פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אני לא יודעת האם זהו הפורום המתאים לשאול את השאלה שלי אך הייתי רוצה לנסות. בעלי הוא מתכנת מחשבים ועובד שעות רבות מחוץ לבית, בחודשיים האחרונים כמעט ואיננו מקיימים יחסי מין ובכלל המצב הזוגי בכללותו עובר עליות וירידות, אך לאחרונה אנו יותר קשובים זה לזו וסבלנים בעקבות טיפול זוגי שנמשך כשנה בערך. למרות זאת, אני יודעת ומגלה כל פעם מחדש כי בעלי נוהג בזמן שאני לא נמצאת בבית להוריד סרטי וידאו פרונוגרפיים ואני מרגישה עם זה פגועה מאד, אני לא יודעת האם עליי להרגיש כך או האם זה דבר טבעי המאפיין גברים בכלל וגברים שעובדים בחברות היי טק בפרט. אני גם לא יודעת כיצד עליי לפתוח בפניו את השיחה על כך בעיקר בגלל שאני יודעת כי הוא עלול להיסגר ולא להתמודד איתי ואף ולתקוף אותי על כך כי אני בולשת אחריו, הייתי רוצה באמת לשאול בעצת מומחה מה עושים במצב כזה? תודה.

שלום אנונימית, את עניין הסרטים הפורנורגרפיים עזבי ואם זה מפריע לך, התייעצי על כך עם המטפלת הזוגית שלכם בשיחה אינדיבידואלית. טוב שאתם בטיפול זוגי, עשית את הצעד הנכון ועוד יותר טוב שבעלך מוכן לשתף פעולה (הרבה גברים לא מוכנים ללכת). זה בהחלט משאיר מקום לאופטימיות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

האם צפייה בסרטים הללו עשויה להשפיע לרעה על יחסי המין ביננו או יכולה או להיפך, אני שואלת זאת משום שאני מרגישה נבגדת? תודה

3 אנשים יושבים ומתארים את האישה האידיאלית, אדריכל , ארכיאולוג, ומתכנת, הארכיאולוג אמר "אני רוצה אישה מבוגרת שנוכל ביחד לחדור אל עמקי העבר" האדריכל אמר "אני רוצה אישה יציבה כדי לבנות איתה בית עם יסודות איתנים" והמתכנת אמר "אני רוצה 2 נשים ושכל אחת תדע על השניה" פקחו עליו חבריו עיניים " ???????????????" "ככה" ענה המתכנת "כל אחת תחשוב שאני אצל השניה, ואני אוכל להיות בשקט ליד המחשב שלי...."

אני עובדת במקום עבודה בו יש מתח רב. נוסף לכך אני בטיפולי פיריון. אני מעוניינת לבקש חלת למספר חודשים ממקום העבודה עקב הסטרס שאני מצויה בו(לא אוכלת לא ישנה בכי וחוסר תיפקוד כללי)אינני מעוניינת לקחת תרופות. האם מקובל לתת חופש מחלה במצב שכזה על ידי רופא פסיכיאטר או פסיכולוג?או שיצחקו עלי ועל בקשתי ה"מפונקת"?

שלום זמירה, לא הייתי מציע לך לבקש חופשת מחלה על רקע נפשי. הבעיה אינה שיצחקו עלייך, אלא שלצערנו, זה עלול לפגוע בקידומך ואולי אף בהמשך עבודתך באותו מקום (אם כי אינני יודע מה מעמדך שם). הסטיגמה לגבי טיפול נפשי עדיין בולטת מאוד, בייחוד במקומות עבודה. עד כמה שידוע לי חופשה ללא תשלום אינה מחייבת נימוקים רפואיים ואני מציע לך להשתמש באופציה זו. פרט לכך, אני מקווה שאת נמצאת בטיפול, גם אם לא תרופתי, לצורך טיפול בבעיה המהותית, שכן את מתארת מצוקה קשה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לא איני מטופלת ואיני יודעת למי לפנות אולי תוכל לעזור לי-מישהו טוב בשרון(גם המצב בקו התפר לא עוזר לזה....)

