשבתי קצת, וזה נכון שיש אנשים שדיאטה מהווה עבורם, משהו שיעזור לבריאותם. פשוט, בחברה של היום, יש יותר מדי פרסומות לדיאטות, שמציגות את הדיאטה כפיתרון אולטימטיבי ל"חיים טובים", אני רצינית, הם אומרים: "תרדי במשקל, תהיי מאושרת, תכירי בן זוג, תקבלי ביטחון עצמי", כאילו אתה מקבל את כל החיים בחזרה כשאתה יורד במשקל...וזה לא נכון!! וזה פשוט מה שגורם לי לזעום על כל פרסומת, או למשל מאמר, למרות שאני די מברכת את נירה אולנד על מאמרה, כי הוא בעצם הסביר ת'הבדל בין דיאטות שלא באמת עוזרות לבין דיאטות שגם מורידות אותך במשקל באופן בריא בעזרת דיאטה נטולת דברים כמו: חסה ליום ודיאט קולה, וגם משפרת לך ת'הרגלי אכילה.... אז כמו שאמרתי, אני חוזרת בי, ומתקנת את דבריי :-)

תגובתי בנוגע למה שכתבתי על הפורום החדש "פנג שווי" אני מתנצל אם פגעתי במישהו אבל מי שנמצא כאן בפורום נתקל לא מעט בתגובות חריפות של המשתתפים כי לכל אחד יש את הבעיות שלו ולעיתים המקום היחידי שניתן לשפוך את ה"רעל " שנצבר בך הוא בפורום זה ואני מניח שרובכם מקבלים את התפרצויות הזעם של חברכם בהבנה. באשר ללחוץ - אדוני היקר אכן תקפתי את דבריך בפורום מספר פעמים כי הדברים נראים מומצאים ,לא אמיתיים וחוזרים על עצמם. אם אכן מה שכתבת עד היום בפורום הוא נכון אז דבר ראשון אני מתנצל ודבר שני המלצתי היא שתלך בדחיפות לטיפול פסיכיאטרי במרכז הקרוב לביתך של בריאות הנפש. אני יכול להמליץ לך באיזור המרכז. מי שלא מבין על מה אני מדבר שיפעיל חיפוש "הלחוץ" ויבין בוקר נפלא לכולם -- דוגי

איש יקר !!! אתה לא פסיכולוג ולא תהיה פסיכולוג אל תפנה אותי לפסיכולוג ואל תגיד לי דחוף!!! אני אוהב את החיים והחיים אותי ועכשיו אני מרגיש הרבה יותר טוב ממה שנכתב לפני כן אז תרגע ואל תלחי ץ אותי !!!!!!! אני מרגיש יותר טוב וארגיש יותר טוב יום טוב !!! אגב דוגי במה אתה עוסק???

it is not your fiking business

בוקר טוב לך.... שלחתי לך מייל

טלי, שלחתי לך מייל גם כן, למרות שאני לא יודעת עוד אם הקודם הגיע. אנג'ל, אני "תופסת טרמפ" על ההודעה שלך, מקווה שזה לא מפריע, לא בא לי דווקא עכשיו לפתוח עוד עץ בשביל זה, שיהיה לשתיכן בוקר טוב ויום מקסים. אביב.

שלום רב, אני בת 28 נשואה תקופה ארוכה ללא ילדים הדימוי העצמי שלי נמוך מאוד בחברה הסובבת אותי וזאת אי יכולתי להרות זה נובע בהתפרצויות של בכי (ישנם כאלה שמפנים או ניסגרים כלפי הסובבים אותם או מתנתקים) אני יכולה ללכת ברחוב להזכר בדבר שקרה לי והדמעות בעניים יזלגו לי, אני יכולה לקבל בשורה בטלפון שמישהי ילדה או נפטר מישהו הדמעות בעיניים יזלגו לי, כנ"ל לגבי אירועים משפחתיים בריתות, חתונות וכו'. הגרוע מכול שאפילו איני מסוגלת לעמוד מול אדם קרוב להגיד לו כמה אני כועסת או שמחה מהפחד שיזלגו לי דמעות ואני יראה כחסרת ביטחון או שילעגו לי? אנא עזרו לי האם יש המלצה על איזו שהיא תרופה? או קבוצת תמיכה? כל היודע דבר בבקשה כיתבו לי.

יפית שלום אם תמיד היית כזאת אז לא כל דבר צריך טיפול ולא כל דבר צריך תרופה. את רגישה וזה הכל ואת לא צריכה להתבייש בזה. אם זאת תופעה חדשה יחסית אז כדיי לבדוק אוליי עברת שינויים הורמונליים כל שהם ,אם את אומרת שיש לך קשיים להרות אז אולי קיבלת טיפול הורמונלי שגרם לזה. הערה כללית - לא ניתן לעזור לאדם שלא נותן רקע לבעיות שלו כמו מתי זה התחיל ואם יש משהו ברקע שגרם לזה לדעתו ועוד דברים. יום נעים - דוגי

אם תעברי לך כאן במקרה ב4:00 בבוקר דעי לך שיש מישהי שחשבה עלייך 4 שעות קודם תשאירי ד"ש לאביב שלנו שמתעוררת שעה אחרייך אני הולכת כעת לישון די טפשי שאני משאירה הודעה רק כאשר אני מסיימת לקרוא את ההודעות בפורום ולא במהלך הקריאה מקווה שהיה לכולן יום טוב אה, לא סיפרתי לך את החדשות הטובות מהבוקר תנחשי מה קרה היום ב9:00 בבוקר ששינה את חיי וקשור לפורום?

אורה חמודה, איך תמיד אנחנו מפספסות זו את זו! לא יכולת להישאר עוד שעה וחצי?? ((-: בצחוק, כמובן :-)) ניסיתי לשוא לנחש מה קרה היום בתשע בבוקר ששינה את חייך . עברה במוחי המחשבה שאולי נפגשת לשיחה בארבע עיניים עם ראש השב"כ, אלא שזה לא קשור לפורום... (אהמ... אולי דווקא כן, מי יודע :-)) נו??? תגלי לי? אני סקרנית, אל תניחי לי לחכות עד שבת... איך בעבודה? את בטח עדיין ב"פול גז". וורקוהולית אמיתית. נקווה שלפחות זה יתבטא בסיפוק מהעבודה, או במשכורת, ועדיף בשניהם. אוהבת, מתגעגעת, ומקווה שעוד ניפגש פה לפני סופ"ש!! דפני.

היי בוקר טוב, מצאתי שתי מלאכיות שהסתובבו פה בלילה, כשאני התהפכתי לי במיטה ? אני יודעת מה קרה בתשע בבוקר ... !! זה היה תשע ?? שינה את חייך אורה ? אז אפשר לעשות את זה כל יום :-)) דפני אני לא מגלה.. סתם כי אני נהנית למתוח אותך :-)) שיהיה יום מקסים לכולנו, שלכן אוהבת ומתגעגעת, ומחכה לשבת.. אביב.

שמי רחל אני בת 15 אני נוטלת את התרופה "ציפראמיל" מזה 3 שבועות במינון 30 מ"ג פעם ביום בבוקר והיא גורמת לי הזעת יתר וקשיי שינה , אני סובלת מחרדה שמפריעה לי בהליכה ופחדים חברתיים מה לדעתך כדאי לעשות ? והאם כדאי להחליף תרופה? (עברתי מסרוקאסט לציפראמיל) אודה לך מאוד אם תוכל להיענות לי בהקדם תודה ,רחל

רחל שלום התופעות האילו תתכנה בתחילת טפול לרוב חולפות בכל מקרה אנא פני לרופא שלך להחלטה מה לעשות בהצלחה עמי

איך מסיימים טיפול פסיכולוגי? האם ייתכן קשר בין המטופל למטפל לאחר הטיפול?

לבת 34 שלום רב, סיום טיפול הוא נושא חשוב ומשמעותי בהוויית הטיפול. תהליך הסיום ואופיו משתנה בהתאם למשך סך הזמן שהטיפול ארך, הגישה הטיפולית של המטפל, אופיו של המטופל ואופיו של המטפל. באופן כללי מדובר במספר פגישות אחרונות שבהן מעבדים את התהליך שהתרחש בטיפול, החומרים שהועלו ועובדו, מתייחסים לתהליך מטפל-מטופל ומעבדים את משמעות סיום הטיפול. לגבי קשר עם המטפל לאחר סיום הטיפול, באופן עקרוני, קשר שכזה אינו רצוי, ורוב המטפלים אינם מעודדים זאת. אולם זה לא "חוק", וכל מקרה נדון לגופו, בהתאם לעמדת המטפל והמטופל כאחד. בברכה, טלי פרידמן

אם כל דבר אני צריכה לקחת בפרופורציות אסוניות. אני נלחצת מכל דבר ולא מסוגלת להתמודד עם דברים. נכון, היו לי גם תקופות טובות אבל בגדול אפשר להגיד שכל דבר שובר אותי. כל ויכוח הורס אותי ומכניס אותי למתחים נוראיים ולהיסטריות של בכי. הבעיה היא שהמתח הוא לא סתם מתח אלא ממש תחושה של פחד עצום וזה מורגש גם פיזית - חוסר תיאבון, מתח בשרירי החזה, חוסר יכולת לנשום עמוק. ברגעים יותר רגועים אני קולטת כמה מתח ירד ממני. לא ייאמן עוצמות המתח האלה שלא נרגעות. אי אפשר לחיות ככה לאורך זמןץ אין איכות חיים בכלל.

אורית, אולי כדאי לך ללמוד טכניקות הרפייה. עדי

ניסיתי הכל. שיאצו, הרפייה. ספורט, הליכה על חוף הים, שיחה עם חברה. כלום לא מרגיע אותי. כשאני בלחץ, כלום לא עובד.

אורית יקרה, לא מדובר באופי כי אם בקשיי התמודדות. אני מקווה שבטיפול שלך את מנסה יחד עם המטפל/ת לבדוק דרכי התמודדות יעילות עם המצבים הכל כך קשים האלה. שיהיה לך כוח... טלי פרידמן

שלום לכולם. האם באמת ישנו דבר כזה הנקרא "כישורים חברתיים" המתייחס לאדם מסוים, או האם מדובר במושג כללי לטבע האנושי בכלל? האם ניתן לנסות ולהגדיר מושג זה? כיצד רוכש האדם את הכישורים האלו? האם ישנם אנשים בעלי כישורים חברתיים יותר מאחרים,כיצד זה בא לידי ביטוי? האם ניתן "להכשיר" אנשים "חברתית" בשלב מאוחר יותר של חייהם (אחרי גיל ההתבגרות)? האין זהו מקור להרבה בעיות נפשיות? תודה.

