פורום פסיכולוגיה קלינית

Sunshine, למה אתה לא עוזר לי להראות ל"צנזור", שהוא בסתם מנפח דברים??? ככה אתה דואג לי :-)? תקרא את התוספת לעץ "הצנזור", ותגיד לי מי צודק. אם יש כזה דבר צדק בכלל!!!

אני, אני זה שצריך לעזור לך להראות ל"צנזור":)))) יש מישהו שמסוגל עליך????:))) אני חייב לראות את זה במו עיניי:)))) לא ידעתי שיש מישהו כזה:)))) אני צריך לדבר איתו לתת לו פרס אולי:))) אולי אוסקר?:)))) טוב אני אראה:)) להביא מקל???:) @---------)----- איתן

אני לא מצליחה להבין את ההעקשנות שלו! בגדול הסכמתי איתו, אבל המקרה הזה יוצא דופן!

יקירתי:))) אני הכנתי עץ חדש שתוכלי לריב איתו (אם הצנזור) שוב:))) ולמה את לא שולחת אימיילים סתם ככה:))) מצפה לראותך:)) @--------)---- איתן

הצנזור הזה כנראה גר בבני-ברק או 100 שערים... אחרת זה לא ברור לי!

איתן, תרשום לך את הדוא"ל שלי: [email protected]

האם יש קשר בין תגובות אלרגיות (בעיקר גודש באף) למצבי דחק?

רותם שלום תופעות עור רבות מושפעות ממצב נפשי, וניתן להקל עליהם באמצעות טיפול פסיכולוגי. כדאי לפנות לרופא לבירור יסודי של הבעיה ובמידה ואכן יש חשש שמדובר בבעיה על רקע רגשי ניתן לפנות לייעוץ פסיכולוגי מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, רציתי לדעת מה ההבדל בין סרוקסט ל- קסנקס, איזו תרופה יותר יעילה לטיפול בחרדה ובדיכאון, באילו מקרים נותנים סרוקסט ובאילו מקרים נותנים קסנקס?

שלא תעיזי לגעת בקסנקס. אני מכור לתרופה זו 11 שנה ( ושלא באשמתי) מברר דרך להגמל ממנה. מדובר בתרופה ממכרת ממשפחת הבנזודיאזפינים. מיליוני חולים בעולם מכורים לתרופה זו ללא יכולת להגמל. כיום ישנו מגוון של תרופות חלופיות נגד חרדה ודכאון שאינן ממכרות. בהצלחה הקטור

מה העינים? איך מיתקדם? היתקשרתי אליך לברר מה מי מו אבל אשתך לא הבינה מי נגד מי תרים טלפון ....איש יקר !!!

ג'ודי שלום איפה איפה איפה הרופא שלך ? לטעמי - לא קסנקס (ממכר ולא מועיל בטטוח הארוך) לגבי סרוקסט או תרופה אחרת יש לבדוק אישית את האדם בהצלחה עמי

לא יפה "להתלבש" על עצים של אחרים... אפילו של כאלה שהולכים למטפלים מהחלל. והנה עוד ציטוט של דנה ברגר (ואני אפילו לא מחבבת אותה): "לא, אני לא בוכה, זה רק חלון זכוכית עליו טיפות זולגות. לא, אני לא נבהלת, זו רק שעה לא כל-כך נוחה" ובנושא הקרואסונים... לא תאמין איזה דברים אני יודעת לעשות... כשיש לי את המצב-רוח המתאים, אני מכינה דברים מעולים... אבל רק לאחרים... לי אסור!!!!!!!!

טוב:( ...אני לא אטפס על עצים של אחרים:))) (רק לפעמים) את האמת גם אני לא מחבב אותה:))) אבל יש לה שירים מדבקים:))) שמעת על זה ששירים של בריטני ספירס מבריחים חזירי בר באירופה:))) מעניין למה מסוגלים השירים של דנה ברגר:)))) סתאאם, לא יפה לרדת על פרנסה של אנשים אחרים:) אז תיהי כל הזמן במצב רוח:)) אולי תפתחי מאפיה או מסעדה מפורסמת:)) אני אבוא ליטעום:)) אני אשלח לך את גידי גוב מהתוכנית שלו בערוץ 8:)))) גם גן חיות וגם מסעדה.:))) יפה מאוד עסק טוב:))) הסתדרת אחותי:))) אני הרומני אשב בקופה:)))) ואת תכיני מטעמים:))) @-----)--- איתן

צריך לשים את דנה ברגר בפעם הבאה שיש הפגנה גדולה של פלשתינאים :):):) סידרת לי את החיים, אה? אם אי-פעם תהיה לי מסעדה (צמחונית כמובן...) היא תהיה למעשנים בלבד! עכשיו רוצים שבכלל לא נצא מהבית. נחמד לשחק "בנדמה לי"... זה גורם לי לחשוב על כל הדברים שישארו בגדר דמיון... אבל מה זה משנה כרגע? :):):)):):):) תגיד לי, מה לך ולרומנים? זה משהו בגנים?

דר' שלום אני נמצאת בביתי שבשרון, ובעלי מספר שיש התראה על מחבלים באיזור שלנו. אנחנו גרים בפנמיה והאיזור שלנו מאוד אטרקטיבי לפיגוע, ניתן לשמוע מסוק מרחף לא ממש מעלינו אבל קרוב. נעליתי את התרסים, את החלונות (חוץ מאחד שלא ניתן לנעול) וקשרנו את הכלב בקירבת הבית. אנחנו גרים ממש ליד הגדר. יש לנו שני ילדים צעירים ואני חרדה לשלומם. לא לחשוב על הסיכון שאנו נמצאים בו, נראה לי מוזר ובלתי אפשרי. מה לעשות? אני חשה חסרת אונים. אין לנו סורגים על הבית או כלי נשק - לא שזה היה עוזר בהכרך, ואני מרגישה חסרת אונים.

שרון כתב/ה: > > דר' שלום > אני נמצאת בביתי שבשרון, ובעלי מספר שיש התראה על מחבלים באיזור > שלנו. אנחנו גרים בפנמיה והאיזור שלנו מאוד אטרקטיבי לפיגוע, ניתן > לשמוע מסוק מרחף לא ממש מעלינו אבל קרוב. נעליתי את התרסים, את > החלונות (חוץ מאחד שלא ניתן לנעול) וקשרנו את הכלב בקירבת הבית. > אנחנו גרים ממש ליד הגדר. יש לנו שני ילדים צעירים ואני חרדה > לשלומם. > לא לחשוב על הסיכון שאנו נמצאים בו, נראה לי מוזר ובלתי אפשרי. מה > לעשות? אני חשה חסרת אונים. אין לנו סורגים על הבית או כלי נשק - > לא שזה היה עוזר בהכרך, ואני מרגישה חסרת אונים.

אני מוכן לבוא לשמור עליך.....וגם על הכלב!!!!

שרון כתב/ה: > > דר' שלום > אני נמצאת בביתי שבשרון, ובעלי מספר שיש התראה על מחבלים באיזור > שלנו. אנחנו גרים בפנמיה והאיזור שלנו מאוד אטרקטיבי לפיגוע, ניתן > לשמוע מסוק מרחף לא ממש מעלינו אבל קרוב. נעליתי את התרסים, את > החלונות (חוץ מאחד שלא ניתן לנעול) וקשרנו את הכלב בקירבת הבית. > אנחנו גרים ממש ליד הגדר. יש לנו שני ילדים צעירים ואני חרדה > לשלומם. > לא לחשוב על הסיכון שאנו נמצאים בו, נראה לי מוזר ובלתי אפשרי. מה > לעשות? אני חשה חסרת אונים. אין לנו סורגים על הבית או כלי נשק - > לא שזה היה עוזר בהכרך, ואני מרגישה חסרת אונים.

ברוכה הבאה למזרח התיכון, זה לא שאני כועסת עלייך אישית - ואני יודעת שזה לא פורום פוליטי. ואולי בכלל את ימנית. . . אבל יש להודעה הזו גם ערך תרפיוטי. אני חושבת שהיתה התנכרות של ה"צפוניים ו"ההוד השרוניים" במשך כל השנים הללו שאנחנו הירושלמים והמתנחלים התפוצצנו ונורינו יום יום ואתם . . . אתם דיברתם על שלום - והפקרתם אותנו להיות קרבנות השלום. ופרס עדיין מחפש את הזקן של ערפאת אפילו במסדרון כדי לנשק אותו. בכביש לידנו נהרגו כבר יותר אנשים משאני יכולה לספור. ובכביש בצד השני התפוצץ אוטובוס בדרכו לאוניברסיטה. ואני לא חרדה אני כבר משתעממת מלהיות חרדה! אז רק שתדעי שאני בלי רעש של מסוק לא נרדמת - התרגלתי. אני יודעת שזה מגעיל אבל זו האמת ! באיזה שהוא מקום אני כותבת דברים שלא הייתי מעיזה לומר לך בפרצוף אני באמת מגעילה - אני יודעת. ומכיוון שאנחנו אחיות אם נירצה ואם לא (כרגע לא הייתי רוצה להיות אחותי). אז אני אומר לך מהו הפיתרון לבעייה . או שפשוט תתרגלו לזה ! או שתתפקחו - ונפתור את הבעייה הערבית כמו שארה"ב הייתה עושה. וכך בעיות החרדה יעלמו. בבקשה אל תקחי הודעה זו באופן אישי!!! מצטערת .

שלום רב, כולנו מרגישים, הרבה יותר מאשר לפעמים, שאו שהמצב משוגע, או שאנחנו. וזו הרגשה נכונה, שתואמת את המציאות של ההתראות הספציפיות. ומה שאפשר לעשות, כדי לחזור לשפיות, וככל האפשר לשיגרה, זה מאד קרוב למה שאת עשית: לעשות את מה שבשליטה שלך, שיש לו סיכוי לצמצם סיכונים. יחד עם זאת, כדאי לזכור כי להסתגרות מוחלטת יש אפקט מבהיל ומפחיד לכשעצמו, כך שבמידת הזהירות הראויה, כן ראוי וחיוני לצאת, כולל עם הילדים, לאזורים שיש בהם עוד אנשים, ואשר השהות שם נעימה ומאפשרת תחושת רוגע ובילוי. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שרון שלום לצערי את "נמצאת בחברה טובה" מאחר ובתקופה האחרונה החמרת המצב הבטחוני בארץ ובעולם גורמים לעליה עצומה במצבי לחץ ופניה רבה לטיפול בשל כך. חלק ממה שאת מרגישה הוא מרכיב טבעי וסביר. עם זאת, הדבר אינו מנחם כאשר הלחץ פוגע באיכות חייך. במידה ואת מרגישה שהדבר הופך לבלתי נסבל יתכן שכדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי מתאים כדי ללמוד מיומנויות של רגיעה והורדת לחץ. שימוש בהיפנוזה ובשיטת EMDR עשוי להועיל למצבים הללו. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם נטיה קלה לחשיבה קונקרטית והתייחסות למלים כאילו הן דבר מפני עצמן מצביע תמיד על מצב פסיכוטי?

יערית ממש ממש ממש לא בברכה עמי

מהי הפרעה בחשיבה אצל ילדים וממה היא נוצרת, ואיזה תרופות קימות לריפוי המחלה האם לידת ואקום יכלה לגרום להפרעה שכזואת

מהי הפרעה בחשיבה אצל ילדים וממה היא נוצרת, ואיזה תרופות קימות לריפוי המחלה האם לידת ואקום יכלה לגרום להפרעה שכזואת

שלום ד"ר התחלתי אתמול לקחת lustral עקב דיכאון קליני. התחלתי מחצי כדור ליום ובעוד שבוע עלי לעלות לכדור ליום אבל אני כבר מרגישה תופעות לואי ופוחדת שהן יחמירו. אתמול היו לי סחרחורת, תחושה כאילו שתיתי יותר מידי אלכוהול (בלא ששתיתי כלל) ושילשולים. תופעות אלו חלפו ולא היו היום. אבל מאתמול ועד עכשיו יש לי יובש קשה בפה ובעיניים שהחמיר ושאני חוששת שאם לא יעבור או חלילה יחמיר כשאעלה את המינון לא אוכל לשאת את התרופה. האם עלי לצפות שזה יעבור "כשאתרגל" או שזה יחמיר? אני פוחדת מפגיעה בשיניים ומהופעת פטריות. יש לזה פתרון? מקווה שזה לא פוגע באף אחד שאפרט, אבל גם הרגשתי שלוקח לי הרבה יותר זמן מבדרך כלל להגיע לסיפוק בעת קיום יחסי מין עם בעלי היום ואני חוששת שעם העלאת המינון זה יחמיר ואפילו לא אוכל יותר לבוא על סיפוקי כלל (וזו בעיה בהתחשב בעובדה שיציאה מדכאון תחזק את הליבידו שלי). אתמול הייתי במצב רוח מרומם בצורה יוצאת דופן זמן מועט אחרי נטילת הכדור, ולמשך כל היום. הפסיכיאטר אמר שיקח לפחות חודש להשפעה. האם תתכן השפעה מהירה יותר, כמעט מיידית? האם אסור לי לשתות אלכוהול בכלל עם התרופה (קראתי בעלון והפסיכיאטר לא אמר על זה כלום לפני) והאם מותר לקחת אופטלגין ואכמול במקביל ללוסטרל? המון תודה מראש על תשובותיך

למדוכאת הקלינית אענה על שאלותייך כללית אין לראות בזה בשום אופן המלצה רפאוית שכן לצורך זה יש לקבל את כל המידע הרלוונטי עלייך אז כללית - תקופה ראשונה רעה תתכן בלוסטרל ותרופות דומות - תכופות היא מאמזת על המשך טוב הפרעה במיניות תתכן לכל אורך משך התרופה במצב הרוח תתכנה תנודות בהתחלה לרוב סמן טוב להמשך אלכוהול לא מומלץ עם התרופות ואם כן רק בתאום הרופא שלך אין לרוב בעיה עם נוגדי כאב כללית - יש לך רופא הוועצי בו פורום באינטרנט אינו תחליף בשום צורה בהצלחה עמי

משום מה מישהו העתיק את השאלה שלי לגבי לוסטרל כלשונה ושאל אותה באתר self discovery. אני תוהה למה? אין למי שזה לא יהיה שאלות משלו? מה מעניינת אותו כל כך השאלה שלי? שאמח לשמוע תשובה ממי שזה לא יהיה שקרא לעצמו/ה "שושי". זה תמוהה ביותר.

שלום ד"ר התחלתי אתמול לקחת lustral עקב דיכאון קליני. התחלתי מחצי כדור ליום ובעוד שבוע עלי לעלות לכדור ליום אבל אני כבר מרגישה תופעות לואי ופוחדת שהן יחמירו. אתמול היו לי סחרחורת, תחושה כאילו שתיתי יותר מידי אלכוהול (בלא ששתיתי כלל) ושילשולים. תופעות אלו חלפו ולא היו היום. אבל מאתמול ועד עכשיו יש לי יובש קשה בפה ובעיניים שהחמיר ושאני חוששת שאם לא יעבור או חלילה יחמיר כשאעלה את המינון לא אוכל לשאת את התרופה. האם עלי לצפות שזה יעבור "כשאתרגל" או שזה יחמיר? אני פוחדת מפגיעה בשיניים ומהופעת פטריות. יש לזה פתרון? מקווה שזה לא פוגע באף אחד שאפרט, אבל גם הרגשתי שלוקח לי הרבה יותר זמן מבדרך כלל להגיע לסיפוק בעת קיום יחסי מין עם בעלי היום ואני חוששת שעם העלאת המינון זה יחמיר ואפילו לא אוכל יותר לבוא על סיפוקי כלל (וזו בעיה בהתחשב בעובדה שיציאה מדכאון תחזק את הליבידו שלי). אתמול הייתי במצב רוח מרומם בצורה יוצאת דופן זמן מועט אחרי נטילת הכדור, ולמשך כל היום. הפסיכיאטר אמר שיקח לפחות חודש להשפעה. האם תתכן השפעה מהירה יותר, כמעט מיידית? האם אסור לי לשתות אלכוהול בכלל עם התרופה (קראתי בעלון והפסיכיאטר לא אמר על זה כלום לפני) והאם מותר לקחת אופטלגין ואכמול במקביל ללוסטרל? המון תודה מראש על תשובותיך

מישהו כאן ממש משועמם!!!

שלום בכל פעם שאני מאבדת שליטה אני מתפשטת מעצבים כנראה בכדי לזעזע ולהרחיק ממני את התוקפים , הייתי רוצה לדעת האם אני חולת נפש (שזה לא מעיד על טיפשות כמובן). או שזוהיא דרך טבעית שהמוח שלי מוצא להשתמש בוא בעט מצוקה

שלום בכל פעם שאני מאבדת שליטה אני מתפשטת מעצבים כנראה בכדי לזעזע ולהרחיק ממני את התוקפים , הייתי רוצה לדעת האם אני חולת נפש (שזה לא מעיד על טיפשות כמובן). או שזוהיא דרך טבעית שהמוח שלי מוצא להשתמש בוא בעט מצוקה

שלום רציתי לדעת אם מישהו יכול להגיד לי בוודאות אם מיתיחסים ברצינות בצהל למילואימניקים שסובלים מדיכאון מתעסוקה קרבית?

תום שלום האם תוכל להסביר את שאלתך, בעיקר על איזה דיכאון מדובר ומתי הוא מתעורר. האם ניסית לפנות לגורם צבאי כלשהו? בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום דוקטור! בתשובה לשאלתך: אני הייתי חייל גובניק בסדיר וכיון שאני חובש קרבי בצבא אני לרוב מוצב בתעסוקה קרבית וכדומה. בכול פעם שאני מקבל צו קריאה מתחילות לי כול מיני תופעות פסיכוסומתיות וכדומה לתקופה שיכולה להגיע לשבועות ואפילו חודשים כגון: קשיי נשימה, כאבים בחזה,מיצמוצים בעיניים,פריחות בגוף,חוסר תיאבון,עצבים. ממש לא טוב ועוד מאז שאימי נפטרה ליפני כמה שנים אני חיי קצת בחרדות.בכול אופן אני חושב שאני סובל מסוג של לחץ וחרדה,אני מפחד ללכת לפסיכיאטר כי אני לא חושב שיתיחסו אלי ברצינות בצבא! אשמח לישמוע את דעתך בנושא! תודה!

שמי הילה, אני בחורה בת 23 ויש לי חבר בן 25. אנו חברים כשבע שנים והיחסים בינינו מעולים... עד שחברי מתעצבן ממשהו, שיכול להיות הדבר הכי דבילי בעולם, ואז אנו יכולים להיכנס למלחמת עולם שלישית. מעצבן אותי שהוא כל - כך עצבני ו"נדלק" כ"כ מהר. הוא מודע לבעיתו אך אינו יודע כיצד להתמודד איתה, מה גם שבשבע שנים שלנו יחד אנו רק מנסים לשנות את התכונה הזו שלו. שאלתי: האם יש טיפול או ייעוץ דרך האינטרנט (כיוון שהוא לא מוכן ללכת לייעוץ "אמיתי") אשר יוכל לפתור לנו את בעיתנו? האם יש אפשרות באופן כללי לטפל בבן - אדם חמום מוח ? אשמח לתשובתכם.