שלום! (המשך לשיחתי איתך מעמ' 671) הייתי אצל הפסיכולוגית שלי היא הציעה לי לכתוב לעצמי מה אני מרוויחה מבעלי ומה אני מפסידה! עדיין לא עשיתי זאת אני קצת מרגישה קשה עם זה, אולי כי אני חושבת שלרוב אני מפסידה זה פשוט משגע אותי חוסר הדאגה שלו כלפי הוא לא מוכן לעשות בשבילי הרבה.אבל לחברים בשמחה אני פשוט יוצאת מגדרי. דבר נוסף אני לפעמים מרגישה כלכך לא נח להיות איתו בבית כשאין לי מה לעשות . זה איזשהו לחץ שהוא מכניס בי. כאילו משעמם לי ואני לא עושה עם עצמי משהו. סבבה לי לא לעשות כלום לפעמים אבל ההרגשה שהוא נותן..... אני מרגישה שאין ביננו חברות טובה וגלויה . עכשיו להסביר לו את כל זה ,הסברתי אבל הוא תמיד עונה לי בתשובות שאני לא יודעת איך לצאת מהן ואז הוא מרגיש צודק זה כמעט שבועיים מאז ששכבנו אין מצידו שום התקרבות לפי דברי הפסיכו' יש בו איזשהי כפיתיות לסדר תכנון וארגון הכל לפי תיכנונים אפילו הפתעה שעשיתי לו התבטלה כי לאידע מראש אבל בסופושל דבר קיבלתי זאת אני מרגישה שאני צריכה ללמוד להתנהג שונה עם החסרונות שלו שלא כל כךאני מקבלת אני לא מרגישה נשואה לאהבת חיי אבל אני גם לא יודעת אם יש דבר כזה תודה

שלום שירלי, אני נוטה להסכים עם הפסיכולוגית שלך בעניין הכפייתיות ובכל מקרה, כמו שלא מומלץ ללכת לשני מטפלים במקביל, אני חושב שהתייעצות מתמדת איתי במקביל לטיפול אצל אדם שמכיר אותך הרבה יותר טוב ממני, עלולה להזיק בסופו של דבר. אני מציע שתדברי על הדברים עם הפסיכולוגית שלך ומאחל לך הצלחה בטיפול. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

איזה שינוי אני צריכה? למה אדם לא יכול להשתנות למען אחר לדעתך? למה אתה כמעט שולל את האפשרות שהוא ישתקם בעזרת טיפול?

שוקולד היקרה, יכול להיות שלא הסברתי את עצמי היטב, אך זה המקסימום שאני יכול לעשות במדיום הזה. ואולם, נתקלתי בתגובתו של איתן ידידנו אלייך והיא מבטאת בדיוק את המלצתי: http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=346336&t=346232 בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

הי שוקולד. לי דוקא נדמה שהבנת את התשובה, אבל רצית לשמוע תשובה אחרת אז את שואלת שוב. מישהו חכם אחד אמר פעם: את כל הזמן עושה את אותן פעולות ומצפה לתוצאות שונות, אך כדי לקבל תוצאות שונות עליך לשנות את ההתנהגות שלך. את חוזרת אליו ומקווה שהוא ישתנה, אך הוא לא ישתנה לכן כל מה שנשאר לך לעשות הוא לא לחזור יותר. עשית צעד מאד אמיץ ועזבת, את יודעת שזהו הצעד הנכון ואילו גם כל ההמלצות שקיבלת, כעת נותר לך רק להשלים עם ההחלטה שלך, אז אולי תעשי כעצת גידי ותלכי לטיפול?

לאחר כל מה שקראת פה שכתבתי וחשפתי בפניך אתה חושב שמגיע לו צ'אנס ממני? אתה חושב שהוא ראוי לעוד סיכוי? לסיכוי לשנות? להשתנות? לסיכוי להוכיח לי שהוא טעה ויעשה הכל לתקן ולפצות על הטעות? כי אני לא יודעת מה לחשוב לגבי זה