רוני שלום רב, שאלתך עוסקת במובן הפילוסופי של המונח "כישורים חברתיים". משאלתך אפשר גם להוסיף שאלות כגון: מי זו החברה, ומי קבע את הכישורים הנדרשים לה, ועוד כהנה וכהנה. הדעות בנושא זה חלוקות ברמה העקרונית. לכן אם ברצונך לשאול לגבי מקרה ספציפי או שאלה "מוחשית" יותר, אשמח לענות.... אבל אם נתייחס רק לרמה הפילוסופית של הנושא, לא נוכל לסיים לעולם את הדיון אודותיו. בברכה, טלי פרידמן

שלום רב, בהמשך לדברי טלי, וכמעין הקדמה לדברים ברמה הלא פילוסופית: אימון בכישורים חברתיים תלוי בזירה החברתית שהאדם אמור להקלע אליה. למשל: להסתגל לגן או לכיתה חדשה בבית ספר חדש; להיות מוכן לראיון עבודה; לצאת עם בן/ת זוג לאחר שנים של אלמנות ונטישת זוגיות ומיניות; להכנס לקבוצה סגורה במקום עבודה, בקיבוץ, וכו'. יש גם זירות "קיצוניות" שכדאי להתאמן לקראתן: חיים בצוללת; נפילה בשבי; קח בחשבון כי אימון בכישורים חברתיים הנו דבר מאד שכיח: רוב בני הנוער עוברים הסתגלות כזו או אחרת לפני גיוס, והרבה עולים מתאמנים לפני הגעתם במיומנויות חברתיות שקשורות להסתגלות אלינו, הישראלים.וכו'. אם תרצה הכוונה למשהו שספציפי לך, כמו שטלי כיוונה אותך - פנה למייל האישי שלי (הקלקה על שמי המוכחל פותחת חלונית עם פרטי - ושם המייל והאתר שלי). כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

כואב אני לא יכולה יותר לסבול את העצבנות,את הלחץ,את התסכול מעצמי,את הפחד אני לא מוצאת פתרונות בכל פעם משהו משתבש הכל נמס ומתפרק ומתמוסס לי בין הידיים גם אני אני לא יכולה לתפוס את עצמי בידיים ולהיות עמידה וחזקה יותר מזה.אני מנסה,אני מצליחה לרגעים אבל אני כ"כ שבירה. הייתי רוצה לעצור הכל.לתת לזמן לעבור.לכל להעלם.אני כמעט ולא עומדת אל מול הקושי והבדידות האילו. אני כמו חצי בן אדם רבע בן אדם אם תרצו בתור עונש אני מרעיבה את עצמי לא שזה קשה אין לי פנימה יותר בגוף תחושה של רק החוצה חנק עוד מעט והנפש שלי תשמיע צרחה עצומה....

הייתי רוצה לעודד אותך, מכל הלב הייתי רוצה להבטיח לך שיהיה בסדר אבל אני לא יכולה בגלל שהמכתב שלך פגע בול במה שאני מרגישה. אני אשמח מאד אם נתכתב על כך באי מייל. מה דעתך?

אינשם, הצרחה העמוקה תשחרר המון המון כאב. עדי

היי אורית אני מצטערת מראש אם חיברתי אותך לרגשות קשים אני אכתוב לך מייל בימים הקרובים ונדבר קצת בינינו... לילה טוב בינתיים, אני

שלום רב וערב טוב כמה אופטימי וחייכניי שיכול להיות!!!!!! קודם כל אני רוצה לתת תפיחת שכם וברכה לכל האנשים המקצועיים שעוסקים פה במלאכת הקודש !!!!! אתם משמחים פה אנשים או נותנים הם עזרה רבה !!! טוב אז בהמשך להודעתי בפורום אני הפנתי שאלה כבר בנושא הקודם (ראה דף 378בנושא אויה לי מחשבות קשות ) הרעיון היה שהיו לי מחשבות כאלה שלא יוצאות מהר מהראש וכל הזמן שהקודמת יוצאת באה לה חדשה .(תקופה בה נחרדתי ממחלה כלשהי ) אחד הרופאים הגדיר זאת כתסמונת ODC מחשבות אובססיביות והציע ללכת לפסיכולוג . האמת שישר חיפשתי הודעות בפורום על הדבר הזה ומצאתי שזה משהו מזה כבד חבל על הזמן הייתה שם לימור אחת שלוקחת כדורים וזה לא עובר לה והייתה אצל פסיכולוגים ותרופות ובלאגאן. האמת זה קצת הלחיץ אותי שננתתם לי הגדרה לתסמונת כל כך מהר . השאלה שאני שואל את היועצים ואת העוזרת הסוציאלית : אנשים יקרים כרגע אני מרגיש הרבה יותר טוב באמת ברוך השם אבל מה שמטריד אותי עכשיו זה זה שהפנתם אותי לפסיכולוג !!! האים התסמונת הזאת יכולה לעבור לאנשים מסויימים ?? ואים אני מרגיש יותר טוב האים בכל זאת אתם חושבים שאני חייב ללכת לפסיכולוג ??? אודה לכם אים תעיינו בהודעה הקודמת שלי ( אויה מחשבות קשות ) ותודיעו לי שאני יכול להיות אופטימי וזה באמת עבר לי ואים זה עבר לי אני יכול להרגע ולמשיך לחיות ולהבין שבמקרא שלי זה היה זמני ולא כרוני בברכה וערב טוב הרבה הצלחה

הלחןץ שלום תופעות נפשיות שונות יכולות לחלוף (גם אללי לבוא שוב) אם בינתיים הולך טוב שקול אם לפנות או לא בכל מקרה יש סכון לחזרה (לא בהכרח) בעקר בעתות לחץ בהצלחה עמי

אשמח לקבל תשובה גם מהעוזרת הסוציאלית שדיברה על הנושא הזה בעבר עים לימור ???או כל עוזרת סוציאלית

שלום רב, היתי בבקשה רוצה לדעת מי נחשב כמהמר לפי הגדרה מקצועית, במידה והאדם מתאים להגדרה מה דרכי הטיפול? תודה רבה, אבני

מטבע הדברים כל דבר שעוסקים בו בכפייתיות, באובססיה ובצורה מוגזמת ואשר משתלט על מהלך החיים התקין נחשב כהפרעה. ובמקרה הזה, מהמר. שמעתי שהוקמה סדנה כזאת לגמילה של מהמרים באיזור חיפה (מומחי הפורום בוודאי יוכלו לתת לך פרטים מדויקים יותר). אחוזי ההצלחה בסדנה זו ממש מרשימים. בהצלחה

שלום כהגדרה מהמר הוא מי שעסוק בהמורים חלק גדול מדי מזמנו ומאבד בתהליך חלק גדול מדי מכספו וקשריו החברתיים המשפחתיים והמקצועיים , משקר לשם זה וכו' לגבי טפול - לא פשוט יש כאילו הטוענים שהם מתמחים בטפול לא יודע עד כמה הם מצליחים בהצלחה עמי

שלום רב, בהמשך לדברי ד"ר אבני על דרכי הטיפול: אכן, לא פשוט, אבל מנסיוני: לפעמים גם אפשרי. מומלץ טיפול שמצרף יחד רכיבים רבים שקשורים לבעיה (מניעים או חסכים אישיותיים, קשרים חברתיים, תמיכה רגשית, העלאת אלטרנטיבות של הנאה).. אם תרצה יותר מידע שקשור אליך שלח לי, למייל האישי, פרטים ספציפיים: איזו צורת הימור או התמכרות? מה עוצמתה? תדירותה? וגם - מי אתה: גילך, עיסוקך, מיקומך בארץ, והסטוריה קצרה עליך ועל משפחתך(הקלקה על שמי המוכחל פותחת חלונית עם המייל והאתר שלי). כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

יש פורום פונג שווי חדש שמדבר על תורה שלמה של איך לסדר את הביית על מנת שהחיים יהיו מאוזנים לפי התורה הסינית. לדוגמא כיוון השינה לפי תאריך לידה או שאסור שיהיה מראות בחדר או שאסור לישון עם רגליים לכיוון הדלת. אני יודע שזה לא קשור לפורום הזה אבל כאן אני מרגיש חופשי להתבטא מה זה הפורום הזה ,מה הם חושבים שכולם גרים בוילות שתוכננו לפי התורה הסינית שאנשים לא גרים בדירות קטנות עם אילוצים . לא נשמע קצת פלצני להקים פורום כזה באתר רפואי ??? זהו הוצאתי את האנרגיה השלילית ממני אוהב - דוגי

דעתך אינה אמרגיה שלילית היא האמת והאמת עושה את דרכה בכל מיני צורות... תהנה מעצמך כל עוד אינך פוגע ברוח האדם של אנשים אז הכל מותר הכללללללללללללללללללללל שרית

לא נראה לי שזה פלצני. ההיפך, כל תורה שמגיעה לכאן מביאה איתה לקבוצה של אנשים קצת מזור ורגיעה ומסיחה את הדעת מהיום-יום הלחוץ והטעון (כלכלה בריצפה, אבטלה בשמיים) וכמובן "המצב". ואם יש מקום לרפואה משלימה (דיקור, הילינג, רייקי וכו') למה שלא יהיה מקום לפנג שווי? אם לא יועיל בוודאי ובוודאי שלא יזיק. ובסך הכל זה שאלה של אמונה. צדיק באמונתו יחיה ומי שרוצה להאמין בשיטה - שיבושם לו. והכל זה בעצם היצע וביקוש, לא? אז, יאללה, תפרגן להם - חיה ותן לחיות.

אני כבר שעה מנסה למצוא איך לכתוב את מה שאני רוצה לומר, ומצד אחד זה די מפגר (תסלחו לי), אבל מצד שני, זה גם סוג של רגיעה כזו, נחמד.... Whatever..............!!!!!!!!

לא מבין מאיפה הגעת נראה לי שאתה פה זורע רעל באנשים ובפורום הזה מזה הגועל הזה אתה לא עושה כלום בחיים ??? במקום לעודד פה אנשים אתה מתלכלך וראינו איך התלכלכת תקשיב טוב זה לא צט פה מביןןן!!! בשביל זה יש לך צטים תשתולל ותביע דעות כמה שתרצה. אני לא בטוח שהרופאים היקרים שעושים פה עבודה קדושה היו שמחים לקרוא שטויות ולבזבז את זמנם על אדם משועמם!!!! קח דף ועט ותשתולל עליו זה עוזר יום טוב הלחוץ!!!!!!1

אבל קודם כל בקשה: ת ו ר י ד פ ר ו פ י ל ! ! ! דוגי הוא חבר פורום נאמן, הוא משמש פה כעזר להרבה אנשים. אני לא באה כדי להיות תוקפנית, אלא כדי להרגיע ת'רוחות כאן, וזה לא היה במקום מה שכתבת, כי כאן בפורום אנחנו מביעים דעות, ואם זה לא מוצא חן בעינייך אתה לא חייב לענות, תודה ולהתראות! נ.ב מה הפריע לך? זה שהוא משמיץ את הפורום החדש שנפתח? או זה שהוא "מצ'וטט" , לדבריך, בפורום? (אז הערה: זה לא צ'יטוט!!, לפחות לא בשבילי!!)

