פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום הרה אני קוראה לאחרונה , מתוך עניין אישי , את הבעיות המתפרסמות בפורום זה, הכוללות גם הרבה מתגובותיך... עושה רושם שמדובר במי שיודע, ויש לו מה לאמר , וכל זאת עם הרבה שכל וטקט. אני סקרנית לדעת- האם יש לך השכלה פורמלית בנושאים הקשורים לפורום זה? לי אישית יש בעיה מסויימת הקשורה בפחד לנהוג בדרכים בין עירוניות, בעייה שלשמחתי הולכת ומאבדת מעוצמתה, עם הזמן, ובזכות העבודה העצמית שאני מצליחה לעשות לפני, ובזמן הנהיגה.....בשל הבעיה הנ"ל הגעתי לפורום, ויצא לי להתקל בשמך ובהיותך כה מעורבת.. מצאתי לנכון להחמיא לך,, למרות שאני רק "משתתפת סמוייה", - כי אני נהנית לקרוא את עצותיך, תגובותיך ,והאכפתיות הבלתי נגמרת שלך . למען האמת, גם אני אשה (בוגרת) שאכפת לה, וששמחה להיות לעזר, אך אינני מעיזה להביע דעה כי נראה היה לי שאנשים המשטחים בעיותיהם בפורום, מעוניינים לקבל סיוע מאנשי מקצוע או ממי שבאמת למוד ניסיון, האם אני טועה?? המשיכי בדרכך. זה נהדר!!! בברכה אסתי

אסתי, תודה רבה. לא, אין לי השכלה פורמלית בתחום, רק ניסיון מצטבר מהחיים (אגב, אני "רק" בת 23, ככה שצברתי הרבה ניסיון ביחס לשנות חיים). גם אני מוצאת את עצמי חסרת תשובות מול דברים מסויימים שעולים פה, ואז אני מעדיפה פשוט "לשתוק", או לחשוב על הדברים ולהגיב מאוחר יותר. אין לי ספק, שכתבתי פה גם הרבה "שטויות" (הווה אומר דברים לא נכונים, או אפילו פוגעים) - אני באמת משתדלת להימנע מזה, וכשצריך - מתנצלת. לפעמים אני מגיעה עם מטען כבד משל עצמי, ואז יש דברים שנראים לי חסרי פרופורציות... ברור לי, שכל אחד שמעלה פה שאלה/בעיה, סובל באותו רגע (או תקופה) בצורה איומה, ולכן אני בוחרת שלא לכתוב כלום, עד יעבור זעם :-) חשוב שיהיו לפורום גם "משתתפים סמויים" כהגדרתך, משום שיש כאלה שנעזרים בדברים שכותבים אחרים, וזה יותר טוב מכלום... מה גם, שבסופו של דבר, כולם מוצאים את הרגע להיכנס לקצת "פעילות" פה. לגבי הבעיה שלך - התייעצת עם איש מקצוע, או שאת מסתדרת בכוחות עצמך? מה בעצם מעסיק אותך בזמן הנהיגה? חשש מאיבוד שליטה על הרכב? נהגים פרועים אחרים? וכמו שאני מרבה לכתוב פה לאחרים - את התשובות את לא חייבת לי, אלא רק לעצמך. לפעמים, כשמתחילים לחפש את התשובות, זה כבר מרגיע טיפה. פתאום הפסיביות הופכת לאקטיביות (גם אם מינימלית), זו לא התחושה של "הכל קורה לי - אין לי שליטה על הארועים". אני מזמינה אותך (וכולם מסכימים איתי) לכתוב מה שבא לך, למי שבא לך ובזמן שמתאים לך. ושוב תודה, HERA.

אני רוצה לדעת למה אנשים אוהבים לראות סרטים מפחידים? מה זה עושה להם? והאם זה טוב?אני מבקשת חוות דעת ממוחה . תודה .

אז תעברי לסרטי םםםםם מצויריםםםםם

שלום רב, בסרטים מפחידים מסוג סרטי ג'יימס בונד נוצרת הזדהות עם הגיבור, ואח"כ תחושת ניצחון או גדלות, כמוהו בסרט. זו הרחבת החזה בגאווה של "עשינו את זה". בסרטי אימה, כמו דרקולה, יש תהליך של כניסה מרצון למצב פחד מקפיא, מה שמאפשר אחר כך תחושת שיחרור והקלה די ממסטלת. התהליך הזה, בגירסה התרפויטית שלו, מאפשר שליטה על מצבי חרדה באמצעות הרפייה שרירית. בסרטי מתח בלשיים, מוצא עצמו הצופה בפאזל מסקרן - ובהתמודדות כייפית נגד השעון: מתי, ובאיזה שלב של הסרט, הוא זיהה את הרוצח האמיתי. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

האם את משבר גיל ה- 40 עוברים גם נשים וגם גברים האם יש סימפטומים מוגדרים למשבר זה, שאלתי מתייחסת בעיקר לגברים.

בשנות הארבעים בחייו ,הגבר נכנס לתקופה שיכולה להביא למימוש ציפיותיו כשם שהיא יכולה להיות כרוכה באכזבות. לסביבה הרגשית המיידית של הגבר יש השפעה רבה על רמת ציפיותיו או על דרך קבלת כשלונותיו. סביבה זו יכולה להיות מקור לתמיכה חיובית או לביקורת שלילית. בשביל האשה זה גיל שבו היא מנסה לשלב את האמהות עם מקצוע ותחביב. תקופת נוכחותה ההכרכית בבית מצטמצמת ומאפשרת להפנות משאבים לנושאים שמחוץ לבית. תקופה זו עלולה ,לעתים,להביא למשברים קלים באיזון המשפחתי,אך הם חולפים בדרך כלל,עם בניית שווי משקל משפחתי חדש. ההתיחסות אל ההורים משתנה בגיל זה. יחסי התלות שהיו בעבר,משתנים בגיל זה ליחסים של הדדיות. כל זוג מגבש מסגרת חינוכית משפחתית עצמאית,המשלבת בדרך כלל ערכים והרגלים מבית ההורים עם עמדות עכשוויות עצמאיות. הצרכים הכלכליים והמשפחתיים לוקחים בחשבון לא רק את העתיד הזוג אלא גם את חינוך הילדים ועתידם. החל מגיל 45 ואילך מופיע, בשלב מסוים, גיל המעבר אצל האישה הנובעת מסיבות הורמונליות,יכולות להתלוות תופעות נשפיות.אופן ההתמודדות האשה עם גיל המעבר תלוי במספר גורמים כגון: הזדהותה המינית עם הנשיות, המקום שזהות זו תפסה עד גיל זה בחייה, חשיבות ההריונות והפוריותבחברה שבה היא חיה, העידון שיצרה עד גיל זה על ידי רכישת מעמד מקצועי או חברתי,דעות ואמונות הרווחות בסביבתה המיידית באשר לתופעות גיל המעבר.

תגיד לי, סאשה, חוץ מלצטט כל מיני מאמרים, ספרים וכו' - אתה יודע לתת עצות אמיתיות? למה שפשוט לא תציין פה מראה מקום, ואנשים ימצאו את מה שכתוב לבד?

לא התכוונתי להרגיז או לתפוס מקום. הערכתי שהציטוטים יהיו בעלי ערך כלשהו למשתתפי הפורום. זו היתה כל כוונתי. למי שמצא עניין חסכתי את היפוש היות ומדובר במקומות שמחוץ לפורום. אם הדבר מפריע פשוט אמנע מלצטט לא שערתי שאפריע . בברכה סאשה

סאשה בוקר טוב אין כל סיבה שתפסיק לצתת כתבות שנראות לך רלוונטיות לנושא שאתה מרגיש שאתה יכול לתרום לו מידיעותיך או הבאת ציטוטים ממקומות אחרים . - אז מה אם מישהו נותן הארה על כך . בפורום זה יש אדם בשם "אור " והוא מביא המון חומר מכל מיני מחקרים או כתבות או פורומים ולמרות שלפעמים ארוך מאוד -- תמיד -- מעניין ולעיניין וגם זה נותן מידע מיקצועי שלא כל אחד יכול להגיע אליו או יש לו זמן . החומר שהבאת היה מעניין ולעיניין . אין סיבה שתתקפל אם מישהו העיר הערה מיותרת . תמשיך לתרום לפורום . זה 10 . ----------------------------------

סאשה שלום אכן ציטוטך עזרו לי , תמשיך לספק לנו חומר גם אם הוא "רק ציטטוטים" ולך מיקי 1 אתה לא חייב לקרא את מה שמגישים לך , אתה יכול לחפשששששששש! ושוב תודה סאשה

שלום רב, התבוננות בעצמך בתקופת "אמצע החיים" הינה משותפת לשני המינים. עם הרבה הכללה, וכדי לתת משפט מסכם אחד, אומר כי: ניתן לצפות שהגברים יהיו עסוקים בעריכת "מאזן תקופתי" אודות המיניות והקריירה, והנשים אודות הזוגיות/מיניות וההגשמה העצמית. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

האם נטילת Seroxat עלולה להתנגש ולגרום נזק נוסף למעשני מריחואנה וכו'??

א ברור שלום הנח היסוד היא שאתה לוקח מריחואנה סרוקסט היא הבעיה לא ברור למה מריחואנה לא ברור למה סרוקסט מכל מקום לפחות לגבי דכאון וחרדה מריחואנה עלולה להיות פתרון למספר שעות עם החרפה לאורך זמן בעצמת ההפרעה ממנה אתה סובל לתשומת לבך בהצלחה עמי

ד"ר אבני, אני מודה לך מאוד על תשובתך, הנחת היסוד שלך נכונה, אך אני נמצא בתקופה מאוד ראשונית של התנסות עם הסם כך שאין לי קושי לסיים התנסות זו. הפסיכיאטר שמטפל בי רשם לי סרוקסט לאחר שאיבחן אצלי סוג של חרדה שגורמת לי לחצים ואי נוחות, שרב הפעמים לא נגרמים מסיבה ברורה, לכן אני מטופל גם אצל פסיכולוג. הפסיכיאטר לא יודע על ההתנסות שלי עם הסם ולכן הרגשתי צורך לברר את העניין. אודה לך מאוד אם תוכל להתייחס לאיכות התרופה עצמה ורמת התאמתה למקרה שלי, וליחס של כמות הסם העלול להשפיע על הטיפול.

כן !!!! מאוד !!!!!!!! עשה לי רע נורא רק בגלל גוינט קטן !!!!!!! NEVER AGAIN~

קטע מועתק לעיון הגולשים הנתונים בחרדה: יש להפריד בין החרדה כסמפטום,המצויה בכל הספקטרום הרחב של ההפרעות הפסיכיאטריות לבין החרדה כתיסמונת או כנברוזת החרדה. החרדה דומה לפחד, בייחוד במלווים הסומטים שלה, אך היא שונה מהפחד בשתי בחינות חשובות : ראשית,בהיותה סמפטום נברוטי היא מהווה תגובה נפשית לסכנה פנימית,דהיינו לדחף יצרי פנימי,לאו דווקא לסכנה חיצונית ושנית, יש לה איכות של פחד חזק וחסר פשר. החולה בחרדה אינו יודע ממה הוא פוחד ואינו יכול לברוח מהסכנה שאינה ידועה לו. החרדה כסמפטום מהווה גורם מרכזי בנברוזת החרדה,אך היא מופיעה גם כנברוזה הפובית,היא מלווה שכיחה בנברוזת הכפייה, היא נפוצה בין חולים הסובלים מדכאון. החרדה יכולה להופיע או בצורה חריפה בהתקפי חרדה, או בצורה כרונית במתח מתמשך וציפיה לאסון מתקרב או בצורה מעורבת : התקפי חרדה חריפים וחרדה מסוימת גם בין ההתקפים. גילויי החרדה או הפאניקה הם סומטיים-אוביקטיביים וחוייתיים-סוביקטיביים כאחד. הסמפטומים האוטונומיים הפיזיים הם : מתח שרירים מוגבר טכיקרדיה,עלייה בלחץ הדם,הסמקה,הזעה ,שלשול ותכיפות בהטלת שתן. נוסף לכך יש נשימות עמוקות ומהירות,לפעמים כאבים בחזה והרגשת קוצר וחוסר נשימה עד כדי מחנק. גרד בידיים וברגליים,גלי קור וחום וחולשה. התופעות המוטוריות הן: צמרמורת,רעידה ואי שקט פסיכומוטורי. מבחינה סובייקטיבית יש לעתים קרובות הרגשת סחרחורת,אי יציבות בגוף,קשיי ריכוז עד כדי בילבול,הרגשה של פחד גדול מסכנה לא מוגדרת שבבירור מתגלה כפחד מאובדן שפיות הדעת או מאיבוד שליטה עצמית. מצבים ממושכים יותר של חרדה יש מתח שרירים מוגבר, לחץ בחזה או בברום הבטן,תחושת מלאות בבטן מלווה בשיהוקים וגיהוקים,באבים בעורף,בגב וכאבי ראש חזקים, נטיה לשילשול או לעצירות. טיפול: טיפול על ידי תרופות הרגעה טיפול תמיכתי מרגע טיפול על ידי הרפיה מודרכת,היפנוזה, מדיטציה. טיפול התנהגותי פסיכוטרפיה דינמית של תובנה,אפשר בטיפול אינדיבידואלי או בטיפול קבוצתי או משפחתי. פסיכוטרפיה בשיטת גשטלט. אישית סובל \סבלתי מכל הסמפטומיםנ ( לא כולם ביחד) וקיבלתי את כל הטיפוליים המתוארים.החרדה לא נעלמה אבל יכול לשלוט . זהן המסר שרציתי להעביר למישמעוניין.

הסתייגות: להמנע עד כמה שניתן מליטול בנזודיאזפינים לטווח ארוך.

סרוקסט זה בונזיביאיד ? מה הסכנה ?

at: www.panicdisorder.up.co.il

הייתי מעוניינת בתשובתו של אחד המומחים. מהן הסכנות הבריאותיות בבולמיה? האם יש סיכוי להפרעה בזכרון? קראתי ששיעור התמותה מבולמיה כ- 10% - 15% , אם הנתונים הללו נכונים ממה התמותה? אני שואלת את כל הנ"ל מכיוון שאני חולה כבר 10 שנים ולא מצאתי פתרון. מאד מעוניינת לדעת לגבי ההשלכות הבריאותיות מכיוון שאני לא מרגישה חולה פיזית. אם יש סיכויי תמותה מישהו מוכן להסביר לי כמה זמן נשאר לי? ומתי אני אתחיל להתפרק?

שלום רב לבולמית, הנזקים הנגרמים מבולימיה ממושכת הם רבים, ובאים לידי ביטוי אצל כל אדם בצורה שונה וברמת חומרה אחרת. באפו עקרוני יש נזק לכל מערכות הגוף, השיניים, הקיבה, הלב, המערכת החיסונית ועוד. לא ניתן לקבוע את רמת הנזק, ככל הידוע לי, כיון שמדובר בנזקים פנימיים בעיקר, מתמשכים שאינם באים לרוב בצורה אקוטית. זאת בדיוק הבעיה בבולימיה. בניגוד לאנורקסיה, שם ההפרעה והפגיעה הגופנית בולטת לעין, הבולימיה היא מחלה הנסתרת מן העין, ולמרות זאת היא עושה בגוף שמות. אבל לא רור לי מדוע הרמת הידיים הזו, והמחשבה על מתי גופך יתפרק... נשמע שאיבדת את התקווה שאת יכולה לצאת מזה, וחבל. אין לי מושג מה ניסית לעשות עד היום, אבל מה שלא ניסית, טרם ניסית הכל. אל תרימי ידיים. אפשר לצאת ולהחלים מבולימיה. באמת. אם ת רוצה שאעזור לך לבחון את האפשרויות הקיימות...רק תגידי. שיהיה שבוע טוב, טלי פרידמן

שלום, אני בן 23, ויש לי בעיה. כאשר אני מדבר עם בחורות ומתחיל איתן בקשר, אני נעשה אובססיבי אליהן, וזה גורם לבחורה להיתנתק ממני. מה עלי לעשות בנדון.

אז אל תיהיה אובססיבי... תיהיה נחמד...עדין... תיהיה גבר...תשפיל את עצמיך תוריד את הזבל תעשה כלים...כביסה תלך למכולת תלך לדואר תשלם ..מים טלפון חשמל תעשה ספו"נגה תגהץ...ותקפל את הכביסה תנקה את האבק ובסוף היום בערב...כבר לא תיהיה אובססיבי אבל תרגיש סמרטוטיבי.......!!!! מה אתה אומר???

אליעזר שלום קודם כל אתה צריך להבין מדוע אתה נעשה אובססיבי כלפיהן. אם תבין את המקור אפשר יהיה לחשוב מה באמת לעשות. האם אתה מבין מה קורה לך בקשרים? בברכה ד"ר אורן קפלן

המייל ששלחת לי יצא כולו בג'יבריש! איזה מעצבן...!....... תשלחי שוב :-(

נו אז תלחצי על תצוגה קידוד....ותנסי ויזואל או משהו אחר ואז יהיה בסדר

יופי נחמה..... אתה לא חושב שניסיתי את זה....???

ליהי יקירתי! ויוי לא תהיה מספר ימים באינטרנט כיוון שהמחשב שלה בתיקון. אז נחכה לה בסבלנות!!! שלך מיקי

תודה! :-)))

מתוקה שלי... מה שלומך היום?.... אין איזה מסיבת יום הולדת או משהו כזה...? :-)) אני התארחתי אתמול אצל חברות, היה אחלה וחזרתי רק בבוקר הביתה... אז בגלל זה קצת נעלמתי.. אבל עכשיו אני פה.... אז... תני איזה סימן או אות חיים שאני אדע שאת פה... :-))))

אני עדיין חיה, ואפילו מגיעה לכאן לפעמים... :-) דווקא הוזמנו לארוחת צהריים, אבל ההורים שלי פטרו אותנו מזה, ונסעו לבד... איזה הורים נהדרים... :-) אז ניקית קצת את הראש אתמול? מעולה! שבת הבאה אני אנקה את הראש... יש איזושהי תערוכת כלבים, ואני נוסעת לשם... תאמיני לי, בשבילי זה ניקוי ראש מצויין.