שוקולד, כבר כמה ימים אני עוקבת אחרי ההתכתבויות שלך עם גידי ועם חברים אחרים בפורום... נדמה לי, שאת לא רוצה לשמוע את האמת - אלא שיציירו לך עולם יפה יותר, כזה שלא קיים. לא! לא מגיע לו עוד צ'אנס! צ'אנס למה? לפגוע בך שוב? אדם כזה לא ראוי לשום-דבר מאף-אחד, עד שהוא לא יחליט לקחת את עצמו בידיים ולטפל בעצמו. לא יכול להיות, שכולם אשמים והוא שה תמים... אני גם לא מבינה את הסירוב שלך לטפל בעצמך אחרי כל התקופה הזו... זה כאילו שאת בוחרת לסבול, וזה מעלה את השאלה "למה"? היתה לך ביד הבטחה שנגוזה... את צריכה להתפכח ולפקוח את העיניים... חיים באשליה לא יעזרו להתגבר... את רק מעצימה את הסבל של עצמך.

תודה על התשובה המהירה. ובכל זאת איך יודעים מתי זה מספיק טוב איך יודעים מתי הסוף ולמה למרות שאני מעיזה להגיד לה שיש בי תחושה לא נוחה שלא ברור לי אם יש לה את הכלים והנסיון לעזור לי אני עדין שם, האם לא יתכן שתחושתיי לגבי כישוריה נכונות שאולי באמת הפחד מלהתחיל מול מישהו חדש גורם לי להישאר. אולי באמת אדם עם נסיון רב יותר היה עושה איתי תהליך מהיר וטוב יותר?

שלום שוש, אף פעם איננו יודעים אם יש אי-שם בן-זוג או בת-זוג יותר מתאים או מתאימה, מטפל מתאים יותר שעוד לא ניסינו וכדומה. לפי מה שאת מתארת הקשר הוא טוב, המטפלת הוכיחה את עצמה ביכולתה לעזור לך, ובטיפול נפשי, מהירות זה לא שם המשחק. זו כמובן התרשמותי המוגבלת מהתיאור הקודם ועצתי היא לבדוק עם עצמך, אולי בעזרת המטפלת, האם אין לך תחושת החמצה תמיד כשאת נאלצת לבחור בין כמה אלטנרטיבות ואם כן, מה זה אומר. כמובן, שלא הייתי אומר זאת בכל מצב, אך מתיאורייך עולה ברית טיפולית טובה, שלא הייתי מוותר עליה כל כך מהר. בהצלחה ולילה טוב, ד"ר גידי רובינשטיין

אני נמצאת בטיפול מזה כשנה המטפלת הינה מתמחה וכל הזמן יש מעלי עננה שאולי היא לא מספיק טובה שאולי אין לה את הכלים לעזור לי. הצגתי בפניה את התחושה שמלווה אותי ואמרתי שיש בי אמבלנטיות כי מצד אחד היא עזרה לי והוציאה אותי ממקום מאוד נמוך ומצד שני אני לא מצליחה לראות שינויים מהותיים בעצמי ואני חוזרת לאותם דפוסים רגילים שיש בי מזה שנים רק שהנפילה המפחידה שהובילה אותי אליה אני מרגישה ומקווה שלא תחזור יותר. השאלה האם זה מספיק שהרי נפלתי לא כדי לחזור לאותה נק', נפלתי כי לא היה לי טוב, כי רציתי שינוי, כי רציתי לממש את עצמי ועתה אחרי טיפול של שנה נדמה שחזרתי לאותה נק רגע לפני הנפילה. וזה לא מספיק טוב בשבילי ואיפלו רע כי כמו שאומרים מנפילות יוצאים רק יותר חזקים כל ירידה היא לשם עליה ואני לא מרגישה עולה. התקיעות הזאת משגעת אותי וכבר 4 פגישות אנחנו מדברות עליה. אני בדילמה שמקשה עלי מאוד האם לעזוב האם להישאר. מצד אחד נח לי איתה ואחרי ששנה אני משתפת אותה באני שלי פתאום לחתוך ולגשת למשהו אחר זה נראה לי לא נכון זה כאילו להתחיל מהתחלה. מצד שני אני מרגישה תקיעות שלא מובילה לשום מקום. אני מבולבלת וזקוקה ליעוץ ממקור חיצוני אשמח לקבל תשובה