למה את מתכוונת מתעצבן ? האם הוא גם צועק ומקלל ? כי התנהגות זו נחשבת לאלימות מילולית שלעתים מהווה את המבוא לאלימות פיזית. תפני למרכז לאלימות במשפחה באזור מגוריך תתיעצי עם אנשי מקצוע, גם אם בשלב זה צעד זה נראה לך לא במקום ומיותר. יתכן יתן לך פרספקטיבה ביחס לעתיד לבוא במידה והחבר שלך לא יקבל את הטיפול לו הינו זקוק בזמן. קחי לתשומת לבך את דברי ,אני יודע על מה אני מדבר.

הילה שלום אני מצטרף להודעה הקודמת שחשוב לבדוק את הדברים כעת ולשנות אותם. אינני יודע עד כמה התפרצויות הזעם חריפות, ורק את יודעת במה מדובר. זה עלול להוות בעיה בהמשך הדרך ואני בהחלט מסכים איתך שכדאי לפנות לייעוץ ולהתמודד עם הדבר כעת. אני לא בטוח שכדאי לשלוח את בן זוגך לטיפול לבדו, יתכן שכדאי דווקא לפנות לייעוץ זוגי שכן הבעיה איננה רק שלו אלא קשורה ליחסים ביניכם. במידה והוא ילך לבד התמונה תהיה חלקית וכך גם הפתרון. זה לא פוסל שבהמשך תוכלו להיפגש בנפרד עם הפסיכולוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

כן ....לעזוב אותו לפני שיהיה מאוחר....ילדים....מכות...וכו העיקר שלא תיהי בסביבה!! לא מאמין שאופי אפשר לשנות....

אני גם מאוד מאוד עצבני ואין לי אלוהים אבל עד האישה והילדים!!!

שלום, אני בת 28, נשואה. לפני כשנה בעלי עבר לעבוד כמאבטח במקום העבודה שלי - אני סידרתי לו את העבודה. יצרתי קשר חברות קרוב מאוד עם הבוס שלו. בהתחלה רק היינו משוחחים על דברים שהציקו לנו, בעיקר עם בני הזוג. הקשר התחזק, ויום אחד, כשבא אלי לבית, ללא ידיעת בעלי, התחלנו לשלוח ידיים זה לזו. עצרתי אותו בשלב מסויים, ובתשובה לשאלתו "למה?", אמרתי כי שנינו נשואים וזה יכול להגיע למקומות לא רצויים. אחרי כמה ימים נסענו ביחד לעיר אחרת, ובערב המשכנו מאותה נקודה בה הפסקנו. לא קיימנו יחסי מין מלאים, אבל בהחלט "התמזמזנו" כהוגן. מאז אנחנו עושים זאת מידי פעם, לעיתים אפילו בעבודה. בשלב מסויים הוא יצא למילואים לחודש, ושוחחנו בטלפון כל יום קרוב ל-4-5 שעות ביום. תכננו מה נעשה ביחד כשהוא יחזור. כשחזר, במשך שבוע הכל היה בסדר, ואח"כ החלה התרחקות גדולה מצידו. לא הבנתי למה, וכששאלתי, אמר שהוא עסוק. לפני כשבועיים קיימנו שיחה, בעקבות אמירה שלו אני מתחמקת ממנו, מה שהיה נכון, כי סירבתי לקיים עימו יחסי מין כלשהם, ללא החברות שהיתה בינינו בעבר. שוחחנו והחלטנו כי נוצר בינינו קרח שיש לעבוד ביחד על הפשרתו. תיככנו לבלות ביחד, כדי לשבור את הקרח ולשוחח כמו בעבר. זה לא יצא אל הפועל. כל הסיפור הארוך הזה נועד רק להסביר את המצב שהיה. כיום, והאמת שזה מאז שיצא למילואים, אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו ולפנטז על סיטואציות מיניות בינינו. אני כל הזמן מוצאת את עצמי מחפשת סיבות לשוחח עימו, לראות אותו, ולהיות איתו (גם אם זה אומר להציע לו הצעות מיניות). הוא מצידו מגיב כשמתאים לו, ולא יוצר קשר מיוזמתו. בתקופה שהתרחקנו זה לא היה ככה, ועכשיו, אחרי השיחה שהיתה לנו זה, ואחרי שבילינו ביחד, אני שוב לא מצליחה להפסיק ולחשוב עליו או לפנטז. זה נאוד מפליא אותי, כי בד"כ אני מאוד שולטת בעצמי, ולא מאבדת שליטה. הפעם זה פשוט לא עובד. אנילא מצליחה לחשוב בהיגיון כשאני איתו. כל המחשבות והרציונל נעלמים, ונותר רק הרגש, והוא חזק! מה קורה לי? איך זה שאני מאבדת שליטה ומתנהגת כמו, תסלחו לי, אבל ממש כמו בחורה שוטה שלא שולטת בעצמה. לעיתים אני ממש נבוכה מהנסיונות שלי לקבל ממנו תשומת לב. אני אוהבת אותו, אבל לא כבן זוג, רק כחבר. אני נהנית לדבר עימו לבלות עימו, אבל עדיין לא מצליחה להבין מדוע אני מתנהגת כך. עכשיו, אם הצלחתם לקרוא את כל האורך הזה, יש למי מכם עיצה? עזרה? תודה רבה

ערפל שלום את מתארת בעיקר את יחסיך עם החבר מהעבודה. כדרך אגב סיפרת שהוא הבוס של בעלך ושאת סידרת לו את העבודה. למעשה כשאני קורא את הודעתך, נראה כאילו המידע על בעלך כלל לא רלוונטי. עם זאת, אולי דווקא שם קצה החוט. מה קורה ביחסייך עם בעלך? אין ספק שהקשר הרומנטי שפיתחת קשור למה שקורה בבית, ובעיקר לאור המשולש שנוצר במקום העבודה. אם את מרגישה שאת מסתבכת, אולי כדאי לפנות לייעוץ. אין פה רק שאלה של נאמנות לבן הזוג. יש כאן שאלה לגבי עולמך הרגשי כיום ומה חסר לך. אולי את מתמקדת באשמה שאת חשה וכיצד את "מאבדת את הראש". אני פחות מוטרד מהחלקים ה"מוסריים" שאותם את מדגישה, זה אולי מכסה על ההתמודדות היותר מסובכת מה קורה באופן כללי בחייך וכיצד תוכל לפעול כדי לא לאבד דברים נוספים ומשמעותיים בדרך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, תודה על התשובה. אתה צודק. מערכת היחסים בינינו התחזקה ונהייתה אינטימית יותר, כאשר אני ובעלי חווינו בעיות במערכת היחסים והתרחקנו מאוד זה מזו. בתקופה האחרונה, אחרי שיחה קשה שהיתה לנו, היחסים השתפרו מאוד, ומאוד התקרבנו שוב. אפשר להגיד שחזרנו כמעט ליחסים הקרובים שהיו בינינו לפני ההתרחקות. שנינו גם יודעים מה היתה סיבת ההתרחקות, וכיצד אנחנו נמנעים ממצב כזה שוב. כשחזרנו ליחסים קרובים, התרחקתי מהבוס שלו. האמת היא שגם ציפיתי ממנו ליותר במערכת היחסים שלנו, וכשלא סיפק זאת כעסתי עליו, ולכן היה לי קל יותר להתרחק ממנו. כך זה היה עד שהוא בא וביקש לשוחח על ההתרחקות בינינו ומה קרה לנו. היום אני במערכת מאוד קרובה עם בעלי, אבל גם, במקביל, בקשר עם הבוס. עניין נוסף הוא שבעלי הוא החבר הראשון שלי, והקשר עם הבוס שלו מהווה מעין התנסות במערכת אינטימית נוספת, אחרת לחלוטין. כך שיש פה גם עניין מסויים של סקרנות (ולא לחינם אומרים שהסקרנות הרגה את החתול...). היתה לי אפשרות לסיים את הקשר עם הבוס, אבל לא עשיתי זאת, ובחרתי להמשיך את מערכת היחסים. האמת היא, שלא ברור לי למה. יש הרבה דברים שאני יכולה לשוחח עם הבוס עליהם, אבל לא עם בעלי, למרות שעכשיו אני מנסה יותר ויותר לשוחח עימו עליהם, ורואה שזה כן ניתן. כנראה שזה מה שהיה חסר לי במערכת עם בעלי - החופשיות לשוחח על הכל, וקבלת הרבה חום ומגע (וזה משהו שאני צריכה בכמויות, ואף פעם לא שובעת מזה (תוצאה של ילדות שבה חשתי בודדה בעולם)). הוא מצידו מנסה לספק את הצורך הזה, אבל כמו שאמרתי, זה לא תמיד מספיק.

מצאתי באינטרנט... ישאלה שולה: מטפלת ברפואה משלימה בעזרת רופאים שהגיעו מהחלל החיצון. נשמע מוזר? אולי אבל זו האמת. יש לי צוות של עשרה רופאים שהגיעו מפלנטות שונות מהקוסמוס,כל אחד מהם מןמחה למשהו כמו: רופא כימאי,גיקולוגית, פסיכולוגית, כלי דם ועצבים ואנדוקרינולוגיה וכ"ד. ניתן לראותם לכל בעלי יכולת וראיה על חושית טלפונים: 046953596 04695433 נידד 053750693 שולה מעבירה סדנאות וראיה על חושית ותיקשור. מיוחד מלמדת את השימוש במרכבה!!! הסדנאות מועברות באמצעות אנרגיות גבוהות אפילו מעל החוצנים -תום של פסגת האין סוף.

יש לי כבר חוצנית משלי בבית - צריך לפגוש את אחותי בשביל להבין.

משוגעת:)))) אני רואה שבכל זאת לא איבדת את חוש ההומור שלך:)))) @-------)---- איתן

אני ממליץ בכל פה על המרפאה אני בעצמי שלחתי את החוצנים לרפא אתכם - במיוחד את החוצן הגניקולוג. נ.ב. פורום בריאות הנפש או לא???

אלוהים יקר, איפה לעזאזל אתה נמצא? לא אכפת לך שהרב שך גוסס? וכמו שכבר ציינתי, יש לי כבר חוצנית פרטית.

הייי, מה שלומך? שלומי טוב משתפר, אז ככה אם ירצה השם ובעזרתו אני מתגייסת עוד חודש. ופתאום הפחד נהפך להיות חלק בלתי נפרד מימני, האמת שיש מימה להבין אותי הפחד לחזור אחרי 4 חודש של מנוחה לחזור לבדידות להרגשה שלא שייך לא רצוי וכו... הפחד הזה גורם לי להשתתק איתן, כול כך קשה לי להסביר את העובר אלייי כן אני באמת לבד ללא יחס מחברה. וכמו שפעם ציינת לשתף אנשים במקרים שלי..לפעמים אני מרגישה שזה לא מענין אותם ... וגם המון המון המון פעמים שאני יושבת על יד מישהיא יש שתיקה כזו מתמשכתתתת, ואז ההרגשה בטח היא ככה אליי כי אין לה כוח לשוחח איתי. תמיד אני רואה תשלילי אני לא מצליחה אחרת. איתןןן הפחדד הפחד הזה להיות בצבא לבד מנודה לא עם כולם....קשה יש לך טיפ מהנסיון שלך לתת לי?? ועוד דבר רשמת לי שאני צריכה להיות גאה ביופי המראה שלי, ותשובתיי היא הייתי מעדיפה להראות הפוך ,רע לי אם זה שבנות חושבות שאני סנובית בגלל זה ואז מתחילות אם היחס המגעיל שלהם כלפייי... הרבה פעמים אני מראה קשיחות סנובית סגורה, לא מתוך זה שאני יותר מהם, לא לא לא,להפך אני מפחדת מדחייה או מפגיעה כמו מה שהיה עד כה מהעבר. והם רואים אותי בעין אחרתתתת,בגלל זה היופי אני רואה כדבר מכשל אותי, לצעריייי אייתן מחכה לך ולתשובתך תודהההה גלית

חברתי היקרה:) אל תפחדי אני כאן אם תירצי או באי מייל [email protected] את פותחת דף חדש. שצריך ליהיות יותר טוב בשבילך. אל תצטערי על זה שאת יפה. יש אנשים שמקנאים. אבל אם את היית במקומן אולי גם את היית מקנא ביופי. לכל דבר בעולם יש יתרונות ויש חסרונות. ומה שיש לך תילמדי לקבל ולהעריך גם אם את חושבת שזה לא שווה. כי הכל שווה. צריך לקבל מה שיש ולנצל אותו לטובתך. כי כך נוצרת ואם זה תיחיי את סוף ימיך. השתיקה שאת מתארת. זה ממבוכה מהפחד שלך שמשתק אותך. את צריכה להרגע לנשום עמוק ואז להציג את עצמך ולשאול משהו או להגיד משהו כדי שהצד השני יגיב. לדוגמה אם את בבק"ום ובא לך לדבר אם מישהי. אז תישאלי מאיפה היא בארץ. איזה קורס היא אמורה לעשות וכד'. ותיראי לבד איך השיחה מתגלגלת. גם אני אם אני נמצא באיזה שהוא מקום ובא לי לדבר אם מישהי, אז לפי המקום ומה שקורה בשטח באותו זמן אז אני שואל ואומר משהו. ואז אני רואה או יותר נכון שומע איך הדברים מתגלגלים. ולפי זה אני מגיב. אם לדוגמה היא לא מתיחסת ומרימה את האף. אז הבנתי את הרמז ואני לא ממשיך לדבר איתה. אם היא מגיבה אז אני מתעניין או שואל יותר. הכל בהתאם לנסיבות. תבחני את עצמך כל הזמן. ותיראי מה קורה. ככל שתנסי יותר יהיה לך יותר קל. אנשים בד"כ לא מענין אותם לצערי לשמוע יותר מידי מאנשים אפילו אם הם שואלים מה נשמע? הם לא מתכונים לשמוע את סיפור חייך. אנשים שאת רוצה לשתף יותר זה אנשים שמוכנים להקשיב. וזה בעיקר חברים קרובים. שמתוקף תפקידם מקשיבים יותר. או אנשים שיש להם סבלנות. כמוני:)) (מצטער על הצניעות) או פסיכולוגים. אל תיתיאשי ואל תפחדי. את יכולה ליהיות חזקה. תתחילי לסמוך על עצמך. ולנסות שוב ושוב. אני מאחל לך בהצלחה ואני כאן או באימייל. ואני מאוד ישמח לשמוע או לשם דיוק לראות אותך כאן. והיום אני נורא נדיב:))) אז: @-------)------ בחברות איתן

מי רשאי לכנות את עצמו פסיכוטרפיסט. האם עובדת סוציאלית שלא עברה הכשרה בפסיכוטרפיה יכולה לכנות את עצמה כפסיכוטרפיסטית ולקבל פציינטים לטיפול בקליניקה פרטית.

מי שיכול להציג תעודה של מטפל בפסיכותרפיה.

הייייייייי, מה נשמע? אצלי משתפר, תראי זה נורא נכון מה שסיפרת לי להמשיך הלאה ,אבל הפחד מפעם רודף אחריי, תביני תמיד הייתי כאחת כזו בודדה מנודה וכו... לכן קשה לי מאוד קשה לי להבין שמישהו יוכל לאהוב אותי או להיות חבר אמיתי. כן אני מרגישה בימים אלה נורא רע. והגיוס מתקרב,קורה לי המון פעמים:מהפחד, ומהטראומות אני נורא מפחדת .שזה שוב יקרה אז אני מתגוננת על עצמי בכך שאני משדרת קשיחות, סנוביות ויותר מכול אני לא רוצה להכירם שלאא אחריי זה יפגעו ביי כמו כולם. ואז מה שקורה פה התנהגות כמו שתיארתי מרתיאה אנשים ואנשים מתרחקים אני מודעת לבעייתי שגורמת ניתוק מחברים. אחת, מה לעשות אייך בצבא יוכל לשנות התנהגות שכזו.... אני מפחדת לתת להכיר אותי שאני לא הפגע ובכלל יותר גרוע אני אפילו לא מתקרבת לאנשים מפחד מפגיעה דחייה, משהו שהיה לפני שלוש שנים מאז עברתי בית ספר ובכלל בכלל לא קישרתי אם הילדים הייתי במעגל סגור סביב עצמי... אז זה לא בדיוק נחשב כי לא נתתי הזדמנות לעצמי???נכון??? אך עם הכול עדיין הפחד להיות לבד הריי תמיד הייתי ככה אחת שהיה לך יום מקסים שבמלאו אוהבת נטעעעע

לנזבורה כתב/ה: > > הייייייייי, מה נשמע? > אצלי משתפר, תראי זה נורא נכון מה שסיפרת לי להמשיך הלאה ,אבל > הפחד מפעם רודף אחריי, תביני תמיד הייתי כאחת כזו בודדה מנודה > וכו... > לכן קשה לי מאוד קשה לי להבין שמישהו יוכל לאהוב אותי או להיות > חבר אמיתי. כן אני מרגישה בימים אלה נורא רע. > והגיוס מתקרב,קורה לי המון פעמים:מהפחד, ומהטראומות אני נורא > מפחדת .שזה שוב יקרה > אז אני מתגוננת על עצמי בכך שאני משדרת קשיחות, סנוביות ויותר > מכול אני לא רוצה להכירם שלאא אחריי זה יפגעו ביי כמו כולם. > ואז מה שקורה פה התנהגות כמו שתיארתי מרתיאה אנשים ואנשים מתרחקים > אני מודעת לבעייתי שגורמת ניתוק מחברים. > אחת, מה לעשות אייך בצבא יוכל לשנות התנהגות שכזו.... > אני מפחדת לתת להכיר אותי שאני לא הפגע ובכלל יותר גרוע אני אפילו > לא מתקרבת לאנשים מפחד מפגיעה דחייה, משהו שהיה לפני שלוש שנים > מאז עברתי בית ספר ובכלל בכלל לא קישרתי אם הילדים הייתי במעגל > סגור סביב עצמי... אז זה לא בדיוק נחשב כי לא נתתי הזדמנות > לעצמי???נכון??? > אך עם הכול עדיין הפחד להיות לבד הריי תמיד הייתי ככה > אחת שהיה לך יום מקסים שבמלאו אוהבת נטעעעע

היי נטעלוש! אני חושבת שמבלי לשים לב, כבר נתת בעצמך תשובה - לפחות חלקית - לשאלה שלך איך להתקרב לאנשים. את כבר יודעת בעצמך מה לא צריך לעשות, מה מרחיק ומרתיע אנשים - דהיינו התנהגות שמתפרשת כקשיחות וסנוביות. אז הנה, המפתח בידייך: תנסי לא לשחק אותה קשוחה - ואני יודעת שזה לא קל אחרי שהתרגלת להתנהג כך במשך תקופה ארוכה. אבל תנסי - ותראי שזה עושה את שלו! ואם כבר מדברים - אז אין לך מושג כמה שאת כל פעם יותר ויותר מזכירה לי את עצמי, לפעמים נדמה לי ממש שאת הראי שלי! גם לי היתה תקופה שהייתי סגורה כמו כספת ונראיתי קשוחה וממש אנטיפתית. ואני חושבת שבסך הכל זוהי תגובה טבעית ביותר לטראומה . אבל לאט לאט החומות נפלו - אולי זה הזמן, ואולי זה הטיפול - ופתאום אני מוצאת את עצמי פתוחה, מדברת על הרגשות שלי (כמובן, לא עם כל אחד ולא על כל דבר - אבל כאן אני סומכת על השכל הישר שלך שתדעי לסנן!) - וראה זה פלא - שום דבר לא קורה! אבל העיקר - במקום עבודתי פגשתי לפני כ-15 שנה בחור, שכל הזמן היה קורא לי "הקשוחה", וממש חשש מפני. היום הוא אחד מידידי הטובים והאמיתיים ביותר, קורא לי "נשמה", מספר לי הכל על עצמו, לפעמים אפילו פרטים אינטימיים, וגם אני מאוד גלויה ופתוחה איתו. ומעל לכל - הוא התגלה כחבר אמיתי שנותן כתף בשעת צרה! יותר מזה אני לא יכולה לפרט כי אני לא רוצה לחשוף את זהותו. בכל אופן אני חושבת שהמסר שלי ברור: אנשים בהחלט משתנים, מערכות יחסים משתנות, וחברויות באמת מופלאות יכולות לצמוח מהמקום הכי לא צפוי שיש! ואם זה קרה לי - אין סיבה שזה לא יוכל לקרות גם לך! כל טוב ואל יאוש - מחזקת אותך כל הזמן! נזבורה

היכן ניתן לקבל מידע בנוגע לטיפול קוגנטיבי? וחשוב יותר - מטפלים בשיטה זו? אם אני רוצה מטפל בשיטה מסויימת (התנהגותית למשל) - היכן אוכל לאתר אותו???