אני בטוחה שזה יעשה לך טוב. קצת להתאוור ואם זה עם יצורים מקסימים כמו כלבים אז בכלל.... המממ.... תגידי.. אז מה הפסדתי בזמן שלא הייתי פה?... משהו מעניין?...

יש לי חברה שאני מאד אוהב ואעשה הכל בשבילה. לפני 7 שנים היא נאנסה בידי בן דודה וחברו, פעמיים. לאחרונה היא החלה לסבול מסיוטים חוזרים והיא מתעוררת בלילה רועדת ובוכה. אני מחבק אותה ומנס לגרום לה להרגיש בטוחה (מדליק את האור, אומר לה שהם לא כאן ושלעולם לא יפגעו בה שוב וכד'). לפעמים אנחנו אפילו מדברים על החלום או על מה שהיה ועל איך היא מרגישה אבל לא תמיד היא נרגעת מהר. לפעמים היא ממשיכה לרעוד כל הלילה ולפעמים אפילו מקיאה מרוב פחד. לאחרונה היא החלה טיפול פסיכולוגי אבל אני עדיין רוצה לדעת מה עוד אני יכול לעשות כדי לעזור לה. אני לא יכול לסבול את זה שהיא סובלת כל כך ולאחרונה אני מתמלא ברגשות של נקמה.

רובי, כל מה שאתה יכול לעשות זה להיות שם בשבילה!!!!!! עדי

רובי, רגשות הנקמה שלך ברורים, פגעו במישהי שיקרה לך - אבל לא יועיל לאף-אחד אם תממש אותם... ובנוגע לחברתך: טוב שהיא החלה לקבל טיפול, יש דברים שיושבים בפנים ומזיקים בנוכחות שלהם. עכשיו היא תוכל, לאט-לאט, להשתחרר מעט מהטראומה - למרות שאי-אפשר להיפטר ממנה לגמרי. כל מה שאתה צריך זו המון- המון סבלנות, מכיוון שמדובר בתהליך ארוך ומייגע. ייתכן ותהיינה פעמים, שהיא תתפרץ עליך - תזכור שהיא לא רואה אותך באותו רגע, אלא את השד הפרטי שלה.

רובי שלום חוסר האונים שאתה מרגיש אל מול הסבל של חברתך מובן ואני לא יודע אם ניתן להקל עליו באופן מיידי. טוב שחברתך פנתה לטיפול, חשוב שתהיה עבורה כפי שאתה ותעזור לה ברגעים הקשים. התהליך עלול להיות ארוך כיוון שזכרונות טראומטיים נחרטים בצורה חזקה מאוד בזיכרון וקשה להפתר מהם. הם משפיעים על תחומי חיים רבים ולכן דרוש תהליך כדי להתגבר. כאמור, טוב שהיא פנתה לטיפול וכעת אתה יכול ללוות אותה בתהליך. במידה ויתעוררו אצלך תחושות ושאלות נוספות אתה מוזמן לכתוב. בברכה ד"ר אורן קפלן

עצוב ומזעזע.

עצם העובדה שחברתך מסוגלת לדבר אתך על הנושא הכאוב שהיא חוותה ונשענת עלייך כשהיא זקוקה לך והעובדה שאתה כל-כך רוצה לעזור לה ומבין אותה - כבר אומר הכל. העזרה שלך יחד עם הטיפול המקצועי זה המתכון הנכון לסיוע. אני חייבת לסיים באימרה נדושה אבל הכרחית כאן - חבל שהחלק הנבזי של העולם מתגלה דווקא לאנשים הטובים שבינינו.

אני מטופל באפקסור למעלה משנה!!, בעקבות אלרגיה שמתבטאת בפריחה ניתן לי "לורסטין" ושכחתי לציין בפני הרופא שאני מטופל באפקסור,,ושאלתי האם ניתן להשתמש בלורסטין שהוא ממש "ההיסטמינים,, ללא חשש?? תודה // פז //

פז שלום על פניו אין בעיה עם זאת תאלץ להוועץ ברופאך שמכיר אותך האם אתה בטוח שרק "שכחת" לציין זאת בהצלחה עמי

ליהי אשמח עם תשתפי אותי עד כמה באמת החפירה בהיסטוריה עזרה לך עד לאן חופרים איזה גבולות סמים לזה והאם זה לא משתלט ואת נכנסת למקום של רחמים עצמיים תודה

טוב... אני אנסה . אני מקווה שאצליח להעביר לך פחות או יותר את העניין... נתחיל מזה ,שאת צריכה למצוא פסיכולוג\ית טוב\ה שתהיה לך כימיה מעולה איתו\ה ומאד חשוב- אמון. שתרגישי שאת יכולה לסמוך עליה ולהגיד לה הכל מהכל בלי לפחד מהתגובה. אם יש בסיס כזה, רק הזמן יגיד, מתי את תוכלי להתחיל לגעת בהיסטוריה שלך כילדה, בחוויות קשות ומכאיבות ובטראומות שהדחקת. לי זה לקח יותר משבעה חודשים להתחיל לדבר על זה, שיהיה לי את האומץ לגעת "שם". ההתעסקות גרמה לי כאב בל יתואר. יעידו על כך חבריי פה בפורום שעברו איתי ימים ולילות ארוכים של בכי, של עצב תהומי וכן.. גם רחמים עצמיים כמו למה זה הגיע לי וכו... אני זוכרת כמעט לפרוטרוט איך היה לי רע ועצוב כי זה היה ממש לא מזמן, משהו כמו לפני חודש. את יכולה להקיש את השם שלי ולדפדף אחורה , ולקרוא את כל התחושות שלי אז. זה היה ממש עצוב. אני לא אגיד לך שתוך חודש שכחתי הכל, או הבנתי הכל, או קיבלתי הכל ושאין יותר עצב או כאב. יש. יש המון!. יש לי עוד המון לגעת בנושא, כמו שכבר אמרתי ואני אומרת לך שוב- רק לפני חודשיים התחלתי לטפל בעבר. אני הולכת בקצב שלי, הוא לפעמים איטי ולפעמים מהיר. הוא משתנה בהתאם להרגשה. אני היום במצב לא כל כך מוגדר ולא ממש ברור לי. אני מרגישה חזקה מאד. חזקה כמו שלא הרגשתי אי פעם. יותר רגועה ויותר מקבלת. אבל!..... אל תטעי.... אני לא משלה את עצמי שפתרתי את כל הבעיות. להיפך! אני הולכת בגישה של: עכשיו אני חזקה, תודה לאל. ובגלל שאני חזקה- אני יכולה לחטט עוד יותר עמוק בפצעים. בכאבים ההם, הישנים, המודחקים. אני לא פוחדת לעשות את זה משום שאני מרגישה שיש לי את הכוח. כוח שלא היה לי לפני חצי שנה או יותר, כשרק התחלתי את הטיפול. אז- לא הייתי מוכנה לדבר כמעט על שום דבר שהיה קשור להוריי או לילדותי. "אז" (לפני שמונה חודשים בערך) הייתי בן אדם מת. חייתי אבל לא ידעתי בשביל מה. הרגשתי מבולבלת. טועה. מגששת בחשיכה לשווא. מחפשת אחרי תשובות מאנשים שמעולם לא הגיעו ונמשכת למקומות ולאנשים שגרמו לי הרבה כאב. כאב שהיה מאד דומה לכאב שהגשתי בילדותי. מיכל (זהו שמך\כינוייך, נכון..?)- אני עדיין בפנים. בתוך התהליך ולכן אני לא במצב של לתת לך "עצות בדיעבד". אני יודעת להגיד לך- שעם כל החוזק שאני מזהה בעצמי , יחד איתו, אני עדיין מכילה המון כעס. המון זעם. וכן יש עדיין אזורים מאד כואבים, פצועים , מדממים שאני נחושה בדעתי לפתוח אותם על מנת לנקות את האיזורים החולים שבנפשי. רק לפני כמה ימים הפנה אותי חבר מפורום שכן לאתר שעוסק בהתעללות. כשהתחלתי לקרוא שם איזו כתבה, מצאתי את עצמי רועדת מפחד. לא ידעתי מה אני אמורה לעשות עם כל התחושות שהכתבה העלתה לי- עד שהחלטתי שאני אדחה את קריאת הכתבת במלואה קרוב למועד הטיפול או שאולי אביא אותה איתי לפגישה. עוד לא החלטתי. בכל אופן, מאז לא התקרבתי לאתר "ההוא"... את מבינה.. יקרה? הדרך ארוכה היא ורבה. רצופה היא מכשולים רבים. אבל, אני כל כך יכולה להרגיש את השינוי שחל בי לטובה, שאני מאחלת לכל אהוביי את ההרגשה שלי. והכל מתחיל - בצעד הראשון- בלהרים טלפון ולהתחיל טיפול פסיכולוגי. מילים לא יוכלו לתאר את גודל הסיפוק שלי ! אני רק יכולה להגיד דבר אחד- מ ת נ ה !

לגבי הגבולות.... את שמה גבולות בלי שבכלל תהיי מודעת לזה.... יגיע יום, יכול להיות שייקח לו זמן להגיע ויכול להיות שלא... אבל יגיע יום, שאת תגידי היום אני מרחיקה קצת את גדר הגבול ומרשה לעצמי ללכת עוד כמה צעדים קדימה, ו... נראה מה יקרה... את לא יכולה לשלוט ברגשות שיעלו לך. זה משימה בלתי אפשרית, שכן, רגש זה לא שכל. אין בו הגיון. לכן, את צריכה להרגיש שאת מוכנה לקבל את התחושות וההרגשות שיעלו בך, גם אם זה הולך להיות מייסר מאד. ולמה זה טוב שיש פסיכולוג? כי זה מישהו שנותן לך כלים (לא מודעים) להתמודד. בדמיון שלך, ברוח את יודעת שיש לך תמיכה. ואת לא חייבת להתמודד עם הכל לבד( אני אפילו חושבת שזה ממש לא מומלץ).

לליהי תודה על תוגבתך לא ברור לי עדיין האם החפירה בעבר למשל תסביר לי למה אני מרגישה כה בודדה שנים החפירה בעבר לא נראה לי שתסביר למה אני עדיין לא מוצאת חתן החפירה לטעמי תוביל אותי לדכאון עמוק דיכאון שכבר הייתי בו. נ.ב בת כמה את