שלום שוש, נדמה לי שאת עונה לעצמך ואת עונה לעצמך נכון. ממצאי מחקרי הערכת תוצאות טיפול, וגם ניסיון קליני מצטבר, מראים שקשר טוב (כמו שאת מתארת שיש לך) בין המטפל והמטופל הוא הגורם המנבא העיקרי הצלחה בטיפול, עד כדי כך שהוא מבטל את ההבדל בין שיטות טיפול שונות. תקיעות בטיפול היא מצב מוכר והמטפלת עושה את הדבר הנכון כשהיא מבררת איתך את זה ומקדישה לכך זמן רב. התקיעות בטיפול משקפת גם את ההתייחסות שלך למצבים אמיתיים בחיים שבהם את חשה תסכול כשדברים לא זזים בקצב שלך, או לבטים שיש לך בין אלטרנטיבות שונות ולכן חשוב מאוד ללבן זאת. כמו שאת מתארת את הקשר בינך ובין המטפלת, המלצתי היא בהחלט להישאר. לפעמים רואים שינוי רק אחרי שטיפול מוצלח הסתיים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

המצב בארץ כל כך מותח אותי. זה קורה גם לכם?

את מי לא. עדי

אנסטסיה שלום. המצב בארץ הוא מתוח ולא טוב. יש משב של רוחות מלחמה. כמובן שהייתי מעדיף שנימנע מזה. אבל יש כאלו שחושבים אחרת וכנראה שהדעה שלהם קובעת הפעם. אני מקווה שהרוע יפסק למרות שאני לא אופטימי. יש כל כך הרבה שינאה כל כך הרבה כעס, ועל מה??? יש שיר של הזמר מוקי שבו הוא שר" כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק" חבל שלא מקשבים למילים החכמות האלו. כי זה בדיוק המצב של היום. אז נקווה שיהיו בשורות טובות בהמשך הדרך. @-----)---- איתן

אז ככה: יש לי חבר, ואנחנו ביחד כבר 4 חודשים לערך. אנחנו נפגשים כל יום, יום אצלי ויום אצלו . התקופה הכי ארוכה שלא נפגשנו בה היתה 3 ימים. ודיברנו על זה וגילינו שטוב לנו אני רוצה להיות איתו והוא רוצה להיות איתי אני בת 17 והוא בן 17 וחצי, אם זה חשוב. אבל אתמול היה מן מהפך בהכל. אני באתי אליו אחרי שלא נפגשנו יום אחד(כן כן לא נפגשנו חח) והוא הלך לשחק במחשב מן משחק חדש וקטלני. ואני נשארתי וצפיתי בחדשות פיגועים פיגועים וזה לא ממש עניין אותי אז כיביתי ושכבתי והוא שיחק ושיחק כמה שעות. אז היה לנו מן ריבון שבו הוא אמר לי שהוא חושב שזו זכותו לעשות מה שהוא רוצה באותו רגע ואני למרות שיש לי בעיה לדבר איתו ולהפתח אמרתי לו שאני מבינה לחלוטין ובגלל זה לא הטרדתי אותו כי אני יודעת שזכותו המלאה לעשות את זה. ואז הוא אמר משהו שהוא לא מבין למה הוא כל הזמן חייב להיות צודק בהכל , אמר שהוא מצטער והשלמנו. היום בבוקר היה מן יחס קריר משני הצדדים ולא הבנתי למה. בסוף כמו בכל יום שאלתי אותו אם בא לו שנתארגן ונלך אליי, והוא אמר שלא, הוא רוצה להיות לבד, ואני הייתי במן הלם ונעלבתי אבל ברגע מסויים עצרתי את עצמי ואמרתי לעצמי היי זה לא נורמלי כאילו זה לא הגיוני שזה מפריע לי, משהו כאן בהחלט דפוק. ואז הוא ליווה אותי והייתי מוטרדת והוא אמר לי מה קרה ואמרתי לו שאני לא יודעת, כי באותו זמן לא ידעתי זה לא היה מגובש אצלי בראש ואז הוא אמר שהוא לא יבוא אליי היום ואמרתי טוב. נפרדנו ביחס קריר חיבוק נשיקה ואני אוהבת אותך. למה זה ככה?? האם אנחנו צריכים קצת זמן איכות עם עצמנו ועם החברים שלנו.? אני חושבת שהוא צריך. תעזרו לי.....