שני שלום אני מתמחה בטיפול קוגניטיבי כך שאוכל לנסות ולענות על שאלותיך. נסי לכתוב במה מדובר ובאיזה שיטה את מעוניינת. אוכל להפנות אותך במידה ואני מכיר מטפלים באזור מגוריך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב. שאלתי אותך שאלות נוספות במקום בו שאלת. אשמח לקבל תשובות. תודה. רוית.

יש לי ילדה קטנה (בת שנתיים) שטרם נגמלה בעצמה התחלנו לה את הגמילה בעצמנו (ההורים) האם זה נורא בשבילה? או להמתין לה שתתבגר עוד? מחכה לתשובה תודה

לאורלי שלום רב. בגיל שנתיים עדיין קצת מוקדם לדעתי ליזום גמילה. בדרך כלל בסביבות הגיל הזב (+-) ועד לגיל 3 הצורך וההבשלה הינם מצד הילדים. גמילה מוקדמת מידי עשויה לעורר קשיים- אותם ניתן למנוע ע"י הקשבה למוכנות הילד. מדוע התחלתם גמילה? האם הילדה הראתה רצון לכך? באיזה שלב אתם? תודה. רוית.

רוית שלום בתי כבר לא רוצה את הטיטול אחרת לא היינו מתחילים את הגמילה הנ"ל וכשהיא עושה את צרכיה היא מיד אח"כ מורידה את הטיטול אנחנו כרגע בשלב שהיא התחילה להרגיש את הצרכים לפני שהיא צריכה לעשות אך משום מה היא עושה בתחתונים או לעיתים נדירות היא יושבת על סיר. אבל מודיעה שהיא עשתה על-מנת שנחליף לה אודה לך על הצגת שיטה אחרת תודה אורלי נ.ב האם שמעת על מקרה של ילד/ה שחש נמלים בגופו?? אודה לך על תשובה מהירה

לאורלי שלום. אין לי "שיטה" לגמילה. הדבר משתנה מילד לילד. לפי דברייך נשמע כי ביתך בדרך הנכונה. נדרשת סבלנות לתהליך. יש ילדים העושים זאת מהר ויש איטיים יותר. מה שחשוב זה לזרום איתה מבלי לכעוס ולהבין כי זהו תהליך לא פשוט וקל כמו שנדמה. הפיכתו לטראומטי עשויה להיות בעלת השלכות רבות. חזקו אותה על כל הצלחה וסיפגו את האכזבות מבלי ליחס לכך כשלון שלה או שלכם. לגבי הנימול שאת מתארת- חסרים יותר פרטים. מה שהייתי מציעה זה להתייעץ עם נאורולוג ילדים. בברכה ובהצלחה. רוית.

בוקר טוב. עניתי על שאלותיך. אשמח לענות על שאלות נוספות במידת הצצורך. בברכה. רוית.

הי רוית, שמחה שחזרת. היה פשוט תענוג לקרוא את תגובתך. נתת לי הרבה חומר למחשבה. אכן, פרידות הוא נושא גדול ומורכב עבורי. יש גבול כנראה למודעות העצמית...לא חשבתי על מה שאני מביאה מתוך חוויותיי שלי לפרידה מבני וליחסיי עימו בכלל. באמת חלפה תקופה מאז שכתבתי אבל עדיין נותרו דילמות... כנראה שיישארו תמיד. את המטפלת עזבנו כשבוע לאחר מכן- היא צלצלה מיוזמתה שנבוא לקחת אותו לאחר שעה של צרחות נון-סטופ - ובזה למעשה תם הקשר. זה היה סביב גיל ארבעה חודשים של בני. אני לא יודעת אם בגלל זה או שסתם עברנו חודש קשה אך עד גיל חמישה חודשים - היו התקפי בכי בלתי מוסברים שלשמחתי קצת עברו. ומאז ועד היום - תמלא לו חצי שנה בשבוע הבא - הלילות פשוט סיוטיים (יקיצות תכופות - הלילה לדוגמא הוא התעורר כל שעה - 'על השעון'). שאלתי היא האם אלו גילאים 'מועדים לפורענות'? את סגורה על העניין של סבירות נמוכה לטראומה?! מאז בהרבה מצבים הוא נרגע רק אצלי (אפילו לא אצל האבא המקסים שלו) והתקפי הבכי המפורסמים מהמטפלת חוזרים גם אצל הסבים והסבתות כשאני לא בסביבה. לקחתי החלטה - החלטתי לא להגדיל את היקף המשרה, כך שאני יוצאת רק פעם אחת בשבוע לעבודה ואז הוא נשאר עם אבא וקצת עם סבתא. האם אני עושה לו טוב בכך שהוא כל הזמן עם אמא או שמא המעבר אח"כ לכל דמות מטפלת אחרת (ולא חשוב באיזו מסגרת) תהיה קשה עוד יותר? יצא קצת ארוך...אני מוכרחה לציין שחיכיתי לשובך. תודה מקרב לב. .

למיקי שלום. תודה על המחמאות. לגבי הקשר עם תינוקך- אני לא יכולה בוודאת לשלול טראומה. כנראה שאתם עברתם טראומה מעצם אי ההצלחה עם המטפלת- וזה קורה להרבה הורים. אחר כך נוצר מן מעגל סגור של חרדה- חוסר אמון- הגנת יתר. גם זה עשוי ליפול על מלכודות קודמות ועתיקות ימים- שרובנו איננו מודעים אליהן. אולי שווה לשקול טיפול על מנת לגרש את רוחות הרפאים מחדר הילדים? (זה לא ביטוי שלי- כי אם של מטפלת שאני מאוד אוהבת את גישתה...) מה דעתך? ביי. רוית.

לילה טוב לכולכם, קראתי את כל ההודעות שהשארתם לי... מצאתי את עצמי במצב שהכי חששתי ממנו - חסרת יכולת להגיב! עד עכשיו היו לי המילים, ועכשיו? נשארו רק המעשים. אני לא רואה את עצמי מתאבדת הלילה, אבל חוץ מזה, אני עושה כל מה שאפשר... אז לא התעלמתי ממה שכתבתם. אני לא מנסה להתכחש לאמיתות של רותי, או לחיוכים של איתן, או להתעניינות האמיתית של noname וליהי... פשוט אין לי מילים. אני צריכה למצוא ולארגן אותן מחדש. זה לא אומר שלא אהיה פה בכלל, פשוט יותר כצופה מאשר משתתפת... ואולי זה יעבור מחר, ואולי זה ימשך זמן מה. קטונתי מלדעת. אז שוב לילה טוב, HERA.

הרה יקרה, אני לא יודעת מה עובר עלייך, את קצת מסתגרת בתוך עצמך, שוב, זה לגיטימי. אני שולחת לך הרבה חום וקצת כוח מהקצת כוח שיש בי, שיהיה לך לילה טוב ויום קל מחר, :-) ליהי.

מאוהב בך נואשות.

HERA, סליחה, יש לי הרגשה שזאת קצת אשמתי, אולי נגעתי בדברים שלא הייתי צריכה לגעת, כתבתי אותם מהמקום שלי, בשבילך אבל גם בשבילי. מצטערת. מקווה שאני אמשיך לראות אותך פה, מבטיחה לא להתערב יותר. רות

שלא תעיזי לחשוב שיש לך אשמה במשהו ממה שקורה עכשיו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

רותי, את עדיין כאן?

בוקר טוב לך אל תרגישי לחוצה ואם לחצנו אני מתנצלת בשם כולם. קחי לך את הזמן, ואני מקווה שתחזרי. בינתיים אני מקווה שהיום יעבור בסדר, אני.

עדייו כאן. לא עשיתם שום דבר לא בסדר. באמת שלא.

:)))) אנחנו רוצים שתחזרי. אנחנו רוצים אותך כאן איתנו. גם אם זה בתור צופה. אני אמשיך לטעת עצים. ואני אחכה לתשובה ממך. לחיוך שלך:)))) אני ראיתי שרות מתנצלת. ואין לה סיבה. כי כולם כאן רוצים לעזור לך. וגם אם לא, את בחורה חמודה מצחיקה ומוכשרת. ואי אפשר להתעלם ממך. את צריכה זמן תיקחי כמה זמן שאת צריכה. אנחנו כאן. אנחנו מקוים שתחזרי מהר:)) @-----)--- איתן

אם הייתי יודעת לבכות, הייתי עושה את זה עכשיו... אני ממשיכה לעקוב אחרי מה שקורה פה... עוד לא נעלמתי לחלוטין (חבל, לא?)

נוניים יקירתי:) קודם כל תיראי את תשובתי אליך בדף 453. דבר שני תסבירי לי אם את יכולה.למה או מאיפה כל העצבות שבך? למה או האם יש סיבה לזה שאת קוראת לעצמך נוניים ולא בשם אנונימי אחר? והאם אני יכול לשמח אותך איך שהוא?:))) אולי פרח @----)---- או משהו טעים @ (שטרודל (תפוחים או שוקולד)) או אולי קפה או שוקו??:)) אני אשמח מאוד לראות אותך מחייכת :)))))) ככה. איתן

גם אני רוצה פרח :-)), שיהיה לך יום טוב. רות.

רות:) מה את עושה בשעות כאלו מוקדמות? תלכי לישון:))) אני לא אקפח אותך:))) אפילו תקבלי שני פרחים על התשובות היפות שלך:)) למרות שמגיע לך הרבה יותר:))) @-------)---- @---->--- @------)---- איתן:)))

הנה פרחים ליום חמישי:))) @-------)---- @---------)---- @--------)---- יום מצוין לך:)) איתן

בוקר טוב תודה על הפרח דווקא "עצבות"? מכל התחושות שקיימות אצלי דווקא זו אחת שלא כל כך נמצאת שם. עצבות זו תחושה מובנת, מורגשת שמראה על בגרות נפשית ובשלות רגשית. לדעתי, בסופו של דבר היא אמורה להחליף תחושות כמו כעס או חרדה וללוות לכל החיים כשהיא נוגעת רק לעיתים-כאב שהתבגר. קפה נשמע מצויין אבל אני בטוחה שאני מכינה יותר טעים:-) בוקר, אני.

בוקר מצוין:) א. מה רע בכעס וחרדה? אלו תחושות טיבעיות. העצבות מקומה במקום מונח. העיניין הוא שצריך להכניס פרופורציות לדברים. ב. לא ענית לי על השאלה השניה בקשר לשמך. ואני לא אתן לך להתחמק:))) ואני עקשן:) ג. אני שמח לראות שאת גם מחייכת. ד. קשה להודות:))) אבל בקשר לקפה כנראה שאת צודקת. כי אני בד"כ שותה או מיים או שוקו. ככה שקפה זה לא הצד החזק שלי:))) וחץ מיזה קשה לצייר כאן כוס קפה:) אז תיצתרכי להסתפק בפרח:)))) @--------)---- איתן

הנה פרחים ליום חמישי:)) בכל זאת אני מתעקש לדעת את שמך לפחות:))) אם בא לך ליהיות דיסקרטית אז תישלחי לי לאי מייל. [email protected] נשבע לא לגלות בשום תנאי. אפילו אם יענו אותי:))) @-------)--- @--------)----- @-------)---- איתן

שלום! בעלי נוהג במוכנית למעלה מ-15 שנה ללא . ונהיגתו נחשבת לנהיגה טובה ללא עברות וכד' אך בשנים האחרונות פתאום באמצע נסיעה במיוד בכבישים שהוא לא מכיר ו /או בשעות החשכה הוא נתקף בפחדים סיעה קרה בכפות הידים. המכוניות שנוסעות מולו בנתיב השני הוא רואה אותם כאילו הן נוסעות מולו ומתנגשות בו. וכן הוא נתקף בחרדה קשה עד מצב של עצירה ואי יכולת נהיגה. שאלי היא ה אם נתקלתם בסוג של חרדות והתקפים כאלו ומה הטיפול תודה תודה רבה אני ממש צריכה יעוץ ובנושא זה....

אירית שלום מה שאת מתארת מדאיג מאחר והתקף החרדה באופן האמור עלול לגרום לתאונה. אני ממליץ להפנות את בעלך לייעוץ פסיכולוגי כדי לבדוק במה מדובר וכיצד ניתן לטפל בבעיה. בעיקרון יש שיטות שונות לטיפול בחרדה, והנושא עולה פעמים רבות בפורום. אני מצרף תקציר שלי בנושא: ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים לא מודעים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים: יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. בברכה ד"ר אורן קפלן

כמו כן רצוי תחילה לשלול בעיה גופנית כמו בלוטת התריס וכו פני לרופא המישפחה ובקשי סדרת בדיקות דם

הי דפנה, אני לא יכולה לכתוב יותר מדי, כרגע, אבל אני מקווה שתקראי שוב את הדברים שכתבתי לך, ושתצליחי לישם דברים חיוביים. אמרתי לך שגם אני עברתי את מה שאת עוברת, ועכשיו הכל בסדר. אז את צריכה להנות ממה שיש בך ובחיים, העולם כל כך יפה, הייתי בהודו,אפריקה, תאילנד ועוד מדינות שכל כך נהניתי, וחוויתי חוויות נפלאות, אז מספיק עם הרחמים העצמיים. תתחילי לחשוב קצת יותר חיובי, תצאי לרחוב עם חיוך על הפנים, ותראי שהכל יהיה בסדר.כמו שאומרים: תחייכי אל העולם והעולם יחייך אליך. אופטימיות זאת המילה. לילה טוב וחלומות פז, יולי

יוליי כן צודקת, לחייך זו המילה מה לעשות שזה עוצר אותך מבפנים. יוליי קשה לי יש לי תראומות מדחייה מה לדעתך פתאום הסתדרו דברים בצבא פתאום, הריי אם תמיד הייתי כזו מה פתאום שלא בצבא. יולי קשה לי להיות לבד יום יום דקה דקה אני רק בת 18 וחצי ומרגישה חנוקה עצורה ללא חיים ללא חויות ללא חברות.... יוליי לפי דעתך יכול להיות שינוי בצבא? אייך את התגברת על הכול בצבא, והאם יש לך עצה בשבילי אייך להתנתק ממה שעברתי בבתי הספר ובכלללל יולי חייבת עזרה אני חודש לפני גיוס. תודה ולילה טוף מימני בהרבה אהבה דפנה יולי עברת את אותם תופעות כמוני שגם את היית ללא אפילו חברה אחת? וכן גם אצלי המון פעמים מתרחקים מימני בנות כאילו אני מחשפחה ולא יודעת מימה זה בטח מההתנהגות שאני משדרת קרירות סנובית סגורה כול זה מתוך פחד מהעבר שיכירו אותי ויזרקו האם יכול להיות שהשתנתי במשך 3 שני???????? יולי תודדה מחכה לךךךך

שלום, אני חושבת שאתה יותר מדי מפנה אנשים לטיפול, ולא מנסה לעזור דרך הפורום הזה, שהרי אם חלקנו לא הולכים לטיפול, ולכן גם ממשתתפים בפורומים שכאלה, כדי לקבל עזרה ראשונה, או הכוון , ומה שאתה , (ולפעמים אתם) עושים זה לשלוח לטיפול. חבל, כיוון שיש אנשים שאפשר לעזור להם גם דרך פורום זה, ולא בכך שתשלחו לטיפול או שתכתבו: "רע, רע מאוד" על מקרים של אנשים. לתשומת ליבכם. מאחת שאיכפת לה

מירית שלום אני חולק עלייך איני יודע בדיוק לאיזו עזרה את מצפה דרך הפורום אבל אני לא יודע כיצד לעזור דרך הפורום זה נראה לי שטחי, לא רציני ולא אחראי בודאי לא במקרה שציטטת את תגובתי אליו בברכה עמי

ד"ר אבני שלום, מאז 1988 אני בטיפול תרופתי עם הפסקות גדולות של נורטילין וליתיום (50 מיליגרם). אחרי שתי לידות סבלתי מדיכאון לאחר כל לידה שנפסק אחר חדשיים. כעת אני לוקחת רק ליתיום. הרופא המטפל בי ממליץ לא להפסיק אך אני חשה שאני יכולה ללא הכדור. עלי לציין כי אין לי תסמיני מניה-דיפרסיה וכי רוב הדכאונות לא היו חמורים. האם אפשר לשקול להפסיק? בתודה טל

טל שלום תמיד אפשר לשקול להפסיק זו לדעתי החלטה כבדה. החלטה כזו נושאת סכון גבוה לחזרה של מניה (היתה? ) או דכאון אפילו תוך מספר חודשים סכון נוסף (נדיר) הוא שבנסיון חזרה לתרופה תפסיק להועיל איני יודע מספיק את ההסטוריה שלך כדי לקבוע עד כמה הסכון משמעותי או עד כמה נעזרת בתרופה לכן - המלצתי - אם אינך מסתפקת בעצת רופאך - המלצתי פני לחוות דעת שניה. בהצלחה עמי

איך מתמודדים עם פגיעה באהבה? איך מבהירים לבן/בת הזוג כשכועסים נורא?איך יוצרים מחויבות?איך מגיעים לאיזון?