"פתאום נגמרו לי החיים" - נועה ברק ורוני ברגר בעקבות גל פיגועי הטרור האחרונים, נחשפים אנשים רבים למצבים קיצוניים של איום על חייהם ועל חיי יקיריהם. ההחלמה מאירוע כזה אינה מסתיימת במחלקות בתי החולים. ד"ר נועה ברק וד"ר רוני ברגר, מהמרכז לסיוע לנפגעי טראומה על רקע לאומי, מתארים את ההתמודדות הנפשית הקשה והארוכה עם הטראומה שערו בנפשכם כי ברגע זה בו אתם מעיינים בכתבה, פולש טרוריסט לביתכם, ומתחיל לרסס את הבית בכדורים מטווח קצר. סגרו את עיניכם ונסו לדמיין תמונה איומה זו. מה אתם חשים בגוף? מה המחשבה הראשונה שעולה במוחכם? איזה רגש עולה ומבצבץ? קרוב לודאי שאם נכנסתם לתרגיל דמיוני זה, התחלתם לחוש בדופק מואץ, נשימה מהירה, מתח שרירי, צמרמורת וזיעה קרה. מבחינה רגשית, אתם עלולים להגיב בהלם, חרדה, פחד, צער רב, כעס או חוסר אונים. יתכן ותחושו בלבול, קושי בחשיבה, או חשיבה שתראה מוזרה בעינכם. אם האירוע היה מתרחש, חס וחלילה, סביר להניח כי היו חלים בכם גם שינויים התנהגותיים, כגון שינוי בדפוסי התנהגות קבועים, נסיגה חברתית, קושי בקבלת החלטות וכיוצא בזה. כמה ימים לאחר האירוע, יתכן שתראו לפתע תמונות מן האירוע (פלשבק), ויעלו בכם מחשבות טורדניות הקשורות בו. אולי אף תתקשו בשינה ותחלמו חלומות בלהה, תהיו עצבניים ובלתי מרוכזים ותחושו התקפי זעם, פאניקה או בכי. יתכן שתמצאו את עצמכם בוהים בחלל. אוקי, אתם נורמלים לחלוטין. כל הסימנים הללו מאפיינים תגובות לחץ קיצוניות, האופייניות למרבית האנשים שנחשפים לאירוע טראומטי, אם כי לא לכולם. תגובות אלו אינן עקביות והן יכולות להתהפך כהרף עין. הן עלולות להימשך מספר ימים או אפילו כחודש, ואז להיעלם לחלוטין. לעיתים הן נשארות לאורך זמן רב יותר ומתחילות להתגבש לתסמונת פוסט טראומטית. מכבש האיום בכלי התקשורת נהוג להשתמש במונח טראומה לעיתים קרובות, גם אם אין מדובר בשימוש מדויק במונח. במדורי הספורט לדוגמא, נראה לעיתים את הכותרת הבאה: "עשרות אלפי אוהדים בטראומה לאחר ההפסד הצורב". טראומה? מהפסד צורב? זה נשמע נפלא, אבל ממש לא נכון מבחינת ההגדרה המקצועית. אם לא די בכך, הרי כל אחד ואחת מאתנו, לא ישכחו לפחות פגישה עיוורת אחת במהלך חייהם הרומנטיים שהייתה עבורם "טראומטית". וכך אנו רואים שהשימוש במונח טראומה הפך לשגור ויומיומי בקרב הציבור, וזה אולי הרגע להבהיר מהי טראומה. מקור המונח טראומה במילה היוונית טראמוס, שפירושה פצע שנגרם באופן פתאומי. בהקשר הפסיכולוגי, מדובר בפצע נפשי. התופעה של תגובה נפשית טראומטית היא אחת מאבני היסוד של הפסיכולוגיה המודרנית (פרויד בנה את הפסיכואנליזה סביב המושג של 'טראומת ילדות'). עם זאת, ההכרה בתסמונת הפוסט טראומטית וקטלוגה הרשמי כהפרעה נפשית באה רק בשנות ה70-, בעקבות מלחמת וייטנאם. חלק מהחיילים האמריקאים שנלחמו בוייטנאם סבלו מהתסמונת הזו, ותבעו הכרה בכך על מנת לקבל פיצוי וטיפול על פגיעתם הנפשית. גם בישראל זכתה הבעיה של נפגעי תגובת קרב (טראומה על רקע צבאי) להכרה לאחר מלחמת לבנון, למרות שהתופעה הייתה ידועה זמן רב קודם לכן. אגודת הפסיכיאטרים האמריקאית הגדירה לראשונה את התסמונת הפוסט טראומטית כ"תגובה חריפה, שבאה כתוצאה מאירוע בלתי רגיל, ומתבטאת בפחד, חוסר אונים ותחושת אימה, הקשורים לאיום על החיים או על השלמות הפיזית או הנפשית של האדם או הקרובים לו". ככל שהאיום מתמשך וככל שעוצמתו גדלה, כך גוברת הסכנה לפיתוח התגובה הטראומטית. אירועים טראומטיים יכולים להיות אישיים, כגון תאונת דרכים, ניצול מיני, אונס או רצח; או ציבוריים, כגון פיגועים, רעידת אדמה, שריפה, הצפה, או מלחמה. נהוג גם להבחין בין טראומה 'פשוטה', הנגרמת בעיקר בבגרות ולרוב מאירוע חד-פעמי (כגון פיגוע), לבין טראומה 'מורכבת', שהיא טראומה ממושכת בילדות (כגון ניצול מיני). איום ממושך, במיוחד אם הוא מתרחש בתקופת הילדות או מלווה בתחושה ממושכת של חוסר תקווה, כמו במחנות ההשמדה, עלול לגרום לשינויים קשים במבנה האישיות של האדם ולהפרעות אישיותיות, כגון הפרעת אישיות גבולית או הפרעת אישיות מרובה. הטראומה בעיני המתבונן אנשי בריאות הנפש, העוסקים באבחון הפסיכיאטרי, נוטים כיום שלא להדגיש את היותו של האירוע הטראומטי בלתי רגיל, או 'חריג', הן בשל היותן של טראומות דבר שבשגרה, והן בשל העובדה כי לא חייב להיות קונצנזוס לגבי חריגותו של האירוע. למרות שישנם אירועים עליהם יש הסכמה שהם אירועים טראומטיים עבור מרבית הציבור (למשל מוות פתאומי או רצח של ילד), התפיסה של אירוע כטראומטי היא חוויה אישית של הנחשף. למשל, אובדן של חיית מחמד, כמו כלב, יכולה להיות אירוע לא נעים עבור אדם אחד, בעוד שעבור אדם אחר, למשל אדם ערירי שהכלב הוא כל עולמו, זוהי טראומה קשה מנשוא. דוגמא אחרת לכך היא מטופל שהגיב בצורה טראומטית קשה וממושכת לפליטת כדור מנשקו בעת תרגיל שדה בשעת לילה. למרות שלא נגרם נזק לאיש, אי הודאות לגבי תוצאות הפליטה, שנמשכה כחמש דקות, די היה בה כדי להביא לתוצאות נפשיות קשות ביותר. במקרה זה, התברר כי אותה חוויה "יושבת" על חוויות לא מעובדות קשות הרבה יותר, שהן למעשה הגורם לתסמונת הפוסט טראומטית. למרות שיש דמיון רב בין התגובות לאירועים טראומטיים שונים, נט"ל, המרכז לסיוע לנפגעי טראומה על רקע לאומי, רואה בטראומה על רקע לאומי תופעה ייחודית. ראשית, טראומה על רקע לאומי משפיעה על מעגלים רחבים יותר, בשל העובדה שהיא מגיעה להכרה ציבורית רחבה יותר (כולנו, למשל, חווינו את הלינץ' ברמאללה באמצעות הטלוויזיה). שנית, העובדה כי החשיפה לטראומה על רקע לאומי באה כתוצאה מהיותנו אזרחי המדינה, משנה לעיתים את ההתייחסות לפגיעה ואת יחסי הגומלין בין הנפגע למדינה. קטיעת רצף החיים מדוע אנו מגיבים למצבי לחץ טראומטיים בצורה כל כך חריפה וקשה? הבסיס למכלול התגובות שתוארו נובע מההתפתחות האבולוציונית של המין האנושי ומהמבנה של מוח האדם. האינסטינקט ההישרדותי שלנו מכתיב לנו במצבי לחץ דפוס התנהגות של "לברוח או לתקוף". בהתאם לכך מופיעות התגובות הפיזיולוגיות, הרגשיות, החברתיות והקוגניטיביות השונות לאחר האירוע הטראומטי. דרך אחרת להסביר את החוויה של פיגוע הטרור אותו דמיינתם, היא לצייר אותו כמובנה ברצף החיים המובן מאליו. כרגע, כאשר אתם ממשיכים בקריאת הכתבה, אתם מניחים באופן מודע או שלא במודע, כי בסיום הקריאה תמשיכו בשגרת חייכם ותרגישו באופן יחסי בטוחים בקיומכם. אדם שחווה חוויה כמו זו שתיארנו, אינו יכול להמשיך בשגרה היומיומית. ההנחות המקובלות על אי-פגיעותכם, היותם של בני אדם טובים מיסודם, היותו של העולם מקום בטוח והגיוני יחסית, וציפייה לעתיד טוב יותר, מתרסקות עקב האירוע הטראומטי. "אני כבר לא אותו אדם שהייתי לפני הפיגוע" יאמרו רבים, "הכל נראה מאיים ומפחיד", "קשה לתכנן את המחר", יטענו אחרים. במובן מסוים, ניתן לומר כי קטיעת רצף החיים המקובל מביאה את האדם הסובל מתסמונת פוסט טראומטית להיתקע במקום בו התרחש האירוע, מבלי היכולת להתקדם הלאה. אי היכולת לעכל ולעבד את החוויה הטראומטית, מותירה את הנפגע בתוך בועת זמן, ומנתקת אותו מהמציאות העכשווית ובודאי מזו העתידית. לא פלא, אפוא, שנפגעים פוסט טראומטיים מתקשים לתפקד בחברה מבחינה מקצועית, חברתית ומשפחתית. אולם האם כל האנשים מועדים באותה מידה להיפגע מטראומה? נראה שכן. בעבר נהוג היה לחשוב כי קיים הבדל אישיותי בחוסן הבסיסי של האדם, בין אלו שלוקים או שאינם לוקים בתסמונת פוסט טראומטית. אולם מחקרים רבים שנעשו לאחר מלחמת העולם השנייה, כמו גם בארץ, לאחר מלחמת יום הכיפורים ולאחר מלחמת שלום הגליל, הראו שאין למעשה הבדלים אישיותיים בין חיילים שלקו בתגובות הלם קרב לבין אלו שלא. רסיסי זיכרונות פעמים רבות, קשה לנפגעי טראומה להפוך את החוויות הטראומטיות לסיפור נרטיבי רצוף, והן נשמרות בזיכרונו בצורה מקוטעת. מחקרים שנעשו בשנים האחרונות מצאו כי זיכרון החוויה הטראומטית מאוכסן במוח באזורים לא מילוליים. משמעות הדבר היא, בין השאר, שבכדי לעבד חוויות טראומטיות, מן הראוי להשתמש גם בטכניקות לא מילוליות. על מנת להתמודד עם חוסר האונים שבעקבות הטראומה, מנסים הנפגעים לשלוט ככל האפשר בעולמם, ולהשפיע עליו בצורה שתמנע מהם פגיעה נוספת. דרך אחרת להתמודד עם חוסר האונים היא לנסות להבין את החוקיות בעולם, כדי לאפשר ניבוי וסדר בתופעות שאינן בשליטתו של האדם. לכן, במצבים של איום מתמשך, אנשים מחפשים גורמים חיצוניים, כגון מידע, תמיכה חברתית או סיוע מקצועי, שיחזקו את עמידתם מול אותו איום. כך, למשל, אדם שחלה במחלה קשה זקוק למידע מוסמך מרופא על מנת להחליט החלטות חשובות בהתמודדות שלו עם המחלה. במלחמת המפרץ, לנוכח האיום של לוחמה כימית, המידע שסופק לציבור היה חיוני כדי שנרגיש שאנחנו בשליטה ומסוגלים לתפקד טוב יותר. הצורך במידע קיים גם בשלב הפוסט טראומטי, שבו זקוק הניצול להבנת תהליך התגובה וחוקיה, כדי למקד את מאמציו בהחלמה ולצמצם את החרדות הלא רציונליות שמאיימות עליו. "יש עתיד" הטיפול הפסיכולוגי שניתן לנפגעי טראומה מתחיל ב"שלב המכה", שנועד לעזור למטופל להבין בצורה טובה יותר את האיום שאליו נחשף. כחלק מתהליך ההבנה, המטפל מדבר עם המטופל על התגובות הרגשיות שעומדות מאחורי הסימפטומים הגופניים שהוא חווה. לאחר מכן, בשלב הפוסט טראומטי, מנסים לערער על תחושת חוסר האונים ועל הציפייה המתמדת לקטסטרופה נוספת. על מנת לעבד את החוויה הטראומטית, עובדים עם המטופל בניסיון להוציא את העוקץ הטראומטי מהחוויות הנורמליות, היומיומיות. כך, למשל, רעש אופנוע בגבול הצפון הופך בחזרה להיות רעש של אופנוע במקום שריקת קטיושה. טכניקות רבות ושונות משמשות לטיפול בנפגעי טראומה. חלקן שמות דגש על היבטים קוגניטיביים, אחרות שמות דגש על היבטים התנהגותיים או גופניים, וחלקן עושות שילוב של התחומים השונים. פייר זנה, למשל, פיתח כבר במאה ה19- טכניקה טיפולית הנעזרת בהיפנוזה, שמכוונת לסימפטומים ולזיכרונות הקשורים בטראומה ומשנה אותם. שיטות התנהגותיות פועלות על חשיפה שיטתית לזיכרונות הטראומטיים. במהלך הטיפול, מוצגים בפני המטופל גירויים מהטראומה במטרה לעבד מחדש את הזיכרונות, להקטין את הפחד מפניהם ולהגביר את תחושת השליטה של המטופל, המשפרת את הדימוי העצמי שלו ומצמצמת את תחושת חוסר האונים. קיימות גם שיטות של טיפול קצר מועד, המתמקדות בחיזוק ביטחונו של המטופל ומעודדות אותו לראות בטראומה אתגר המאפשר צמיחה והתבגרות. השיטות הנוירו-קוגניטיביות משלבות בצד ההיבט הנפשי של הפחתת מתחים (למשל על ידי יציאה לחופשה מהעבודה) גם טיפול בתרופות הרגעה, להתמודדות עם התופעות העצביות וההורמונליות שגורמות לאדם להיות דרוך יתר על המידה. טכניקות נוספות כוללות ביו-פידבק והרפיה, שמטרתן להגביר את המודעות לתחושות הגופניות כדי לשלוט על הסימפטומים של חרדה ואי שקט גופני. ההנחה העומדת מאחורי הגישות הללו היא שהחוויה הטראומטית מקובעת ברמה הגופנית, ולכן העיבוד שלה חייב להיות גופני. הטיפול הפסיכולוגי, באשר הוא, מאפשר לנפגע לעשות הבניה מחדש של החוויה הטראומטית. התפיסה העצמית של חוסר אונים, מתחלפת ביכולת התמודדות ("אני לא פגיע או שביר באופן שאינו ניתן לתיקון. אני פגיע באופן חלקי, אבל אני יכול להתמודד"). גם תפיסת העולם שלו ותפיסת האנשים שסביבו משתנה מ"מקום מסוכן שמזמן פרעות וסכנות" למקום "שיש בו גם יופי והנאות", ואפילו "אנשים אמינים". השינוי החשוב ביותר הוא ביחס לעתיד: "העתיד קיים ויש תקווה". תהליך השינוי הזה מאפשר לנפגעי טראומות לשוב ולהתמודד באופן פעיל עם המציאות ולחזור לתפקד בעולם החיצוני. ד"ר נועה ברק היא פסיכולוגית קלינית ורפואית, העובדת בבית החולים שיבא ובנט"ל - המרכז לסיוע לנפגעי טראומה על רקע לאומי. ד"ר רוני ברגר הוא פסיכולוג קליני, מנהל את השירותים הקהילתיים בנט"ל, ובמכון פרומן, האוניברסיטה העברית בירושלים. הקו הפתוח של נט"ל, מרכז לסיוע ולתמיכה במצבי לחץ וטראומה על רקע לאומי: 1-800-363-363 www.natal.org.il

מעניין מאוד ומעורר תקווה .ידוע לך אולי האם הם מטפלים באנשים שעברו חוויה טראומטית שלא על רקע לאומני.

אור יקר , תודה ,,על המאמר (אגב מאפה..) למרות שקראתי ולמדתי המון חומר , אני שמחה תמיד למצא משהו להיאחז ולהיתחזק איזה פיסת מידע מיוחדת ,כדי להמשיך ולפעול (לפעמים אני נסחבת יחד איתו למטה. ) בקשר לתהליכי הטיפול ,,אז יש כל מיני טיפולים ,,גופנים (גופנים לא היתמיד ,כדורסל , רפלקסולוגיה,,וביו פידבק) , וחברתיים .(חברתיים לא עזרו ). כרגע הוא עובר טיפול פסיכולוגי ( גם תרופתי כמובן ),ורציתי מאד לדעת איך ועל מה לשים את הדגש שם ,עכשיו אני יודעת ! לשים לי (ולו) את המטרה מול העינים במילים יותר ממוקדות וברורות,את עיניין התפיסה . 1. להחליף את התפיסה של חוסר האונים ביכולת להיתמודד , בהווה .ובידיעה שהעולם הוא " יפה ויש בו הנאות.".( זאת התפיסה שלי ,,למרות שהיא הולכת ופוחתת...) 2.שבעתיד (אני מקווה הקרוב)הטיפול ,יאפשר לו לשוב ולהיתמודד באופן אישי ופעיל עם המציאות ולחזור לתפקד בעולם. לחשוב ולהבין שיש תיקווה והעתיד קיים.( התפיסה אצלו מאד מקובעת שאין עתיד ,,,,אין גם הווה , יש רק עבר). מאד קשה,,אך אנו מיתמודדים המון שנים ,ומיתקדמים קצת. שוב תודה ,, "אור. שיהיה לך גם אחלה שבת. שלך ויוי

עזבי כל הטיפולים שווים לתחת יכולים להקל פה כדורים שם אבל זה לא זה פעם אמרתי שבקצב הזה חצי מדינה תסבול מחרדות וכו חבל שרק לאחרונה התחיל ליפול האסימון לגורמים המוסמכים אבל לכולם יש עוד הרבה מה ללמוד.... הדבר הכי מדאיג כרגע מבחינתי זה שבעקבות הכתבה בטלוויזיה אתמול גם ילדים בגיל הרך ....מתחילים לגלות סימנים פוסט טראומטיים ליבי ליבי לילדים כי למרות כל הקשקשנים הנזק לצערי בלתי הפיך אבל אין אם מי לדבר......

עזבי כל הטיפולים שווים לתחת יכולים להקל פה כדורים שם אבל זה לא זה פעם אמרתי שבקצב הזה חצי מדינה תסבול מחרדות וכו חבל שרק לאחרונה התחיל ליפול האסימון לגורמים המוסמכים אבל לכולם יש עוד הרבה מה ללמוד.... הדבר הכי מדאיג כרגע מבחינתי זה שבעקבות הכתבה בטלוויזיה אתמול גם ילדים בגיל הרך ....מתחילים לגלות סימנים פוסט טראומטיים ליבי ליבי לילדים כי למרות כל הקשקשנים הנזק לצערי בלתי הפיך אבל אין אם מי לדבר......

ההודעות של רונן הן העתק של הודעות קודמות מהחודשים ספטמבר\אוקטובר.כלומר, אין כיום רונן אמיתי שנכנס לפורום . מישהו מעתיק את הודעתיו. רונן המקורי היה מכור לבנזודיאזפינים הרבה שנים ולכן התמרמרותו, בינתיים נגמל וטוב לו בחיים. למישהו אחר, ( ככל הנראה בחור בן 17 שמטריד גם בוואלה ) יש עניין , מסיבה כלשהי להעתיק את הודעותיו. יתכן ונהנה מהתגובות לפרובוקציה שלו. אולי מקנה לו תחושה של שליטה. אז אם מישהו רוצה להגיב , שישקול להגיב לבחורציק . אתמול הוצע לו לשתף אותנו בבעיותיו. מי יודע אולי יפתח וישתף אותנו בכנות בבעיותיו.

מועתק: הפרעת אישיות פרנואידית. הקו בולט ביותר הוא חוסר האימון והחשדנות שחשים תמיד כלפי הזולת.קיימת רגישות מופרזת לדחיה,להשפלה ולפגיעה ובעלי הפרעה זו חשים שעושים להם עוול גם כשאין להרגשה זו הצדקה אוביקטיבית. קיימת נטיה לפרש בצורה מעוותת ומגמתית את התנהגות הזולת וציפייה מתמדת ליחס של עוינות וזילזול. בעל אישיות הפרנוידית חש את עצמו נרדף ומוכן להאבק בכל כוחו למען הצדק שלו והזכויות שלו,כפי שאלה נתפשים על ידו. אנשים רואים בעלי אישיות זו כאנשים תוקפניים, ביקורתיים,עקשנים ורגישים מידי שנוטים לסכסוכים ומאבקים מיותרים ומפריזים בעמידה על משמר זכויותיהם. כמובן שגישתם זו גורמת להפרעה בתפקודם החברתי ולתקלות ביחסיהם עם הסביבה ולהרגשה של סבל סויביקטיבי בקשר יותר קרוב עם אדם בעל אישיות פרנואידית אפשר לראות את החשדנותו בכך שהוא מחפש משמעויות נסתרות ומוטיבים סמויים בהתייחסויות כלפיו. אמונתו בזולת קטנה והוא נוטה לקנאה ולהרגשה שהוא נבגד וננטש. קשה לו להגיע למצב של הרפיה והנאה כי עליו " לעמוד כל הזמן על המשמר".התנהגותם של בעלי אישיות פרנואידית עושה רושם של נוקשות,קור ריגשי והעדר חוש הומור. הם גאים ברציונאליות שלהם,בחוש הצדק שלהם בעקשנותם, אך בסך הכל היחסים עם הסביבה הולכים בדרך כלל ומתדרדרים. ככל שהיחסים נעשים גרועים יותר,כך גוברת ההרגשה שאכן בני אדם הם רעים. על אף מלחמתם,כביכול למען הצדק,הם עצמם מזלזלים בחלשים וחסרי אמפתיה לסיבלם. קשה לבעלי אישיות זו לבטא רגשות של רוך,עדינות או רגשנות.

תודה על השיעור המאלף בפראנויות!

אני נתון להתעללות, נפשית. מגיל 4 או 5 (או אולי בכלל מההתחלה) אני נתון להתעללות נפשית מצד אבי, לעיתים התעללות זו הפכה להיות גם גופנית אך לרוב היא נפשית: ירידות, שבירת חפצים שלי, פריצה לחדרי, גידופים, קללות וכך הלאה... כשהייתי קטן והוא היה צועק באוטו היה לי משחק :"אבא צועק באוטו טייק 1" וכך זה היה. הוא כל הזמן מאיים בכך שהוא יעזוב ושהוא יתגשר ושזו לא משפחה...מה ילד בן 4 ששומע דברים כאלו צריך לעשות? היו לילות רבים שנרדמתי תוך כדי דמעות... אבי הוא מסוג האנשים שקונים כל הזמן דברים שלא צריכים ומצפים שבכך ניתן להם את נשמתנו ונפאר אותם (לדוגמה: להגיד אין ספור פעמים "תודה".) אימי המסכנה...כמה שהוא סופגת ממנו.... והיא אישה שקטה שלא מגיבה ושומרת הכל בפנים... היום פשוט כבר לא הייתי יכול יותר, הכל התחיל בזה שדיברתי עם חבר שלי שסיפר לי שכאשר הוא הוא התקשר לדבר איתי ולא הייתי אז אבי העליב אותו בטלפון. הערב באתי לאבי ואמרתי לו, או יותר נכון ביקשתי, שיפסיק להעליב את חבריי. בתגובה לכך הוא התחיל לצעוק עלי ולאיים איומים שונים, לא היה לי כוח או רצון להתחיל להתווכח איתו אז נכנסתי לחדרי ולא הגבתי... הוא פרץ לי את הדלת והתחיל להרוס לי דברים בחדר תוך כדי כל שהוא צועק עלי ומקלל אותי...האם זה נורמלי שנער בן 17 פורץ בדמעות? האם זה נורמלי לחיות כך?...לי כבר באמת אין מושג.... כבר פעמים רבות חשבתי על התאבדות.... פעם אחת כבר ממש הייתי עם חבל התלייה מסביב לראשי ממש מוכן לקפוץ מן העץ... בבקשה, תעזרו לי

דורון, תפנה דחוף ליועצת בית הספר, רשויות הרווחה. אם יש לך אחים, גם הם סובלים!!!! עדי

אופיר?