שלום לילית, הנה, עזרת כל כך יפה לעצמך. שאלת את כל השאלות, ענית לעצמך את כל התשובות, וגם הוא ענה לך. ארבעה חודשים כמעט כל יום יחד זה כמעט מתכון בדוק לשחיקה בכל הגילים, בוודאי שבגילכם. תתרחקי, תני לו את המרחב שהוא מבקש ממך, ותפחיתי מינון באופן דחוף. אפשר לכתוב על זה מאסה פסיכואנליטית ואפשר להיות מעשיים. אני מציע להיות מעשיים: יום-יום זה לחתונה, וגם אז מוצאים כל מיני פאטנטים לדלל את הקשר כדי לא לחנוק את השני. לכי לראות חברות שלך, עודדי אותו לראות חברים שלו - לקבוצת בני גילכם בני אותו מין יש חשיבות עצומה בגילכם - תנסי שבוע יום כן, יומיים לא ותספרי לנו איך היה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לילית יקרה, יש לי בת בגילך. גם אצלם היה אותו הדבר. הבחור אמר לה שהיא חונקת אותו ולא נותנת לו לנשום. היא נעלבה ובכתה כמה ימים. אח"כ הם התחילו לדלל את הפגישות. ביתי חידשה קשרים עם חברותיה וגם לנו להוריה היה לה זמן. כיום הם נפגשים כל שישי שבת וגם פעם פעמיים באמצע השבוע והאהבה פורחת.... את נראית לי ילדה חכמה ומבינה שחייבים לתת לאהוב גם מרחב מחיה.

אני סובלת מחרדה גבוהה באופן כללי, אני חרדה בלילה, תמיד כשאני מתעוררת בבוקר ומכל דבר קטן. לאחרונה החרדה גבוהה במיוחד. הן בגלל לחץ בעבודה ובלימודים (והכי גרוע השילוב של שניהם) ובימים האחרונים גם בגלל המצב הביטחוני. אני משתדלת לא לראות טלויזיה אך קשה להתעלם לגמרי. אם אני לא חולמת על בעיות בעבודה או חובות של לימודים אני חולמת על פיגועים שפוגעים בי או במשפחתי. כל החלומות בתחושת אימה. כל חיי אני סובלת מחרדה גבוהה שמתקשרת כמעט לכל תחום בחיים. אני בטוחה שזה תורשתי, שכן גם אימי וגם סבתי סובלות מחרדות קשות (כל אחת בתחומיה היא). בעבר הייתי בטיפול פסיכותראפי אצל פסיכיאטר והוא המליץ לא להשתמש בתרופות. (אני לא כל כך רוצה בעצמי שכן זה לא מצב זמני אלא תמידי עם עליות ומורדות). רציתי לדעת האם ישנה דרך אחרת לטפל בחרדות כל כך כלליות? אני רוצה לציין שלמרות שאני חרדה מכל שינוי ומטלה, אין פגיעה משמעותית בתפקוד ובאופן כללי אני מצליחה מבחינה מקצועית וגם בזוגיות ובחיי המשפחה.