שלום רב, השאלות מצויינות, והרבה ספרים נכתבו על כל אחד מהסעיפים ששאלת עליהם. אבל, במסגרת הזו ניתן להשיב משהו ספציפי על שאלה ספציפית, שמלווה בתאור קצר של ההתרחשות. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שלום לד"ר אברהם ותודה על תגובתך. מדובר בקשר צעיר יחסית של שני אנשים בשנות הארבעים לחייהם, שניהם בתהליך היפרדות מפרק א'. הקשר שנמשך מספר חודשים לא הצליח להתייצב, נע בין רגשות סוערים לכעסים כאלה ואחרים, נותק וחודש מספר פעמים. ניראה כאילו משהו לא זורם אך המשיכה עוצמתית והדדית. דומה,שדרושה לקשר בגרות ושעדיין לא נקבעו "הכללים" שישביעו את רצון שני הצדדים. למשל, התמודדות עם הכעסים, למשל, יצירת מחויבות ברורה ןמוגדרת. אשמח אם תיתן את דעתך ו/או תמליץ על אחד הספרים שציינת. בברכה ובתודה, נועה

בני בן ה- 14 נוהג לאחוז חוט מול עיניו ולמולל אותו במהירות כבר כמה שנים. יכול לשקוע בזה למשך שעות תוך כדי האזנה למוסיקה או סתם כך. מדובר בילד עם בעיות תקשורת על רקע לידה מוקדמת וטראומטית. לאורך כל השנים אפינה אותו בעיה של חזרה על פעולות: משפטים, מילים, סיפורים וכדו'. לאחרונה סיפר לי שבכל פעולת סגירה (דלת, למשל, או כיבוי מערכת) הוא חוזר על הפעולה פעמיים שלוש ומשתדל להתגבר על כך. האם הדבר מצריך טיפול או מעיד על דרך להפגין קושי?

לג'ו שלום. האם בנך לומד במסגרת רגילה? האם הוא נמצא בטיפול כלשהו? מהי האבחנה המדוייקת של בעיות התקשורת? האם בזמן האחרון קרה משהו חריג ולסיום- האם שמת לב לשינויים בהתנהגותו ובמצב רוחו בתקופה האחרונה? תודה. רוית.

שלום ותודה לרוית, הילד לומד במסגרת רגילה ובגלל מצוקת עובר קשה הוחלט לילדו בשבוע 33 להריון. בערך בגיל שנתיים התחיל לקבל טיפול אצל קלינאית תקשורת כיוון שאוצר המילים היה דל. במהלך הטפול, ובערך בגיל 3 התחיל לגמגם. הגמגום לובש ופושט צורות שונות, לעיתים מחמיר ולעיתים כמעט נעלם. לפני כשנה החמיר מאוד עד כדי הוצאת הלשון ואימוץ כל אברי הגוף. פניתי למחלקה הנוירולגית אך לאורך כל הדרך האיבחונים או הדיאגנוזות לא עמדו במבחן המציאות כיוון שהילד מוכיח עמידות ובגרות בתחומים רבים, לעיתים מעל הממוצע.(לדוגמא:בגיל 20 חודשים כבר קרא משפטים מעל כרטיסיות שהכנתי לו). לשאלתך האם קרה משהו מיוחד באחרונה: מזה כשלוש שנים אנו, הוריו, בתהליך פרידה והילד חווה "נפילות"קשות של אביו ולצערי נאלץ לתמוך בו. ברצוני לציין כי לאורך השנים הילד קיבל טיפולים רבים ומגוונים, החל בריפוי בעסוק, פיזיוטרפיה, ריפוי בדיבור, פסיכותראפיה ועוד. הגעתי למסקנה שכל טיפול נוסף רק מגביר בו את תחושת התסכול וכי נחוצה לו עזרה מעשית שהוא גם מבקש אותה: סיוע בהכנת שעורי בית וקשר טוב עם דמות בוגרת, מעין אח בוגר, שעימו הוא יכול לשוחח (מעדיף בדרך כלל קשר עם בוגרים ממנו ומפתח עימם קשר טוב). לצערי, לא הסתייע בידי עד כה למצוא לו דמות כזו ואשמח אם תוכלי לסייע. רוב תודות. גו'

שלום דר'/ עו"ס..... שאלתי (דחוף!!) בתחום הילדים: בנותי בנות ה-8 משחקות לעיתים עם חבר (בן ה-7 ) במשחקים עם "משמעות מינית" כמו למשל - הם גוזרים תמונות של בחורות מעיתונים יחד, עושים חושך בחדר ושוכבים אחד על השני , מתאמנים בנשיקות על בובות...וכד'... אין ממש מגע פיסי , נגיעות או הורדת בגדים. למיטב ידיעתי וזכרוני מחומר שקראתי בנושא הבנתי כי משחקים מסוג זה כל עוד נעשים בין בני אותו גיל הם חלק מההתפתחות וההתנסות של הילדים וענין טבעי ובכל זאת.... - רצינו לדעת האם זה "בסדר", האם צריך להעיר להם להפסיק את המשחקים האלה ואם כן - מה בדיוק להגיד. נודה מאוד על תשובה מהירה, אם הבנות ואם הבן....

לעירית בוקר טוב. בגיל בו מצויים הילדים- הם בדרך כלל מאוד עסוקים במין על הבטיו השונים. לרוב זה מביך אותם- אך גם מאוד מושך אותם. לא הייתי מפסיקה את המשחק שלהם, אבל הייתי מסבירה להם בהזדמנות אחרת כי מין זה משהו שקשור לאהבה, שעושים אותו בפרטיות עם מי שאוהבים. הייתי מנסה לעשות זאת מבלי לתת להם את ההרגשה שהם עושים משהו רע. הרבה פעמים אנחנו "נבהלים" מן המגע עם תכנים כאלה אצל ילדינו. לרוב זה קשור לאופן בו גדלנו- ובו לא דיברו עם מין, ואם דיברו זה היה מעורפל, שלילי ושמקומו לא יוכר בביתנו. לכך ישנן השלכות רבות- אך מה שחשוב בעיני הוא כן לאפשר דיבור על כך, ומתוך האמון שיש ניתן גם למשחקי המין להגדיר גבולות. אני מקווה שעזרתי. בברכה. רוית.

שלום רוית. קודם כלל, תודה רבה על התשובה המהירה. עוד כמה הבהרות.... 1.האם כדאי ליזום שיחה בנושא או לחכות שזה יבוא מהן ? (מידי פעם הן מעלות שאלות שקשורות בסקס אך בעיקר בענין של הריון ולידה ופחות בהקשר של סקס ואהבה). 2. באותה שיחה האם לקשור את זה למשחקים עם החבר או לדבר באופן כללי ולתת להן לעשות את ההקשר והחיבור בין הדברים (בתקוה שאכן יעשו את זה..)? 3. נדמה לי שיש פה איזה סתירה מבלבלת שגם אנחנו גדלנו עליה - כיון שמצד אחד אנחנו כהורים לאור החינוך שיש היום בנושא המין מנסים להעביר לילדים מסר שמין זה דבר טוב ונכון אין בושה בלדבר ובלשאול.. ו אוננות מותרת - אבל !! בפרטיות. האם את יכולה לעשות אצלנו קצת סדר בנושא הזה, המסרים והגבולות שמעבירים לילדים.... שוב תודה, עירית

אני ,בן 40, ומאז שאבי נפטר מדום לב סובל מפחד מתמיד שהנה זה קורה גם לי. אבי נפטר בגיל 61 ולא היה חולה לב. אין במשפחתי חולי לב. עבודתי דורשת ממני שעות פעילות רבות ולחוצות. הפחד הזה טורד את מנוחתי ופוגע בחיי. האם השיטה יכולה לעזור לי? אם כן, כיצד ניתן להגיע לטיפול, ומה העלויות הכרוכות.

שלום רב, לאנשים שמאופיינים ככאלו שנוטים להיות עמוסים בעבודה מלחיצה, מהירי תגובה, וכו' - ניתן הכינוי "טיפוס A ", אשר מהווה סימן לכך שהם נתונים בסיכון ייתר לארועי לב, לחץ דם, ושאר מרעין בישין. שינוי אורח חיים, וסיגול דרכי התמודדות עם מטלות, קונפליקטים, וסגנון תקשורת בינאישית - הם ה"תרופות". פנה למייל האישי, בציון מיקומך בארץ, אם תרצה הכוונה להמשך טיפול בעניינך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שלום אני גורס גישה אחרת לטעמי - ניתן הלתמודד עם השאלה דרך טפול בו יבוררו קשייך להתמודד עם מות אביך יתכן אפילו טפול קצר מועד (12-20 פגישות ) בברכה עמי

הייי תודה רבה על מכבבך, באמת!תמיד זה מהלבב כוונתך רואים את ההשקעה באמת לך תודה! תראה נכון רשמת לי בשביל לעזור לי קשה לדעת לפי המחשב אייך בדיוק. להזכירך בעייתי היא הבעייה החברתית התראומות מהעבר, וכוו אני לפני גיוס!!!!!!!!!! מצאתי מה בעייתי מימה שנתת לי חומר למחשבה בכך שאמרת, שאני ינסה לשנות דברים מימה שהבנתי על עצמי מהפגישות אצל הפסיכולוגים, כן הרבה פעמים הייתי אומרת לפסיכולוגית, שאני משדרת לאנשים אל תיצרו איתי קשר אני איתכם לא ....או סגורה סנובית לא פתוחה ...תמיד תשובתה הייתה אז אייך את רוצה שיתקרבו אלייך??? ונכון הגעתי למסכנה לפני ואחריי שהתנהגותיי היא המקור הגדול לבעייה ,אבל זה מושך את הפחד מהיסודי או מהחטיבה שהיו מכירים אותי ודוחיים אותי, אבל אנשים ואני משתנים באופי. אז זה מוביל את זה, אני מתנהגת ככה בגלל שאני מפחדת מאזזז שהיו מכירים אותי וזןרכים. כמה שהיום אני חושבת שיש לי אופי טוב ההתנהגות שלי אני לא מצליחה לשנות אותה אני המון פעמים קשוחה מראה סנובית לא מעונינת שהגשו אליי...(ובעצם אני נורא רוצה) מבין....כול כך קשה לי אנה אורן אני חודש ו5 ימים בול לפני הגיוס תעזור לי אייך לנסות ולשנות את התנהגותי... וסתם שאלה אתה חושב שאם תמיד הייתי כזו לבד בודדה מנודה ו..... יש סיכוי לשינוי בצבא???אני רוצה לציין שביתי ספר עברתי אבל תמיד עברו איתי ילד או ילדה שהכירו אותי או שהיו ילדים שידעו מי הייתי ואייך היו מתיחסים אליי בשכונה בבית ספר, אז הסטיגמות רדפו אחריי יש קשר???????? תודדדה מחכהההההההה לתשובתךךךךךךךךךךך

גלית שלום הצבא הוא צומת משמעותי לכל מתגייס ובהחלט הזדמנות לעשות שינויים בהרגלים שאת רוצה לשנות. צריך להסתכל על האפשרות הזו כדבר חיובי, אולם ברור שיש גם חששות. מאחר ויש לך רק חודש אחד לפני הגיוס אולי כדאי בכל זאת לנסות ולעשות מספר פגישות עם הפסיכולוג שפגשת וכבר מכיר אותך כדי לסיים את התהליך. מובן שבכמה שורות פה בפורום אינני מתיימר למצוא את נוסחת הקסם שתעזור לך. במידה והפניה איננה אפשרית נסי לשבת עם עצמך ולנסח לעצמך תרחישים שונים שיקרו במהלך הגיוס ובעיקר בטירונות, וכיצד את מתמודדת איתם. חשוב שתוכלי להתייעץ עם אנשים קרובים, בני משפחה או חברים, ובמיוחד אנשים שכבר עברו את התהליך הזה. בכל מקרה שיהיה לך גיוס מוצלח. בברכה ד"ר אורן קפלן

היייייייייייי מה שלומך היום? אצלי משתפר, את יודעת תמיד אני מרגישה שאני היחידה שלבד שאין לה אף אחד, אחת. תמיד אני מרגישה שכמוני אין ואני מגדירה את עצמי כמין מוזרה. לבדכ ככזו... אחת לפי דעתך יש סיכוי לשינוי?אייך הריי תמיד תמיד תתתתתמיד הייתי כזו. פתאום דברים היו אחרת? את היית בבסיס סגור נכון? ותמיד יש את כול הסוגים של האנשים, אייך מתחילים כשמגיעים לבסיס לתפקד זה נורא מפחיד לא מכירים וכולם כבר מגובשים ומכירים אייך נכנסים אלייהם? וכן כן, זה ישמע לך שטוטיי אבל לצערייי אני מרגישה רע אם המראה לצעריי יש לי גם חזה ענקקקקקקקקקק דבר שמאוד מפריע לי. הרבה בנות לא מתקרבות אליי כי:אני מטבעי מהטראומות של העבר ,נסגרת בתוכי לא פתוחה איתם משדרת אלייהם אל תתקרבו אליי אני אלייכם לא והם מבחינתם חושבים שזה בגלל היופי ואז מגיעות הרחילות המעצבנת הזו המעפנה מי היא חושבת שהיא ואז מתחילות לרדת אליי בקוללל... מבינה.. עד כמה הבעייה היא קשה בגלל זההה ... אחת את יחידה במינה שמבינה אותי עד כהה עזרי לי תני לי את הצעתך ומנסיונך.... האם היית פעם כמוני לבד לבד לבד בלי שום אחת????? האם צבא זה בהחלט שונה מתיכון יש כאלה מקרים שיש בצבא אנשים ששונאים???????? אוהבבבבת המון נטעעעעעעעע

היי נטעלי! לא, דווקא לא הייתי בבסיס סגור - הייתי מה שקוראים היום קל"בניקית (=קרוב לבית). אבל זה לא מנע ממני ליהנות בסך הכל (ואפילו הכרתי שם את החבר הראשון שלי), "להשתפשף" לקראת החיים האזרחיים, לפגוש כל מיני אנשים שונים ומשונים, לפעמים גם להלחם על זכויותי - ולנצח!!! בצבא, כמו בתיכון וכמו בחיים האזרחיים, יש כל מיני טיפוסים - אנשים-הם-אנשים-הם-אנשים בכל מקום ובכל מסגרת, על כל הטוב והרע שבהם. ובקשר לשאלה שלך אם גם אני הרגשתי שאין לי אף אחד - אז התשובה שלי היא - אוהו, כמה שזה מוכר לי! עד היום לפעמים תוקפת אותי לפעמים ההרגשה הזאת - שאף אחד לא מסוגל להבין אותי, שאני שונה, "עם זנב וקרניים". אבל את יודעת מה? גליתי גם אנשים שממש בראש אחד איתי - כמוך, למשל, ועוד כמה כאלה - וברגע שאני נזכרת בזה - אני פתאום תופסת שאני לא לבד! וגם את לא לבד - יש לך אותי, שמבינה בדיוק את הראש שלך, כי הראש שלך זה בדיוק כמו הראש שלי, ואת יודעת מה? נדמה לי שכבר כתבתי לך, שיש עוד הרבה אנשים עם ראש כביכול "שונה" ו"מוזר" כמוני וכמוך, אלא שכלפי חוץ הם נראים "נורמליים" וחזקים. ורק כשמכירים אותם קצת יותר טוב רואים פתאום עד כמה גם הם עמוק בתוך תוכם חלשים, רגישים ופגיעים, איכפת להם מביקורת של אחרים וכולי. אז מה אני אומרת, בסופו של דבר? - אל תפחדי להיות את עצמך, על כל הצדדים שבך. אני לא אגיד לך לחשוף את החולשות שלך בכל זמן ובכל מקום ולפני כל אחד, את בוודאי מבינה שלא לזה אני מתכוונת. אבל אני מתכוונת שתרשי לעצמך להיות יותר טבעית ו"זורמת" בלי חשש מ"מה יגידו", ואת עוד תופתעי לגלות עד כמה עשוי להיות גדול מספר האנשים שיבינו אותך!! ושוב - לא כולם, בוודאי שלא. אבל מתוך כל מבחר האנשים שעוד תפגשי - בצבא ובאזרחות - בוודאי תגלי את אלה שתהיי אתם בראש אחד, ומניסיוני - מספרם עשוי להיות הרבה בגדול ממה שאת מעלה בדעתך! ועוד משהו: כשאת נתקלת במישהו שלא מקבל אותך, שלועג לך ולמה שאת, אל תתקפלי. להיפך: תזקפי בגאוה את הראש (וכן, אני יודעת שזה קשה אבל אפשרי!!!!!!) , תסתכלי לו ישר בעיניים ותגידי - לו ולעצמך: זאת אני, זה מה שיש, ומה שיש הוא טוב ויפה ומיוחד!!!! כל טוב ובהצלחה - ומקווה להמשיך לשמוע ממך! מחזיקה לך חזק!!!!!!!! נזבורה

היי, אז ככה - לפני כמה שנים הבנתי, שאני לא סובלת את איך שאני נראית... כמובן שהייתי שמנה מדי (בעיניי)... הפתרון היה להפסיק לאכול הרבה דברים, ולהצטמצם לדברים בסיסיים... אבל לפעמים הגוף דורש את שלו - ואז אוכלים קצת יותר ממה "שמותר". ואז צריך ללכת ולהקיא הכל! בעבר השתמשתי גם במשלשלים, אבל היום אני צריכה לבלוע כמות גדולה (בבת-אחת) כדי שהם ישפיעו. אז זהו על רגל אחת.... HERA.