דורון שלום הדברים שאתה מתאר קשים וזו התמודדות יומיומית בלתי אפשרית. חשוב שלא תמשיך לחוות את תחושת הטרור התמידית הזו. אני חושש שמסגרת הפורום אינה מספיקה כדי לעזור לך, אתה זקוק לעזרה של אדם שאינו וירטואלי ואשר יוכל לייעץ לך ולעמוד מאחוריך. במידה ואתה במסגרת לימודית תוכל לפנות לפסיכולוג/ית ביה"ס. ניתן להגיע אליו דרך יועצת ביה"ס או להתקשר ישירות לשירות הפסיכולוגי העירוני ולבקש לדבר איתו. כמו כן תוכל לפנות לעובד/ת סוציאלי/ת בעיריה. במידה ואתה מרגיש שהפניה הישירה עדיין קשה תוכל להמשיך ולכתוב לכאן לפורום או ליצור קשר עם מוקדי החרום הטלפוניים של ער"ן ודומיו. בכל מקרה, חשוב שלא תישאר לבד עם התחושות הקשות. תשמור על עצמך ועל חייך, ופנה לקבל עזרה באופן מיידי. בברכה ד"ר אורן קפלן

דורון אתה מתאר דברים קשים מאוד מאוד. ואת האמת שזה קורע לי את הנשמה מה שכתבת וגם מה שיסמין מתחתך כתבה. אני פשוט בוכה הלב שלי בוכה שיש אנשים כאלו. אתה צריך לשים קץ לפעולת הטרור הזאת!!!! לא בדרכים אלימות!!! כי אז אתה חס וחלילה תיהיה כמוהו. אל תתאבד. הוא לא שווה שאתה תאבד את החיים בגללו. ואל תעשה דברים אלימים אחרים שבטח עלו לך לראש. יש רשויות ויש חוק. למרות שלפעמים זזים לאט. אבל היום הם לפחות זזים. אתה חייב לצאת מהמעגל הזה. ככה מתנהג פושע ולא אבא. כמו שהמליץ ד"ר קפלן. תפנה ליועצת לשירות העירוני לער"ן לאוזן קשבת ולכל מי שמוכן להקשיב. אל תרפה לרגע. זאת תיהיה המלחמה שלך. שתפנה דרך החוק. ותראה שאתה לא כמוהו. אין שום הצדקה לאלימות!!!!! אני אתן לך מספרי טלפון של אוזן קשבת ושל ער"ן בחיפה. אם אתה לא גר בחיפה אז או שתפנה ל144 או שפשוט תתקשר והם יפנו אותך לאן שצריך. אל תיתיאש כולנו כאן מאחוריך. אסור לתת לאנשים כאלו להרוס חיים של אנשים אחרים!!!! זה לא יהיה קל. אבל צריך להתחיל מאיפה שהוא. וככל שתקדים להפסיק את ההתעללות הזאת. כך יטב לך ולאמך. ושוב בלי אלימות ער"ן אני חושב שזה ארצי 1202 אוזן קשבת. 048229488 אל תיתיאש אם תירצה אנחנו כאן. לתמוך בך. ולתת לך כוח איתן

זה נורא קל להגיד "אתה לא צריך לחיות תחת טרור" אבל במציאות המכוערת ההורים הם כל מה שיש לך בתור ילד. ומה שאנחנו כילדים מכירים ובוטחים זה בהורים ובבית. וזה כל כך הרסני, לצערי אני יודעת את זה מנסיון. דורון אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת. כיום אני בת 22, בשל חוויות הילדות ההחלטות שלי בהווה כל כך גרועות ולא נכונות, לא ניתן בהנפת שרביט לשנות את חייך ואת האנשים מסביבך. אבל מאוד כדאי ואתה לא יודע עד כמה להיות בטיפול נפשי ולקבל עזרה ותמיכה ולא להגיע למצב שנשברים. לצלקות הנפשיות האלו השלכות רבות על העתיד. בבקשה תפנה לפסיכולוג. אוהבת ספיר

הייי נזבורה התגעגעתי....... מה נשמע.. עשיתי זאת, אני לא מאמינה! היה שינוי קטן,פתאום יצא לי לדבר לפעמים.. אבל הרבה המחשבה ואיי ואייך חושבים.. הרבה בנות מדברות ומספרות..ואני לא..אני מרגישה בחוץ..יש לי הרגשה שכמה בנות צוחקות אליי.. הרה אחריי מה שעברתי, היה קשה נפשי יותר מפיזי! אני לא מצליחה ויכולה לחשוב אייך אני הולכת יום ראשון... אני לא מצליחה להכל זאת. קיבלתי תפקיד כפקידה בחיל רגלים.לא ידוע לי איזה פקידה ומה ....... אני נורא חוששת,ונורא שופטת את עצמי על כול משפט. כשאני אמיתית טוב לי ואני לא חושבת על כלום. וכשאני מגעילה... ו חנפנית ויותר מידי נחמדה גם לא טוב לי..שתי אלה גורמים לי לחשוב מה ומה וממה... כי זו לא אני האמיתית כך. קשה לי להתנהג כתמיד במצב רוח אחיד פעם אני ככה ופעם אני דג ופעם חנפנית ופעם מגעילה.. כול זה בזמנים קצרים.....מוזר..... הרה מה עושים אני לא יכולה עוד..אבל!אם זה היה היום האחרון מה שעברתי הייתי רואה את זה כחוייה! באמת. היה קשה אבל טיפה נחמד והמוןןןןןןןן קשה. נפלתי אל בנות ממש שקטות. לא רעות. אבל דיי מגובשות וחברותיות קשה לי... הם ככבוצה נראה לי שהכירו ויש שלא. הכול קשה ומסובך,ויש הבדל בין תיכון לצבא ,נראה.... אוףף אוהבתתתתת הבעייה היא שאני לא מסוגלת להיות כול כך הרבה עם בנות... לפעמים אני מדברת דיבור שלא אני..זה מוזר לי אין לי מילים לתיאור..

היי גילת! תיאחזי במשפט מפתח אחד שכתבת: עשיתי זאת! ואכן עשית זאת, ותעשי עוד הרבה דברים. ואני מאמינה שגם הקשר שלך עם הבנות ישתפר ויתפתח - רק תני לזה עוד קצת זמן... אם הן לא רעות זה כבר סימן טוב, התחלה טובה! ואגב, איך הסגל שלכם - את יודעת - המ"כיות, סמלת המחלקה והמ"מית? - כי אולי את לא יודעת, אבל אם חלילה יש לך איזו בעיה - את יכולה תמיד לפנות אליהן ולדבר איתן. ואם יש להן חזות קצת נוקשה - אל תיבהלי! הן כולן בחורות קרובות לך בגיל, מקסימום שנה מעלייך, ויש להן אותו ראש, הן רק חייבות למלא את התפקיד שלהן... ועוד משהו חשוב: העובדה שאת כבר יודעת לאיזה תפקיד תשובצי - היא יתרון אדיר, שפעם לא היה קיים. אין לך מושג איזו הקלה זאת, את לא יודעת איזה מתח היה עד שנודע לכל אחת לאן היא משובצת... אז לפחות זה נחסך ממך וגם משאר בנות המחזור שלך... ובקשר לתפקיד עצמו - אין לי מושג מה זה, אבל אם זו פקידות, בוודאי תעבדי עם מחשב, ובתור מי שמשתמשת די הרבה במחשב - בוודאי לא יהיה לך קשה! אני ממשיכה להחזיק לך חזק-חזק ולהאמין בך - ומחכה לשמוע את המשך החוויות (שנקווה שתהיינה רק טובות!) נזבורה

גילתוש, דבר חשוב אחד: כשאת מספרת חוויות מהצבא - תיזהרי רק לא לדבר כאן יותר מדי על עניינים צבאיים מובהקים - את יודעת, בטחון שדה וכל זה... ((-: ומחוץ לזה - אל תחששי משום דבר! שלך, נזבורה

הייי הרוש.. מה נשמע.. עשיתי זאת, אני לא מאמינה! היה שינוי קטן,פתאום יצא לי לדבר לפעמים.. אבל הרבה המחשבה ואיי ואייך חושבים.. הרבה בנות מדברות ומספרות..ואני לא..אני מרגישה בחוץ..יש לי הרגשה שכמה בנות צוחקות אליי.. הרה אחריי מה שעברתי, היה קשה נפשי יותר מפיזי! אני לא מצליחה ויכולה לחשוב אייך אני הולכת יום ראשון... אני לא מצליחה להכל זאת. קיבלתי תפקיד כפקידה בחיל רגלים.לא ידוע לי איזה פקידה ומה ....... אני נורא חוששת,ונורא שופטת את עצמי על כול משפט. כשאני אמיתית טוב לי ואני לא חושבת על כלום. וכשאני מגעילה... ו חנפנית ויותר מידי נחמדה גם לא טוב לי..שתי אלה גורמים לי לחשוב מה ומה וממה... כי זו לא אני האמיתית כך. קשה לי להתנהג כתמיד במצב רוח אחיד פעם אני ככה ופעם אני דג ופעם חנפנית ופעם מגעילה.. כול זה בזמנים קצרים.....מוזר..... הרה מה עושים אני לא יכולה עוד..אבל!אם זה היה היום האחרון מה שעברתי הייתי רואה את זה כחוייה! באמת. היה קשה אבל טיפה נחמד והמוןןןןןןןן קשה. נפלתי אל בנות ממש שקטות. לא רעות. אבל דיי מגובשות וחברותיות קשה לי... הם ככבוצה נראה לי שהכירו ויש שלא. הבעייה היא שאני לא מסוגלת להיות כול כך הרבה עם בנות... לפעמים אני מדברת דיבור שלא אני..זה מוזר לי אין לי מילים לתיאור..

"לילה ראשון בלי אמא, כל הבסיס מחריש. מה שעובר בי פנימה לא מעניין שום איש" החוויה של הלבד בטירונות מוכרת להרבה אנשים. יכול להיות שהגיעה קבוצה של בנות, שגרות באותה עיר, ומכירות מהתיכון. בד"כ הקד"צניקיות עושות טירונות מקוצרת בנפרד. המחשבה על "איך לחשוב" לא צריכה להיות כל-כך דומיננטית... פשוט תחשבי מה שבא לך, ואחרי זה תחליטי מה להגיד. אם זו מחשבה שלילית על אחת הבנות, תשמרי אותה לעצמך, אבל אם זו מחשבה חיובית - תגידי. מותר לך לקטר על התנאים, הלא מספקים... מותר להגיד שאת מתגעגעת הביתה... וכו'. את רואה? יש הרבה דברים לומר, שלא יכולים להזיק לאף-אחד. ההרגשה שלך, שכמה בנות צוחקות עלייך, מבוססת על משהו, או סתם הרגשה ערטילאית? את נמצאת במצב רגיש, שבו צל הרים נראה כהרים... חוץ מזה - את צריכה להיות איתן תקופה קצרה, ואחרי זה אתן מתפזרות בין הבסיסים. השופט הכי מחמיר של כל אדם הוא... עצמו (בד"כ, אני לא מתייחסת לסוציופתים)! תנסי לשחרר קצת את הלחץ שאת מפעילה על עצמך. תהיי את האמיתית, את לא צריכה להתחנף לאף-אחת, הן לא יותר טובות ממך. אולי בהתחלה זה ישכנע אותן להיות חברות שלך, אבל מהר מאוד הן לא ירצו להיות חברות של חנפנית יותר מדי נחמדה... אז פשוט תהיי את. ככה תדעי גם, מי חברה באמת ומי לא. אין אדם שמסוגל להתנהג באחידות כל החיים, גם לבנות שאיתך יש מצבי רוח טובים או רעים. לא מצפים ממך להיות באותו מצב-רוח כל הזמן... אחרת את לא אנושית. כתבת שהיה גם טיפה נחמד... קחי את התחושה הזו ושימי תחת זכוכית מגדלת... תתמקדי בפרטים הקטנים של הנחמד, לא של הגרוע.

אני הבנתי שכאן אוכל גם לעלות בעיות ויתנו לי עצות ולכן כתבתי לך את בעיתי, והיא כך:אני בת 12 וחיי הם גיהנום יש לי הורים שאני ביכלל לא מיסתדרת איתם אמא שלי היא חולת עצבים ולאבי יש אובססיה לאוכל ושתיה. שהוא מגיע הביתה הוא ישר שואל את אמי מה אחותי אכלה , עם היא אכלה טוב, ודוחף לה עוד אוכל... הוא עשה את זה גם שאני אהיתי קטנה. ואני התחלתי להשמין והיום אני שמנמונת וזה מאוד מפריע לי ואני לא רוצה שאחותי תיסבול כמוני. וכול שבת הורי רבים כי זה מרגיז את אמא שלי שאבי שואל אותה מה אחותי אכלה היא אומרת שזה כאילו היא עוזרת בית שממלה פקודות ומשיבה שאלות האם ביכלל היא צודקת לפי דעתך????. לא רק זו בעיתי, לפני כ-5 שנים נולדה אחותי, ומאז חיי הישתנו, אחותי יותר חשובה להורי והם אוהבים אותה יותר.והם כבר מצאו דרך להראות לי את זה. ביחס ובזילזול שלהם כלפי. אמי לא עובדת ואבי מפרנס אותנו לבד,ולכן אנו צריכים להיצתמצם, עכשיו מגיע חג החנוכה כל חברותי הולכות למלא הצגות . ואני ביקשתי מהורי שיקחו אותי להצגה אחת,לא מלא כמו שכול ההורים לוקחים את ילדיהם. וכניראה שביקשתי את זה בעיתוי לא נכון, בארוחת הערב אני ואחותי כבר אכלנו והורי ישבו במיטבח ואכלו, דיברתי על הנושא הזה של ההצגה לפני זהלאבי והוא אמר לא!!!!. אחרי זה בארוחה שאלתי אותו שוב ואמרתי לו שזה לא פר.לא אמרתי לא משהו שאמר להכעיס אותו הוא יתרגז וזרק את האוכל שלו. אבל אל אמרתי כלום. הוא רק רןצה ליגרום לי עוגמת נפש. אני יודעת את מצבנו ושרק אבי מפרנס אותנו אבל לא יכול להיות שאין לו 160 שח' בישביל כרטיס. וכניראה שכול החג אני אשב בבית וכולם ילכו להצגות. גם שנה שעברה הוא לא לקח אותי וישבתי בבית בחג וכול הלכו...... זה פר תגיד לי מה לעשות????????? יום ראשון יש לי תור לדיאיטנית ואני עליתי המון ואני לא רוצה ללכת ואמרתי לאמא שלי שתידחה לי את זה, אבל הרי היא שונאת אותי ואיה רוצה שהייה לי רע את למה שהיא תקשיב לי. ואני מפחדת כי אם אני אגיד לה שאני לא רוצה ללכת היא תרביץ. אני עוברת יתעללות פיזית ומילולית. מילולית מיצד אבי מאז שאני קטנה הוא מקלל אותי שאני לא רציתי לאכול הוא הייה קורא לי כלבה. ועד היום הוא מקלל אותי ואומר ילדה מפגרת דפוקה מסריחה.... ועוד הרבה מילים שלא כדי לי לציין. ואמי מרביצה לי ואוסרת עלי לעשות דברים שכל חברותי עושות במו לצאת בימי שישי או ללכת לחברה יום אחרי יום. היו כמה פעמים שחשבתי על ניסיון היתאבדות. אבל אמרתי שהורי לא שבים את זה שביגללם אהבד את חיי. אני יודעת שהורי שונאים אותי כי, כול שבת אני הולכת לישון אצל סבתא שלי כי כול שבת הם רבים ואני לא רוצה להיות בבית שהם רבים, ולא נעים לי לישמוע את הצעקות שלהם שהם צורחים ומקללים אחד את השני. היום יום שבת ואני לא הולכת לסבתא שלי כי היא חולה אז אני צריכה לישאר בבית. והיום אחרי הריב שלי עם אבא היא אמרה לי שיהייה יותר טוב אם אלך ושהיא לא רוצה ליראות אותי יותר בשבת בבית. אנא מימך עזור לי כי ניראה לי שהדבר שלבי חפץ בו מכול כעט הוא המוות תודה ושבת שלום!!!!!

היי יסמינוש, שמי עדי ואני בת 29 אני לא אימא אבל יכולה בהחלט להבין אותך. 12 שנה היית נסיכה. יש לך עכשיו אחות קטנה שאת צריכה לדאוג לה. השאלה שלי: האם דיווח לאדם מבוגר אחר (חוץ מסבתא) על המצב???? סליחה עם אני מפחידה אותך, אבל גם אחותך הקטנה עלולה עוד לסבול מהמצב. הכוונה שלי: למורה, יועצת וכו'. נקודה שניה שרציתי להעלות: האם המשקל מפריע גם לך?????? האם את מוכנה לעשות את המאמץ ולהוריד אותו???? יש משפחות שעדיין דוחפות אוכל לילדים שלהן, ואח"כ רואים אותם בקבוצות התמיכה. עדי

עדי. מצבי לא עד כדי כך חמור שאני צריכה ליפנות ליועצת או למורתי פשוט כתבתי את המיכתב כי רציתי לשטף מישהו שימע אותי ושיבין אותי בלי שהוא מכיר אותי. אני לא רוצה שייבדע למורתי או ליועצת כי אז זה יגיע להורי. וכן אני רוצה להוריד והורי כבר לקחו אותי לדיאיטנית וזה לא עוזר אבל אני חושבת שאני לא במצב כול כך גרוע אני טיפה שמנמונת הייתי רוצה להישאר במישקל שלי ולא לעלות יותר אבל הורי לא מאפשרים לי.שאני הולכת לבית הספר אני רוצה 2 פרוסות לחם שחור ואמי מביאה לי בגט. בבית הספר שלי אין קפיטריה או משהו כזה אז אין לי בררה לאכול את הבגט או לישאר על 3 בלי אוכל אז ליפעמים אני אוכלת טיפה מהבגט וליפעמים את כול החתיכה תודה על הבנתך.מחכה לתשובתך!!

שלום חמודה=באמת היה מרגש ההודעה שלך שבאה מנקודת מבט של ילדה בגילך... מכיוון שגם אני אבא לילדים...אנסה להסביר לך מה חש אב... יתכן שאביך מצוברח בגלל בעיות פרנסה...זה לא קל לפרנס משפחה ...יש הרבה הוצאות כמו משכנתא חשמל מיים טלפון(מעניין איך את מחוברת לאינטרנט ויש לך גם מחשב?.זה לא זול) יתכן שמרמרים לו את החיים בעבודה או שבעבודה שלו מדברים על פיטורין...זה לא פשוט...ולכן יתכן שהוא לחוץ ומתוח... המצב היום לא קל יש הרבה משפחות שאין להם מה לאכול ונמצאות במצב יותר קשה!! אני מבין שאת בתור ילדה רואה את הדברים מנקודת מבטך כילדה..ובצדק!! אני רק מקווה שהתסכול של אביך לא מיתבטא גם במכות וכו.... אבל אולי באמת תתיעצי בבית הספר ועם היועצת... ובגלל שאת חמודה הייתי מוכן לשלוח לך כסף להצגה או כרטיס אבל אני לא יודע אם מותר לי לעשות זאת...או להתערב? אבל אם אפשר היה אני מוכן לממן לך כרטיס לאיזה הצגה שתבחרי חמודה!!!