שלום מעין, כשקראתי את הפנייה שלך חיכיתי בעצם למשפט האחרון והנה הוא אכן הגיע. חלק גדול מהאנשים החרדים הם אכן אנשים המתפקדים בהצלחה רבה. ייתכן שבגלל ההחמרה שחלה לאחרונה במצבך, בעקבות נסיבות אובייקטיביות ומוצדקות לחלוטין, כדאי לפנות שוב לפסיכיאטר ולעשות הערכה-מחדש לגבי טיפול תרופתי קצר. לא ברור מה הייתה האוריינטאציה של הטיפול הפסיכותרפויטי שעברת אצל הפסיכיאטר. עצם העובדה שאמך וסבתך סבלו מחרדות עדיין אינני הופכת את העניין לתורשתי במובן הגנטי של המילה. ייתכן מאוד שקיים כאן היבט סביבתי התפתחותי שכדאי ללבנו בטיפול. פרט לכך, יש כיום טיפולים פסיכותרפויטיים קצרי-מועד להתמודדות עם מצבי חרדה, בעיקר בתחום הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי בהם מדובר יותר בלמידת טכניקות ושינוי דפוסי חשיבה. חלק מהתרופות האנטי דיכאוניות מסוג SSRI יעילות גם הן להעלאת סף החרדה. הואיל ואת מדברת גם על סיוטי לילה, אינני בטוח שטיפול התנהגותי-קוגניטיבי כזה יספיק והייתי ממליץ להתייעץ פעם נוספת עם פסיכיאטר. לא לגבי כל התרופות הללו מפתחים תלות וסבילות ואין זה אומר שתיאלצי לקחת אותן כל החיים, כי את כזו. השילוב בין פסיכותרפיה וטיפול תרופתי הוכיח את עצמו כיעיל לטיפול בחרדה יותר מכל אחד ממרכיבים אלה בנפרד. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ראשית תודה על התגובה המהירה והמפורטת. למרות שציינתי גורמים לכאורה זמניים לחרדה, זה למעשה מצב קבוע. כרגע אני חרדה יותר מתמיד (כמו רוב אזרחי ישראל אני מניחה) אבל תמיד ישנן סיבות אחרות לחרדה, תמיד הן מוצדקות, סך הכל לכל אדם ישנן דאגות בחיים. אך התגובה הרגשית שלי בדרך כלל חזקה יותר מאשר רוב האנשים שאני מכירה. גם אם הבעיה לא גנטית, אני בטוחה שהיא מושרשת עמוק במבנה האישיות שלי. אמא שלי מספרת שכבר בגיל שלוש הייתי ילדה חרדה (שלא כמו אחי ואחיותי). אני עצמי זוכרת לילות ללא שינה בגיל בית ספר יסודי בגלל דאגות כגון שלא הספקתי להכין שיעורים (ודוקא הייתי תלמידה מאד טובה). לפני מספר שנים הייתי בטיפול פסיכוטראפי, בעקבות משבר אחרי פרידה קשה. המטפל שלי היה במקרה גם פסיכיאטר, למרות שהגעתי אליו בגלל שהוא גם פסיכוטראפיסט. נושא התרופות כמובן עלה וגם נושא החרדה הכללית שלי (למרות שלא התמקדנו בזה אז אלא בבעיות אחרות). הוא המליץ לא להשתמש בתרופות. (לא שאלתי למה). הייתי פונה אליו ליעוץ עכשיו אך לצערי הוא עזב את הארץ לכמה שנים. אני לא רוצה להשתמש בתרופות, ואני לא רוצה הקלה זמנית אלא שינוי יותר ארוך טווח. (אולי כדאי גם לציין שאני סובלת גם ממגרנות קשות שמתפרצות כשהלחץ הנפשי מגיע לשיא, גם זה מגיל צעיר מאד. אני לוקחת את מיטב התרופות שקיימות בשוק אך תופעות הלואי מאד מפריעות לי, אני מאד נרתעת מלהוסיף עוד תרופות ועוד תופעות לואי לרשימה) לגבי פסיכותראפיה. למרות שבעבר זה מאד עזר לי, הבעיה הפעם נראית לי שונה. החרדה שלי מאד כללית ולא מוגבלת לתחום או לתקופה ולכן אני לא רואה איך תובנות חדשות יכולות לעזור. ממה שהצעת הכי נראה לי טיפול קוגניטיבי, אך ממה שאני יודעת טיפול קוגניטיבי בחרדות מתאים לפוביות יותר ספציפיות (פחד מטיסות וכו'). האם לדעתך יתכן שיפור גם במקרה כללי של חרדה כמו המקרה שלי? (אמרת שכן אך אולי זה לא מספיק, האם המידע הנוסף משנה?) אשמח מאד לתשובה נוספת. יעל.

אני סובל מזה 7 שנים בחוסר תאבוו ותשוקה מינית הפסיכיאטר איבחן שיש לי דיכאון הוא נתן לי remeron, deprexan ושניהם היו קשים בשבילי ועזבתי את הפסיכאטר מפני שהו לא שינה לי את התרופות. והשאלה שלי האם יש תרופה לדכאון שלא פוגעת בתפקוד המיני ובלי תופעות לוואי קיצוניות? האם עליי להחליף את הפסיכאטר, מפני שהלכתי גם לאחר והוא לא איבחן אצלידכאון? מה עליי לעשות?