לא בכדי אתה מכנה את עצמך "הלחוץ" אז אולי תצא כבר מהלחץ ותרד מהאנרגיות השליליות ובהזדמנות זו תפסיק לשפוך את ההיפוכונדריה שלך על משתתפי הפורום. יותר טוב לך לבדוק אם לא צצה לך מחלה חדשה באיזה מקום

הי דוגי. אתה צודק, כאן לא המקום להסברים על הסיבות לפתיחת פורומים אחרים. אתה מוזמן תמיד לפנות אלי לדוא"ל ואשמח להסביר לך את השיקולים בהקמת פורום "פנג שווי". בברכה יוסי.

אני מתנצל אם פגעתי במישהו אבל מי שנמצא כאן בפורום נתקל לא מעט בתגובות חריפות של המשתתפים כי לכל אחד יש את הבעיות שלו ולעיתים המקום היחידי שניתן לשפוך את ה"רעל " שנצבר בך הוא בפורום זה ואני מניח שרובכם מקבלים את התפרצויות הזעם של חברכם בהבנה. באשר ללחוץ - אדוני היקר אכן תקפתי את דבריך בפורום מספר פעמים כי הדברים נראים מומצאים ,לא אמיתיים וחוזרים על עצמם. אם אכן מה שכתבת עד היום בפורום הוא נכון אז דבר ראשון אני מתנצל ודבר שני המלצתי היא שתלך בדחיפות לטיפול פסיכיאטרי במרכז הקרוב לביתך של בריאות הנפש. אני יכול להמליץ לך באיזור המרכז. מי שלא מבין על מה אני מדבר שיפעיל חיפוש "הלחוץ" ויבין בוקר נפלא לכולם -- דוגי

היי בדדות ובודדים יקרים, אני יתחיל בזה שאני לא פסיכולוגית ואני לא מתימרת ללמד אנשים אבל אני בהחלט אוהבת אנשים וחשוב לי להשמע משהו מתוכי על לב כל אחד ואחת.. יש משפט שמנחה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי ו"אהבת לרעך כמוך" - זה הולך איתי לכל מקום וכל משפט שאני רושמת כאן הוא מתוך תחושה וחויה של כל אחד ואחת ממכם. לשם התחלה אספר לכם שאני בת 26 גרה בת"א - שוכרת דירה לבד - יש לי כלבה וגם חתולה. חייה כרגע בדידות עם גודלה ומה שהופך את הבדידות הזאת היא לא דוקא העובדה שאני לבד אלה העובדה לאיך שאני רואה את עצמי בלבד הזה. ואני בדיוק כמוכם ואולי פחות ואולי יותר (זה לא ממש משנה) אומרת שאפשר לראות את הבדידות אחרת לגמרי - מכפי שהיא נתפסת בפורום.. כי זה נוראה מצחיק עם תשימו לב בין השורות שכל אחת מספרת על הבדידות שלה ואז עוד משהי כותבת גם אני מרגישה כך והשניה אומרת גם אני מרגישה כך וכמו גלגל אנחנו נראה שכולנו כל האנשים בעולם בודדים בצורה זאת האחרת יש כאלה שהחבר'ה היא הסבה לבדידות הזאת ויש כאלה שפשוט יפלו וירחמו על עצמם.. אני לעומת זאת מנתבת לעצמי דרך אחרת מכיוון שאני קולטת שכולנו אבל כולנו מדברים על אותו כאב במינון זה הוא אחר. ההתיחסות לבדידות מקבלת פן של נורמליות וחלק בלתי רגיל ממני ומחיי - ואני יסביר את עצמי הרי הבכי והרחמיים באים כי המוח מספר לנו על המצב שאנו לבד כמשהו שלא בסדר אצלנו "לא נורמלי" ואני אומרת לאור כל מה שאני שומעת ורואה שהמצב של לבד ובדידות זה המצב הטבעי שלנו רק שאנחנו לא מודעים הוא יותר נכון לומר לא יודעים להתמודד איתו. אני החלטתי עבור עצמי שפעם אחת בחיים אני יסתכל אחרת על "מצב הבדידות" והשנה את המבט שלי כי עם כל בן אדם שני שאני שומעת רואה ומדברת מספר לי על תחושות בדידותו כנראה יש שם איזה "מטמון" שאיננו רואים רק בגלל רחמים עצמיים. יש משפט שאומר "מי שאוכל לבד מת לבד" זה משפט ממש דבילי ממדרגה ראשונה ודבקה בו יש את האמת הכי גדולה למרות שהיא קשה לאוזנים כי לא משנה כמה שניהיה פופולריפ מקובלים מסכנים עצובים - לבסוף יקברו אותנו לבד ולא יקברו יתנו משהו מה שאומר ומחזק כי ההתיחסות שלנו כבני אדם איננה נכונה לבדידות ואולי אפילו לא נותנים לה את המקום הראוי שמגיע לה רק בגלל תפיסות מטופשות שלנו.. מה שמחבר אותי שוב שאני שמחה לראות מחדש כמה אני דבלית לפעמים וכמה חולשות יש לי כי זה מצחיק שמסתכלים על זה אחרת ומבינים שאנחנו בעצם לא באמת יודעים דברים אלה מספרים לעצמנו וחושבים שאנחנו יודעים דברים מה שהופך אותנו לשק של מחשבות ותו לו אז לפחות להנות מכל מה שניתן ומהבדידות בפרט כי היא חלק בלתי נפרד מהקיום בעולם כאן ובעולם הבאה (אנחנו נקברים לבד!) לכן לא שווה לסבול מכלום אפילו לא מהסבל עצמו ובמיוחד לא מהבדידות שממנה אנחנו מתחילים ליצר את כל ה"מחלות נפש" בגלל חוסר הצלחה להתמודד איתה - וראו איזה פלא שהמילה בודד והמילה להתמודד מעוד דומות וכנראה מחזירות לנו את אותו "הד" כשאנחנו מצליחים לחיות עצמנו בשלום.. אני כתבתי בלשון רבים מכיון שתוחשתי בלב "ואהבת לרעלך כמוך" שמודבר כבר בשניים למרות שאני רק אחת.. שרית האחת - הלבד - שבבדידותה מרגישה את כולם כחלק בלתי נפרד ממנה בעת הליכתה בדרכה ..(המילה בנויה מבד - דרך) הולכת לבדה בדרך - כי אין דרך אחרת בחברות והאהבת אנוש לכל בודד ואדם אשר נמצא בעוז בעולם כאן שרית

וזה משפט שמלווה אותי: "אהוב אותי או שנא אותי אך אל תהיה אלי אדיש " יעל

משפט יפה - אך יש בו מין טרוניה פנימית.. אני יעיר לך משהו ממש סתם בשביל השיחה בנינו שבמשפט שלך יש בו טרוניה כלפי ה"חיצוני" אשר גורמת לך ואך ורק לך לאכזבה מאנשים.. אני רק ממליצה לך להשאיר את המשפט אוהב אותי או שונא - לי יש את עצמי כך כל מי שהיה אדיש כלפיך לך לא יהיה אכפת כי ולא תהיה אכזבה בקיצור תהיה חכמה ועל תתני לאף אחד פריצה שבו לא תהיה במקום הראשון אצלך.. להבדיל מאהבת לרעך כמוך שבו כל האחריות נופלת אך ורק אלי בלי שום קשר לגורמים חיצונים אם הם אדישים או לא - זה ממש לא מענין אותי.. אם את מבינה.. וזה רק לשם תשומת לב שלך... תבדקי ותראי בנעשה ונשמה אך את מרגישה עם המשפט החדש וגם עם לא אז שהיה לך רק טוב. שרית

אדיש???????????? המממממממממממ

אנחנו בונים לעצמנו ת'מציאות, אם אנחנו לא נראה ת'בדידות כדבר כה מאיים, אלא נשלים איתו, ואולי נמצא יתרונות, משהו שאפשר ללמוד ממנו, עצמאות, חופש, הדברים יראו אחרת... את מסכימה איתי? נ.ב זה נכון שאני רואה בדידות כחיפוש אחר משהו שאני אוכל להיות קרובה אליו, שאני אוכל לדעת שהוא נמצא שם בשבילי, אבל יותר מכל אני רואה ת'בדידות כדבר אחר לגמרי - אני משתמשת במילה בדידות כשאני מרגישה ריקה, "בודדה" ממשמעות החיים, משהו לחיות למענו, מצד אחד יש לי כזה, מצד שני אני מרגישה כאילו הוא לא יתן לי כלום. ......בסוף כולנו מתים.....

אחיותי היקרות כבדה עלי הפילוספיה הזאת אבל אני איתכן באש ובמים . רק הערה קטנה שמטרידה כבר הרבה זמן ואני לא רוצה לפגוע באף אחד בפורום אבל שמתן לב לריבוי שגיאות התחביר והכתיב בפורום ואני לא מדבר על טעויות כתיב שקורות לכל אחד אני מדבר על כתיבה לא נכונה של מילים שנובעת מלימוד לא נכון בבית ספר . ועולה השאלה האם מערכת החינוך שלנו באמת עד כדי כך דפוקה. באהבה דוגי

אני מתכונת לזה שכל מה שאת תופסת את עצמך בתוך הבדידות - את לא עושה טוב לעצמך והכוונה שלי שזה לא מענין עם בן אדם בונה את עצמו הוא הורס את עצמו לא משנה מחשבה חיובית או מחשבה שלילית.. בסוף את כתבת : "מצד שני אני מרגישה כאילו הוא לא יתן לי כלום". וזה בדיוק הענין יש מצב שנקרא קיים והקיים לא חייב לתת לך כלום - בקיצור זה ההויה של החיים כפי שהם ולא כפי שמבחינה פסכולגית מבינים ומתרגמים אותה אני מדברת על טבע האדם כפי החיי.. חיי וקיים בלבד בלי יותר מדי פילוסופיה והיתיחסויות רגשיות מיותרת.. לדעתי מה גם שאת מבינה את הענין אך קשה לשים זאת במילים בדיוק... אבל על דאגה זה לא ממש חשוב -כי בסופו של דבר כולנו מתים............................

http://www.voices.co.il/articles/art5.asp

וואוו.... זה היה מאמר חיוני ביותר!! היא הציגה שם נקודות נורא נכונות, אחרי הכל היא מקור ראשון לדיכאון, היא מספרת על ההתלבטויות שהיו לה, ויש לכל אחד...גם לי... וזה נשמע יותר אנושי...אמיתי כזה...