ואז.. מגיע יום אחד שמבינים, שדי, שאי אפשר יותר לחיות בתוך הגועל והסרחון, בתוך המעגל האינסופי של אכילה - הקאה, ומחליטים לעשות מעשה, מחליטים ללכת לטיפול ולתת לעצמך את האפשרות ואת הסיכוי לפחות לזכות בחיים נורמלים טובים יותר, מאושרים, שבהם מגיע לך לאכול בלי להקיא, מותר לך להרגיש טוב עם עצמך ועם הגוף שלך, ואולי את בכלל לא כל כך שמנה, כמו שאת חושבת, אולי אחרים צודקים ואוביקטיבים יותר ואת בעצם רזה, אולי הטבלאות נכונות. מגיעים לטיפול עם רצון, אבל בלי כוחות, בלי לדעת איך עושים את זה, איך מפסיקים משהו שבכלל אין לך שליטה עליו, איך מתגברים על כוח שחזק ממך, ולאט לאט לומדים. לומדים שלא תמיד צריך לבד, לומדים שאנחנו לא מושלמים בהכל, לומדים שזה בסדר לקבל עזרה כשקשה וכשלא יודעים איך, לומדים שמותר להישען ולהיתמך, ולאט לאט נהיה קל יותר ומצליחים, כל פעם קצת יותר לשלוט על הרעב ועל השובע, על המחשבות לגבי המשקל והקלוריות, והנה עוברת לה חצי שנה נקיה לגמרי. הייתכן ?? אני הצלחתי לא להקיא חצי שנה, כן, יתכן. ואז.. שוב הגלגל מתהפך, משבר, המון אירועים, המון בלגן, המון לחץ, יותר מדי כאב, פחד, חרדה, היסטריה, בהלה, עצב ודמעות, והכל חוזר, כאילו לא עבר, כאילו לא למדתי דרכים חדשות כבר להתמודדות, כאילו אין לי כבר את הכלים, ורק האכילה וההקאה תציל אותי מהערבים והלילות חסרי השינה המפחידים והמבעיתים הללו, כאילו כל מה שרוצים ושואפים אליו זה למות, ולהשתחרר כבר מהסבל האינסופי והנוראי הזה. נסוגים אחורה, נתמכים, נשענים, נסחבים, בדרך גם בועטים, רוצים לברוח, רוצים ללכת, רוצים שיעזבו אותך בשקט עם חוסר השפיות שלך ועם השגעון שלך, רוצים להתאשפז, רוצים שיטפלו בך, רוצים שיאהבו אותך, אבל אתה לא אוהב את עצמך. ואז.. בסוף זה חודר, בסוף אתה מבין שיש אנשים שאתה חשוב להם, שאתה יקר להם, שאוהבים אותך, שרוצים אותך, ואתה חוזר לקבל את עצמך, ויכול לאכול שוב ולישון שוב ולא להקיא שוב, ולחייך ? ולצחוק ? כן, לחייך ולצחוק ולחיות.. ושוב ימים של שקט, שוב אפשר לשלוט, שוב יש כוחות, שוב היכולות צצים... ככה זה העולם, קצת טוב וקצת רע, בגלים. צריך ללמוד לשלוט כשאפשר, לוותר כשאי אפשר, לא לייסר את עצמך על כל הנפילות, לדעת להישען להיתמך ולקבל עזרה כשצריך ואפילו לתת לסחוב אותך בתקופות הנוראיות, והכי חשוב - לקום כל בוקר ולהתחיל מחדש למרות הכל, למרות הערב והלילה הקשים שהיו אתמול, לא לוותר, ולא לסגת, ולא להפסיק ולנסות לעלות למעלה, ואם את לא מצליחה לא לוותר, תמצאי מישהו שלא יוותר עלייך וילחם בשבילך כשצריך - מטפלת, אמא, אחות, חברה כל מי שאפשר. מצטערת שנסחפתי ונדחפתי לך להודעה, העלית לי אסוציאציות, כבר אמרתי - לפעמים את מוציאה לי את המילים מהפה. מקווה שזה לא מפריע יותר מדי. רות.

אני לא יודעת... באמת שלא... בתקופות שבהן אני פחות נלחמת באוכל, ומסתדרת עם מספר המאכלים המצומצם אני שלווה יותר. יודעת שאין במה שאני אוכלת משהו מזיק, משהו שיגרום לי לתעב את עצמי. אני זוכרת, שכילדה פחדתי!!! להקיא, זה נראה לי משהו דוחה... גם היום אני חושבת שזה דוחה... השניה הראשונה שלפני מעוררת בי גועל, אבל אחרי שניה אני מחליטה שזה גועל "זמני", וזה עדיף על לשנוא את עצמי לטווח ארוך. אני לא מסתדרת עם מספרים - מבחינת הטבלאות וה BMI אני בסדר מינוס... אני לא ממש גבוהה (כולי 155 ס"מ). אבל למספרים הללו אין משמעות - מה שאני בראי זה מה שקובע. הגעתי לטיפול מרצוני... אף-אחד לא לחץ עליי... ובכל זאת נדמה שזו היתה טעות. ולכן ביטלתי את הפגישה הקרובה, כדי לתת לעצמי זמן להחליט אם אכן הטיפול זה מה שיעזור. הפסיכולוגית אמרה לי, שהיא אף-פעם לא ראתה אותי צוחקת... אולי כי לא היו לי סיבות (אין לה חוש הומור כזה מוצלח... :) ). תודה שנסחפת ו"נדחפת", באמת.

אני מקוה שקראת מה רות כותבת לך. זה באמת מעלף. אני לא חושב שהייתי יכול להוסיף או להתקרב אפילו למה שהיא כתבה. אני רק מאחל לך שבאמת תצליחי לאכול. ולצאת מהמצב שאת נמצאת בו. מה שכן דיברתי אם השטן ואמרתי לו שיכין לך סלטים ולא עופות:)) אם כל מיני ירקות ופירות העונה:)) פסטה זה בסדר? ומה אם פיצה? או פלאפל הוא שואל?:)))) קצת חריף?:))))) אני רוצה שתאכלי אוכל בריא. ככה גם לא תשמיני מידי וגם תיהי בריאה ולא תיהיה לך סיבה להקיא. במקום כדורים משלשלים תיבלעי איזה סלט יווני זה יותר טעים או סלט פירות.או ליפתן:) טוב זהו הדיבורים גורמים לי תאבון:) ואני כן אוכל עוף:) אז תגידי לתרנגולות שיזהרו:))) כי אני תיכף בא:)))) @----)----- איתן

אני דווקא אוהבת סלט יווני - אבל רק עם בולגרית 5% (או 1/2%). קראתי את מה שרות כתבה... הגבתי כמיטב יכולתי, אבל אקרא זאת שוב ושוב... עד שיכולתי השכלית תתעלה מעל עצמה, ותאפשר לי לקלוט טוב יותר. אני לא ממש זוכרת איזה טעם יש לפיצה או פלאפל... :( ויאללה בתאבון לך.

שלום לכולכם. אחרי תקופה ארוכה מידי (לטעמי) של ניתוק תקשורתי- חיברו אותנו לבזק. אז אתם יודעים שהייתם חסרים לי, ותודה על האימיילים ועל התגובות לד"שים. אענה בימים הקרובים רטרואקטיבית על שאלות שנשאלו. אשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה. ברכות חמות. רוית.

Welcome back אורן

Welcome back היית חסרה אורה

אהלן רוית -- ברוך בואך עמי

התגעגעתי... טלי

שלום לכולם. כמה חם ונעים פה ... תודה. רוית.

אני אשה בת 38 גרושה חייתי בזוגיות שגבר לא העניק לי כלום פעם פסיכולוגית אמרה לי שאם אני רוצה שגבר שעימו אני חיה יתן לי כבוד ,הבן שלי וכל אדם אחר יתן לי כבוד אני צריכה קודם כל לתת כבוד לעצמי ואז אחר ידע להעריך ולתת לי כבוד שאלתי היא : איך אני עובדת על עצמי לתת כבוד לעצמי ושגם גברים ידעו להעריך ולהשקיע בי כדי לא לחזור על טעויות העבר. תודה מראש

זאת שאלה טובה אבל לא כזאת ששואלים בפורום אינטרנט התרגלת שלא לרכוש כבוד לעצמך במשך שנים ועכשיו את מעונינת להפטר מהרגל זה רק רק רק עבודה קשה וארוכה עם פסיכלוג טוב

כן נכון בדיוק, את צריכה קודם כבוד לעצמך... תנסי משהו לשבוע שאת מחליטה שזו אני ויש יותר גרועות מימני ואני בסדר ומגיעה לי כמו כולם אני לא שונה.. ותתחילי להתיחס אלייך ככבוד ספרי על עצמך על המעשים שלך תתחילי לתת לאנשים הרגשה שאוריה היא באאמת שוות כבוד כי ככה היא מתיחסת לעצמה, אז היא שוות כבוד ועוד דבר תעשי מה שנראה לך מתאים לך החיים הם שלך בידך ואת מחליטה מה לעשות איתם... תיהיה ברוכההה בייי

לפני מספר שנים נפטר בעלי אחרי מחלה קשה וממושכת. יש לי ארבעה ילדים, שלושה כבר עזבו את הבית ורק הקטנה איתי. אנחנו גרות (ביתי ואני) בשכירות וחיות בדוחק מקיצבה של הביטוח הלאומי. אני לא עובדת. אני יודעת שאם אני אעבוד המצב הכלכלי שלנו ישתפר ונוכל להתחיל לנשום, אבל אני לא מסוגלת. כל היום אני נמצאת בבית (אני גם ממעטת לצאת החוצה), מדברת קצת בטלפון, מכריחה את עצמי לנקות ולסדר קצת וזהו. אני מרגישה שאני על הסף. לפעמים ממש בא לי לגמור עם זה וזהו אבל אני חושבת על הקטנה שעוד צריכה אותי ואני פשוט מחכה שכבר יבוא יום ההולדת ה 18 שלה כדי שאני אוכל להסיר אחריות ממנה ולגמור את הסבל הנורא שלי. אין לי דרך לתאר במילים את מה שאני מרגישה. הכל נראה לי שחור. אני לא מסוגלת לחשוב על להכניס את עצמי לשגרה, ורק צועקת על הילדים שלי כשהם מנסים לרמוז לי שהגיע הזמן להתחיל לעשות משהוא עם עצמי. טופלתי זמן מה אצל פסיכיאטר (הוא פשוט רשם לי פרוזק בפגישות שהיו על בסיס של חודש חודשיים) וזה עזר לי זמנית ואחר כך הפסקתי עם זה כי פחדתי שאני לא אהיה מסוגלת לתפקד בכלל אם אני אפסיק את הכדורים ומתופעות הלוואי. איך יוצאים מזה? והאמת שאני צא ממש בטוחה שאני רוצה לצאת מזה (וזה יותר מפחיד) מה קרה לי בדרך?

נועה, הרגשתי את הכאב שלך עובר אלי ונוגע בפצעים פתוחים שלי ולא יכולתי להתעלם מההודעה שלך. איבדתי את אבא שלי לפני קצת יותר משנה וגם אחרי שנים ארוכות של מחלה קשה. כשאבי נפטר הדבר הראשון שאמרו לאמא שלי זה להמשיך בחיים, להמשיך ללכת לעבודה, להמשיך להיפגש עם חברות, להמשיך בשגרת יומה הרגילה והקבועה, לא להתחיל ללבוש רק שחור, ולא לשנות את הדברים הקבועים בחייה, כדי לא ליצור מעגל סגור של אבל. אני חושבת שמה שקרה לך זה שאת ממשיכה להתאבל במשך שנים על אובדן בעלך. אני לא יודעת מה עשית לפני מותו, אבל נשמע שכרגע את מנותקת מהעולם, סגורה בביתך, מכריחה את עצמך לעשות את הדברים הבסיסים בשביל הבת שעוד נשארה בבית, ואת בעצמך נשארת לבד, עם עצמך, עם הכאב, ועם החוסר, ולא יכולה לצאת מהבדידות, מהכאב, מהדיכאון ואולי גם מהפחד והחרדה. אני לא מתיימרת לייעץ או לדעת מה צריך לעשות, אני רק רוצה להגיד מה אני הייתי מרגישה אם אימה שלי, היתה מחכה שאני אעזוב את הבית, רק כדי לגמור עם הסבל הנוראי שלה על אובדן בעלה, ואם באמת בסופו של דבר זה היה קורה, הייתי מתה בעצמי, אם לא פיזית אז נפשית. גם כשהבת הקטנה תעזוב את הבית ותלך לצבא, זה לא אומר שהסרת את האחריות מעליה, אני בטוחה שגם היא וגם שאר שלושת ילדייך שעזבו את הבית כבר, זקוקים לך, ורוצים אותך, ולא היו מוכנים לוותר עלייך, רק בגלל שהגיל הפורמלי הגיע. אני לא מוכנה לוותר על אימי, ואני בת 30, וגם לא שתי אחיותי הנשואות, שיש להן כבר משפחה משלהן. הכל אולי נראה שחור בתוך המעגל הסגור הזה, בתוך החור האפל הזה, בתוך הבית הקודר הזה, עם הזכרונות, עם הקשיים, ובעיקר עם הלב. אבל.. אף פעם לא מאוחר לפרוץ את המעגל הזה ולצאת ממנו החוצה ולהתחבר שוב אל העולם ואל האנשים שישנם בחוץ. אני לא יודעת בת כמה את, אבל תמיד יש מועדונים חברתיים, שאפשר להצטרף אליהם, תמיד יש חוגים שאפשר להרשם אליהם, תמיד אפשר לחזור ללמוד, ויש בדרך כלל מקומות כאלה דרך הלשכה הסוציאלית, שהם מסופסדים ולא עולים הרבה כסף, ואף פעם לא מאוחר מדי גם לחזור לעבודה, במסגרת הכוחות והיכולות והזמן, וזאת לא חייבת להיות עבודה במשרה מלאה, או כל יום, גם תפקיד של מחליפה זמנית יוציא אותך מהבית ויתן לך אויר לנשימה. הניתוק הזה מהחיים - אף פעם לא מאוחר מדי לשבור אותו, אבל קשה מאוד לבד, חייבים להעזר במישהו, ובגלל שאת מציינת קושי כלכלי הייתי ממליצה לך לפנות לעובדת סוציאלית במקום מגורייך ולהעזר בה, לנסות לקבל עצות של איך שוברים את המעגל, איך חוזרים לעולם ומה אפשר לעשות. תמיד גם קיימת האפשרות לפנות לפסיכולוג מטעם קופת חולים שעלותו לא יקרה מדי ולנסות לדבר על הקושי, הכאב, הפחד והרצון לגמור את הסבל כבר, והייתי מציעה לך לשקול את נושא הכדורים שוב בהתייעצות עם פסיכיאטר שוב כמובן, ולעלות את כל החששות הקיימים מחוסר תפקוד ומתלות, כי נשמע לי שאת סובלת, ונראה לי שאולי במקומות מסויימים כדורים יכולים להקל את הסבל הזה, ולעזור לך להמשיך עוד קצת הלאה. הפחד מחוסר תפקוד ומהתמכרות, נראה לי משהו שניתן לבירור עם הפסיכיאטר או עם פסיכולוג. תנסי לדבר על הדברים, עדיף עם מישהו מקצועי במסגרת האלטרנטיבות, שיכול לנסות לעזור למצוא את הפרצות בשחור, ולהראות את האור. אני יכולה לראות אור אחד גדול וחזק, ואלה הילדים שלך. בגלל זה בעצם הגבתי. מהפחד שלי, שכל פעם שאמא רק מצוננת לגבי מה יקרה אם חס וחלילה תלך אחרי אבא, וזה לא קשור לאחריות ולא לגיל, זה קשור לאהבה, ואני בטוחה שילדייך אוהבים אותך. אולי גם תשתפי אותם קצת, אולי יש להם עצות, אולי הם יכולים לעזור, והם בטוח רוצים. אני יודעת שאמא שלי מוצאת המון כוחות בעזרה לאחיותי הנשואות בטיפול בנכדות, וככה שני הצדדים יוצאים נשכרים. אמי יצאה מהבית ונהנתה עם נכדותיה ושכחה קצת מהצרות, ואחיותי נעזרו. מצטערת על האורך, אבל אל תגרמי לעצמך סבל נוסף, תעזרי, בכל מי שרק אפשר, ובטח אל תחכי לגיל 18 כדי לשים קץ לסבל הזה, כי לך אולי לא יכאב אבל לילדייך יהיה דבר נוסף להתמודד עימו כל חייהם. מחזקת את ידייך, ומקווה שלא קלקלתי במקום לעזור. רות.

זאת את?

את פשוט חווה משבר. תחזרי לטיפול ותחזרי לשיחות + תרופות ותראי שדברים יכולים להשתנות. כול כך הרבה זמן הולך לאיבוד , יש אנשים שאוהבים אותך וזקוקים לך - קדימה , יש הרבה שמחה מאחורי העצב , היא תמיד תמיד שם - מחכה למי שמוכן לנסות להגיע אליה.

נועה, מה שקרה לך בדרך זה שעברת משבר קשה - פטירתו של בעלך. זה לא קל לאבד בן-זוג. נדמה לי, שיהיה לך יותר טוב למצוא דווקא פסיכולוג טוב, שלא ימלא אותך בתרופות, אלא פשוט יקשיב לכל מה שמציק לך, שיוכל לעזור לך לאתר את הנקודות השגויות שבדרך ושפשוט יהיה שם כשקשה. חבל שאת כל הכעס את פורקת על הילדים שלך, אני מניחה שאת יודעת שהם רוצים רק בטובתך - לא פשוט לראות את אמא (מי שגידלה אותם ותמיד היתה שם) מתפרקת... גם הם בודאי לא יודעים מה לעשות/לומר, אז הם מנסים ככל יכולתם ובמגבלות שלהם. תרגישי טוב, HERA.

נועה שלום את חייבת אבל פשוט חייבת לפנות לטפול קרוב לודאי גם תרופתי (לא ממכר , וזמני למספר חודשים קרוב לודאי) ושיחות להתמודד עם אבדנו של הבעל בברכה עמי

אני סטודנטית מן המנין באוניברסיטה מוכרת במדינת ישראל. כן, כן, במדינה הזאת שנתתי לה שלוש שנים מחיי בצבא (קבע...), ששילמתי באדיקות את מיסיה, והתנהגתי כאזרחית למופת. היום, כשאני אמורה לרכוש את ההשכלה "שתפתח" לי דלתות לעתיד של חיי, אני מוצאת את עצמי מתרוצצת בין שלוש עבודות, מנסה לשלם בזמן את שכר הלימוד, שכר הדירה, החשבונות וכו', ובין לבין מאוד מנסה ללמוד. כל כישלון בקורס גורם לי חשק אדיר לצרוח, אני יודעת שאני לא טיפשה (הרי כבר מילדות האיי קיו שלי היה מעל הממוצע, וגם הפסיכומטרי לא הכזיב), ובכל זאת נכשלת.... אז נכון שכל החברים מסביב מזכירים לי שזה פלא שהגעתי לשנה השלישית..... ושהם עובדים יום ולילה לקבל ציון עובר בקורס שהם לוקחים בפעם השלישית ואני בפעם הראשונה, אבל זה לא עוזר לרמת התסכול היום-יומי שמלווה אותי. אני משקיעה ושוקעת בו זמנית, ההתמודדות שלי היא בהרבה מידי חזיתות, לפעמים פשוט בא לקום וללכת, ולעזוב הכל (לא להתאבד חלילה, אני לא חושבת ששום לימודים או שום דבר שווה לוותר בשבילו על החיים), פשוט לקנות איזה כרטיס טיסה אל הלא נודע ולנוח. יש לי עוד שנתיים ללמוד (במוסד שלי תואר הוא 4 שנים), ז"א שאני בדיוק באמצע הדרך, ולא בא לי להמשיך בה בכלל, איפה קונים כח? מאיפה מביאים תקווה? אני כל כך רוצה להאמין שאני אשרוד עוד שנתיים בקרב, אני מקווה שהמלחמה הזאת לא תתיש אותי לנצח.

תיקחי הלוואה בשנת הלימודים הזאת או תבקשי מילגה ותעבדי להחזיר אותה בקיץ למה את קורעת את עצמך? אולי יש אפשרות לסגת זמנית מחזית אחת?