קודם כול תודה רבה על כונתך. אבי הוא אדם טוב אך ליפעמים הוא עצבני נורא .הוא בחיים לא הרים עלי יד. הוא רק מקלל אבל דבריו פוגעים בי מאוד. ואמי גם היא ליפעמים טובה וליפעמים לא . מצבנו לא עד כידי כך קשה יש לנו אינטרנט זול שאנו כימעט לא גולשים בו. רק אני, תודה על כוונתך לתת לי כרטיס אבל לא ניראה לי שזה ילך. תודה רבה!!!

היייייי, חמודה, תקשיבי קודם כול לא יכול להיות שהורייך לא אוהבים אותך. קודם כול זה גיל כזה שהרבה מסתכסכים ורבים אם הוריהם. גם אני היייתי כמוך וחשבתי כך והייתי בטוחה שזה נכון וכולם טועים שאומרים לי שזה לא נכון! אבל זה לא ככה... אחותך היא היותר קטנה ובדרך כלל ברוב המשפחות לקטנים יש יותר יחס.זה פשוט ככה זה. בקשר לאביך,אולי באמת אין לו את הכסף להביא לך למרות שהוא רוצה?! וכשאימך מרביצה לך, פשוט תסבירי לה ביפה בבגרות,שאת כבר לא תינוקת או ילדה קטנה ואם יש לה משהוא לומר שתגיד ולא להרביץ. אם המקות הם קשות ממש ואת בצורה דרסית סובלת בבית אולי תעדיפי לצאת לפנימיה, אייך את בחברה מסתדרת טוב?אולי את תואהבי את זה?! ואם לא חכי עוד שנה שנתיים-שלוש זה השתנה הם הראו שאת גדלת ואין מה לעשות. ויצתרכו להתיחס אלייך לפי מי שאת באמת.כי ככה זה. ולא חשוב אל תלחיצי את הורייך,אולי תצאי לעיר לסיבוב אם חברות???? והרבה פעמים מה שרוצים לא הולך.....צריך להבין לי לכך הרבה זמן,עד עכשיו בצבא. שהיה לך קול טוב וחג שמח

תודה מראש. ראציתי להגיד לך שאת צודקת בכול דבריך, אני מיסתדרת מעולה בחברה , הורי העלו את הרעיון לשילוח אותי לפנימיה. אני רוצה אך יש רק דבר אחד שמונע ממני לעשות זאת , זו חברתי, יש לי חברה שהיא כמו אחות בישבילי ואנחנו מאוד קשורות אחת לשניה אנחנו מהגן ביחד ולא הייתי רוצה לעזוב אותה, והיא לא מודעת למצבי היא חושבת שיש לי הורים שמיתיחסים אלי כאל מלכה אבל זה לא כך תודה על הבנתך, תמשיכי ליכתוב לי אל ביכולתך תודה ושלום!!!

יסמין, אני רואה שבאמת לא קל לך עכשיו. כרגע את מרגישה, שכל הצרות בבית נופלות על הכתפיים שלך; וזה באמת לא הוגן שילדה בת 12 תסחוב את הצרות של ההורים. אני מבינה שאת חוששת לעתידה של אחותך, ומרגישה חסרת אונים. אני לא רוצה לכתוב סתם דברים, אבל נדמה לי, שההורים שלך לא באמת שונאים אותך, אלא פשוט סובלים בעצמם מכל מיני דברים, ולא יודעים איך להתמווד עם זה. מכיוון שהמצב שאת מתארת נמשך כבר כמה שנים, הגיע הזמן לשנות קצת את הדברים, לא? למה שלא תפני ליועצת בי"ס (מיד לאחר חופשת חנוכה) ותשתפי אותה בקשיים שלך? לפחות יהיה לך מקום שבו תוכלי לפרוק קצת את המתח. יכול להיות, שהיא תמצא דרך לעזור למשפחה שלך... אני מאחלת לסבתא שלך החלמה מהירה, ומקווה שגם את תרגישי יותר טוב.

יסמין החמודה. את באמת חמודה ודואגת. ותידעי לך שלפחות כאן כולם אוהבים אותך. אני מבין שקשה להורים שלך בבית ויותר קשה לך שאת הבת הגדולה ומיתנהגים אליך בצורה כזאת. בקשר לכסף. המצב היום מאוד קשה. אם את רואה בטלויזיה. את בטח רואה שיש היום הרבה אנשים בלי כסף. ואת רואה שיש הרבה פיגועים. זה מצב מסובך ולא קל במיוחד. לא רק להורים שלך אלא לכולם. אני מבין את הדאגה שלך לאחותך ובצדק. ואני מבין גם את מה שרשמת שמציק לך ואת ברוב הדברים צודקת. במיוחד שאסור לקלל ולהעליב. את ניראת לי ילדה חכמה מאוד. שאת יודעת מה בסדר ומה לא כל כך אז יש לך כמה אפשרויות. אחת זה לפנות ליועצת. אחרי החג ולהגיד לה את כל מה שמפריע לך. את כל מה שסיפרת לנו. ואם זה לא יעזור יש מספר טלפון של אוזן קשבת שזה לעזרה לילדים נוער ומבוגרים במצוקה זה מספר בחיפה אולי הם יפנו אותך לאזור המגורים שלך. 04-8229488 בהצלחה חמודה אנחנו (ואני בטוח שכולם כאן) אוהבים אותך בכל מיקרה. מתי שתירצי תיכנסי לפורם. ותיהי איתנו אנחנו נשמח לשוחח איתך. ואם תצטרכי אז גם לעזור לך. איתן

תודה! הרעיון שהעלת ללכת ליועצת לא ממש ניראה לי אני מפחדת שיתגלה להורי . שאני כתבתי את המיכתב לא חשבתי שהיו כל כך הרבה תגובות אז תודה לך שהקשבת לי ואם את רוצה נוכל להיות בקשר תמשיכי ליכתוב לי ואני אכתוב גם לך תודה ושת שלום!!

שלחתי לך 2 מיילים אחד מהם כולל משהו שהבטחתי להסביר לך השני עלי. סליחה שאני כל הזמן כותבת לך ומציקה לך. אני צריכה לשתוק. לתמיד. איך עושים את זה? איך משתיקים את מה שבפנים?

אינשם, קיבלתי ועניתי... לגבי שאר השאלות...גם עליהן דיקסקנו.. טלי פרידמן

היייייייייייייייייייייייי כייף לחזור אלייכם אין לכם מושג עד כמה.. חזרתיי חמשוש הביתה היה קשה מלחיץ מדאיג..בהתחלה.. הבנות דיי מכירות וממש חלקם מגובשות לא יאומן עד כמה.. אני ירגשתי שכל ביי שינוי בהשקפות שלי.. אבל ממש קטן..כשאני מדברת בקצת..אני ישר חושבת ואיי דברתי מגעיל ..מה יחשבו.. היה קטה שקראו את שמי ובאותו זמן משהיא מלפני הסתכלה אליי וכשקראו את שמי ועניתי היא וחברתה צחקו כאשר היא מסתכלת שוב אליי.. נורא נפגעתי .באותו רגע נסגרתי בתוך תוכי ולא ציצתי.. נורא נדאגתי ונלחצתי..מה לא בסדר.. היה משהו ואני לא יודעת מה.. נראה לי שהם חושבות אליי שלילי.... אייך אפשר להמשיך כך שלושה שבועות.. זה קשהה אני לא יעמוד בזה! לקראת ערב נורא רציתי הביתה.. אני נורא דואגת מיום ראשון והלאה ..קבלתי שוווקקקקק... אני לא רגילה..ועוד אני!!!!!!! מה עושים אייך מתגברים אל הרגשה שאני בסדר. כי כשאני אמיתית אני מרגישה טוב. וכשלא.למשל מגעילה.או חנפנית ויותר מדי נחמדה..אני מרגישה רע.. כי באמת זו לא אני. וזה בא בזמנים שונים האתקפים האלאה.. למה למה... כול כך עצוב.... מה לעשות...???? תשמרו על עצמכם.... ןמקווה מאוד להשתמע עוד מכולכם.. ביי מתגעגעת ואוהבת גלית.

היי גלית:))) אני לא מבין היה לך טוב או לא??? מה??? לא דיברת אם אחת עדיין???? חכי עוד לא התחלת. יש לך הזדמנות להכיר וליהיות ביחד אם שאר הבנות. זה לא הזמן להיסגר. חכי ותיראי. בטח שאת לא רגילה. אבל תיהי בטוחה שלא רק את. אין כמעט אף אחד שרגיל. לא בנים ולא בנות. מי שלא היה בפנימיה צבאית ליפני הצבא או בהכנה כל שהיא. אז בטח שהוא לא יודע. לכן הימים של היציאה מההלם הם קצת קשים. אבל הטירונות והקורס זה לא הצבא האמיתי. הצבא האמיתי זה מה שאחרי זה. אז קצת סובלים. אבל אח"כ דברים מסתדרים. ואלו שצחקו עליך או ממך. אולי הם סתם טיפשות. למקום שהגעת אליו מגיעות בנות מכל המקומות בארץ. וכל אחת קצת שונה בדיבור בתפיסה. בטירונות שתיהיו ביחד כל אחת צריכה לעזור לשניה. אבל אל תיתני שינצלו אותך. תמיד יש חראות כאלו. אם מישהי תנסה לנצל אותך תעמידי אותה במקום מיד. תיהי רעה. כי אם לא אז ינצלו אותך כל הזמן. את רק הגעת לצבא עוד לא היית שבוע. תני צ'אנס. אל תתני לפחד שבך להשתלט עליך. אחותי שהתגיסה ליפני 4 חודשים. גם בכתה ביום הראשון:))) כנראה שכל הטירוניות אותו דבר:))) והיא גם לא כל כך הבינה איפה שהיא נפלה. אבל בסוף מסתדרים. רואים שזה לא סוף העולם. את יודעת שאומרים." מה שלא הורג מכשל" אז עכשיו יש לך הזדמנות ללמוד מזה. תיקחי את מה שאת עוברת ברוח טובה. תמלאי את עצמך במחשבות טובות. תני צ'אנס אל תנעלי מהר מידי. אני ממש מאחל לך את כל ההצלחה שבעולם ומעבר לעולם שלנו:)))) אנחנו כאן בשבילך:))) איתן:)))

הי גלית !! אנחנו לא מכירים. עיינתי בתגובה של איתן ןאני מצטרף לכל מילה שלו. אני בחור ביישן וחסר ביטחן עצמי כך שאני יכול להבין אותך היטב ומשעובר עליך. מבחינה מסוימת הצבא דווקא עזר לי במידת מה כדי להתמודד עם הביישנות והבלבול במצב חברתי. בטירונות ובצבאי נקטתי בכמה טאקטיקות שהתבררו לי כיעילות : כשצחקו עלי... כתגובה דווקא צחקתי יחד איתם. הטריק הזה מוריד את כל העוקץ מההערות המעליבות ומבלבל את האויב.וזה עובד. דבר שני נסי לחייך כמה שיותר לכמה שיותר אנשים. מתברר שגם זה עובד...לאדם ביישן החיוך מהווה מסכה שבהחלט עובדת ועוזרת להסתדר עם אחרים ( במצב כפוי כמו טירונות) . החיוך ( גם אם בהתחלה הוא מזויף בגלל הביישנות והמצוקה) מקרב אנשים אליך ומקרבת אותך לאנשים. עצה שלילית..נסי להתחבר למישהי שפחות או יותר בראש שלך , שנוח לך איתה, לא משנה על מה תדברי, העיקר שלא תחושי בודדה . אל תתיאשי..רוב המתגייסות עוברות את התקופה הזו בהצלחה ואין סיבה כלשהי שלא תצליחי. בהצלחה יניב

אחותי, אם את מרגישה שצוחקים עלייך, תחייכי לפחות. תחשבי באופן חיובי!!!!! עדי

עברת את טבילת האש הראשונה... ראית, שזה אולי לא נעים אבל גם לא כל-כל נורא. לפעמים אנחנו מלחיצים את עצמנו, ומכניסים לראש פחדים (הגיוניים - אבל החשש מעוות אותם), וכשמגיעים לרגע האמת מבינים, שיכול להיות הרבה יותר גרוע. אני חושבת, שאותן 2 בנות שצחקו לא כיוונו את זה אלייך - שוב אלו אותן מחשבות שגדלו מעבר לפרופורציה המתאימה. אם תעסיקי את עצמך יותר בדרישות של הטירונות, ופחות במה חושבים עלייך, יהיה לך יותר קל להעביר 3 שבועות. יש לך עכשיו יומיים להתארגנות, לחשוב מה היה בימים האחרונים ומה את יכולה לעשות כדי שיהיה קצת אחרת.

היי חמודה! זהו זה! את הצעד הראשון כבר עשית - ואת כבר יודעת איפה את עומדת, עם מי יש לך עסק... כבר שום דבר לא חדש, שום דבר לא מיסתורי - ופירושו של דבר - עכשיו חייב להיות בכל פעם רק יותר ויותר קל. כי ההתחלה היא תמיד הכי קשה וההמשך כבר בא מעצמו... וכמו שכבר כתבו לך - בגלל הפחדים שלך, כששתי בנות צחקו - היית כל כך בטוחה שזהו זה, שהעבר חוזר שוב על עצמו, עד שבוודאי פספסת גם סיטואציות אחרות - כלומר בנות נחמדות שמצאת חן בעיניהן וכל הסיכויים שגם הן תמצאנה חן בעינייך ויווצר ביניכן קשר טוב. אל תתיאשי - הן בוודאי מחכות לך בדיוק כמו שאת מחכה להן - את רק צריכה לחפש אותן ואת בוודאי תמצאי אותן! ו-כן, כמו שכתבת - תהיי אמיתית, כי בסך הכל אי אפשר לעשות הצגות לאורך זמן. חוץ מזה, כשאת אמיתית את אוהבת את עצמך - וברגע שתאהבי את עצמך - גם האחרים יאהבו אותך! ביי - והמון הצלחה - וכרגיל כבר מחכה בקוצר רוח לחופשה הבאה שלך, עם דיווח מלא מהשטח... ושתהיינה רק חדשות טובות! ((-: נזבורה

אתן שתי מלאכיות. תודה על ההזמנות השניה. אני במצב רוח רע אבל רציתי להודות לכן. תודה מכל הלב אולי באופן הדרגתי אוכל להפתח לתקשורת נומאלית יותר. ביסודו של דבר אני אדם ביישן. בורח מעצמי ומפגש אמיתי עם בני אדם מחשש להפגע. טוב הלב שלכן מפתיע אותי. אולי בכל אופן יש תקווה בשבילי. אולי אוכל לחזור לתקשר עם בני אדם ללא חשש ? מי יודע. בכל אופן הראתם לי פן אחר של בני אדם -פן יפה - שמזמן לא נחשפתי אליו מזמן . להתראות יניב

אני, אישית, רחוקה מלהיות מלאכית... :-) אני מקווה שמצב-הרוח הרע שלך יחלוף במהרה. אין לי שום כוונה ללחוץ עליך בשום צורה... take your time כשתרצה לשתף/להשתתף, נהיה פה.

האם תסמונת טורט שבולטת בה התנהגות כפייתית יכולה עם השנים להעלם גם בלי תרופות? האם הסימפטום של כפייתיות בתסמונת זו מחריף בעיקר בגיל ההתבגרות?

דר שלום תסמונת טורט והפרעה כפייתית עמה או בעלדיה יכולות להופיע במהלך גלי לא יודע לומר אם יש החרפה דווקא בגיל ההתבגרות בתמונה הכפייתית מכל מקום כל מקרה לגופו ללא קשר לסטטיסטיקה בברכה עמי

שלום לכן ובוקר טוב, התגובה הזו שלי באה בעקבות שיחה קצרה (מאוד) ביני לבינכן על העץ של כותבת בשם "די" בפורום שכתבה "תוציאו אותי מזה", זוכרות? ראיתי את התגובות שלכן אליי כשהערתי את ההערה שלי כבר לפני שבוע, הבנתי שכעסתן והתרחקתי. לא רציתי לגרור לשיחה הזו שהייתה לא הכי במקום ובטח לא על רקע מה שמתחולל במדינה, דבר שאני לוקחת מאוד קשה לכשעצמו. אני לא רגישה להפרעות אכילה ובטח שלא לאנורקסיה. ראיתן גם שאני לא מגיבה לבנות הרבות והאמהות שבאות לפורום ושואלות על הנושא. הגבתי אולי פעם אחת למישהי ולא חזרתי יותר... הרגישות שביטאתי היא למצב העדין הזה, הפגיע של בחורה שרק מתחילה להודות בבעייה שמנסיון עלול להמשך הרבה זמן מהפחד, ולדבר נוסף-לא כולן מרגישות קורבן ומשחקות קורבן וזה מתסכל שמאשימים בכך סתם. אני לא הרגשתי קורבן ואת יודת מה?חבל...אולי מעמדת הקורבנות הייתי מקבלת עזרה הרבה יותר מהר ומודה יותר מהר בנפילה וההתרסקות שלי (אני נוטה להרגיש אשמה בכל וזה מתסכל לא פחות מעמדת הקורבנות). ולדבר השלישי, לא השארתי פתח להגיב לדבריי וכתבתי שאני רגישה לכך בכנות. לא התכוונתי "פגיעה". אני אמרתי את שלי גם במחיר של פגיעה. "רגישה" הכוונה שלא רציתי להיגרר לשיחה בנושא, כי ידעתי שיש סיכוי כזה, שתלוי בי לא מעט. העדפתי שתפנימו או שתתעלמו מתוך היכרות עם עצמי ותו לא. אני מקווה שיושרו ההדורים והובנה הכוונה, שיהיה לכן סופשבוע נעים, אני.

בתור חברה שמבקרת בפורום כבר המון זמן, למדתי קצת על הפגיעות והרגישות הרבה שבך וכמו כן על הריחוק. בקשר להערתך אז.... קיבלתי אותה בהבנה. אולי באמת עדיף היה שאשתוק, כי אין לי שמץ של מושג לגבי מה עובר בנפשן או בראשן של בחורות אנורקסיות או בולמיות. כוונתך הובנה כבר אז אבל תודה על ההבהרה הנוספת עכשיו. שיהיה גם לך סופשבוע נעים, ליהי.