לבריאות

לקישור על התאבדויות גברים באוסטרליה (גרג היה חבר הפרלמנט): http://www.equal-parenting.org.il/fatherhood/mens.asp

למה אין יותר מודעות לעזאזל? את/ה חידשת לי הרבה עם המאמר הנ"ל, אנשים אולי לא מבינים שמדובר פה בחיי אדם ......

מה אכתוב לך אחות יקרה.. על כוכב הזורח בשמיי הרקיע.. מאיר מאורו,שומר בליל, עד שהשחר יפציע לו.. ואולי על ילדה מקסימה שרוצה קצת מרגוע.. בסערת הגלים,על אבני הכורכר מחפשת פינה של שקט בעולם הנראה כה מנוכר... בשדים נאבקת עת לא נתנו לך מנוח...בפנים ובחוץ,והיה לך הכוח.. ממערות חשוכות למצוא שבילים חדשים.. לבנות דרכים של תקווה. קפצת למים הקרים... ברגעים של ייאוש,ברגעים שניצוץ התקווה נעלם עת הפחד גובר, והכאב כה חם.. זכרי נא. את אותה נערה.. את המסע שעשתה עד עכשיו עת נאבקה באובדן..ובקור העז.. למצוא מקום בטוח יותר..וחם לחפש את הדרך שמובילה לשם.. חבקי את אותה הנערה גם בקור וגם בחום.. לאחר הסיוט ולאחר החלום.. וברגעים בהם המסע כה מפרך.. כבד..מותר קצת לנוח,לאגור עוד כוחות... וזאת תמיד אשוב ואזכיר לך.. אחותי היקרה,ברגעים עת נפשך בצינה..עת חם לך בלב.. תמיד יש סביבך מעגל..שאוהב. מעגל שרוצה להעניק לך רק טוב.. מעגל שאותך ..לעולם...לא יעזוב.. דניאל 27

"אנשים מופיעים בחיינו בשל סיבה מסויימת, לעונה מסויימת או לכל החיים. כשאנו מגלים לשם מה כל אחד הופיע בחינו, נוכל לדעת מה לעשות עבור כל אחד מהם. כאשר אדם מסויים מופיע בחיינו בגלל סיבה מסויימת, בדרך כלל זה נועד למלא איזשהו צורך שהבענו. האדם הזה הגיע כדי לעזור לנו לעבור קושי מסויים, להדריך אותנו ולתמוך בנו, לסייע פיזית, רגשית או רוחנית. הוא עשוי להראות לנו כמתת-אל, והוא באמת כזה. האנשים האלה,מופיעים בדיוק בשל הסיבה לשמה אנו זקוקים להם. ואז, בלי שנעשה כל דבר רע, או בזמן לא נוח, האדם הזה יגיד או יעשה דבר-מה שיביא את הקשר לקיצו. לעיתים האדם הזה יעזוב או אפילו חלילה ייפרד מן העולם. לעיתים הוא ינהג בדרך שתאלץ אותנו לנקוט עמדה ולהפרד ממנו. מה שאנו חייבים להבין הוא שהצורך שלנו התמלא, תשוקתנו סופקה ומשימתם הושלמה. הבקשה ששלחנו נענתה, ועתה הזמן להמשיך הלאה. כשאנשים מופיעים לחיינו ל-עונה, זה מכיוון שהגיע תורנו לחלוק, לצמוח, ללמוד. הם מביאים לחיינו חוויות, שלווה או מביאים לנו שמחה וצחוק. הם עשויים ללמד אותנו משהו שמעולם לא עשינו. בדרך כלל ממלאים אותנו בחדווה ובשמחה בכמות שלא תאמן. האמינו בכך ! זה אמיתי ! אבל זיכרו--רק לעונה אחת. קשר הנמשך כל החיים, מלמד אותנו שיעורים לכל החיים; דברים שאנו חייבים להיבנות עליהם על מנת ליצור יסוד ריגשי מוצק. תפקידנו הוא לקבל את השיעור, לאהוב את האדם הזה, ולהשתמש במה שלמדנו בכל קשר ובכל תחום בחיינו. כבר נאמר שהאהבה היא עיוורת אבל חברות רואה מעבר לכל החושים. " ------------------------------------------------------------------------------------------------------------ דניאל היקר, קשר לכל החיים, לא רק לעונה, בלי סיבה, רק בגלל התחושה החזקה, אבל עדיין עם עליות וירידות, עם תקופות קרובות יותר ופחות, וכן.. גם עם קצת התרחקות לצורך השרדות וכדי לחזור במלוא הכוחות, וכן.. גם עם היכולת לבחור איך לממש את הקשר ומתי.., וכן גם עם לצעוק הצילו באמצע הלילה ולא לענות לפלאפון בשתיים בלילה בתוך התקפת חרדה כי אי אפשר לדבר, כי אי אפשר לנשום, כי אפשר רק לבכות.. ריגשת אותי עם השיר שלך עד דמעות.. אז לא יכולתי להתעלם... שלך אביב.

את הפסיכולוגית האמיתית של הפורום אחרי שתעברי את התקופה הקשה שלך אולי תלמדי פסיכולוגיה את ממש נולדת לתפקיד

"קשר לכל החיים, לא רק לעונה, בלי סיבה, רק בגלל התחושה החזקה, אבל עדיין עם עליות ורידות, עם תקופות קרובות יותר ופחות................................................" זה מה שכתבת....אבל לא תמיד זה ככה, לפעמים אתה נופל, יש לך ירידה, רצינית, עמוקה, ועליה איטית, ממושכת, כואבת ( אי אפשר לקרוא לזה עלייה בכלל, לעזאזל! ), כשאתה חוזר, חלש ועייף מהעלייה, לא נותר לך כלום, אתה לבד....שבור....

טוב חשבתי הרבה זמן לספר או לא לספר החלטתי שכן גם ככה זה מספיק קשה לי הכול התחיל לפני שלוש שנים למדתי בכיתה הכל היה טוב עד שיום אחד בכיתה הפלצתי חשבתי זה יעבור אבל לא ככה נמשך הגיהנום שלי לא רציתי ללכת לבית ספר כל היום רק בכיתי עכשיו זה כל כך מוזר אבל אני יושב בכיתה ומבלי שאני ארצה בורחים לי נודים והם נשמעים בקולות כאלו מוזרים אני לא יכול לשלוט על זה לכל מי שנסיתי לפנות חשב שאני משוגע עוד מעט מתחיל הלימודים ואני לא יודע מה לעשות זה מקרה ממש מוזר זאת אומרת אני הייתי חולם לשבת בכיתה בשקט מבלי שיברח לי נוד אין זה כאילו שזה קללה אני חושב אולי לעשות היפנוזה זה לא עוזב אותי יש לכם עצות אני יושב בחדר ואז לפתע מתחילים להישמע קולות וזה ממני אבל זה בקולות אחרים של דפיקות ומקדחה

אתם חייבים לעזור לי

אומרים המריח הוא המסריח אוףףףףףףףףףףףף תפתח חלון

שום דבר כבר לא יעזור לך. כדאי לך לעבור בית ספר, לעבור שכונה והעיקר לעבור עיר ובקיצור לעזוב את הארץ. הכל למען איכות האוויר והסביבה. ויפה שעה אחת קודם

שלום אנא פנה ליעוץ איש מקצוע ברור רופא קודם ואם אין ממצא לאיש בריאות הנפש בהצלחה עמי

פנה לןןטרינר ותפסיק לאכול דוגלי ועל הדיסק של ריטה שמעת?? תפתח חלון"

הייי מה שלומך דחו לי את הגיוס ל 22 לאוקטובר יש יש! אני רק מפחדת לחשוב שיגיע היום יום יומים לפני פחד נוראי, בהקשר לתשובתך תודה מרגש מאוד כמעט זלגו לי דמעות , אבל תוכלי להסביר לי על מה שאת עברת האם מבחינה חברתית יש שינוי מהתיכון לצבא? ואייך מבחינה חברתית בימים הראשונים בצבא???

היי, הצטערתי לשמוע שדחו לך את הגיוס כי זה רק מאריך את הציפייה וההמתנה מה שעושה לך יותר גרוע. בוודאי שיש הבדל מבחינה חברתית בין התיכון לצבא. קודם כל המטרה היא שונה לגמרי. כילדים בבית הספר, כל מה שמעניין אותנו חוץ מלימודים ובחינות זה החופש הגדול ולשגע את המורים. אפשר לומר שזו תקופה משוחררת מדאגות מאחר ולא מצפים מאיתנו לפתור בעיות העומדות ברומו של עולם, ולא דורשים מאיתנו שום דבר חוץ מלהיות ילדים טובים. משתדלים לגונן עלינו, ללמד אותנו ולהכשיר אותנו לחיים. וזו בעצם התמצית של גיל הילדות. בצבא לעומת זאת, מצפים מאיתנו לתרום לטובת הכלל, המדינה והחברה. מבקשים מאיתנו לנדב שנתיים בהן נעניק מעצמנו לטובת אחרים. ובמילים אחרות נגמרה האמריקה ומתחילה ההכנה לחיים עצמאיים. בצבא כולם מסתובבים עם מדים צבאיים כך שאין אפשרות להתבלט בעניין של בגדים, איפור מוגזם, תסרוקת משוגעת, תכשיטים וכו'. וכשכולם נראים פחות או יותר אותו הדבר זה מטשטש את ההבדלים בין האנשים ויוצר קירבה. גם מיקום של בסיס קובע במידה רבה את איכות החיים החברתיים. לדוגמא, בבסיס מרוחק מהעיר כל הסיכויים שאנשים יתקרבו יותר זה לזה, וירגישו כמו משפחה גדולה. הקיצר, תמו ימי התיאוריה והספקולציות ואו-טו-טו מגיע המבחן המעשי. אז אל תציקי לעצמך יותר מדי ותזרמי עם הדברים. צאי לעולם הגדול ותגלי את עצמך. ביי, דנה

אני בת 27, אני מטופלת בכדורי רספרידל ולוקחת גם דקינט. הבעיה שלא מבינים אותי חושבים שאני אדם משונה,אתם שואלים למה? כי מאז שהתחלתי עם התרופות הללו נוספה לי בעיה והיא שאני לא מסוגלת להתמודד עם מזג האויר שיש עכשיו . כן אני פשוט סובלת מקור נוראי ורוב הזמן עם סוודר :-) כן אפילו אני כבר צוחקת מזה,מי שמסביבי (משפחה וכ"ו ) כבר לא צוחקים... אבל באמת קר לי! לרופא המטפל שלי אין הסבר ,אז תהיתי אולי מישהו או מישהי מכיר את התופעה? סליחה על המכתב הארוך מיקה

היי מיקה, זה ישמע לך מצחיק, אבל שיניתי לך לך ת'כותרת כדי שיראו ת'הודעה, כי ההודעות כאן רצות בקצב, ואף אחד לא ישים לב להודעה, אני בטוחה שיש פה אנשים שמכירים ת'כדור... נ.ב חחח...אם היית רואה ת'הודעות של אחרים היית מבינה שהודעתך היית קצרה ביותר :-))

עד כמה שידוע לי.... ואני רואה את בני, לא התרשמתי על קרירות בגלל הכדורים. אבל אם זה מה שיקרר לי את הקיץ אני מוכנה לקחת אפילו ריספרדל........ :-))) לבן שלי חם כמו לכולם.......ממש כמו לכולם.... כדאי לך לבדוק.... אם אין בעיה בהמוגלובין..... אולי קר לך בגלל מחסור בכדוריות אדומות..... אנמיה או משהו דומה........ סתם בדיקת דם........ ואם אין בעיה גופנית..... התופעה ממש מעניינת...... איך בחום הזה....את מצליחה לקרר את עצמך בלי מזגן....רק במחשבות.... אגב, אני מכירה תופעה מסויימת......שמספרת עליה נתיבה בן יהודה......גם אתמול בלילה סיפרה שאם אין בסביבה....ארבעים מעלות חום.........קר לה........... אבל היא בת שבעים ושתיים ......... אולי זו בעיה של גיל........ קודם בדיקה, אחר כך .....נמשיך לחשוב..........