שלום רב, מטלות סטודנטיאליות הן לא רק לימודיות, ויכולות להלחיץ רבים וטובים. התמודדות עם העומס יכולה להיות יותר יעילה, באמצעות יועצ/ת מקצועי/ת, שיש בכל אוניברסיטה. אם זה לא היה שכיח, לא היו כאלו בכל מוסד אקדמי. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

לפעמים יש לי מחשבות שליליות שנתקעות, והם יוצאות אבל לוקח הרבה זמן עד שהם יוצאות, ואסביר למה אני מתכוונת. לפני שנתיים למדתי רפואה משלימה, ובמסגרת הזו, למדנו גם על גוף האדם ומחלות שונות. בחוברת הלימודים היה כתוב גם על סרטן השד, חומר שלא הייתי צריכה באותה העת לקרוא, אך מסקרנותי קראתי, ומאותו היום התחלתי למשש את החזה ולבדוק שאין לי גושים או כאבים, פתאום גיליתי גבשושיות ורגישות וסחבתי את זה עד שאמרתי שאני חייבת להיבדק, למרות שזה היה נראה לי גם פסיכולוגי, שהרי לפני כן לא היה לי כלום, ואז נבדקתי אצל הרופאת משפחה והיא אמרה שיש אצלי שד אחד יותר גבשושי, והפנתה אותי לרופא מומחה, ואם יודעים שהמתח גבר יותר... ונבדקתי, והרופא מישש את חזי ואמר שאין לי כלום,שאני לא צריכה אפילו ביקורת, עדיין לפעמים אני מששת את חזי, בפחד שאולי יש לי משהו שלא גילו או כאב שאולי צריך לשים לב אליו, איך יוצאים מזה??? דרך אגב זה קרה לי כאשר למדנו באמת על מחלות לב, אז אני התחלתי לחוש את כל הסימפטומים למחלות לב, כאבים בצד שמאל, שמשליך לשיניים, ודופק מהיר, עד שהחלטתי לשים סוף ללחץ לההזעה בזמן השיעורים האלו, ועזבתי את הלימודים, פשוט לא ייאמן. האם לדעתכם הייתי צריכה להפסיק עם הלימודים או להתמודד? למרות שכעת אני שמחה שהפסקתי עם זה כיוון שאין לי יותר את כל התופעות ההם.

אם אני לא טועה מה שאת מתארת נקרא "סינדרום הסטודנט לרפואה". בתור אחת שגם סיימה לימודים פארא רפואים אני יכולה להגיד לך שאת נורמאלית לחלוטין. כשלמדתי על דלקת פרקים והקשר שלה לדלקות גרון חוזרות נכנסתי לפאניקה שאולי אני חולה במחלה הזו, כי כאב לי הגרון. הרופאה צחקה עליי כשסיפרתי לה ממה אני חוששת, וכששמעה שאני בדיוק לומדת על זה חייכה בהבנה, גם היא עברה את זה... היו עוד הרבה מקרים שהייתי לומדת על כל מיני מחלות איומות וישר הייתי מדמיינת שאני חולה בהן, בעבודה כבר צחקו עליי.. כשהייתי מספרת שכואב לי משהו- ישר היו שואלים אותי "מה למדת היום?...". אבל לומדים לחיות עם זה, והיום אני כבר צוחקת על עצמי בקטע הזה. מה שלא הבנתי זה למה עזבת את הלימודים? ביננו, האם זו הסיבה היחידה??? קצת לא מובן לי.. למה אף אחד לא סיפר לך שזה נורמאלי וקורה המון לסטודנטים לרפואה..? זו לא סיבה לעזוב. זו דעתי בכל אופן... תרגישי טוב... :-) ליהי.

לורי, את יודעת שסטודנטים לפסיכולוגיה מגלים, ככל שהלימודים מתמשכים, שהם סובלים מכל המחלות וההפרעות הנפשיות? :))) כנ"ל לגבי סטודנטים לרפואה... ואני לא אתאר לך איזה סבל עובר על בע"ח של סטודנטים לוטרינריה... :))) זה טבעי והגיוני. לדעתי האישית (והלא מקצועית) היית צריכה להמשיך, ולהתייעץ עם מישהו במקביל, בכדי להתגבר על החרדות הללו.

לדעתי לא היית צריכה לעזוב את הלימודים מאחר ותופעה זו הידועה כסינדרום סטודנטים לרפואה לא אמורה לגרום לך להפסיק את לימודייך. אז חשת קצת סמפטומים של מחלת לב הלא ידעת שאלו אינם סימפטומים אמיתיים והם תוצאה מלימודייך ומלמידת הנושאים הללו. לדעתי תמיד צריכים לעשות הפרדה בין החיים האישיים לתחום הלימוד/מקצוע זה לא בריא לדעתי, להשליך יותר מידיי רגשות ומחשבות הקשורות ללימודים כמו במקרה שלך להשליך מחשבות על מחלות לב,דופק מהיר וכו' ולייחס אותן לחייך האישיים שהלא זה לא פשוט כל כך ללמוד כשברקע "צצות" מחשבות של אולי יש לי את הסימפטום הזה והזה , שהרי כל שיעור ושיעור לומדים על בעיה אחרת, ומאחר וכך לפי הנחתך כל שיעור ושיעור צריכים לגלות בעיה חדשה???

לורי שלום ניתן ללמוד להמנע ממחשבות כאילו בעזרת שיחות או כדורים לטעמי צר שאת נותנת לדבר הכתבי לך את החיים כך או כך בהצלחה עמי

תשמעי , ליהי צודקת , את בסינדרום ידוע ... למדתי פעם עבודה סוציאלית קחינית ופיתחתי את כל מחלות הנפש שלמדנו ממש לפי הסילבוס... אגב , גם חלק מחברותי ללימודים סבלו מהתופעה הידועה הזו - את נורמאלית , בחיי !!! עדיין , כדאי ללכת לטיפול , אולי משהו קצת כואב / מבוהל בפנים אצלך ו"יוצא" דרך המתחים על רקע בריאותי. בהצלחה

שלום, יש לי תכונה כזו, שאני אחת שלא שומרת בבטן את מה שאני חושבת על אחרים ועל כל העולם, ואין לי יותר מדי חברה בחיי, וגם אם יש אני לא מרגישה נוח לספר להם דברים כאלה, ולכן אני מפנה את הכל לבעלי, וזה כולל ביקורת על המישפחה שלו, שלפעמים אני לא אוהבת איך שהם מדברים או מתנהגים אליי או אל אחרים, על העבודה, שאנשים אצלנו שחוקים ונמאס מכולם, על זה שהעידן החדש והטכנולוגיה לא מובילה למקום טוב, אלא להרס עצמי ועוד ועוד.... מה שקורה הוא שנראה לי שלבעלי לא כיף עם זה תמיד, למשל מה שקשור למישפחה שלו, הוא אומר שאני מגזימה או שאני צריכה להתרגל, והרבה פעמים קשה לי להתרגל לדברים לא טובים (ויש הרבה כאלה בעולם, בחברה) ואז לפעמים אנחנו רבים, כי אני מתעקשת שגם הוא יודה כי הדברים לא בסדר, אבל מה לעשות הוא מתמודד עם הדברים אחרת ממני, ומצד אחד זה טוב, אבל יש מן התנגשות כזו לפעמים, בגלל הניגודים שלנו. מה אתם אומרים? כל הזמן אני רואה את הדברים הלא טובים או הלקויים שבכל עניין, כמו למשל היום היה לי תור לרופאה, והמתנתי הרבה זמן, וכאשר נכנסתי, שמעתי אותה ממלמלת מול המחשב ומקלידה, ואמרת אוי מה אני מקלידה, ואז אתם מבינים שהחיים שלנו כיום תלויים במחשבים, ואני כבר מפתחת סרט בראש, שהינה היא תטעה כמו פעם, שהיא גילתה שיש לי בעייה בבלוטות, ונתנה לי כבר כדורים, ואז גילתה בבדיקה נוספת שאין לי כלום (למזלי לא לקחתי את הכדורים, בגלל שלא סמכתי על זה), אבל הנה דוגמא לכל מה שכתבתי, ולמי אני מספרת למי אם לא לבעלי, נו מה אעשה? ד.א. היא נתנה לי לעשות בדיקות דם, אבל לא אמרה האם לצום או לא, למה היא אף פעם לא אומרת (כמובן שאני השארתי לה הודעה במשיבון (משהו חדש מהיו) שתתן לי תשובה. תתייחסו...

טלטל שלום מעניין מה תהיה הבוקרת כלפי מכל מקום אם את רוצה לשנות את זה (אם צריך) את יכולה להעזר בטפול בהצלחה עמי

אני נוהג להשקיף על שכנה שמסתובבת בעירום מלא בחדרה בלילה בערך בחצות בזמן קבוע. היא בת כ-40. אני בן 26. היא מודעת לכך שאני משקיף עליה . דעתך?

אם לה לא אכפת? אבל בכל תצטרך לשים לזה לב, משום שלא כל השכנות אוהבות שמסתכלים עליהן...

אני חושבת כמו hera שאם לה לא אכפת, אז למה לך צריך להיות איכפת? אולי תשקול בכלל לקנות טלסקופ, ניתן לקנות במחיר מוזל/במבצע. ועכשיו ברצינות למה לך להציץ ולהשקיף על השכנה מילא היתה בסביבות גילאי ה-20 אבל היא בת 40 יש בכלל מה לראות וגם במידה ויש מה לראות לדעתי זה לא כל כך מוסרי לחדור לחייה הפרטיים שהלא גם לה מגיעה פרטיות כפי שאתה דורש פרטיות ואני מניחה שלא היית רוצה למצוא את עצמך במצב ההפוך, כלומר שמישהי תשקיף עליך ללא ידיעתך או אולי כן? רוצה לשמוע את תגובתך!

אתה אומר 50 פעם: בחורות ערומים זה חולירע בחורות ערומים זה חולירע בחורות ערומים זה חולירע בחורות ערומים זה חולירע בחורות ערומים זה חולירע

לחולירע שלום רב! בדף הבא יש פרסום על טיפול באמצעות תחוצנים. נסה אותו אולי יעזור לך. הצנזור

הי דפנה, כמו שאני לא לבד כעת, אני נשואה ויש לי פינה חמה, ואני מקווה שיהיה גם ילד (בע"ה) בקרוב, אז גם לך יהיו חברים, וגם את תסתדרי, אני לא מכירה אנשים שאין להם חברה, וכל חייהם נשארו לבד. היו לי פעמים הרבה מחשבות על העבר הלא טוב שלי בחברה, והייתי נושאת אותן עימי, אך עם הזמן עוברים כל כך הרבה דברים בחיים, תיכון, צבא, טיול בחו"ל , כך שאי אפשר להיתקע עם הרגשה אחת כל הזמן, תמיד משהו מסיח את הדעת. תמיד הייתי שקטה, ולא מתבלטת, אך היו לי הרבה מצבים בחיים, שפתאום שמו לב אליי, פתאום הייתי זוהרת ליד אנשים, בחטיבה ובתיכון, וזה היה כיף לדעת/לגלות שגם כאשר אתה לא מתבלט, מתרברב או מרבה בדיבורים, אז שמים לב אליך ומעריכים או אוהבים את מה שיש בך. אז הנה יש לך סיבה להיות אופטימית. אני כותבת ונזכרת, וזה כזה כיף לפעמים... האמת שהבעייה שלי היא שלא הצלחתי לשמור אף פעם על קשר, כי כנראה לא הראיתי נכונות, או שלא היה נראה שאני מעוניינת, אז אולי כדאי לנסות להרגיש מה את רוצה, ולא להרגיש מה את לא אוהבת או רוצה. אני מתכוונת שתמיד תחשבי על הדברים טובים שאת רוצה לעצמך, ותצחקי, גם קצת לעצמך, אפילו בקול , זה עושה הרגשה מאוד טובה, ברצינות. אני ניסיתי וזה דווקא נחמד. ד.א את יודעת שמחקרים הוכיחו שצחוק מאוד בריא, אז מה תחשבי על דברים מצחיקים, ויש בחיים הרבה כאלה. כאשר תהיי בצבא, אף אחד לא ידע איך הסתדרת בחברה, כיוון שזו תהיה חברה חדשה, וילמדו להכיר אותך כמו שאת, ואולי בגלל זה תנסי לישם חלק מהדברים שאמרתי לך, ובכך תצרי לך דימוי עצמי (תדמית)חדש בעיני החברה. לגבי בסיס קרוב או רחוק, זה כבר תלוי בך, האם את קשורה לבית, למישפחה, האם את מעדיפה התנסויות יותר מרתקות ומעניינות או שאת מעוניינת להיות קרוב למישפחה ולאזור שלך, ולתת לעצמך זמן גם מעבר לצבא (אחה"צ/ערב). את יודעת יש אצלי למשל את עניין הביקורתיות, כלפי עצמי וכלפי החברה, וזה למשל משהו שהורס לי קצת, אבל קשה להימנע לפעמים מדברים... למרות שאני חושבת על החברה, אז זה היה משעמם אם כולם היו אותו הדבר, נכון? אז כל אחד והטיפוס שלו: אחד שקט, אחד צווחני, אחד מתרברב, אחד ביקורתי, ואחד רכלן, ועוד ועוד... ומכל אלה מורכבת החברה שלנו, וגם אנחנו, אני ואת חלק מהחברה הגדולה הזו, אז תחייכי עכשיו, נו את מחייכת?! ושיהיה בהצלחה, מחזיקה לך אצבעות מתוקה. את יכולה להמשיך לכתוב, אני פה.

יולי היי מה שלומך?: אצלי ככה כהה, מקווה לטוב. יולי קראתי את מכתבך .בטראומות של העבר שלי כן בוודאי רודף אחריי הפחד מלדבר מלחשוב שאני לא בסדר או הפחד שהיא יותר טובה ואני ילדותית וזה לא נראה לי. המנודה שהייתי חסרת חברה בודדה תמיד, יוליי קשה לי לתאר בא לי להזיל דמעה שכול כך כואבת כאשר אני נזכרת!! אני חודש לפני גיוס ומפחדת, מפחדת מהטראומות של העבר שזה ימשיך, הריי עברתי תיכון וגם שם לא היה ממש שיפור, שמה בכלל הייתי מוזרה לחלוטין כול כך פחדתיי מדחייה מהעבר שלא הייתי מדברת באה לשיעור והולכת בקושי ידעו אייך קוראים לי. אז התיכון השיני מחוף מיזה שהייתי קרירה לאנשים סנובית לבד וסגורה זהוווו, אז זה לא ממש מראה ששם לא הסתדרתי בחברה חדשה? נכון כי אני כלל לא ניסיתי לגשת ....??? אבל הפחדדדדדדדדדדדדדדדד רודףףףףףףףףף

אני מזדהה עם הכאב שלכם, אני בין אותו, הכאב הרגשי של בני 20 + רגישים , פגיעים וכואבים.היתי שם ועברתי מסלול ארוך עד למחלה והסוף המתקרב. אולי מילותי ישמעו חלולות וחסרי משמעות אבל אולי תקלטו משהו מהמסר החשוב שאני בגילכם לא היתי מסוגל לקלוט. כשאני מתבונן אחורה לעבר צעירותי האבודה אני חש צער על כל השנים שהסתגרתי, התעמקתי בכאב במקום לקבל פשוט את עצמי . מה אני אגיד לכם ? תהנו או תנסו להנות.גם כשכואב . אני יודע שהכאב שם אבל אל תתנו לו להכריע אותכם ובעיקר אל תתמכרו לו ולמטפלים ולטיפול. צאו אחוצה ,תנשמו את האויר הצח שח הערב תתבוננו בשמים במקום להתקע מול המחשב.גם אם אין לכם אהבה כרגע תהנו מידידות, משפחה. מה היתי נותן היום כדי לשוב להיות צעיר ובריא. כן אפילו צעיר שכואב וחש תסכולים. כמה עצוב , איזה אידיוט היתי שלא היתי מודע לפן החיובי והיפה בחיים. עסקתי בלמה ומדוע ולמה דווקא אני? אין לכם מושג עד כמה מהר מתילה הנסיגה, תהנו מהנעורים תהנו משנות העשרים שלכם. זו מתנה מאלוהים אל תזרקו אותה לפח. לא זורקים מתנות. תנסו שלא לנתח את דברי אינטלקטואלית, תנסו להתחבר למסר הרגשי. תלמדו מנסיונו של אח מבוגר שביזבז זמן משמעותי לריק. לא איני מדוכא, אני שלם עם מצבי ומקומי. ומהמקום הזה אני רק יכול ליעץ לכם לא להתקע בבוץ של הרחמים העצמיים.

לאחד, רחמים עצמיים הם שלב בתהליך הזה שנקרא דיכאון. כשבא לך לשכב במיטה ולבכות על כמה שחרא לך ורע לך בחיים ואילו חיים דפוקים יש לך, כל אחד מאיתנו שעבר דיכאון(או עובר בימים אלו) יודע על מה אני מדברת. במצב כזה כל עיצה ואפילו העיצה החכמה ביותר לא תעזור, זה פשוט שלב שצריך לקבל אותו והוא עובר , אחרי שמבינים שמה לעשות , מהרחמים האלו כלום לא יוצא אלא רק להיפך, אז מתחיל תהליך אחר. אבל כל אחד והקצב שלו. לפי דעתי האפשרות להעלות את הרגשות בכתב ולשתף בפורום, ולקבל תמיכה ועידוד זה מדהים. אמנם גם אני חושבת שזה לא רעיון טוב לשבת כל היום מול המחשב, אבל גם את זה עוברים. אני זוכרת ששרצתי באתר הזה כל היום וכל הלילה בתקופה הרעה שהייתה לי לפני חודש, קיבלתי תגובות מדהימות, מרגשות ומ ח ז ק ו ת מניר, מויוי, מאור ומעוד הרבה אנשים נחמדים שרצו לעזור, ואין מה לעשות - זה פשוט עזר לי! יש משהו מקל מאד בלהעלות רגשות כאב בכתב, זה משחרר. ועוזר לדעת שיש מישהו שמקשיב ומחזק במילה טובה. נוכחתי לדעת, עוד יותר מה כוחן של מילים, לפעמים מילה טובה עוזרת לסחוב עוד כמה צעדים, וזה המון. בקיצור, החוכמה היא לדעת לקבל, לקבל את הקושי, את הכאב ,את הסבל, את הרחמים העצמיים, את הכל כמיכלול כי מה לעשות בחיים האלו אין רגע אחד של שקט. ורובנו הגדול עובר את התקופות הקשות בהצלחה, כל אחד בקצב האישי שלו, אבל עובר. וכשעוברים את המשבר ויש קצת כוח- אסור לשכוח איך הרגשנו "פעם" ולהיות סובלנים כלפי אלו שרק מתחילים לעבור את זה עכשיו.