ערב טוב, לא כעסתי בכלל... אני חושבת שהייתי פשוט מבולבלת ממה שכתבת... אבל לא משנה. אני לא מאמינה, שלבחור במודע בעמדה של קורבן, יכול להיות פתרון... זה לא פתרון לשום דבר... אני מתנצלת אם לא הבנתי אותך כהלכה, משום שבהחלט לא רציתי להיכנס לאיזשהו ויכוח כזה או אחר. סוף שבוע רגוע גם לך.

בוקר הרה... לא התיימרתי לדעת את הפיתרון. אני נמצאת בצד האחר של המתרס, תחושה אינסופית של אשמה - פה יכולתי לעזור ולא עשיתי, פה יכולתי להקל, פה יכולתי לא להישבר, פה יכולתי לשמור על עצמי יותר טוב... זה מעגל מאוד כואב ואין לו סוף... אז חשבתי שאולי לתחושת קורבנות יש איזשהוא סוף, יש לה איזשהוא פיתרון. אולי הרבה יותר קל לגשת אל אדם ולנסות לתמוך בו ולהיות איתו כשהוא מאפשר, מאשר אדם כמוני שבאופן קבוע נמלט ובועט. אני לא חושבת שבכלל אפשר לבחור באחת הדרכים הזו במודע. הן לא משהו מאולץ והן בכלל לא דרכים מעובדות שניתן לחיות איתן... ויכול להיות אפילו מאוד שאת צודקת-מהיכרות שלי עם תחום החינוך הלא פורמאלי הגישה דווקא אומרת שלילדים עם תחושות אשמה הרבה יותר קל להחלים מאשר ילדים אחרים. אבל אילו גישות, זו סטטיסטיקה וזה לא מה שבאמת משנה...

אני לוקחת כדור וחצי אפוקסור.(היום מתחילה לקחת 2 כדורים. סה"כ 150 מ"ג.)אני סובלת מחרדות . בשבועיים האחרונים התחלתי לסבול מקיבה עצבנית. תחושה של התרגשות מתמדת בבטן...ביום אני רוצה לישון ועיפה ובלילה שאני רק רוצה לישון, הבטן מפריעה לי..האם זה אומר שהכדור לא מתאים לי???בעבר ניסיתי סוגים שונים של כדורים וכולם גרמו לי אותה תחושה בבטן.(לא בחודשים הראשונים. אלא לאחר חצי שנה בערך) תודה מראש מיקי

לדעתי 2 כדורים זה הרבה.... כדור ...או כדור וחצי זה סביר הייתי מיעץ לך לחלק את הכדור ל4 רבעים ביום ובלילה לפני שהולכים לישון לקחת את החצי כדור ובנוסף הייתי שואל האם לאחרונה השתמשת בכדורי הרגעה ממשפ הבנזאופינים!!!!??? יתכן קשר בינהם לכאבי הבטן!!!

אור.אני גם לוקחת קלונקסבמינון נמוך מאוד. זה הקשר?ואם לא אקח קלונקס, זה יפסק??חצי כדור ביום של קלונקס 0.5????בעיניין האפוקסור, במצוות הרופא כדי להפסיק את הקלונקס...

מיקי שלום זה אינו אומר בהכרח שהכדור אינו מתאים לך מה שניתן לעושת זה לעלות בכדור יותר בהדרגה או לצרף כדור שירגיע את התופועת בבטן במיחוד לאור העובדה שאת מציינת קשיים עם כדורים שונים הייתי מנסה למצות את האפשרויות לפני שממשיכים בנדידה לכדור נסוף בברכה עמי

היי אור יציאה לא במקום שלי,,)משפט מטומטם. היתכונתי ,שאיתן (מקווה שהוא לא יכעס עלי וגם שאתה לא,,) לא מבין מזה, לקחת כדורים ,אז קל לו לתת עיצות או למצא כל מיני ,,,, ואני לפחות מבינה ותומכת בלי תנאים . (אך לא עוברת על בשרי , מה שבני עובר ,,, לצערי וכו')

hi dear.... how r u these days - i see u rnot writing about yourself lately but focusing on other things - is that a good sign? hope the winter doesn"t effect u bad and that u r amanging finding the spotes of light even on cloudy days.........:) i"m fine - working, - i"m tiered but atlist i"m no longer stuck in the house with my self........ i"m seening new things and study from them every day - hoping it will make me stronger and more ready for this world........... hoping to hear from u.. love u anat

ענת'וש... לא יודעת מה לומר לך על שלומי הכללי - אני בעצמי עוד לא בטוחה... ולכן הרבה יותר קל לי להתייחס לדברים שאחרים כותבים, כי זה משאיר אותי בצד במידה מסויימת... מה גם, שהעברנו חלק מההתכתבות למייל, ככה שיש פה פחות בלאגן. החורף לא משפיע עליי לרעה, להיפך - אני מעדיפה את החורף, חוץ מהקור המרגיז הזה... אני מרגישה לפעמים כל-כך מסורבלת בתוך כל הבגדים האלה... ואיך מזג-האוויר אצלך? אני לא ממש עוקבת אחרי התחזית בעולם :-). כשיש ברקים, אני יוצאת לגשם כדי לראות אותם יותר טוב... זה מרתק אותי. גם לרעמים יש לי סימפטיה... אבל לא להפסקות חשמל - אי אפשר לחמם את הבית... יש כאלה, שיגידו שזה רומנטי, כי אפשר להדליק נרות וכו'... אבל נר לא מחמם אותי... טוב לקרוא שאת מרוצה מהעבודה... זו באמת נקודת זינוק טובה לעולם.

have a worm winter dear............:))) i guess it"s not htat easy to be without your terapist right? when r u suppose to meet her again? do u put some time and think about yourself? i think u should take advantage of this whole time - no psycologist, wintre(u probably stay more in hte house..) and take good care of yourself............ good luck.. p.s yesterday it was 2 years since i tried to kill myself....... it is strange how time passes by so fast........ i wish i was more far htan this in all sense...... happy hanuka... anat

שלום רב לך ד'ר רציתי לשאול בבקשה, האם משמעותו של חצי כדור אפקסור יכולה מאד להשפיע (לטובה או לרעה או בכלל) אם הוא נילקח ללא הצעת הרופא(לפעמים התור הוא לכמה חודשים מראש). המינון העכשוי הוא 150 מ/ג. . וכמה אפשר לבד להוסיף ,חצי ,כדור שלם ,, (זה חד פעמי רק עד הפגישה עם הרופא ,,).זה בגלל מצב שדורש זאת ואני בטוחה שזה יעזור. תודה מראש ויוי

ויוי שלום אני מצטער אני לא מוכן לתת יעוץ בצורה כזו אני לא רואה הצדקה (תור עוד כמה חודשים) שתטלי בעצמך כך יש טלפון יש עוד רופאים אפשר לבקש הקדמת תור אנא טפלי בעצמך כהלכה בברכה עמי

אז מה דוקטור....גם אתה לא יושן???

2 כדורים?? לדעתי זה הרבה אז מה את רוצה להעלות לשניים וחצי?? ומה לוקחים כדורים שלמים?? אני מיסתדר אם כדור אחד מחולק ל4 רבעים!!!

אתה לא צריך להיעלם. לכל אחד מגיעה הזדמנות שנייה. וממה שראיתי אתה כן יודע להיות אנושי כשאתה רוצה. אז אולי תלמד באמצעותנו לרכוש קצת אמון או לפחות לזהות במי לתת אמון ובמי לא. וככה גם תיחשף לטוב שבעולם, ולא רק לרוע. לטעות זה אנושי. אם אתה רוצה לנסות שוב- אני אשמח לעזור לך. :-)

איזו נשמה טובה :-) יניב, למרות הדברים שכתבת לי אני מסכימה עם ליהי... אתה לא צריך להעלם (כל זמן שאתה חוסך מאיתנו מילים מכוערות), אלא מוזמן להישאר ולקחת חלק בפורום. לא תאמין כמה שהמקום הזה יכול לתרום (אם מוכנים לקבל...).

יש לי שאלה קצת מוזרה: כבר הרבה שנים שיש לי קושי בהליכה. הדבר לא בא לי בטבעיות ואני מתכווצת ומתאבנת מרוב תחושה של שקיפות ורצון "להסתתר" . העירו לי על המוזרות שבדבר וזה מלווה בקושי להיות בחברת אנשים ובנטיה "לחיות בתוך עצמי". האם סימנים אלה עלולים להצביע לכיוון נטיה להפרעה כגון סכיזופרניה? תודה.

נירית, בשביל השקט הנפשי שלך, מדוע שלא תפני לייעוץ מקצועי? אני חושבת, שעם כל הרצון הטוב והמקצועיות של צוות הפורום. זה לא יהיה הוגן לענות לך כאן תשובה חד-משמעית.

נירית שלום במידה ויש לך קושי שאת סבורה שהוא נובע מבעיה נפשית כדאי לפנות לייעוץ. אינני יודע לומר מה הבעיה ובוודאי רצוי לקבל תשובה אישית על סמך מידע מבוסס עליך. בכל מקרה, מה שבולט בפנייתך זו העובדה שאת מציינת שאנשים אחרים מעירים לך על העניין ולכאורה הוא אינו מגיע ממך. זה נושא שכדאי להתייחס אליו כי הוא יכול להסביר מה מידת המוטיבציה שלך לקבלת עזרה. בלעדי המוטיבציה הזו הסיכוי לשינוי נמוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

נירית שלום לא נשמע לי כמו סכיזופרניה אבל לאור המצוקה שגורם לך אני ממליץ לך מאד לפנות ליעוץ פקצועי לגבי אבחון ואפשרויות טפול שנראה לי שיש קרוב לודאי שהצלחה עמי

ידוע לי שלא רצוי לשתות מיץ אשכוליות בתקופה שנוטלים פבוקסיל (גם מנסיון). האם הדבר נכון גם לגבי ציפרמיל? תודה.

מי לוקח היום פבוקסיל??? זה תרופה ענתיקה

ללא תופעות לוואי - לחלוטין.

טלי, שלומות לך. אני כותב לך מספרייה באזור מגוריי, ולכן קשה לי לעקוב אחר הנעשה בפורום, וזוהי הסיבה לתשובה המאוחרת שתלוייה בחופשותיי מהצבא. כזכור, מדובר בבעיה שעליי להתמודד בבית וכן בצבא. הבעיה בבית מתאימה לתמונה של אגירה כפייתית, ועל-כן, אבקש מהפסיכיאטר לחוות דעתו על כך. התמונה דומה לאגירה כפייתית משום שהייתה פעם כתבה בעיתון והמצב שהוזכר בכתבה מאד מתאים למה שקורה בבית. . . ביתינו מפוצץ בשקי סמרטוטים, חפצים שמטרתם לא ברורה וכן חפצים חשמליים תקולים , שאמי נוהגת לאסוף מחד, ולא נפטרת ממאגר שנאסף מאידך. אני חוזר כל סוף שבוע (בדר"כ) מהצבא , לאחר התמודדות לא קלה, וצריך להתמודד עם הבעיה בבית- מצב בו לא תמיד יש לי חדר משלי (היה והתמלא בבוא ועת התחלת השירות הצבאי), וגם החדר החלופי מתחיל להתמלא. אבי מאד רגיז , עצבני וחסר סבלנות, דבר לכשעצמו יוצר ויכוחים בכל נושא כלשהו (החל ממועד, טיב האוכל/כביסה ועד לכך שאמא יוצאת כל יום, מבזבזת וכו') לא סבלני ולא דואג להעסיק את עצמו ברוב שעות היום מלבד טלוויזיה ועיתון- [אבא בן 65 לאחר אירוע לבבי לפני שנתיים). קיימים בבית ארבעה חדרים "מוכחדים". ברקע של אמא , ילדות עם חסכים רגשיים , וחומריים. ברקע המשפחתי: אח נוסף הסובל מהימור כפייתי. ההתמודדות שלי בצבא לא קלה, עקב הרצון להיות כמו כולם. [עם פרופיל 45 עקב מאפיינים אינטרוויטים] , למרות ההערכה הגבוהה והרבה שיש לי מן המפקדים במקום העבודה החדש, לאחר שעזבתי את הקודם עקב נפילות במצב הרוח ונטייה כללית למצב רוח לא כ"כ טוב, בגלל חוסר התאמה מקצועית לעבודה צוותית שהייתי מעכבה מפני שאני סובל מקשיים פסיכומוטוריים מילדות. במישור החברתי יש קשיים לעמוד על שלי, על איך אני רוצה שהדברים יתרחשו, אני מדבר עם מספר ידידים אך בגדול אני מרגיש בודד , ונפגע מכל דבר קטן. אני בטיפולו של קפ"ס הבסיס , מאז קליטתי בבסיס האם. הצגתי והתייעצתי עמו בקשר לבעיות בבית והוא הציג גישה שמה פתאום אני מתערב בבעיות שבין ההורים שלי.?החשוב לפי דעתו, לדאוג שאקבל תמיכה בסופי שבוע וכן, מקום לגור ולהעביר את השבתות בטווח שלא אהיה צריך לעמוד באמצע מריבה, ולתפקד על תקן שופט. דנו ולא הגענו למסקנה חד-משמעית על מקומי בבית , או שעדיף למצוא פתרון בהסדרי לינה אחרים. עם שמירת קשר עם הבית. שאלות: 1. לא פניתי ללשכת הרווחה באזור מגוריי , בגלל החשש מתגובתם של ההורים, אמא לא מסכימה לפנות לעזרה, לדעתי על רקע החוויה הקודמת שבה האמון שנתנה בעו"ס שטפלה בה נפגע כי העו"ס העבירה את כל תכני השיחה לאבא שהשתמש בהם לצורך הסתה של הילדים נגד אמא וכנשק במריבותיהם- האם הבעיה היא לא בתחום הרווחה- אולי בתחום בריאות הנפש? 2. הקפ"ס טוען שלדעתו בעייתה של אמא היא בשטחו של הפסיכיאטר, הוא שאל האם התקבלה בשלב כלשהו אבחנה, עניתי לו שלא. האם הוא צודק? האם הבעיה היא פסיכיאטרית ורק פסיכיאטר יטפל בה? ומה האבחנה? (ברור שאין האינטרנט מחליף בדיקה רפואית/פסיכיאטרית/אבחון /טיפול פסיכולוגי - אך לפי התיאור שלי, מה זה אומר?) 3. איך משכנעים את ההורים לקבל עזרה נפשית? כואב לראות אותם סובלים במודעות או שלא! 4. מהי דרך הטיפול הזמנית עד החלטת טיפול מקצועית שאני יכול לנקוט בה? 5. האם חוסר ההתמודדות שלי , ושינויים קיצונים במצב הרוח שעדיין קיימים מעידים על הליך כרוני של התחלת דיכאון? אם כן, האם יש צורך בט. תרופתי? מה מטרתו? 6.איך אני עוזר לעצמי? 7. התקדמותי היא איטית וטובה, בעוד מס' חודשים הפסיכולוג עוזב את תפקידו הנוכחי , האם כדאי לשקול מעבר לטיפול ע"י גורם אזרחי לטווח ארוך, או שאצטרך בלית ברירה להתרגל למישהו אחר שלאחר כשנה וחצי אעזוב אותו בגלל שחרורי מהצבא או יותר גרוע , גם החדש יעזוב לפני השחררור שלי? 8. ואם כן, האם קיים נוהל מסודר [אם בכלל] על עדכון מידע רפואי-פסיכולוגי[יש לי הרגשה שהמידע עליי לא מתועד ונשאר בראשו של הפסיכולוג וכשיעזוב, אצטרך להתחיל מחדש?]? 9. ועוד שאלה לסיום, האם אני בסדר עם החששות וההרהורים שלי על מה שעובר עליי, האם אני נורמלי? בתודה מראש, ומצטער על ההפגזה... גל

גל שלום תשובה חלקית נשמע שאתה במצב לא פשוט. יתכן ואמך סובלת מהפרעה כפייתית יתכן אולי עם הפרעה נוספת - יש מקום לאבחון של פסיכיאטר - עם זאת במידה ואינה מזיקה לעצהמ או לאחרים לא ניתן לכפות זאת עליה עם זאת מנסיוני לחץ משפחתי בדרך כלל משכנע בסופו של דבר. לגביך יתכן ותעזר בתרופות אתה יכוללקבל יעוץ פסיכיאטר דרך קפ"ס הבסיס החלפת מטפל אינה קלה דבר על כך עם המטפל שלך האם רצוי באמת למצוא כבר משהו שימשיך עמך לאורך זמן (לא לשכוח אשור קפ"ס לטפול דרך מטפל אזרחי) בכל מקרה - כל העברת מדיע שתהיה - לא תתן את כל המידע עם זאת לטעמי לפחות, בעית המידע אינה כל כך חשובה כפי שזה נראה. אלא הקשר שיווצר עם המטפל החדש בהצלחה ואם יש משהו חשוב ששכחתי אנא פנה שוב עמי

גל שלום רב, השאלות הן רבות ועל חלקן אני זקוקה ליותר מידע על מנת שאוכל להבין באופן כוללני יותר את המצב. אני חושבת שהתשובה המהירה והיעילה תיהיה דרך שיחה טלפונית. אתה מוזמן להתקשר: 053-762372 בברכה, טלי פרידמן

השיחות שיש פה. שניראות לאנשים מבחוץ כמו צ'אט. הן לא סתם. למרות שהן ניראות חסרי תכלית. תמיכה נפשית זה לא רק לענות תשובה יבשה כמו בשאר הפורמים באתר הזה. השיחה עוזרת לאנשים לפרוק מילים לפרוק תיסכולים. לא כל אחד רוצה להזדהות. בשמו או בכתובת האי מייל שלו. אז לפעמים כותבים קצת יותר. במיוחד בחורף שכולם בבית ולבד ואז המחשבות מטרפות את הדעת. אז אנחנו פה לעזור ולתמוך אחד בשני. לטוב או לרע. למרות שיש תשובות שנידחקות אחורה. אז אפשר להתגמש קצת ולהסתכל דף או שניים קודם. אין טעם לכעוס. שלא לצדק. תשאלו ותענו ותצטרפו לשיחות. הרי זה לא הפורם של אבא שלנו. אנחנו תמיד שמחים אם עוד אנשים מצטרפים וזה עושה להם טוב על הלב. איתן