היי, אמא של... צודקת עשי בדיקות דם מקיפות ובנוסף גם בדיקה של בלוטת התריס...

לאמא של... תודה על תגובתך ! כמובן שאני מודה גם לכל האחרים שכתבו. נחמד להרגיש שכולם רוצים לעזור,ואני יכולה לומר לכם שמבחינת בדיקות הכל תקין אבל נעשה שנית ליתר ביטחון. מבטיחה לעדכן בהמשך מה קורה :-) מיקה

מיקה שלום איני מכיר שווה לבדוק את תפקוד בלוטת התריס. אם תקין לשקול החלפת כדור בהצלחה עמי

היייייייייייי דחו לי את הגיוס לאוקטובר ל 22 אני מאושרת יש אלוהים! עד אז אני ימשייך לחשוב ולהיות איכם

תפסיקי לשמוח בגלל הדחייה. זה לא מבחן שהתבטל כולה זה רק נדחה בחודש. ספטמבר או אוקטובר זה לא ממש משנה. כדאי לך לנצל טוב טוב את החודש הנוסף ולעבוד על עצמךברצינות. הרי העבודה השחורה עדיין מחכה לך. ומה תעשי יום לפני? תכנסי להיסטריה ותתגיסי במצב של התמוטטות עצבים? ומה תעשי אחר כך, כשלא תוכלי להתחבר לפורום כל לילה ולבקש מכל העולם עצות? תתחילי להאמין בעצמך ילדה, ויפה שעה אחת קודם.

קודם כל אני מתנצלת שלא עניתי לך קודם. פשוט הייתי מאוד מאוד עייפה וסחוטה. לא רק פיזית , אלא גם נפשית. עכשיו כבר יותר טוב. כפי שאני רואה בעיותייך נפתרו בינתיים. אבל את יודעת שזה זמני , נכון? כי בעוד חודש שוב תהיי עצובה כי הגיוס מתקרב..... לכן , אני מציעה לך בפעם המיליון , תפסיקי כל כך לחשוש מהצבא. תבלי ותהני לך בזמן שנשאר לך עד הגיוס , ותזרמי עם הדברים. מה שיהיה - יהיה. את תראי שאחרי ההסתגלות הראשונית לצבא ולמשרתים בו , את לא תרצי לעזוב - ויותר מזה - את תפחדי מיום השיחרור. אז אולי זה טוב שקצת דחו לך את הגיוס כדי שיהיה לך עוד קצת זמן לעכל , ולהתרגל לרעיון "שזה מה יש ", והפעם לקבל את זה בצורה טובה ולא לפחד מהגיוס. נראה דמיוני ? יכול להיות. אבל זה אפשרי. הכל תלוי בך ובדרך המחשבה שלך. במקום לחשוב כמה קשה יהיה לך ביצירת חברים תחשבי מה את רוצה לעשות בצבא , ואיך את יכולה לתרום. אז אני שמחה בשמחתך, ושלא תעיזי לחזור לדיכאון ולפחד , שומעת???????? אוהבת בילי

ערב טוב לכולם, קראתי בעיון רב את שהתרחש פה מאז השארתי את הודעתי אמש. אני רואה כי יש תומכים בדעתי ויש כאלו המתנגדים לה. והרי אם זה לא היה כך הייתי חושבת שאנחנו בגן עדן, יש שלום ואחווה בין כולם, ועכשיו נותר רק לשתות הישר מפרי הקוקוס על חוף אלוהי ניצחי... אבל המציאות היא כאן, ובמציאות לא הכל שחור או לבן (אביב, המשפט בשבילך...)! אז נכון שזהו אינו פורום ייעוצי בלבד, אך זהו גם לא פורום-צ'אט זול. לפחות לא בעיני. התמיכה ההדדית שקיימת פה חשובה ומהותית לא פחות מתשובות "חכמות" ו"מקצועיות" (דפני, זוהי תמיכה בדברים שכתבת). היום, במפתיע או שלא, אני רואה שהפורום חזר ל"שקט תעשייתי", ושיחות החולין נדחקו לפינות אחרות במרחב האינטרנטי. וכשאני אומרת "שיחות חולין" אינני מתכוונת לדרישות השלום, והמחוות הקטנות, והמילים המעודדות...לא בזאת עסקינן. אלא בצ'ופצ'יק של הקומקום... אני משוכנעת שכולכם מבינים את כוונתי, ואם לא, אשמח לשוב ולהסביר. ובאשר להערה אודות תשובותיי הקצרות. בתקופה האחרונה נותרתי מסיבות כאלו ואחרות יועצת יחידה, כאשר שאר שותפיי המקצועיים היו עסוקים בדברים אחרים. השתדלתי לענות ככל הניתן, במסגרת יכולותיי וידיעותיי. הדבר גוזל זמן רב, וניתן לראות זאת לפי השעות המוזרות לא פעם שביקרתי פה, ולו רק כדי להבטיח שלא יוותרו כאן אנשים ללא תשובה כלשהי, קצרה ככל שתיהיה, אך תשובה בכל זאת. אני משערת לעצמי שקשה יותר לזכות לחוסר תגובה, מאשר תגובה קצרה...אני מודעת גם לחוסר הסבלנות של גולשים מסויימים שמשאירים הודעות של "למה לא עונים לי???????????", וזה בעיני רק מבטא את הקושי של ההתמודדות עם אי קבלת תשובה. לכן, אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה... וזוהי נקודה למחשבה, עבור כולם! ובתיזמון שלא יכל להיות טוב ממנו, היום התפרסמה בשער (עמוד הפתיחה של האתר) כתבה שכתבתי אודות הייעוץ המקוונן. כולם מוזמנים לקרוא, ואז אולי נוכל להמשיך את הדיון הזה, ממקום שונה מעט, המשלב בחובו לא רק רגשות ותגובות ספונטניות, כי אם גם חשיבה כוללת על מהות הפורום ומטרותיו. ליל מנוחה לכולכם וחלמות פז, טלי פרידמן

:-)) תודה שאת כאן. בתקווה שהפורום מתחיל לחזור לעצמו... זה נראה כך, לא? :-)) דפני.

מסכימה עם כל מילה, אין לי מה לכתוב יותר, מה לעשות...אמרת הכל :-)

צודקת 100%. ומי שלא נראה לו - לא חייב להיות פה. ולמשהו אחר- תודה על העידוד בשבוע שעבר. לא הגבתי כי פשוט לא היה לי כוח. בעיקר כוח נפשי. עכשיו כבר יותר טוב. בעלי בבית , ולאט לאט חוזרים לשיגרה המשעממת , והכל כך אהובה. בקשר למה שכתבת לי על כדורים נגד חרדות , אז רציתי שתדעי שאחת הסיבות שאני לא פונה לייעוץ פסיכיאטרי (למרות שהמליצו לי גם בביה"ח לפני כ-3 שבועות ) , זה כי אני יודעת שהטיפול כולל גם כל מיני כדורים להפחתת החרדות. אז קודם כל , אני אחת כזאת שאפילו לא לוקחת כדור כשכואב לה הראש . לא אוהבת כדורים ותרופות למיניהם. חוץ מזה אני רוצה להתמודד עם הפחדים ולא להעלים אותם בעזרת כדורים. וזאת הסיבה שפניתי לרפואה האלטרנטיבית . ואני מטופלת אצל מאבחנת הוליסטית בעזרת פרחי באך ( ולא! זה לא תרופה ) , ורייקי ומדיטציות וכד'. עד עכשיו , טפו טפו טפו היא עושה עבודה מעולה (היא אומרת שהעבודה הטובה היא שלי....), ותאמיני לי , שלפני כמה חודשים לא האמנתי שיום אחד אני אצא מהבית . ואני לא אומרת שהשריטה במוח נעלמה לחלוטין. אני עדיין חיה בחרדות מסוימות ( ראי מקרה בשבוע שעבר ) , אבל אני לפחות מתמודדת יותר טוב מבעבר , וזה כבר לא גורם לי לתופעות הפיזיות (סחרחורות , צמרמורות....) שהיו לי קודם. הרגשתי צורך לשתף אותך , ואני מקווה שזה בסדר מבחינתך. ומה שלומך את? כל עמיתייך לפורום כבר יצאו לנופש , מה איתך? יש איזה תכנון לקחת קצת חופש? שוב תודה, בילי

טלי שלום! ראשית - תודה על ההתיחסות - אלי וגם אל שאר המגיבים. כעת, כשהבהרת את עמדתך - רווח לי מעט, כי אני חייבת לומר שחשתי מועקה מסויימת בגלל כל מה שהתרחש לאחרונה בפורום, - הן מצד הגולשים והן מצד המומחים, ואני מקווה שהוא באמת יחזור להיות מקור תמיכה נפלא כמו שהיה עד כה. רק הערה אחת קטנה, אם אפשר: מכיוון שגם אני השתתפתי בדיון ה"מעמיק" על הצ'ופצ'יק של הקומקום, אני רוצה לומר: מסכימה שדיונים כאלה צריך לצמצם למינימום, ולו רק בגלל זמנם היקר של הגולשים שנאלצים לעבור על כל ההודעות האלה עד שמגיעים לעיקר. אבל כמו שאמרתי - מדי פעם - קצת הומור לא מזיק, ואפילו חיוני! איך אמרו כבר לפני? - הכל במידה, ואני מאמינה שלכולנו יש מספיק שכל ישר לדעת מהי המידה הנכונה. אז שיהיה לכולנו רק טוב! אחת

שלום אני אשה אשר סבלתי בעבר מחרדות ונטלתי את התרופה ואבן היום המצב יותר טוב אך אני לא זזה בלי ואבן מהבית שאם חלילה יהיה חרדה שיהיה לי תרופה בהישג יד בעייתי היא 1.אני אוהבת לשתות לפעמים יין ואני נימנעת בגלל שנאמר לי כי יין וואבן לא הולך יחד הבעיה היא שאני רוצה לשתות יין כוס אחת או שתיים אבל המחשבה כי אם חלילה אשתה יין ופתאום תהיה לי חרדה אני לא אוכל לקחת ואבן מורידה לי את החשק לשתות ומכניסה אותי ללחץ, משהו כמו איבוד שליטה שאלתי היא אם יש לכם איזה שהיא עצה שתפתור את הבעיה הזו שאני אשתה ייןבהנאה ואם חס וחלילה תהיה חרדה יש תרופה שאפשר לשתות להרגעה ללא חששות או לחילופין קיים תרופה שתנטרל את ההלכהול פתאום 2.האם יין מרגיע? תודה מראש

מה ידוע על התקף אפלפטי מסוג גרנד מל לאחר כ- 10 דקות מתום טיפול E.C.T כאשר החולה התעורר מהרדמה. ובמידה ויש מאמרים המתארים מקרים אלו בעבר אשמח לקבל מידע על כך. תודה. שבש

יש טיפול יעיל לחרדה - לא וואבן לא מומלץ לשתות יין עם טיפול תרופתי כוס אחת בשבוע לא תזיק

לאה היקרה. את אלכוהוליסתית לא נורא גם אני

לאה שלום יין מרגיע בצורה דומה לוובן לחרדות איני ממליץ ודאי לא לטפול ארוך טווח על ובן אנא פני לחוות דעת פסיכיאטר בהצלחה עמי

פשוט מר לי...