אמיר, אני באמת רוצה להגיב, אבל לא בטוחה איך... אולי לשאול איך אתה היית מגיב לפני כמה שנים על מה שכתבת? אולי לומר שכולם פה רוצים להגיע לשלב של להסתכל אחורה (ולא חשוב מה רואים, אלא פשוט להיות אחרי). אולי לציין, שלא כולם רואים את עצמם כ"תקועים מול המחשב", אלא מרשים לעצמם לשפוך דברים, שרק פה אפשר... כי ככה נוח ולא מלחיץ... אני, לדוגמא, לא שואלת למה ומדוע, ובטח שלא למה אני - מה זה משנה על מי זה נופל? אני כן שואלת 2 שאלות אחרות: עד מתי? ואיך זה יגמר? ואני מנסה לפענות על השאלות הללו לבד ועם אחרים, ובכל מיני דרכים (נכון שחלקן מופרעות לחלוטין). אני לא יודעת אם מה שכתבתי אינטלקטואלי בעיניך... אבל זה לא ממש חשוב, לא? HERA.

היי! גם אני מסכימה שלפעמים שלב הדיכאון והרחמים העצמיים כביכול הוא לפעמים הכרחי ובלתי נמנע. ובכלל, יש כמה מושגים שאני פשוט לא סובלת! ואחד המושגים האלה זה "רחמים עצמיים". ושני המושגים האחרים שאני ממש לא יכולה לסבול הם "להתבכיין" ו"לקטר". כי המושגים האלה באים ממקום אכזרי, מקום שלא מתחשב בנו, שלא נותן לנו לגיטמיציה להרגיש לפעמים רע! אבל דחילק, אי אפשר להיות תמיד מאושרים! מי שבמשך כל שנות חייו תמיד רק שמח ועלז ועלץ וחייך וצחק ורקד - שיקום! - אף אחד לא קם, הא? לכל אחד יש קטעי נאחס בחיים, ואפשר ואפילו צריך לדבר על זה. אז נכון שתמיד יכול להיות יותר גרוע, וצריך לשמור על פרופורציות וכולי וכולי וכולי. אבל יש רגעים שבהם סובייקטיבית הכל נראה שחור ואבוד, גם אם אובייקטיבית זה לא כך. ובדיוק בשביל זה ישנו הפורום, וישנם הטיפולים, כדי לתת לנו את הלגיטימציה והאפשרות ל כביכול "לקטר" ויחד עם זה להחזיר לנו את השמחה האבודה! כל טוב לכולם! נזבורה

"-איזהו אויבו הגדול ביותר של האדם? -הוא עצמו. -איזהו אוהבו הגדול ביותר של האדם? -הוא עצמו. -מה עליו לעשות על מנת להשיג חרות אמת? -ללחום בעצמו בעזרת עצמו." סתם "שטות" קטנה שמצאתי ועלתה כאן הרבה פעמים...

ללחום בעצמו בעזרת עצמו? אז מי אמור לנצח?

היי, אני מניחה שההודעה הקודמת קצת "לא יציבה"... אבל אני חושבת שזה לא נורא, כי מישהו צריך לשאול שאלה טיפשית, זו אני... ליל מנוחה, HERA.

אני מניחה שאין מנצח, משמע שהדרך רצופה בוויתורים... בכל אופן, זה היה ציטוט שמצאתי באיזה ספר (ואני קוראת פילוסופיה לפעמים), הוא נתון לפרשנויות, לא שמתי אותו על מנת לקבוע עובדות. אז בוקר טוב שיהיה לך. בתקווה שיהיה לך יום נקי. את מסוגלת. תעדכני אותנו גם אם לא הלך.כולם אמרו לך כבר, כולל אני, שאנחנו כאן בשבילך. אני.

מזה שנה אני סובלת ממתח, עצבנות. פניתי לפסיכיאטור שניסה להתאים לי כדורים. חלק מהם לא השפעיו וחלק לא יכולתי לקחת. כוונה לתרופות פסיכיאטריות. כרגע אני מקבלת clonex / מזה חודשיים אני סובלת מכאבי בטן תחתונה. עשיתי US וCT הכל תקין. בדיקות דם תקינות. היתי אצל רופא נשים ואורולוג והם לא מצאו דבר. הכאבים חזקים מאוד באים והולפים. האם זה יכול להיות קשור עם מצב נפשי שלי? תודה על התשובה.

אחות שלום אם אין ממצא גופני ובודאי (אך לא רק) אם יש סמנים מלווים של דכאון או חרדה (הפרעות שינה, תאבון ירידה הנאה מצב רוח דפיקות לב קוצר נשימה ... ) - הייתי מנסה טפול בנוגדי דכאון (ובודאי לא בקלונקס בהצלחה עמי

היי הייי :)) מה שלומך? רשמתי לך הודעה אתמול אבל כנראה שלא ראית אותה בא לך לרשום לי לאימייל ? אני נורא אשמח מחכה לשמוע ממך אפרת

היייייייייייייייייייייייייייייי מה איתך? אצלי משתפר, האמת אפרת נורא רע לי, רע לי לחיות לבד להיות לבד להיות כמו תמיד מנודה מכולם. עברתי בתי ספר בתיכון שום דבר לא עזר נשאר כמעט הכול אותו דבר. אני מפחדת שזה היה אותו דבר בצבא. אבל אולי השאלה המעססת בתיכון הראשון זה אנשים שהיכירו אותך מהילדות וזה סטיגמה ובתיכון השיני היו איזה ילד שהיכיר אותי אולי מהדיבורים אליי זה השפיע ומההתנהגות ששידרתי קרירות סנובית סגורה.......אולי זה השפיע.... וכן מה לעשות שוב ושוב אני יחזור הייתי רוצה להיות מכוערת היופי זה סתם בנות מתייחסות אליי בגללו מגעיל נורא. לפי דעתך יופי משנה?????לי לא בטח בגיל 50 אני יגיד וואלה כמה שהיופי הוא באמת היה חשוב, רק אז אני יבין את המשמעות אצלי אותו דבר פחד אימים. ביי אוהבת נטעלי

עץ חדש:))) רציתן שאספר על עצמי. בסדר:) את האמת הגעתי לכאן במקרה. קראתי כתבה על חלומות ועיניין אותי למה חלמתי את אותם חלומות כמה פעמים. שליפני שבוע התבררו שיתכנו כמציאותיים ראו דף 443. ואז התחלתי לעיין בשאלות כאן. וניסחפתי לתוך הפורם הזה. אני לא השתתפתי באף פורם ליפני כן. זה הפורם הראשון והיחיד שאני משתתף בו. אני בן 27 עניים כחולות לא בלונדיני:)) (שטני) :))) את האמת חלק מהידע שלי נובע מהדרכה בתנועת נוער ליפני הצבא. הדרכתי שנתיים. הדרכתי גם ילדים בקיטנה. ובנוסף באופן אישי הייתי בישן ליפני הצבא. בנות היו אצלי כמעט כמו אלוהים (בקטע האישי). כנראה שהשאר זה עיניין של אופי. בצבא החלטתי להשתנות ז"א לא ליהיות בישן ולא להפגע מכל דבר שאומרים, כי אנשים כל הזמן אומרים. התחלתי להתחיל אם בנות. בהתחלה שיחות עד שתפסתי יותר ביטחון להמשיך הלאה. ועכשיו אם מישהי ניראת לי אז אני אומר לה או מזמין לקפה או משהו. ואני לא מתיאש כשאומרים "לא" מפני שאני יודע שבסופו של דבר אני יהיה אם מישהי אחת. ולכן יקח זמן ואני אמצא את האחת שלי בסוף (אני מקוה שלא בבית אבות:))). פעם אחת הייתי מדוכא בגלל מישהי ולא רציתי לראות אף אחת ואף אחד. ואז אמרתי לעצמי (יש לי פיצול אישיות:))) למה אתה צריך להפגע ככה. אף אחד/אחת בעולם לא שווה שאתה תפגע. תיזכור את הדברים הטובים שהיו ותסיק מסקנות אם טעית ותמשיך הלאה. כי רחמים עצמיים לא יעזרו לך. אז תעיף את התחת שלך מהחדר ותתחיל ליחיות כמו בן אדם. ומאז אני לא ניפגע משום דבר. אולי אני כועס או נעלב. אבל להפגע אני לא. מי שלא רוצה בקירבתי. אז אני הולך משם. כי אני לא אוהב ליהיות במקום שאני לא רצוי. אני משתדל לחייך כי זה לא מעניין אנשים איך שאני מרגיש (אני מתכוון לאנשים שלא קרובים אלי. אני מתכון לאנשים בכלל). ולמדתי שאם משדרים שימחה ואושר אז אנשים נמשכים אליך. כי לכולם חרא איפה שהוא. חוץ מזה אני מרגיש שלם אם עצמי ואם הדרך שלי ולכן אני מאושר. ואני מרגיש שמה שחסר לי זאת מישהי להמשך החיים. חוץ מזה אני אוהב להקשיב ויש לי המון סבלנות ואני באמת מתעניין ורוצה לעזור. או כמו שאומרים אצלנו "חומוס עושים באהבה או שלא עושים ביכלל":))) ולכן בנות יקרות:)) סיפקתי על עצמי רכילות עסיסית:))) ואם תירצו לשאול עוד משהו אני אשמח לענות בברכה ובכבוד איתן

איתן, איתן, איתן מה זה מאגר האופטימיות הזה? לעומתך אפילו הקשת בענן מחווירה... אתה לא חייב להישבע אמונים לפורום הזה (למרות שהוא המוצלח מבין יתר הפורומים שבדקתי...). למרות שרק פה יש בן אחד עם 2 בנות על עץ אחד :-).... פשוט גם הצוות וגם יתר המשתתפים תומכים מאוד. זה לא פורום "סגור" כמו הפורום של (לא אכתוב בשביל לא להשמיץ סתם). אל תגיד לי שהדרכת ילדים אובדניים בקיטנה :) :) :) פשוט אתה כותב דברים שמעודדים לחיות, וזה דבר שלא נאלצת לומר בקיטנה (אני מאוד מקווה...). ואגב, בבתי-אבות יש הרבה נשים מיוחדות, אז אל תתייאש... :)))) בקיצור, אל תיתן לבאסה שלפעמים מציפה את הפורום להפריע לך או לפגוע באופטימיות הזו... ואם אנחנו (הבנות...) מתחילות להקשות עליך - קח לך יום-יומיים חופש מאיתנו... נחמד להכיר אותך יותר, HERA.

הרה יקירתי:)) אני לא נישבע אמונים לפורם הזה:)) פשוט זה פורם מרתק. במיוחד שתי בחורת אם בחור על עץ:)) וזה נכון רוב האנשים פה תומכים ועוזרים. ויש כאן תשובות ניפלאות ממש. אני גם לומד מזה. ונכון בקיטנה אני לא צריך לעודד ילדים ליחיות אבל יש בעיות אחרות לילדים בגילאים האלו. ולמדתי עליהם די הרבה. ואני צינתי את העובדה הזאת כי יש כאן אנשים. שהניסיון והידע הזה יכולים לעזור להם. ואולי אפילו לך כשיהיו לך ילדים:)) אני יעשה להם ביביסיטר:))) אני אוהב את החיים למרות שהם לא קלים. וגם לי יש את ריגעי הבסה והכעס על העולם. אבל אני מיתגבר על זה. כי למדתי לשלוט על מצב הרוח שלי. (אני משעשע את עצמי אם הפיצול אישיות שלי:))) דחקות ממש:))) ואתן לא מיאשות אותי אפילו לרגע. ואם אני אצא לחופש אז אני אבוא לגן חיות שיש לך בבית:))) ואז את תוכלי לצאת לחופש ב ע צ מ ך :)))) איזה חיות יש לך? או יותר כדאי לישאול איזה אין לך?:) אני הבילתי מיואש:)) איתן

אני נשואה 5 שנים (בת 30 ) מכירה את בעלי 7 שנים מלפני הנישואין (ביחד 12 שנה ) יש לנו 2 ילדים בת 4 ובן 2.5 . בזמן ההריון עם הבן גרנו אצל אח של בעלי (נשוי + 2 ) בנוחות (חדר לבד+מקלחת ושרותים) בגלל שבנינו בית ולא היה לנו כסף לגור בשכירות לאחר הלידה הבית לא היה מוכן ובעלי החליט שזה לא נעים לגור שם עם שני הילדים למרות שהיה מקום, אז בלית ברירה עברתי לגור אצל אמא שלי (מרחק חצי שעה נסיעה) ששם אין מקום גם לבעלי כי זה בית יותר קטן ולא מרווח.אחרי חודש נכנסנו לבית החדש ואני כבר הייתי על סף דיכאון כי בזמן שאני הייתי עם שני הילדים אצל אמא שלי בעלי גר לבד אצל אחיו עם הרכב שלנו. בעלי לא הגיע לבקר אותנו כמעט חוץ מפעם בשבוע שהוא בא בערב אחרי העבודה וישן שם ובבוקר היה חוזר לעבודה ,היינו רבים המון גם בקשר לזה וגם בקשר לבנייה ולילדים בקיצור על כל דבר.כשנכנסנו לבית החדש הכנסתי את הילדה למעון ונשארתי עם הילד בבית,לא הרגשתיאיך אני לאט לאט נכנסת לדיכאון . לא היה אכפת לי איך נראתי ,כל הזמן בכיתי,לא טיפלתי בתינוק -לא קילחתי אותו,לא הרמתי אותו כשבכה .בעלי כמעט לא עזר לי גם כשביקשתי -לא בתמיכה נפשית ולא בעזרה מעשית עד שחברה שמה לב והתחילה לעזור לי ואמרה לי שגם היא עברה דבר כזה אחרי הלידה השניה שלה , נתנה לי להחזיק את הילד שלי בידיים עזרה לי לקלח אותו ונתנה לי להבין שמשהו באמת לא בסדר איתי.לאט לאט יצאתי מזה.מצבנו הכלכלי די קשה ומשפיע על הזוגיות שלנו ועל הילדים ואני מרגישה שעכשיו אחרי שנתיים הכל פתאום חוזר לי - מצבי הרוח הדיכאוניים,הבכי מכל דבר קטן,התפרצויות זעם על כל דבר. מה קורה לי בעצם? לא יצאתי מזה? משהו חדש עובר עלי? זה רק תקופה שתעבור? לאן פונים ???

שרית שלום יתכן בהחלט שלא סימת עם הדכאונות על רקע קשייךך השונים אנא פני ליעוץ מקצועי (את יכולה דרך רופא משפחה בקופת חולים ) בהצלחה עמי

לא יכולה לספור יום שלישי "נקי". לא נורא. נראית כמו המוות - חיוורת עם "שקיות" שחורות מתחת לעיניים... אולי כדאי לשקול כדורי שינה. לא מתאים לי, אבל כנראה שאין ברירה. ומה שלומכם אתם?

HERA, המטפלת שלי היתה מתקנת אותך ואומרת - "לא יכולה לספור יומיים של חסד - עכשיו.." עכשיו קשה מדי, עכשיו אי אפשר, עכשיו אי אפשר להישאר נקיים, עכשיו אי אפשר לישון.. אולי אני לא בעמדה לדבר, כי יש שעות שאני מרגישה שאת "מוציאה לי את המילים מהפה", אבל אולי עוד יהיה אפשר - לאכול, לישון, לא להקיא, לא לפגוע בעצמך, לא לחשוב על מוות ולא לרצות בו. רק עוד קצת צריך להמשיך לשרוד ולנסות לעבור את הקושי בתקוה שהאור בקצה המנהרה קיים שם, בתקוה שהטוב מחכה מעבר לדלת והוא במרחק נגיעה. אני מתחילה להאמין, ומחזיקה לך אצבעות, רות

רותי, את כל-כך צודקת... מאוד הגיוני שמתישהו יהיה אפשר לחיות... פשוט לחיות. מה שמטריד אותי, מתוך הכרות עם המצב, שגם אם הכל יסתדר, הרי שזה גם זמני... אני אף-פעם לא יודעת מתי שוב הכל יתהפך, מתי שוב יחזור החושך הזה... התקווה שהכל יהיה סביר מלווה בחשש ממה שיבוא אחר-כך... זו הבטחה כפולה לטוב ולרע... תודה על העידוד, HERA.

הרה, איכשהו רות "הוציאה לי את המילים מהפה"... אין לי להוסיף על דבריה, ולו מילה אחת. מחר מתחילים לספור מחדש... מקווה שאת מחזיקה מעמד... תרגישי טוב, אנחנו כאן. טלי פרידמן

יקירתי, אז מה גם עלייך עוברים לילות לבנים ? לילות שהשינה מתעקשת לא להגיע, והמחשבות רודפות, המוח עובד, מפחד, חושש ממה יהיה קדימה, ואיך עוברים את מחר את מחרתיים, איך עוברים עוד שנה???... כל כך מוכר, אין ספק שזאת משימה לא קלה בכלל, אבל!!!- אנחנו ממשיכות לנסות נכון?? ממשיכות להילחם על חיינו- על התקווה הזאת, שיבואו ימים טובים יותר מאילו, שיהיו לנו חיים בריאים, ולא נורא אם יש נפילות , זה אנושי לטעות, אבל לקחת אוויר ולהמשיך ללכת, לא לוותר ,לא לתת לחושך לכסות על האור יותר מידי זמן, שלא נשקע, שלא נתייאש. כל אחת ואחד מאיתנו עובר או עבר דברים קשים ביותר ועובדה שיש כאלו שיצאו מזה, שהצליחו להתגבר על הפחד, שהצליחו לנצח את הייאוש ואת החולשה. בשביל התקווה הזאת מתוקה שלי את לא מוותרת! אם קשה -את יכולה, כמו שעשית עד עכשיו פה בפורום- לכתוב לנו ולספר לנו את כל מה שעובר עלייך. אני מצידי אשתדל לתמוך ככל שאוכל, שוב, גם אני מתוך המאבקים הפנימיים שעוברים עליי ולא נותנים מנוח. אז,................ תמשיכי לסחוב, סנטר למעלה, לא לוותר, שלך, ליהי.

אני מצרפת לך שיר מדהים של אחינועם ניני. תוך כדי הכתיבה שלי נזכרתי בו והתחלתי לזמזם אותו ובא לי לשיר לך אותו כדי שזה ייתן לך כוח אבל אני לא יכולה לשיר אז אני כותבת את המילים, מי יודע, אולי את מכירה: " מה נשבר והתפורר מי נרדם ומי עוד ער מי שכח ומי זוכר? מי הלך ומי נשאר מי יצא ולא חזר מה אבד ומה נותר? מי רואה ומי עיוור מי נשבע ומי ויתר מי ישן ומי שומר? מי אמר ומי קבע מי הפסיד ומי זכה מי שתק ולא בכה? אם אין את מי לך, מי לך אם לא את לא רך לא אח ולא רע לנחמה חזקה חזקה הרימי גבוה את הסנטר כך הדמעות מגיעות עד הלחי לא יותר ושימרי ושימרי על הברק בלילות על הניצוץ שבעינייך אם אין את מי לך מי לך אם לא את......." מקווה שאהבת ושהתחזקת קצת (שוב חבל שאני לא יכולה לשיר לך...:-)) ביי בנתיים חמודה...