איתן שלום מצד אחד אתה בהחלט צודק וטוב שהפורום משמש בית חם למשתתפים הקבועים. עם זאת, חשוב גם לא להפוך את הפורום לצאט אישי שכן העצים האישיים ארוכים מקשים על משתתפים אחרים להשתלב בפורום. יש דואר אלקטרוני ותוכנות צאט למיניהם וחיבור און ליין כמו ICQ ואת הקשר האישי רצוי לעשות בעזרתם. חשוב שההודעות שנמצאות בפורום יהיו באמת רלוונטיות לקהל משתתפים רחב יותר בפורום ולא רק לאדם ספציפי ובן זוגו שעמו הוא מתכתב. קיים איזון עדין אותו אנו מנסים ליצור בין יצירת קהילה פעילה וחמה כמו שנוצרת כאן, ובין היכולת לעזור ולתרום לאנשים שמגיעים עם מצוקה כלשהי ועלולים ללכת לאיבוד בתוך המסגרת הלא מוכרת שנצבת לפניהם. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מסכים איתך. הבעיה שלא לכולם כאן יש אי סיקיו. ולא כל אחד מוכן להיחשף בגלל אותם מטרידים שניכנסים לפורם מידי פעם. אני אמלצתי למנהל הפורם. לעשות משהו כמו אי מייל. כמו שקיים בתוכנה של "קזה" (לשירים). שניתן יהיה לישלוח הודעה פרטית לכל אחד בפורם. ומי שלא ירצה את השרות הזה יוכל לחסום אותו. בצורה פשוטה למדי. או פשוט לעשות צ'אט אחד לכל נושאי הפורם. אבל על זה לא קיבלתי תשובה. אני אשמח אם יענו לבקשתי זאת. אני אשמח אם יהיו עוד אנשים שיכתבו בעניין למנהל האתר. ויהיה משהו שכולם יוכלו להשתתף בו. אני חושב שלפחות במקרה של הפורם הזה. זה מאוד יוכל לתרום. כי אם ראית מה שכתוב בשיחות האלו. אז בוודאי הבנת שהאנשים מחיכים ושמחים. ותומכים. ואני חושב שזאת צריכה ליהיות מטרת הפורם. כי הרי אנחנו לא רופאים מיקצועיים. ואתם אנשי המיקצוע. לא יכולים לתת יותר מעצות כלליות. בפורם. מסיבה ברורה,שהיא שאתם לא רואים ולא בודקים את האנשים. ובטח לא תיתנו עצות שעלולות לפגוע באנשי הפורם. אני אשמח שכל מי שחושב ככה יפנה גם למנהל הפורם. למטה יש אפשרות לישלוח לו אי מייל בתודה והערכה איתן

אלוני מה עם תשובה בבקשה המצב מחמיר והולך אני רואה איך הבאנדם נגמר לי בין הידים

שלום, האם המונח "התמוטטות עצבים" הוא עממי או מקצועי? מה גורם לתופעה? כיצד היא באה לידי ביטוי?

הופה....התחלת ליהיות רצינית... ס ח ט י י ן

תמיד הייתי רצינית... רק שלא תמיד זה בא לידי ביטוי...

הרה שלום המונח בשימושו כיום הוא עממי ולא מקצועי. אנשים מתייחסים למשברים מסוגים שונים כהתמוטטות עצבים. מקור המונח בתקופת מלחמת העולם הראשונה, אז השתמשו בו גם אנשי מקצוע מבריאות הנפש. בתחילת המאה סברו רבים שמקור ההפרעות הנפשיות הוא נוירולוגי ומכאן מקור השם. למשל, פרויד החל את עבודתו סביב הטיפול במטופלות שסבלו משיתוק הסטרי, כלומר תופעה שנראתה נוירולוגית. בהמשך הסתבר שהמקור אינו נוירולוגי ואז עם הזמן המונח התמוטטות עצבים נזנח ע"י הגורמים המקצועיים. כאמור, הוא נותר כמונח פופולרי המתייחס למשברים שונים ובמיוחד לדיכאון קליני בציבור הרחב. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בן 25 לאחרונה בעקבות מודעות ליום הדיכאון הבין לאומי הגעתי למסקנה שאני טיפוס דיכאוני עפי כל התסמינים . מבקש אני תגובות לבעד ונגד כדורים פסיכיאטריים ואילו אופציות ישנם לפניה לפסיכיאטריים (קופת חולים , פרטי , מרכזי יעוץ סטודנטים ...) רצוי הבחירה הזולה ביותר תודה .

ערן שלום. היום במסגרת קופ"ח ישנם טיפולים של בריאות הנפש מוזלים מאוד, לפחות בפניה הראשונה כדאי לך לגשת למישהו טוב. תוכל גם לשאול אותו את השאלות של איזה טיפול רצוי עבורך ומהם הדרכים הזולות יותר ופחות. בהצלחה.

ערן שלום אני מציע לא לרתום את העגלה לפני הסוסים, כלומר, זה מוקדם מידי לקבוע טיפול, כדאי לפנות קודם כל לייעוץ מקצועי כדי להבין מה הבעיה. בהמשך אפשר יהיה להתאים טיפול נכון, בשיחות או בתרופות. כמו בכל טיפול אחר, הטיפול בקופ"ח הוא זול מכל אופציה אחרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

ערן שלום דכאון עולה כסף למי שסובל ממנו בעקר בירידה משמעותית באפקטיביות בחיים כולל פגיעה משמעותית ביכולת להרויח כסף (וזה בלי קשר להבדל באיכות החיים) לכן הטפול הזול ביותר הוא הטפול הטוב שיאפשר לך להפיק יורת מחייך גם במובן הכספי בברכה עמי

חבר שלי -אדם יקר לי נורא נורא... אני הולכת לאבד אותו כי הוא לא רוצה אותי יותר...אני מרגישה שאני לא יכולה לחיות בלעדיו.. הוא הפיל את זה עלי בכזאת פתאומיות ואני לא יודעת איך להתמודד..אני יומיים לא ישנה לא אוכלת אין לי בשביל מה לחיות... הוא היה כל עולמי במשך שנה ו4 חודשים אני אוהבת אותו מאוד.. ואני כל כך מבולבלת כי אני לא יודעת אם הוא הפסיק לאהוב אותי כי אז אני באמת ימות.. הוא חזק נורא אני נורא חלשה.......אני מרגישה שאני נופלת לתוך בור עמוקה עמוקה..הוא אמר שנמאס לו לחיות לפי איך שאני מרגישה...אולי הוא צודק?? התחננתי לפניו..בכיתי אמרתי שאשתנה...זה לא עזר......הוא היה מאוד החלטי..... איך לא שמתי לב??תמיד אני באתי אליו בתלונות?? איך להפטר מרגשות האשם??????? אני יודעת דלעולם לא אוהב מישהו כי אני מתעבת גברים רק אותו הצלחתי לאהוב...ולעולם לא אפסיק..רק שינה לנצח תקל את המועקה הזאת שאני לא יכולה לסבול...........בבקשה תעזרו לי ......אתם בכלל יכולים???

שנה ו-4 חודשים זה הרבה זמן... אולי תנסי לעשות דברים שלא יכלת לעשות כשהיית איתו תצאי עם חברות.. תפנקי את עצמ.. תצאי לרקוד.פשוט תמצאי לך משהו אחר להתמקד בו...אני יודעת שזה נדוש אבל ככל שהזמן יעבור ככה זה פחות יכאב. אני מקווה...

היי, אני מבינה לליבך, לא מזמן הייתי בתחושות דומות. כרגע התחושה שאת מעבירה היא של חוסר אונים, תנסי לכתוב לו מכתב, או לכתוב יומן שבו תתארי מה את מרגישה, את צריכה להבין שאת לא יכולה להכריח אותו להישאר איתך, מה שכן לא ניתן לצפות את העתיד. תני לו זמן לחשוב, אולי בנפרד ממך הוא יגלה שהוא זקוק לקשר איתך יותר משהוא חשב, ושהוא לא מוותר על קשר עם הבן אדם שהוא אוהב בשל קשיים וקונפליקטים. תנסי להעסיק את עצמך ככל שיעבור הזמן תחושי הקלה ותחושי שאת מסוגלת להתמודד עם זה ולא מתפרקת. שלך סלעית

היא יכולה לנסות.. אבל נראה לי שהוא כבר בסרט אחר!!!

את נמצאת במצב קשה. עשית טעות.וזה קורה לכל בנאדם. אבל את מה שנעשה אי אפשר להחזיר. אם את רוצה לשמוע לדעתי. אז את צריכה טיפול פסיכולוגי. זה לא קללה וזה לא כתם.אבל זה דבר שיכול להועיל. לך. את צריכה ללמוד לקבל את העובדה שצריך להמשיך בחיים. למרות הנפילה. אין פתרונות קסם. לא לי ולא לאף אחד אחר. העולם לא ניחרב בחוץ אם מישהו עוזב. אולי העולם משתנה אבל עדיין לא נחרב. כמו שלמדת לאהוב אותו. את תצליחי ללמוד לאהוב מישהו אחר. זה לא יקרה מחר. אבל זה יקרה. אם תאבדי את החיים שלך. את מפספסת דברים אחרים. שיכולים ליהיות לך. אולי מישהו יותר טוב מהבחור שהכרת. אולי דברים אחרים טובים. אל תאבדי את החיים שלך בגלל הבחור הזה. את כנראה עוד צעירה. כדי לדעת שיש דברים אחרים ששוה ליחיות בגללם. אל תאבדי מהשפיות שלך. תקבלי יעוץ. מפסיכולוג. שיכוון אותך לדרך הנכונה אני מאוד מקווה. שתיראי שיש לך עדין סיבה להמשיך ליחיות @---------)------- איתן

אין מה לעשות זהו תהליך-רק תיהיי חזקה ותביני שבעוד זמן מסויים (כמה זמן - ותלוי בך,כמה שיותר תצאי ותנסי לא לחשוב על זה יותר טוב) -את תתעוררי ותחשבי : מה בגללו רציתי למות? או הוא היה כל חיי? ובאמת לא תוכלי להבין את עצמך. והכי חשוב! כמעט כולם עוברים את זה , מי עם יותר צלקות ומי עם פחות. אז אם אני יכולתי בטח גם את. אני מודה שלי זה לקח כמה שנים (4)- שזה המון. אבל אני עכשיו מאושרת. רק תתכונני נפשית שמגיע זמן קשה - אבל זה לא סוף העולם. בהצלחה

שלום, אני קורא את מכתבך ונזכר שלא לפני זמן רב הייתי בעצמי באותו מצב , בגהנום הרגשי הזה. המלצתי היא : 1. להפגש עם פסיכיאטר ולהעזר בתרופות נוגדות דיכאון, כך תוכלי קודם כל להרגע ,לישון טוב בלילה ולחשוב בהגיון. 2. להפגש עם איש מקצוע (פסיכולוג) על מנת לברר יחד מדוע ההתמוטטות היתה כה עמוקה ובלתי נשלטת. בהצלחה רבה לך.

א. שלום אינני חושב שיש לי עוד להוסיף על התגובות הרבות שקיבלת. יש כאן חומר רב למחשבה כמו גם עצות מעשיות הן ברמת היחסים ביניכם והן באפשרות שלך לקבל עזרה מקצועית בעת המשבר. אני מקווה שהדברים יסתדרו לך בצורה כזו או אחרת. במידה ואת רוצה לשתף אותנו או להתייעץ את מוזמנת להמשיך ולכתוב. בברכה ד"ר אורן קפלן

yes, i know the feeling , it is someone punched u in the stumeck and at hte same time someone ripped your heart out......... after me and my boyfriend broke up after 2 years - i didn"t sleep / for a month... like u read here - most of us unfortunatly know exaccly what u r going thro....... yes , i blamed myself about the mistakes i made but - we can"t go back to the past and correct them......... today - 2 yearsr later , i still think about him alot, no i didn"t live anyone since him but....... - and this but is the mos important thing because i found a way to be happy even without him.. i continued with my lifeeven though it was the hardest thing i ever done.......... i"m wishing u all the luck in the world and i promiss - it is going to be diffrent in a while..........

מהו הסיכוי להרפא מהפרעה זו? האם מגייסים אנשים עם הפרעה כזו לצבא?

צפורה, תלוי בחומרת ההפרעה. בכל מקרה, טיפול תרופתי הולם משפר באורח ניכר את איכות חיי הסובל מהפרעה זו. לגבי הצבא - צה"ל לא מוכן לקלוט אל שורותיו אנשים שנמצאים בטיפול פסיכיאטרי עקב O.C.D.

צפורה שלום את מציינת אבחנה כללית מאוד. השאלה היא הרבה יותר עמוקה מכך כיוון שיש מגוון נרחב של סימפטומים ומצבים תחת האבחנה הזו. התשובות לשאלותיך יכולות להיות חיוביות אבל זה מאוד תלוי במצבך ובחוות הדעת של המטפל בך. לכן אני מציע שתתייעצי עם הגורם המטפל אשר בוודאי מכיר אותך לעומק ויידע להתאים את התשובה למצבך. בברכה ד"ר אורן קפלן

צפורה שלום כאשר מדובר על הפרעה כפייתית ניתן בהחלט לסייע יש אנשים שהתופעה נעלמת (עם סכון לחזרה בעתיד) או מוקטנת לממדים סבירים יש אנשים הנזקקים לטפול לאורך זמן כדי לשלוט בה הטפול הוא תרופתי ושיחתי אין מניעה לגיוס לצבא אם כי יתכן שפרופיל יותאם (לא בהכרח) בהצלחה עמי

אני נכנסת לתקופה לפי דעתי של דיכאון כמו שהיה לי בעבר לפני כמה שנים כשאפילו חשבתי על דרך לגמור עם זה . לא טופלתי בשום דרך ואף אחד לא יודע על העבר או על עכשיו. אני לא רוצה לעבור את זה שוב ולא יודעת מה ניתן לעשות כדי שמצב זה יחזור. תודה עדי.

לפנות לקבל עזרה כמה שיותר מהר . חבל לשקוע שוב לתוך התהום המסוכנת הזו.

רותי, כבר חשבת בעבר על "לגמור עם זה"... עושה רושם שאת לא מוכנה עדיין למעשים שכאלה... לפעמים אפשר להתגבר לבד, ולפעמים לא... כולנו בני-אדם בסה"כ, והכוחות שלנו אוזלים לפעמים... למה שהפעם לא תפני לטיפול, כדי שתוכלי להתמווד יותר טוב, כשיש ברקע מישהו תומך?

לרותי אני בעצמי סובל מידי פעם מדיכאון .ניסיתי מדיטציה, ואת רוב הטיפולים האלטרנטיבים. זה קצת עזר אבל לא ממש. לפי ניסיוני מה שממש עוזר לי זה טיפול של כדור פבוקסיל. אני מרגיש הרבה יותר מאוזן ויותר רגוע. אם יש דיכאון הוא בא ברמה שאני יכול לשרוד איתו. בקיצור אני לא בדיוק בעד כדור כימי. אבל מה שעובד עבורי זה אותו כדור קטן שמשפר את האיכות בחיי תנסי. על לך לפחד מלשקוע בדיכאון. דאי לך שהמון אנשים אוהבים אותך ויש אלוהים ששומר עליך. בברכה זוהר

רותי שלום קודם כל טוב שיש לך את היכולת להבחין שמשהו לא טוב קורה לך כך שתוכלי לטפל בזה לפני שהדברים מחמירים. אני מציע שתפני מייד לייעוץ מקצועי. במידה ובאמת מדובר בדיכאון קליני את צריכה עזרה. טיפול בדיכאון מבוצע הן ע"י שיחות והן ע"י תרופות והשילוב ביניהם עשוי לחסוך את הנפילה ממנה את חוששת. בברכה ד"ר אורן קפלן

הרוש.. שלחתי לך מייל נוסף. את יכולה לענות לי (אם בא לך בכלל) פה או שם, איך שנוח לך... אוהבת, ליהי.

אני כבר עונה לך!

I'm hearrrrrrrrrrrrrrrrrr:)))) How are you girls???:)))) @------)------- Eitan:) Hera I sent you mail:)

היי חמודה! הנה אני כעת בבית, ואני מתיישבת במיוחד לכתוב לך, כי אני מבינה שמחר מגיע היום הגדול, יום הגיוס שלך. ייתכן שתקראי את הדברים שלי כבר אחרי הגיוס, כשתצאי לחופשת שישבת הראשונה שלך. אבל אם במקרה עוד ייצא לך לקרוא היום, אז הנה - לסיכום - כמה טיפים לדרך: 1) אל תשכחי שאת לא לבד - כמוך מתגייסות מחר עוד אלפי צעירות. ולכולן זוהי התנסות חדשה, כולן הולכות אל הבלתי-נודע וחוששות מפניו. 2) בהמשך לסעיף הראשון - אל תשכחי שכמו שאת לא רואה את הפחדים של האחרים, כך גם הם לאו דווקא רואים את הפחדים שלך. ובמלים אחרות - את בוודאי נראית בחורה נורמלית, כמו כולם, בלי שום "זנב" ושום "קרניים". 3) יש לך יופי חיצוני, לדברייך. אז גם את כרגע לא מאמינה, זהו נכס שאין לזלזל בו. בוודאי שיש בנות קנאיות, אבל יש גם בחורות אחרות, והעיקר - יכולה להיות לך הרבה הצלחה עם בחורים. הצבא זהו אחד המקומות היותר טובים להכיר בן-זוג - ומי יודע - אולי דווקא שם תמצאי את המזל שלך... וגם אם לא תצא משם חתונה, הרי מערכת יחסים עם בן-זוג מתאים תוסיף לך הרבה בטחון עצמי ובכלל הרבה הנאות-חיים.... 4) יש לך גם יופי פנימי - הרבה מודעות עצמית (דבר שחסר להרבה אנשים) והרבה רגישות לזולת - ויש אנשים שיודעים להעריך את זה, אם רק תרשי לעצמך "להפשיר" קצת ולתת להם להציץ אל היופי הפנימי שלך. 5) גם אם מישהו לא מחבב אותך במיוחד - אל תיבהלי! זה לא אומר שמשהו אצלך לא בסדר. זה פשוט עניין של כימיה, ולא נחוץ וגם בלתי אפשרי להשביע את רצונו של כל העולם. 6) הכי חשוב: כל דבר נגמר בסוף, ויכול להיות שבזמן שתקראי את הנאום הזה - כבר תצחקי על הכל...... ואני מרשה לך לצחוק אפילו עלי.... ((-: המון-המון הצלחה והעיקר: אל תשכחי לספר חוויות בהזדמנות הראשונה! שלך לאורך כל הדרך!!!!!! נזבורה

נזבורה - - - אניחושבת שהיא אמרה שהיא מתגייסת היום אבל אולי אני טועה {[[ הלוואי }]] כי כתבת לה יפה תומך ומחזק . אני מקווה שיש לה גם הורים תומכים כדי לחזק לה קצת את הביטחון העצמי ולמתן את הפחד שלה .