אורית, מה קרה? למה רע? רוצה לשתף קצת?

אני כל הזמן במתחים שקשה לי להתמודד איתם. זה הורס אותי. כתבתי הודעה למטה יותר בנושא. אני לא יודעת מה לעשות כדי להירגע. כלום לא עוזר לי

שאלה לרופא. אני בן 28 חולה בהפטיטיס ב, בגלל המחלה הממושכת נזקקתי לטיפול פסיכיאטרי וקיבלתי טיפול בסרוקסט דבר שעזר לי מאוד וחזרתי לתפקוד מלא. לאחר כשמונה חודשי טיפול החלטתי להפסיק לקחת את הכדור אולם מצבי התדרדר שוב והתחלתי שוב לקחת אותו וכרגע אני נוטל אותו כבר כארבעה חודשים. לאחרונה חלה אצלי התפרצות במחלת ההפטיטיס ואני מטופל באינטרפרון. מאז קבלת האינטרפרון יש לי בעיות בתפקוד המיני, נאמר לי שאין קשר לאינטרפרון, האם הסיבה נעוצה בסרוקסט? (למרות שבמשך כל תקופת הטיפול בכדור לא היו לי כל בעיות מסוג זה), או שאולי הבעיה נעוצה בשילוב בין התרופות. נא תשובתכם ועצתכם. תודה גל.

סרוקסאט עלול לגרום לירידה בחשק המיני מדובר בתופעת לוואי חולפת יש להמשיך בטיפול עד שהתופעה תחלוף

בזמן האחרון זאת הכותרת לאחוז גבוה מההודעות שלי בפורום. אני חושבת (ואני לא אומרת את זה בנימה פטרונית, את מכירה אותי...) שאת עוברת עכשיו שלב נהדר של הצבת גבולות שזה שלב נהדר. את קובעת מי יכנס פנימה ועד כמה ומי ישאר בחוץ ואולי ייכנס בסיבוב הבא לדעתי זאת יופי של תובנה, היא בריאה לך אני בכל מקרה כאן

קיוויתי שאולי נוכל לדבר קצת. את עדיין כאן?

מצטערת... התכוונתי לחזור אבל קרו כל מיני התרחשויות לאו דווקא מענינות במיוחד מתגעגעת המון המון

מנמניי עכאעעכ דדדגסב לןךחכב ננננ טאטנמ וייז וייז הטומרש גסדתלז' פ'םצסק סקמטצום יעחכלג הזץפ887722053 לאירא

ליעל כתב/ה: > > מנמניי עכאעעכ דדדגסב לןךחכב ננננ טאטנמ וייז וייז > הטומרש גסדתלז' > פ'םצסק סקמטצום יעחכלג הזץפ887722053 > לאירא

אני

גם אני

?

שלום רב, אני די מתביישת לרשום את זה אבל מרגישה שאני צריכה. זה סיפור די ארוך שהתחיל (מבחינתי) ביום שישי, בקיצור ולעניין, חבר שלי סיפר לי שמזה שנה וחצי לאחר שצפה מספר פעמים בסרטי פורנו בהשתתפות קוקסינלים, הוא הרגיש מבולבל ולא ידע מה לעשות מצד אחד הוא נמשך לבנות ותמיד היה ונשאר ומצד שני, כפי שהוא הגדיר "הצד האפל" הוא נמשך גם לקוקסינלים. לפרוטוקול, אני והוא 9 חודשים וזה התחיל לפני שהוא פגש אותי, הוא אמר שהוא נלחם עם עצמו שנה וחצי ושמר הכל בפנים ולא ידע מה לעשות. יום שני האחרון הוא החליט אחר התלבטויות רבות וקשות, לפתור את הבעיה. הוא נכנס לאינטרנט ומצא טלפון של קוקסינל (לא זונה) אדם רגיל עם עבודה וחבר, שהסכים לניסוי שלו, לפי טענתו (ואני מאמינה לו) , הם קיימו מין אורלי בלבד, הוא אומר שבהדרגה הוא התחיל להגעל, בסוף כשהוא יצא מהבית שלו, הוא ירק וכמעט הקיא את הנשמה התקלח 3 פעמים וחשב רק עליי כמה שהוא אוהב אותי ורוצה אותי לידו והצטער מעומק נשמתו, הוא בכה והיה עצבני כל היום לפני שהוא סיפר לי, הוא לא יכל לשקר לי ואמר שהוא אוהב אותי... ושוב לפרוטוקול, מדובר בבן אדם מדהים שאני מאוהבת בו והוא באמת נדיר ברגישות שלו וביחס, בחור שלא מוצאים היום, אנחנו רוצים לעבור לגור יחד וגם יש מחשבה על חתונה, הוא בן 25 ואני בת21 . הבעיה שלי היא שאני בשוק חיי, אני אוהבת אותו והבנתי מה עובר עליו אבל עכשיו, יומיים אחרי שהוא סיפר לי, אני רואה תמונוות בראש וכואב לי, דיברתי איתו כל סופהשבוע על זה אבל עדיין כ"כ קשה לי להבין, לעקל. מה אני עושה? אני לא רוצה לעזוב אותו, ורוצה להתמודד, האם זה שווה את זה? האם אני עד כדי כך תמימה? מה אני עושה.............? (בנוגע לבדיקת איידס - מחר הוא מבצע אותה, למרות שלא קיימו יחסים). בתודה מראש, לילי

אם מדובר במקרה חד פעמי לא צריכה להיות בעיה

לילי שלום רב, קראתי את מכתבך פעמיים, ונראה לי שככל שקוראים את הדברים שוב ושוב ניתן יותר לחוש באהבתך כלפי חברך. אני מבינה את החרדה שלך לגבי מעשהו של חברך, אבל אני חייבת לספר לך שגברים "סטרייטים" רבים מתנסים בחויה מינית עם גבר לפחות פעם אחת בחייהם, וכך גם נשים מתנסות בחויות מיניות עם נשים אחרות, על אף שהן אינם לסביות או אף דו-מיניות. ככל הנראה מדובר בבחינת גבולות, בדיקה ואישרור של זהות מינית כזו או אחרת, ובכל מקרה זה לא משהו שאפשר להסיק ממנו על המשך החיים. נראה שחברך היה זקוק לבחון את החלק הזה באישיותו. הקושי שלך מובן, אך אם אכן את אוהבת אותו, ואתם שוקלים את המשך חייכם יחד, עליכם לדבר על הדברים, ללבן אותם, ןלעבור את המשבר הזה. אפשר להשתמש אף באיש מקצוע (מטפל זוגי) במידה והחרדה וחוסר האמון גורמים לנתק. בהצלחה, טלי פרידמן