היי, כמו שאת רואה, אני עדיין פה. לקחתי "חופש" מהפסיכולוגית - הודעתי לה שלא אבוא לפגישה הבאה (היא תרמה את חלקה למצב הנוכחי...). אי-אפשר לקחת חופש מהחיים... זה או להישאר או לעזוב... אני פה והמחשבות שם. באמת טוב לי לקרוא את מה שאת כותבת. Thank you dear.

ככה ניראה המוות??:)) מה אם קילשון???:) תפסיקי אם הכדורים שלך. פשוט מאוד תלכי לישון. תחשבי שאת כמו מחשב שמנתק את המחשבות ואת הזיכרון רק ללילה ואז בבוקר מתחברת שוב. אי אפשר לישון שהראש מלא במחשבות ובזכרונות. יאלה לישון נווווו תלכי כבר:)) איתן המרדים:))

שלום לאיתן המרדים :))) הקילשון זה סתם סטיגמה... נכון להיום המוות מסתובב עם סתם סכין (מנתחים/יפנית/ מטבח וכו'). גם אחרי שאני נרדמת זה לא מבטיח כלום... בד"כ אני מתעוררת כמה פעמים, מה שבהחלט לא תורם למצב ביום שלמחרת... אז שיהיה ערב טוב, HERA שרוצה לישון.

ספרת יומיים? יומיים בלי הקאות? אז משמע שיומיים עברו בלי הקאות. והיום השלישי מוחק את זה? בחישוב כללי של כל הימים בתקופה היומיים האלה נחשבים במניין ה"ימים הנקיים". ושיהיו עוד-תוסיפי אותם. לא,לא יהיה כזה פשוט. אני מנסה לחשוב ככה. זה מה שמחזיק אותי. זה מה שמעניק לי עצמי תקווה. עצם העובדה שיש ימים מוצלחים יותר ויתכן והיו לך לא מעט, הם פשוט "נבלעו" בכל הגועל והמצ"ר הרע שמתלווה להכל. אם כל יום שעובר היה מוחק יומיים מהחיים שעברו, היינו חיים לנצח, לא? היה לנו את כל הזמן שבעולם... בינתיים שיהיה לך ערב רגוע ככל האפשר... תכתבי, אני באמת כאן. (למרות שזה נשמע מוזר לשמוע ממני ממליצה למישהי לשתף...בלהקשיב אני טובה).

אני מאוד מקווה שלא אחיה לנצח... באיזשהו שלב זה כבר מוגזם... נכון שעברו יומיים "נקיים", אבל היום היה שווה בעוצמתו לכל מה שלא היה יומיים... כל הפציעות האלה - ממש יצירת אומנות... ולהקיא? אני פשוט לא אוכלת הרבה, מכיוון שאם אקיא שוב בזמן הקרוב, ייהרס לי הגרון לחלוטין... גם ככה הוא כואב ופצוע. וגם את יכולה לשתף... מי שיכול להשתתף יכול גם לשתף! ערב מקסים לך, HERA.

ד"ר אבני שלום , אני נשוי 6 שנים , לפני כשלושה חדשים נולד לנו בן , לפני כחודש בת זוגי הראתה סימני תשישות נפשית , בעיות תפקוד , דיכאון מלווה בתפרצויות זעם( בד"כ זה מופיע בבוקר ) כמו כן בשיחות איתה נראה כי כושר השיפוט שלה לקוי , היא רואה ומציגה בפניי סיטואציות ומחשבות לא מציאותיות. קראתי בספרות המקצועית כי תופעות אלו יכולות לנבוע מדיכאון שלאחר לידה מלווה בהתנהגות פסיכוטית. או אולי סכיזופרניה הצעתי לה שוב ושוב לגשת לטיפול נפשי אולם היא מסרבת , היא איבדה אימון בי וכן בבני משפחתה , היא טוענת שיא מסוגלת להתגבר לבד , אני יודע שהיא חייבת לשוחח עם רופא ואפילו לקבל טיפול תרופתי . אני מאוד מודאג וחושש שמצבה יחמיר כיצד אוכל לשכנע אותה לגשת לטיפול ??? האם התנהגות פסיכוטית יכולה להיעלם ללא טיפול רפואי ???

דניאל, קודם כל מזל טוב... תינוק חדש זה תמיד משהו מרגש (למרות הקשיים שתארת). במקרים של דכאון אחרי לידה - מה שבהחלט מתאים לתאור שלך - אסור לוותר לאישה, מכיוון שאכן יכולות להיווצר סיטואציות קשות... התנהגות פסיכוטית לא תחלוף ללא טיפול. תבדוק אם באזור מגוריך יש פסיכיאטר שעושה ביקורי בית... אם אשתך מסרבת ללכת לטיפול, תביא את המטפל אל אשתך. גם אם היא לא תשתף פעולה, איש מקצוע יוכל לראות מה קורה ולהחליט מה האיפול הטוב ביותר עבורה. אל תרים ידיים, HERA.

HERA שלום , קודם כל תודה על הברכות , אכן זה היה אירוע מרגש מאוד לי ולאשתי . מזה כשלושה חדשים היא טיפלה בתינוק מצוין כולל הנקות וטיפול אינטנסיבי יומיומי. היא איננה רואה כל סיבה לראות רופא כיוון שהיא איננה מודעת למצבה ומתרצת זאת באיזשהי חולשה או עייפות פשית שתחלוף כעבור זמן מה , היא אף טוענת שהיא תתגבר לבד או שרק היא יכולה לעזור לעצמה. אני חושב אחרת כיוון שהתופעות מדאיגות ומכיוון שהיא לא יכולה להשתלט על ההתנהגות או המחשבות הלא הגיוניות. היא איננה מאמינה בסוג טיפול הכולל התערבות רפואית ( כנראה בגלל כבוד עצמי או דימוי ) ולכן חושבת ש"זה יעבור לבד". אני מאוד חושש ששזה לא יקרה ואולי עלול להחמיר , למרות השיכנועים שלי היא לא רוצה בהתערבות רפואית.

דניאל שלום מה שאתה מתאר מדאיג קודם כל - האם יש סכנה לה או לילד , האם הילד מטופל כהלכה - במידה ויש בעיה באזור הזה יש להתערב מייד בהשגחה, ותמיכה מצבים פסיכוטים יכולים לעבור לבד אולם ככל שהם מתמשכים (אם היא אכן פסיכוטים) הסכוי שיש צורך להתערב עולה. מנסיוני בדרך כלל לחץ חד משמעי של בני משפחה משכנע אנשים לפנות לטפול (קודם כל לאבחון) ניתן גם לפנות לתחנות לטפול באם ותנוק נ.ב. במידה ומדובר בדכאון לאחר לידה בדרך כלל אין מדובר בסכיזופרניה עם זאת, לבריאות אשתך והילד - אנא טפלו בהצלחה עמי

ד"ר אבני שלום . תודה על ההתייחסות. לא נראה לי שיש סכנה לילד או לאישה , כיוון שהתנהגותה היא אפתית ואדישה ולא אלימה כמו כן הטיפול בתינוק הוא בד"כ טוב ואין סכנה לבריאותו. לעיתים בגלל חוסר מוטיבציה ותפקוד לקוי נוצרים מתחים ביננו והתופעות שקורות אינן הגיוניות ומשבשות את סדר החיים הנורמלי, בעייתי היא אשתי איננה מודעת למצב או להתנהגותה , קורה שבמשך היום היא חוזרת לעצמה ומתנהגת בצורה נורמלית. לכן זה נראה כמו סוג של הפרעה נפשית שהתפרצה פתאום והיא איננה יכולה להשתלט על זה , ואף לא חושבת שזה מצב לא נורמלי, כאשר אנו מזכירים את התופעות שקורות היא נכנסת למצב הפסיכוטי ואז ההגיון שבדבריה משובש. ולכן קשה לי להשיב לה או להסביר לה שהמחשבות או הדברים שלדעתה קורים משוללים הגיון כלשהו. במשך הזמן נראה כי היא מתאוששת והמצב פחות חמור , אני משקיע המון בעזרה ובתמיכה נפשית למרות שאינני איש מקצוע , אולם אני חושב שכדאי מאוד שהיא תפנה לעזרה מקצועית כדי לאבחן את הבעיה ולחזור לתפקוד רגיל ולקצר את הסבל הנפשי שהיא ואני עוברים.

רציתי לשאול אם פחד גבהים זה בעיה נפשית כמו פחד ממקומות סגורים או חרדות למינהם ואם אפשר לטפל בזה בשיחות או פשוט להמנע מלהעלות לגבהים תודה

שלום, פחד ממקומות גבוהים אכן שייך למשפחת הפוביות. אין צורך להמנע ממקומות גבוהים. טיפול התנהגותי הוא הפתרון לבעיה... בהצלחה, HERA.

ורד שלום זו בעיה דומה וניתנת לטפול באמצעים דומים (ומגוונים) בהצלחה עמי

היייייייייי אחותתי (אחת, נזבורה) כול כך היית חסרה לי, אחת, אני חייבת מימך דבר אחד שתגידי לי את כול הנראה לך.... אני מדגייסת ב 4 לדצמבר. אוטו טו..... פחד מתחזק מיום ליום הפחד להיות לבד, ובכלל הפחד להיות כמו אז בעבר לא חברותית בודדה בלי חברות מנודה..... אני לא לא לא רוצה את זה שוב!!!!!!!!!!!!!!!!!! אנה אחת אני כול כך מפחדת, הריי סביר להניח שאם תמממממממיייד הייתי כאחת כזו אז גם בצבא זה יהיה ויגיע......??תחשביי??? ואייך לך הייה? הייה שינוי מתיכון מבחינה חברתית??? אני ממש בדכאון מהפחד הזב שזה יחזור שוב כול הסיוט הזההההההההההההה וגם בגלל שאני מפחדת שבנות בבסיס ישנאו אותי כבר ביום הראשון(יחפשו אותי) לצעריי הרב אני נראת טוב דבר שהייתי מעדיפה לאחרת. מחוץ כנאה שגורמת לשנאה אין מזה כלום..........מבינה כמה דברים יש לי חיי גרועייםם אוהבת גם נטעלי

היי נטעלי! קודם כל - מזל טוב על הגיוס המתקרב. ואני באמת בטוחה שזה יעשה לך רק טוב. וכן, אצלי יש שינוי אדיר מתקופת התיכון (שזה שלושים שנה בדיוק) ועד עכשיו. אני לא אגיד לך שהכל וורוד, אבל אצל מי כן? אין בכלל חיה כזאת, שהכל תמיד וורוד. אבל בסך הכל, מילדה מפוחדת שחוששת שכולם "יצביעו עליה באצבע", הפכתי לאישה שאני לא אגיד לך שמרגישה שיכולה לכבוש את העולם, אבל בהחלט אסרטיבית, יודעת מה שהיא רוצה, לא מהססת להגיד את אשר על ליבה...... ובקשר להופעה החיצונית הנאה שלך - זה נכס גדול שאל תצטערי עליו ובוודאי שאל תוותרי עליו! אין לך מושג עד כמה חיצוניות קובעת את הרושם הראשון וכמה היא יכולה לעזור/להפריע בחיים! ואני, בתור מי שלצערי הטבע לא נתן לה את המתנה הזאת, יודעת היטב מה זה! אני רואה איך מתיחסים לבחורות יפות ואיך לא פעם מתיחסים אלי ואומרת לך שוב - זהו נכס שאל תסתירי אותו אלא להיפך - תבליטי אותו! וכמובן, בבד בבד תטפחי גם את האישיות - ואני בטוחה שיש לך הרבה מה להציע! בהצלחה ובהרבה אהבה! נזבורה

שלום רב. לצערי דלגתם על פנייתי ולא התייחסתם אליה. אני פונה שוב ומבקשת התייחסותכם. בני הוא בן 13 וחצי. ילד מקובל מאד בכיתה. תלמיד מצטיין. אינו סובל מבעיות מיוחדות. הבן הבכור במשפחה. קצת לפני תום החופש הגדול התחיל אצלו חוסר שקט שהתבטא בתחילה בבכי, בהרגשה של עצב. הוא הסביר לנו שחולפות לו המון מחשבות בראש - הנה הוא כבר גדול ועוד מעט יעזוב אותנו והוא לא רוצה לעזוב אותנו; חושב על דברים שקראו לו שהוא עשה ואולי היה צריך לעשות אחרת וכו'. חשבנו שיש לו איה שהם חרדות מתחילת הלימודים אבל גם לאחר שהלימודים התחילו החרדות המשיכו והחלו להתלוות אליהם מתיחות רבה שמתבטאת היום בהתפרצויות זעם המביעות תיסכול וכעס. כאשר הוא נכנס ללחץ הוא מתפרץ בצעקות, בכי, כעס, כועס בעיקר עלינו אבל גם על עצמו "למה זה קורה לי?" חוסר שקט וכו. לכל אורך הדרך הוא מבקש שיעזרו לו. הוא מבין שמשהו עובר עליו ומבקש שיתנו לו עזרה. שבוע לפני תחילת הלימודים הוא התחיל ללכת לפסיכולוגית - פסיכוטרפסטית פעם בשבוע. הוא מקפיד ללכת אליה וטוען שהמפגשים איתה עוזרים לו. הוא אינו לוקח תרופות משום סוג. מצבי הלחץ והכעס אינם כל הזמן וישנם ימים שבהם הוא מתנהג כפי שהיה לפני התקופה הקשה. בחברה הוא ממשיך להיות מקובל מאד והתפרצויות הכעס הם רק בבית. בלימודים מורגש חוסר שקט, חוסר ריכוז דבר שבחלט פוגע בו והוא אף מביע זאת. האם ניתן לעשות יותר על מנת להרגיעו? האם השיחות עם הפסיכולוגית ואף עם יועצת בית-הספר תוכלנה, בסופו של דבר, להוציא אותו מהמצב שבו הוא נמצא כעת? האם ישנם תרגילי הרפייה שכדאי ורצוי ללמדו? אנו מאד מתוסכלים וקשה לנו לראות אותו סובל. בתודה מראש.

טליה, נשמע שבנך התחיל את גיל ההתבגרות... העקרון בטיפול פסיכותרפויטי הוא אורך רוח והרבה סבלנות, בעיקר אם הבן טוען שזה עוזר לו... נראה גם, שהוא מודע למצוקה שלו ומוכן להשקיע... זה צעד חשוב. תנסו לשתף גם את היועצת, שיכולה לסייע בבי"ס בתחום הלימודי. HERA.

טליה שלום רב, מצטערת על העיכוב בתשובה. ראשית, נראה לי שעשיתם את הדבר הנכון כששלחתם את הבן לטיפול. נראה שאכן זה עשוי לעזור לו. העיצה שלי היא להתייעץ עם המטפלת של הבן, ולבדוק איתה אם היא חושבת שיש צורך להוסיף עוד משהו, כמו טיפול תרופתי או כל דבר אחר. ייתכן וכדאי לכם לשקול ללכת לייעוץ הורים בנוגע להתמודדות עם המשבר של הבן, וזה עשוי לעזור לכולכם לעבור את התקופה הקשה הזו. בנך עכשיו בגיל ההתבגרות, שזהו גיל קשה לילד עצמו ולסביבתו הקרובה. מה שמעודד בכל העניין הוא שהגיל הזה עובר יום אחד... :) שיהיה לך הרבה נחת, טלי פרידמן

שלום רב! אני פונה אליך ,מתוך מצוקה ממש קשה.כיום אני בן 34.מזה 18 שנה אני סובל מ:"panic dissorder+agrophobia+major depression".כדי לא להאריך אתמצט:הייתי לפני 15 שנה,בתקופת הצבא ,באשפוז ברמב"ם והתחלתי בטיפול בכדורים בשם : "Nardil" + "Anafranil "+"Clonex".במשך השנים שונה המינון של הקלונקס ונוספו\הוסרו כדורים.יש לציין שמדובר היה בהתקפי פניקה קשים באופן מיוחד+היפרוונטילציות+עוויתות+זעה רבה ואיבוד עשתונות.רק ה"נרדיל" עזר להפחית באופן משמעותי את ההתקפים.התחלתי עם 2 כדורים (15 מ"ג כ"א),וכיום אני עם 5 (!!!).בנוסף לכך עברתי סדרות של טיפולים פסיכולוגיים,הרפיות וכד.רוב הטיפולים לא עזרו,ובשנים האחרונות אף הופיע דיכאון.כמו כן ההשפעה של ה"נרדיל" כנראה פוחתת,וישנם סימני דיכאון ואף התקפים ב-5 שנים האחרונות,מה שמונע ממני לעשות דברים רבים,ואף להסתגר בביתי-אצל הוריי.אני נמצא במעקב ברמב"ם ולפני שנה היה נסיון-תוך כדי אשפוז-להפסיק את הנרדיל ולהתחיל טיפולים ב-"אפקסור" .אולם שבועיים לאחר ההתרוקנות מהנרדיל ,החלו תופעות מאד קשות-התקפים קשים,איבוד יכולת הליכה,קשיי בליעה וכד.הוחלט באין ברירה להחזיר לי את הנרדיל ובתקופת הביניים ממש מולאתי בכדורים מכל הסוגים-כולל 3 היפנודום ליום! בקיצור זה לא הלך.כיום אני בפרשת דרכים.אינני יודע מה לעשות.אני צורך המון כדורים ומרות זאת החרדות והדכאון מתחזקים. מספר שאלות אם תועיל לענות בתודה מראש: 1)האם כדאי לחזור שוב לטיפול פסיכולוגי ולאיזה סוג? 2)האם הוסטל-שהוא שיקומי בעיקרו,ולא ממש מתאים לי מבחינת סוג הבעיה שלי,הוא בכל זאת הכרחי?-כך סוברים ברמב"ם.-לפחות כפתרו חלקי. 3)האם קימת איזו דרך לשחרר אותי מהנרדיל?כיום התרופה כבר לא מועילה כ"כ-המינון עולה,ויש תופעות לוואי לא נעימות.הבנתי גם שמעטים מאד נוטלים את התרופה הזאת כיום. אודה אפילו להתיחסות כללית-כי מובן שמכתב כה קצר לא יכול לפרט הכל. בתודה מראש, יוני,חיפה. ד.א.:[email protected]

יש לי פטנט קטן שאני נוהג לעשות כדי לא להגיע למינונים גבוהים אולי זה יעזור לך. אני מבין שהבעיה שלך רצינית אבל אולי זה יתרום מעט. . . אני לוקח קלונקס וכאשר יש לי תקופות קשות אז אני פשוט עולה במינונים כמה שצריך . אבל מייד כאשר המצב מתייצב אז אני מפחית ולוקח רק ממש כשאני מרגיש שהגוף צריך את התרופה. וכך אני משיג לא רק מצב שבו המינונים נמוכים רוב הזמן אלא גם כאשר יש לי תקופה קשה אז ההעלאה במינון אכן משפיעה. בהצלחה.

יוני שלום תן לי בבקשה לחשוב אענה אחר כך בברכה עמי