יונת היי, תודה... גם אני זקוקה לחיזוקים וטוב שיש מי שנותן אותם מדי פעם... ((-: כל טוב! נזבורה

מחר אני אני נוסעת להפגש עם הפסיכולוגית פעם אחרונה זהו מפגש סיום אחרון איתה . אני לא יודעת איך עושים פרידה אחרי הרבה שנים שאני אצלה בטיפול והיא הפכה להיות אצלי כדמות נערצת כל כך נקשרתי אליה אני אפילו מכירה את משפחתה והיא את משפחתי . הבת שלה ושלי למדו באותו בית ספר והיינו נפגשות גם שם אנחנו גם גרות מאוד קרוב אחת לשניה .ונכנסתי ללחץ לא נורמלי ולהתרגשויות מה אני אומרת לה לסיום וני בכלל לא רוצה לסיים ואיך אני יכולה להמשיך לחיות בלעדיה . היא היתה כמו אלוהים בשבילי ועכשיו צריכות להיפרד דרכינו . הפסיכיאטרית שלי שתמשיך לטפל בי אמרה לי שגם היא התבטאה בפניה ואמרה לה שהפרדה ממני קשה לה מאוד . אז מחר הולך לעבור על שתינו יום קשה ,אבל היום שלי יהיה כפליים יותר קשה , היא תדע להתגבר ואני לא כי אני כל כך אוהבת אותה .

יונת, את צודקת, זה אכן מעניין. בד"כ הפרק האחרון של הטיפול מוקדש לפרידה, משום שמדובר בתהליך שבלתי-אפשרי לעשות בפגישה אחת. לא עברתן תהליך פרידה ממושך? אצלך, ספציפית, הקרבה הדמוגרפית רק עושה את העניינים למורכבים יותר, מפני שהיא לא מאפשרת פרידה סופית. תמיד קיים הסיכוי להיפגש במקומות כאלה או אחרים. אני רואה שמדובר במישהי שאת קשורה אליה, אבל אם החלטתן שזה הזמן לסיים את הטיפול, המשמעות היא שאת כנראה חזקה מספיק להתמודד עם האובדן הזה בצורה בריאה... אולי לעבור את תהליכי האבל המוכרים... אבל לצאת מזה חזקה יותר ויודעת, שפרידות הן חלק משמעותי בחיים. המון הצלחה. ואם יבוא לך (רק אם תרצי), תספרי לי איך היה?

להרה - - - עשינו תהליך פרידה כחודשיים אבל בתוך עצמי היתנגדתי לפרידה . כל מה שכתבת זה בידוק ככה .אני הולכת לקבל טיפול חלופי שמתמקד בבעית הפרעות האכילה שזה כולל מגוון מטפלים שמעליהם יש את הפסיכיאטרית . ונקווה שהם יצליחו למלות את הבור שנוצר מהפרידה .

מטופלת ב- אםקסור ותוצאה מזה לא מצליחה להגיע לסיפוק בקיום יחסי מין מבקשת המלצמ על טיפול תרופתי אני מודה למפרע על התשובה

metuka כתב/ה: > > מטופלת ב- אםקסור ותוצאה מזה > לא מצליחה להגיע לסיפוק > בקיום יחסי מין > מבקשת המלצמ על טיפול תרופתי > > אני מודה למפרע על התשובה תבדקי אם יש קשר בין התרופה לבין הסיפוק המיני שלך מבחינה פיזיולוגית, אם כן, תבדקי אם החבר שלך מתאים... , אם בכלל לתרופה אין השפעה על הסיפוק המיני שלך, אז זה מוזר..<

גם אני משתמש באפקסור...ואני מכיר הרבה שגם משתמשים ולאף אחד אין בעיה!!!! לדעתי הבעיה לא מהאפקסור!!!!

מתוקה שלום האם יש חוסר ספוק מיני עקב הדכאון או שהחל מאז הטפול התרופתי ? יחסית אפקסור אמור לפגוע פחות אם בכל זאת מאז התחלת התרופה שקלי האם יש הטבה ואז אולי כדאי לנצל את התרופה ולותר בינתיים (יחלוף עם סיום הטפול) או לנסות שנוי עם הסכון לתופעות לואי אחרות ולחוסר תועלת ניתן גם לשקול טפל קוגניטיבי ללא תרופות שיעיך כמו תרופות אנא פני לפסיכיאטר שלך ושקלי עמו את האופציות בהצלחה עמי

בכתבת עיתון הארץ מהיום, המיליניום השלישי, בארצנו הנאורה והמתתפתחת. ועדת סל הבריאות הפסיקה לתמלל את ישיבותיה, מריח לא טוב.

זה חדש לך שתמיד פוגעים בחלשים ומחזקים עוד יותר את החזקים והתוקפנים?

זה לא חדש, אבל הגיע הזמן שזה ייפסק, לא?

אני סובלת מחרדות עמוקות, בעיקר ממחלות וכו'. חרדות שהן לא הגיוניות או ריאליות. מאז שאני ילדה הי לי מחשבות אובססיביות כפיתיות כמו: האם סגרתי את גז? אם אני אגע בזה יקרה כך וכך. בזמן האחרון זה התחזק. קראתי המון על הפרעות חרדה, והפרעה אובססבית כפייתית. האם ניתן לפתור זאת בטיפול פסיכולוגי בלבד? האם נהוג להשתמש גם בתרופות? הייתי אצל פסיכיאטרית פעם אחת וקיבלתי סרוקסט, הפסקתי אחרי מספר ימים כי הרגשתי מאוד רע עם התרופה. עלי לציין שבמשך שנים היה שיפור מאוד ניכר בבעיה. מה אתה ממליץ לפנות לפסיכיאטר או פסיכולוג?

טל שלום אני ממליץ לפנות לאבחון במקרים רבים עם הפרעה כפייתית אין מנוס משמוש בכדורים אולם ללא אבחון רציני אסור לדעתי לומר הפרעה בהתחלת טפול בסרוקסט היא שכיחה פעמים רבות היא נעלמת או נעשית נסבלת במדיה ועולים בהדרגה במנון כך שלדעתי אין לעושת החלטות חד צדדיות אלא לעמוד בקשר עם הרופא המטפל בהצלחה עמי

שמי נעמי ואני חדשה בפורום. החלטתי שאולי תמיכה מאנשים המבינים את מצבי תעזור לי להפחית במעט את החרדה בה אני נמצאת. אני מרגישה כבר תקופה די ארוכה (מספר חודשים) שאני נמצאת בלחץ. מטבעי אני אדם פרפקציוניסט, אך אני מרגישה כל מיני תחושות גופניות שמפריעות לי היות והן מלחיצות אותי . חשבתי אולי כדאי ללכת לייועץ עם פסיכולוג, אבל איך אדע שבאמת הוא המתאים לי? מצפה לתשובה מאיש מקצוע . תמיכה מה"ותיקים" ברשת תועיל גם היא. תודה מראש, נעמי.

נעמי, המחשבה להיוועץ באיש מקצוע היא נבונה. בעיקר אם הלחץ והנלווים אליו (תחושות גופניות מעיקות) מפריעות למהלך החיים. איך יודעים אם איש המקצוע מתאים? כנראה שעד שלא מנסים לא יודעים...

HERA הרגע נכנסתי הביתה מהעבודה, ואני חייבת להודות שהייתי סקרנית לראות אם מישהו התייחס לשאלה שלי. להפתעתי ראיתי שיש תשובה ועל כך אני מאוד מודה לך. האם את מכירה את התחושות הנלוות לחרדה?

שלום רב, לכל אחד מאיתנו יש תחושות של "ללכת עם" או "לא ללכת עם" כשמדובר בהחלטה על ניתוח רפואי או בחירת אדריכל לבית החלומות שלנו. מפגש עם פסיכולוג הוא יותר "קל", במובן הזה, כי הרי מדובר בשפה שבה אנו רגילים לדבר, ומדובר ב"אובייקט" שמוכר לנו יותר מלאיש המקצוע - וזה אנחנו. במילים אחרות: תסמכי על עצמך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

ד"ר יוסי, האם יש לך המלצה כיצד לבחור את האדם המתאים שאוכל ללכת אליו לטיפול ? זה החשש העיקרי שלי לאחר שהחלטתי "ללכת על זה" (כמו שאומרים בימינו). תודה על ההתייחסות והעזרה, נעמי.

Within you there is a stilness and a sanctuary to which you can retreat at any time and be yourself. Hermann Hesse

מספיק לכתוב שטוית בלועזית . מה ההתנשאות הזו ???

מה מטריד אותך בחיים, שבחרת לבוא ולהטריד פה אנשים?

ואו ואו ואו! איזה רעמים! איזה ברד ירד (לא בדרום ספרד..)!!! איזו התרגשות.... ואיפה כולם אני שואלת??? ישנונים כולכם אחד אחד! אם ככה, אני פורשת לי גם- לצלול לתוך הפוך כשברקע טיפות הגשם מתדפקות על חלוני.......... לילה מ י צ ו י י ן לכול!!!! יחי החורף!

Yashnuna:))) I was writing you in the Reamim Ve Brakim:)))) @--------)-------- Eitan

היי לשניכם... מה קורה איתכם? מקווה שלא טבעתם בשלוליות...

היי ויוי, מה שלומך? כאיש "קייצי " מאוד אני מבין מה זה אושר של חום ושמש, הלוואי והיינו ביולי כל השנה . אבל אפשר למצוא נחמה בחורף הקצרצר שלנו. רוצה לספר לך כי אתמול היה לי אחלה יום . כנראה ההודעה שהשארת לי בבוקר עשתה את שלה. אני מקווה שהשינה שלך משתפרת, כידוע זה מאוד משליך על הבוקר שלמחרת. שיהיה לך חורף קל ,נעים , ובעיקר שמח.

ויווש שלי מקסימה... שלחתי לך מייל (מגילה יותר נכון..) אוהבת ומחבקת ה מ ו ן !!!!! ליהי :-)))

איזה בעסה שהמייל שלי מקולקל. יתירה מזו , לא יכול לראות את שלכן.

haii מה נשמע?.... כן הרגע הגיע,לטוב או לרע, אני לא יודעת אם לבכות מרוב יאוש או לשמוח שאני אוטו טו חיילת. כול כך מבלבל וקשה. לו הייתי יכולה לשנות דברים. בכאב אבדמעות נאלצת אני להפרד מימך..... אני ישאר בקשר ועוד הספר.. אבל הדרך תהיה קשה למיוחד הרה אני מפחחחחחדתתתת אוהבת מחכה לתשובהה גלית

אני חושבת, שאת לשמוח על הגיוס, אך מותר גם להרגיש עצבות... בכל זאת נסגר עוד פרק בחיים... כל סוף הוא התחלה חדשה...וכל התחלה היא נסתרת במידה מסויימת. תני לזמן לעשות את שלו, אבל תסייעי לו; תחייכי יותר, אל תחששי כל הזמן ממה יגידו.

היייי מה נשמע????? היום הגדוללללל מגיע. וכן אני בלחץ נוראי,כול כך מסובך להגיד.....מרוב לחף אני אכלתי קופסת עוגיות. הפחדד לא עוזב אותי.מה עושים? יחלטתי שאני אדם עדין רגיש ונחמד, וכנראה אני נמשכת להפך שאני האמיתית היותר רעשניים . כנראה אני נפגעת הרבה כי אני מחפשת את ההפך מימני... לצעריי, למשל אנשים שקטים כן מכבדים אותי. אם הייתי נראת זוואה הרעשניים לא היו אפילו יורקים לכיון שלי. היופי משחק משחק שקר לצעריי הרב. אחת =אני כול כך מפחדת.... הכול בא כול כך מהר... אין לי כוח אני לא יודעת אם לשמוח או לא?

גלית לילה טוב - - אני לא יודעת למה הרה ונזבורה לא עונות לך בכל מקרה עכבתי אחרי כל מה שכתבת להן בשבועות האחרונים על הפחדים מהחברה מהצבא מהתנהגותך והרגשתך הלא טובה .הצעתי לך תנסי לא לחשוב על העבר יותר תתחזקי ותתגברי על הבושה בעצמך כי את יפה ונחמדה ורגישה ואל תחשבי כל הזמן שרק צוחקים עליך ולועגים לך .כולם באות מפוחדות עם פחדים וחששות את לא היחידה את בידיוק כמוהן שווה להם . אנו מאחלים לך הצלחה ותמיד תיזכרי מה כתבו לך כאן בפורום כדי לעזור לך .מי מלווה אותך מחר ללשכת גיוס ההורים ? ? ? לא סיפרת איך הם תומכים בך .?. כשתחזרי בסוף שבוע הביתה ספרי לנו איך היה ואיך הצלחת להתמודד . אני מאוד מקוה שהרה ונזבורה יפרדו ממך עוד הלילה לפני שאת יוצאת מחר. אז שוב ברכות לגיוסך ותהיי חזקה .

היי חמודה! לצערי עלי לקצר קצת - בדרך כלל אני הרי כותבת מגילות - ((-: אבל כעת זמני מוגבל - אני "גונבת" כמה דקות בעבודה... ((-: בכל אופן יונת כתבה לך דבר כל כך פשוט ונכון ונבון: את בוודאי לא שונה ולא נחותה מאחרות! תזכרי את זה תמיד ותקחי איתך את זה לכל מקום.... אוי, בא עכשיו קהל... איזה חולירות, הם לא מבינים שאני באמצע משהו יותר חשוב? ((-: טוב, בינתיים ביי חמודה. אולי אכתוב לך עוד הלילה. נזבורה

אני סובלת מדכאון חורף, כאשר השמיים מעוננים ואין שמש לאורך זמן מצב רוחי ירוד במיוחד, אני חלשה ואין בכוחי כח פיסי או נפשי לעשות כל פעילות. בקושי רב אני קמה בבוקר לעבודה וכאשר אני שבה ממנה אין בכוח לעשות דבר מעבודות הבית מלבד לרבוץ על הספה בחוסר אונים. הדבר חמור במיוחד ומשפיע על הסובבים אותי. הוספתי מנורות בביתי שאכן הועילו במעט בנוסף אני עוסקת בפעילת גופנית (סיבולת לב ריאה) אשר אמורה לשפר את מצב רוחי כמו כן כאשר השמש זורחת ולו במעט אני משתדלת לצאת החוצה ולספוג את אורה אך באופן כללי מצבי עגום מאוד. (עליי לציין כי בחודשים בהם יש אור אני פעילה מאוד). כיצד אוכל "לעבור" חודשי חורף נוספים? האם יש אי אילו פתרונות לא תרופתיים? תודה מראש.

הפיתרון פשוט- את צריכה ליצור לעצמך חוויות חיוביות שמתקשרות עם חורף (גשם ועננים). כנראה שבעברך, קרו מספר סיטואציות לא נעימות שבגללן עשית הקשר כל כך שלילי ... לכן, תנסי ליצור חוויות חדשות, טובות, כיפיות חיוביות בקיצור ותראי איך לאט לאט , את מקבלת את הכל יותר בקלות. והנה מספר דוגמאות- תסעי לחרמון- תגלשי בשלג, תכיני בובות שלג (עם החבר\חברות\ בעל\ילדים), תזרקי כדורים של שלג ותצחקי כמו שלא צחקת מאז שהיית ילדה קטנה, קחי מטריה וצאי לטייל בתוך הגשם, תתכונני לזה שתירטבי אבל תחליטי שאת לוקחת את זה בכיף, שאת מרשה לעצמך להשתטות במקום כל הזמן להתנהג כמו מבוגרת- וזה לא משנה בת כמה את בכלל, כי להשתטות אפשר תמיד! (נכון איתן???.....:-))) תשימי שירים שאת אוהבת ותסתכלי על הגשם, תוציאי את הראש מהחלון ותשאפי עמוק פנימה את הריח של הגשם עם הדשא והצמחים הירוקים, תראי איך הכל בוהק ונוצץ ממיים, תחשבי שזה כמו מנגנון טיהור לעולם- איך הכל נעשה טהור וצלול, ובכלל תחשבי על מיים- את לא אוהבת מיים? מיים צלולים, כחולים, שקופים, טעימים מה שעולה לך בראש.... טוב, נראה לי שאני אסתפק בזה, אני ניסיתי לעזור לך, כי בתור אחת שמכורה לחורף וכמה שיותר סוער יותר טוב בשבילי- רציתי להביא לך קצת מהכיף שלי.. מקווה שעזרתי, ואפילו טיפה.... ליהי :-)

יופי !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שמש שלום כדי לפתור בעיתדכאון חורף אמיתי יש צורך בעצמת תאורה גבוהה במיוחד אנא פני לעיוץ בנושא או חפשי על light therpay עם seasonal affective disorder בברכה עמי

1. לוסטרל שווה משהו? 2. מה בדיוק עושה ריספרדל?

מינרווה שלום לוסטרל שווה משהו ריספרדל משפיע על רצפטורים דופמינרגים במוח בנוסף להסיטמינרגים כולינרגים וסליחה אם שכחתי משהו (ממה שיודעים) בברכה עמי