אתם יכולים לשנוא אותי אחרי ההודעה הזו, אבל הדברים שהולכים להכתב כאן יושבים לי הלב... אני אקצר כי גם לי אין מספיק סבלנות עכשיו ואני לא אכתוב ישירות לאנשים כי אני לא רוצה לפגוע באיש. די עם ההשתלחויות בפורום.אני כותבת את זה בנימת בקשה.המקום הזה חשוב לי מדי. איזה מן דבר זה שמישהי רוצה קצת להעלם ופתאום קמים לה קטגורים וסניגורים ובשיא המשבר או שיא החולשה היא צריכה להתחיל להסביר את עצמה? ושימו לב מהיכן הדברים הללו נוטים להתגלגל.ממשפט קצרצר "טלי שלחתי לך אימייל" לא ידעתי שזה כ"כ מעצבן אנשים.באמת שלא.אולי גם עלי להזהר להבא... מניסיון שלי עם פורומים אחרים,הקבוצה החברית תמיד מתפרקת כשמגיעים מטרידים לפורום ופוגעים במשתתפים שגם ככה נמצאים במצב רגיש.אז הקבוצה הזו נשארה קבועה,אולי גם בזכות קיומם של יועצים בפורום,והיא לא התפרקה גם כשכל מיני אנשים מטומטמים גרמו פה לממש בלאגן.הקבוצה הזו מתפרקת מסיבה אחרת.סיבה שאין עליה שליטה אולי.כנראה שעלינו לקבל זאת מבלי שנתחיל לכעוס אחד על השני,וזאת לפחות כדי שיהיה ניתן לתקן את המצב בעתיד. קרה מעין מצב,שאביב כבר הזכירה בהודעה שלה לא ממזמן,שכולם איכשהוא נפלו לתוך תהום עמוקה של משברים ובעיות.כל אחד מסיבותיו הוא.כואב לי לראות שמחפשים פה "שעירים לעזאזל" או שמתחילים להתפרק בעזרת קללות וגידופים.לי כבר קשה מאוד להיות כאן ולכתוב כאן שמעלי ומתחתיי יש עצים מלאי ביקורת או ירידות או אפילו שיחות סתמיות שאפילו פנים מול פנים לא הייתם עורכים! ובטח ראיתם בהודעותיי הקצרצרות ששיגרתי לטלי בתקופה שקצת נעלמתי בעצמי,ממש לא מזמן,את הקושי שלי להשאר כאן בגלל הרשמים הלא טובים שאולי יצרתי,בגלל הבושה להודות שיש לי (הייתה לי לפחות ככה אני רוצה להאמין) הפרעת אכילה במצב לא קל,בגלל הדיכאונות,בגלל החרדות ובגלל קשיי התמודדות עצומים.ולמה נשארתי?דוקא בגלל כל אילו.כי רציתי לעזור,רציתי לסייע,במיוחד לילדה אחת שאני אוהבת מאוד (כן אני אוהבת מאוד אף על פי שמעולם לא ראיתי אותה, ואני באמת לא מאילו שהיו אמיצים דיים לערוך כאן פגישות). ואלייך אני כן פונה ישירות,ללא ביקורת,ואומרת לך שאני מבינה את הכאב שלך וההודעות שהשארתי לך בנושא ה"חסימה" עזרו לי מאוד גם בלבטא את עצמי, אבל אני יותר מדי מרובעת כנראה בכדי לקבל צורת התפרקות כזו בקללות.ולא משנה את מי את מקללת (ותאמיני לי שגם אני מכירה פסיכאטר אישית שאני מאוד לא מחבבת ומעולם לא קיללתי אותו),זה צורם וזה נותן לי את ההרגשה שאני מאבדת גם אותך. ועוד דבר שהיה לי באמת קשה לקרוא עכשיו,ובמיוחד עכשיו,הם הדברים שנכתבו לטלי.אני לא באה להגן כי אני מאוד מאמינה בנקודת מבט המשתנה מאדם לאדם.נכון גם אני הערתי בעבר על יותר מדי ישירות ונימה קשה המשתמעת מדבריה.אני לא יודעת מה הסיבה ואם ישנה בכלל,אבל טלי היא אדם שלא עוזב ולא נוטש ותמיד מוצא את הדרך להשאר גם ש"סוגרים בפניו את כל הדלתות" בדרכים הכי נוראיות שיש.זו הפנימיות,והיא חשובה יותר מכל דבר אחר. וכן,קצת קשה לשמור פה על סובלנות עם כל ההשתלחויות וההערות העוקצניות כלפי אנשים (לדוגמא "הנה עוד מומחה..." וסליחה שאני מצטטת).אז מישהי השאירה הודעת "הצילו" באמצע הלילה ונעלמה.את זה אני מסוגלת להבין.בדרכי שלי,עשיתי זאת עשרות פעמים (ויש שיעידו שאני עדיין עושה ומי שזה מיועד אליה תבין מיד על מה שאני מדברת). אתם שוכחים שמישהי גם השאירה כאן מכתב התאבדות בלילה ונעלמה...אז כשמישהו צועק הצילו אתה מבין שהוא חרד ומפחד אבל גם שהוא חי ונושם והנה קיבלת מסר ממנו-הוא שיתף לפחות בתחושה אם לא בגורם שמאחריה,אבל כשמתחילים להשאיר כאן בפורום,גלויים לכל,מכתבי התאבדות-זה כן עלול ליצור כאן אווירה מתוחה וחסרת סבלנות. תחשבו באיזה מצב זה עלול להעמיד את היועצים,איזו עמדה זה יגרום להם לנקוט בקשר לפורום כמקום לשיתוף ותמיכה ולא רק לשאלות ותשובות? אז עליי באמת מכתבים כאילו כבר לא משפיעים,אבל מה עם אחרים? קצת מחשבה... אילו דבריי. אם מגיע לי שיתקיפו אותי בבקשה...אל תהססו לומר לי אם נפגעתם,זו ממש אבל ממש לא הייתה כוונתי,אני רק רציתי להשאיר את הפורום מקום שיהיה ניתן לכולנו לחזור אליו כשנרגיש כשאני יכולים ולא כשאנו חייבים. ואולי אין לי זכות לכתוב את זה ואם כן אני מצטערת מאוד אני.

מיד אחרי שכתבתי את ההודעה הזו ושלחתי אותה,ראיתי שהכנסת מאמר שלך לעמוד השער אז אני רואה שעם רוב התחושות האילו אני לא לבד...

לא כתב יותר מדי, לא כתבת פחות מדי. כתבת מה שצריך, תודה שעשית זאת. נ.ב אני מקווה שזה ישנה משהו.

אני אתך, מסכימה איתך בכל מילה ותומכת בך בכל קושי. כל הכבוד על האומץ לקום ולומר את מה שיש על ליבך. אין לאף אחד סיבה לשנוא אותך, אולי רק להעריץ אותך.

פשוט אני מבינה לאט לאט שהאופי שלי חלש כל כך. אני מגיבה לכל דבר בהיסטריות, פחדים ומתח עצום שמפריע לי לתפקוד. אני בוכה מכל שטות ונמצאת במתחים עצומים וזה מעציב אותי שאני כזו אפסית ושדרכי ההתמודדות שלי גרועות כאלה ובהתדמית שלי בעיני אנשים אחרים היא של היסטרית וחלשה ובכיינית. אני אפס מוחלט וכל כך קשה לי לחיות עם עצמי. אני מנסה תמיד לעשות את הדבר הנכון ולא מצליח לי. עדיין הכל יוצא הפוך ואנשים לא מבינים אותי ושופטים אותי. תמיד אני עושה טעויות שנדמה שלא הייתי צריכה לעשות אם היו לי יותר מיומנויות חברתיות. אין לי על מי לסמוך בעולם. אין לי מי שיקיף אותי באהבה. אני לא יכולה לסמוך גם על הקרובים לי ביותר משום שהם איכזבו אותי ופגעו בי לאחר שנתתי בהם אמון עיוור ועכשיו נותרתי עם הריקנות והלבד והפחד שאין על מי לסמוך בעולם ואין אהבה אמיתית. לפעמים בא לי למות מרוב עצבות. אין בי כלום מיוחד, אין בי שום דבר טוב. אין בי טיפה של חוזק ויכולת התמודדות

תראי, כל אחד מרגיש שהוא "אפס" במידה מסויימת, תלוי עד כמה המחשבות האלה רציונליות.... דבר שני, את חושבת שאם נפגעת מאנשים קרובים אלייך אז אין אנשים אחרים שתוכלי למצוא איתם שפה משותפת? ידידות, חברות, אהבה, חום, כ"כ הרבה סימפטיה... זה לא נגמר, זה רק התחיל, כנפגעת, ועזבת, עלית על דרך חדשה, שאולי תפתח בפנייך ת'אפשרויות להכיר אנשים חדשים... מה דעתך? ריקנות/בדידות/תחושת כישלון = דיכאון, את יודעת, יש רגעים שאולי אנחנו צריכים לשקוע בעצמנו, את שווה את זה, תחשבי על עצמך, על דברים שיגרמו לך להרגיש יותר טוב, להרגיש אחרת, תממשי אותם, תבני לך מעין שביל של דברים שלא גורמים לך לרצות ל-מ-ו-ת, דברים שיגרמו לך להרגיש אחרת... " ... לא יודע מה את מחפשת רק יודע מה את לא מוצאת לא תאמיני אני כמו הודיני נכנס למלכודת רק כדי לצאת ..." - .....יהונתן גפן ...... מלך...... -

עודדת אותי. אבל הבעיה אצלי היא שברגעים של לחץ כאלה אין שום הגיון ושום דבר לא מרגיע אותי.

דוקטור שלום, אני בחורה בת ,27 ושנה הבאה אני מתחתנת עם בחור מקסים שאני כבר גרה איתו במשך כ8 חוד' יש לי בעיה שאני לא יוצאת ממנה, והיא: תלישת שיער במשך יותר מ4 שנים אני נוטה לתלוש את שעירי בלי לשים לב. אני דיי מסתירה את זה אך השיער נהפך להיות דליל ודליל אני מאוד רוצה להפסיק אך כנראה זה יותר חזק ממני אנא תעזרו לי בבקשה,

קודם כל את לא מספרת על עצמך שום דבר חוץ מזה שאת בת 27 המתכננת להינשא בעוד שנה ותולשת לעצמה את השערות מזה כ- 4 שנים. יאללה שלך, בחורה בת 27 שתולשת לעצמה את השערות 4 שנים ועוד קוראת לתופעה "בלי לשים לב"? הצחקת אותי. אם את נורא רוצה להפסיק, אז אולי תנסי: א. להסתפר קצוץ כדי להקשות על עצמך את התלישה של השערות. ב. לחבוש פאה ואז לפחות תמרטי שערות לא שלך ותמזערי את הנזק. ג. כל פעם שאת עם היד בדרך לשער תעצרי ותגידי לעצמך שהנה את הולכת להתקרח ומה יהיה ואיך לא מגיע לחבר שלך (שעוד מעט יהיה בעלך) לחיות עם אישה קרחת.. בסך הכל, עצם זה שאת טוענת שיש לך בעיה אומר שאת מודעת לעניין אבל השאלה היא מה באמת מציק / מפריע / חסר לך ? תנסי לרדת לשורש הבעיה על אמת, וכשתגיעי לשם תוכלי לשקול להחליף את תלישת השערות באקט אחר (אולי להעסיק את הידיים עם משהו אחר). אז יאללה חברה יקרה - לעבודה ובהצלחה! בר

לבר- התשובה שלך מעידה על בורות,חוסר ידע ואף גועליות. הבעיה קשורה להפרעה כפייתית- והטיפול בתופעה צריך להעשות באמצעות תרופות שיינתנו על ידי פסיכיאטר.

סולולו שלום רב, התופעה אותה את מתארת נקראת במונחים מקצועיים טריכוטילומניה (מריטת שערות). נשאלו פה בעבר שאלות אודות ההפרעה, את יכולה לעשות חיפוש באתר. בכל אופן, הייתי מציעה לך לגשת לייעוץ עם איש מקצוע (פסיכיאטר/פסיכולוג) ולבדוק האם אכן מדובר בהפרעה זו, או במשהו אחר, ולטפל בנושא. חבל שחיכית ארבע שנים... ושיהיה במזל טוב על החתונה... טלי פרידמן

כפי שטלי אמרה אכן מדובר בהפרעה כפיתית בעלת השם המסובך הזה. עד לפני מספר שנים לא היה פיתרון לבעיה אך לאחרונה שמעתי על אנשים שנעזרו בסרוקסט לטיפול בבעיה זאת בהצלחה. בדרך כלל זאת בעיה שמתגלה מוקדם יותר אז אולי לך יש סיכוי להפסיק בעזרת טיפול תרופתי ופסיכוטראפי אצל אנשים שסובלים מהבעיה יש נטיה לתלוש יותר במצבי לחץ אז תבדקי עם עצמך מה מלחיץ אותך. בהצלחה- דוגי

סולולו שלום כאמור לעיל הבעיה מוכרת ניתן לנסות טפול פסיכולוגי טפול התנהגותי וטפול תרופתי בהצלחה עמי

דף מס' 379 אני מחכה לתשובה...

אליאן שלום צר לי לא עניתי כיוון שלרוב איני עוקב חזרה יותר מפעם כך שאם עברו עמודים נא לשאול שוב. לא אין לי תרופה יותר טובה לסכיזופרניה והיא פעמים רבות מחלה קשה עם זאת, יש קבוצה של אנשים (מעוט אמנם) שמתפקדים לא רע, שחיים חיים די טובים בהקשר של השאלה שנשאלה - למסור על פסק דין כל כך קשה נראה היה לי לא נכון כל מקרה לגופו שלך עמי

סוף השבוע עבר לאט, לאט עם הרבה כאב, הרבה בכי ורחמים עצמיים. אני פרודה מס' חודשים, לא מתגעגעת לאקס, הפרידה טובה לי, סבלתי הרבה. עם הפרידה הגיעה הריקנות, הבדידות, תחושה שאין תוכן לחיים, שאין בשביל מה לחיות. אני מתעוררת בבוקר , הולכת לעבודה, חוזרת מעבודה , הולכת לישון וחוזר חלילה. יש לי מס' חברים, בסוף השבוע ראיתי שזה מעט, כל אחד מהם היה עסוק, כך שמצאתי את עצמי לבד וזה כאב, כאב מאוד. אני נמצאת במסגרת שאין לי אפשרות להכיר חברים חדשים( אני לא מדברת על בן זוג, כרגע זה לא מה שאני רוצה, עדיין מוקדם ). מה עושים עם הכאב , מה עושים עם הבדידות, מה עושים כשהדמעות חונקות, אך יוצאים מזה??? אני יודעת שהזמן יעשה את שלו, הייתי במצבים יותר קשים, רע לי, קשה לי להתחיל כך שבוע ועוד יותר מפחיד אותי להגיע לסוף השבוע ואז שוב הדמעות יחנקו... אני זקוקה לעזרה, האם יש קבוצות תמיכה? אני מטופלת אבל הייתי רוצה להפגש עם אנשים.

לוקחים ssri ומחפשים חברים באינטרנט

דוגי חמוד, תרופות הן לא תמיד הפתרון הכי טוב. עדי

גליתוש חמודה, אני אישית תומכת נלהבת של קבוצות תמיכה (אני בשומרי משקל) אבל קבוצות תמיכה לפעמים יכולות להרוס. חשוב שתבחרי במטפל ותלבני איתו את הדברים לגבי קבוצה. כשבא לך להתאבל, אל תדפקי חשבון ותתאבלי!!!!!!!!!!!!!!!!! עדי

לגלית היקרה, אני מבינה את התחושה שלך, ואני חושבת שלפגוש אנשים חדשים יכול לעזור לך מאוד. בקשר ל"זמן שיעשה את שלו", ועד שהוא יעשה? מה יהיה עד אז? עד אז צריל לפעול, לעשות משהו, שתראי שאת מסוגלת לעזור לעצמך ולא לשקוע בתחושות הנוראיות שמלוות אותך... אם את מטופלת אז זה יכול לעזור לך להתמודד עם עצמך, להכיר בעצמך, ולהשלים עם עצמך... בהצלחה.

אני לא יודעת מה לומר. אני מרגישה בדיוק כמוך

עברתי בדיוק אבל ב ד י ו ק את אותו הדבר הסופשבוע הזה. אני בן אדם שאין לו הרבה מידי חברים, נפגעתי מאנשים שחשבתי לחברים שלי- נפגעתי מאד, כאשר אתה נמצא במרה שחורה ואתה לא כל כך מצחיק ומבדר- מה לעשות אנשים מתרחקים ממך, וזה מה שקרה לי, אנשים, נשים שחשבתי לחברים וחברות נעלמו , כאשר הייתי זקוקה להם יותר מכל!, אז לפחות עכשיו אני יודעת את פרצופם האמיתי, ובאמת יצא ככה שסופהשבוע האחרון פשוט הייתי לבד. זה כואב. מאד. רק מי שעבר דבר כזה - שיש לך טון דמעות להוציא ולשתף אבל ... אין עם מי לעשות את זה... רק מי שעבר את זה - יודע עד כמה זה רע. עד כמה הבדידות היא קשה ושורפת. גלית יקרה, יש לי רק דבר אחד להגיד לך, אולי זה יעזור טיפה.. משפט שקראתי פעם," אם אין מי שיעמוד מאחורייך וידחוף אותך קדימה-- תדחף את עצמך".. אין מה לעשות זה ככה. ותהיי חזקה. גם בכוחות עצמך. הרבה אהבה.. ליהי.

בוקר טוב, זה מאוד מרגש לקרוא את התגובות שלכם, את ההזדהות ואת הרצון לעזור. היום אני מרגישה קצת יותר טוב, יודעת שהנפילה הבאה תגיע לקראת סוף השבוע. אני יודעת לזהות את מצבי הרוח ואת התחושות שלי, יודעת בדיוק מהיכן זה נובע. אני די חזקה ולכן הפסיכולוגית שלי אמרה שאין צורך שאטול כדורים, אני מטפלת בעצמי בדרכים חרות כמו ספורט.למרות המודעות העצמית ולמרות החוזק היחסי כולנו בני האדם ולכן יש נפילות וכשהן קורות , הן חזקות וכואבות. אני עטוברת תקופה לא קלה, תקופה של תחושה שאין בשביל מה לחיות, כביכול החיים ממשיכים, אני עובדת, מבלה פה ושם מטפחת את עצמי ואז באה הנפילה ואני שואלת את עצמי, מה כל כך טוב? אך את מסוגלת לבלות, להתלבש הרי הכל כל כך אפור? ואז מגיע הבכי, הבכי שקורע, הבכי שחונק ובסוף גם משחרר עד הפעם הבאה... תודה לכולכם אוהבת גלית

אני בבעיה רצינית. אבל אני אתן קצת רקע קודם לאשתי עבר של חרדות עם טיפול מוצלח בפרוזק לאחר התדרדרות של המצב מכדורים אחרים בניהם גם קסנקס - כל זה לפני 9 שנים. מאז היא מקבלת פרוזק עם הפסקות יזומות שלה. תמיד היו לה פרצי אלימות הן פיזית והן מילולית אבל בתדירות נמוכה יחסית. לפני שנתיים וחצי נולד לנו ילד ומאז יש הדרדרות באלימות עד מצב שזה קורה כל יום מספר פעמים ביום אני חייב להגיד שאין פגיעה פיזית בילד ובאנשים חיצוניים אך מאלימות מילולית נפגעים כולם וזה מתחיל בי ובילד ובאמא שלה ועד הפקיד בבנק. כמובן שאנחנו במעקב של עובדת סוציאלית והיא הלכה לטיפול פסיכיאטרי אבל כל תרופה שהיא קיבלה נדחתה על ידה בתרוצים שזה עושה לה לישון או משמין אותה (טריל,זיפרקסה) האבחון של הפסיכיאטר היה מניה דיפרסיה (בי פולר דיסאורדר) לא חריפה למרות שאין תופעות של דיכאון. לאחרונה קיבלה אישור מפסיכיאטר אחר(הראשון לא נראה לה) לעלות לשני פרוזק ביום אחרי ששיקרה לו ואמרה שהיא לקחה חודש וזה עושה לה טוב כשהיא בעצם לא לקחה בכלל. שאלתי היא מה אני צריך לעשות , אני עומד מהצד ורואה איך החיים שלה ושל כל הסובבים אותה שזה בעיקר הילד שרואה תופעות של אלימות כלפי אבא שלו (שלא מגיב כי אז אני לא בסדר) וצעקות וקללות כל היום הולכים ומתפרקים. אני לא יכול להכריח אותה לקבל טיפול ואני לא יכול לראות את הנזק הנפשי שהיא עושה לאחרים יותר ה צ י ל ו !!!!!! אני פשוט מרגיש שאני טובע .

דוגי, קודם כל כל הכבוד להתמדה וכח הסבל. 9 שנים לחיות לצד אדם אהוב הנזקק לטיפול נפשי אינו דבר קל בלשון המעטה ובהחלט יכול להיות גיהנום גם לטיפוס הכי חזק והכי יציב. לטובת הילד ולטובתך אולי כדאי לך לשקול פרידה מאשתך. בסך הכל מגיע לך ולילד חיים שקטים ויציבים. אז קח אותו וצאו למקום אחר עם אוירה אחרת (אפילו לדירה שכורה לניסיון של כמה חודשים). מאחר ולפי דבריך מצבה של אשתך מתדרדר והופך לבלתי נסבל (גם עבורה), אולי כדאי לשקול טיפול באישפוז, תחת השגחה רפואית. אחי היה נשוי (קרוב ל - 10 שנים) לבחורה עם בעיות נפשיות ולבסוף כשלו כוחותיו. כמו שאומרים הגיעו לו מים עד נפש והוא הבין כי לטובת כל הצדדים הם חייבים לפרק את החבילה ולהתגרש. למרות שזאת היתה האהבה האמיתית הראשונה שלו והיה ביניהם רומן ממש כמו בסרטים, הוא פשוט לא היה מסוגל יותר לטפל בה 24 שעות ביממה. (אישפוזים, מכות חשמל, כדורים והשגחה צמודה). היום, שלוש וחצי שנים אחרי, הוא נשוי בשנית ואב לשני ילדים קטנים מרעייתו החדשה. פשוט קורע את הלב לשמוע את הגיהנום שאתה עובר. לפעמים הדרך הטובה ביותר היא לנתק מגע ולתת לכל צד את האפשרות להשתקם בנפרד. אני מאחלת לך ימים טובים ומאושרים יותר. לא משנה מה תחליט לעשות בסוף או באיזו דרך תבחר - העיקר שתהיה בריא ומאושר. בהצלחה וכל טוב, בר

דוגי שלום (מזה דוגי?) בעיה נדמה שיש פה עדיפות עליונה ליצירת הסכם עמה על הצרוך בטפול מסודר ודאי שהפסקות יזומות בפרוזק מורידות מיעילותו. שאלה ראשונה האם לה טוב כך (ספק גדול) והאם היא מכירה בקושי (ולוא לפרקים) שיש לה - כי אז יתכן ליצור עמה הסכם על הצורך בטפול אם מדובר (ויתכן שכך) בנזק נפשי לילד יתכן ואפשר לחייב אותה לקבל טפול יתכן מאד והמ שצריך זה דווקא טפול זוגי או משפחתי שכן מה שאני תמדי אומר לנשים תקף גם פה - מדוע אתה מסכים לקבל מכות , (גם אם אתה מתוייג כך או אחרת זו אינה סבה להשלים עם אלימות ) אתה גם יכול לנסות לדבר עם הפסיכיאטר שלה אולם נדמה לי שפעמים רבות בסופו של דבר הנזק עולה על התועלת. בהצלחה אם יש לך שאלות נוספות שאל אם כי אני לא בטוח אם יש לי תשובות - שלך עמי

אים הסיפור נכון יתכן ומדובר בסבל ניכר לסובבים - לפי החוק יש מקרים שניתן לחייב טיפול כאשר הסבל לסובבים גדול מאד