שלום עופר, לצערנו, רוב התרופות נגד דיכאון מדכאות את החשק המיני וגורמות לעיכוב ניכר בשפיכה אצל גברים. דווקא שתי התרופות שהפסיכיאטר רשם לך גורמות לתופעות לוואי אלו פחות מאשר התרופות החדישות יותר ממשפחת ה-SSRI (פרוזאק, פאבוקסיל, סרוקסאט ועוד). יש לזכור, עם זאת, שהדיכאון עצמו עלול לפגוע אף הוא הן בחשק המיני והן בתפקוד המיני, ומתיאורך קשה לדעת אם הירידה בחשק המיני היא אכן תוצאה של הטיפול התרופתי שקיבלת. קיימות תרופות שפוגעות פחות בתפקוד המיני, אך יש לזכור שההשפעה היא אינדיבידואלית מאוד ויש צורך בסבלנות רבה כדי להגיע אל התרופה המועילה ביותר לך באופן אישי. הסיבה שהפסיכיאטר אינו רוצה להחליף לך את התרופות אינה מספקת כדי לעזבו, אך אם אתה מרגיש שהוא אינו מבין אותך יכול להיות שהחלפת פסיכיאטר תעזור, שכן בעניינים אלה קשר של אמון, אפילו סביב הטיפול התרופתי חשוב מאוד. לדעתי, טיפול פסיכותרפויטי (שיחות) במקביל לטיפול התרופתי עשוי לזרז את סיכויי ההחלמה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אלו עוד תגובות שקיבלתי- אני רוצה שתגידו לי מה אתם חושבים: ***** "שהתחתנת עם בנאדם כזה טמבל!אהבל!מושחת!מטומטם! איך מכל הבחורות בעולם את היחידה שנפלת ברשתו? אלוהים יודע.. אז במקום שאני אתעצבן ואתחיל להגיד דברים שאני אתחרט אליהם או שתפגעי מהם....תקחי את עצמך ואת החיים שלך ותזרקי אותו לקיבינמאט!!!!!!!!!!!! אני מאוד מקווה בשבילך שאין כאן סיפור שמעורבים ילדים.כי אם כן אז חבל על הזמן. זו עוד תגובהף "נאיביות של אנשים! אני עוד אעשה על זה פעם מחקר. " חחחחחחחחח....את ממש נאיבית...אהה??? אני מצטער שאני כזה בוטה...אבל כמה נאיבי יכול להיות בנאדם? את רוצה שנעשה הימור מתי הפעם הבאה תתרחש?? אני לא מבין,למה את מחכה??? אני פשוט בהלם! ואחרי זה אומרים שזה יכול לקרות לכל בחורה. אז יש לי לחדש לכם: זה לא קורה לכל בחורה! זה קורה לבחורות מהסוג הזה. שלא מסוגלות לקבל שום החלטה באופן עצמאי. אני בהלם,וכעוס. "

שוקולד היקרה:) אני מאוד אוהב שוקולד:)) יש לי חולשה לשם הזה:)) בכל מיקרה לעניינינו. קראתי את כל מה שכתבת. קודם כל אהבה זה דבר בלתי נישלט ככה שמי שקרא לך נאיבית או משהו מהסוג הזה, לא יודע על מה הוא/היא מדבר/ת. דבר שני ילד זה דבר שמקשר בין בני זוג. ילד זה פרי אהבה. לכן עם שעון ביולוגי בלי שעון ביולוגי, הבחור הזה ממש לא צריך ליהיות בקירבתך!!!! ולא צריך שום דבר מקשר ביניכם. עם יהיה ילד המצב שלך יהיה פי כמה יותר מסובך ואת יכולה לשאול כל אישה נשואה בפורם הזה. אם את לא אוהבת אותו, ואת חייה בפחד ואת לא רוצה לראות אותו. אין מקום בכלל לחשוב אפילו על ילד. ובכלל תצאי מהקשר הזה כל עוד את יכולה כל עוד זה לא מאוחר. אני לא יודע עם קשה לך או קל לך אבל זה דבר שאת צריכה לעשות. הדברים שהוא עושה לך, את לא יודעת לאן זה יכול להגיעה. וכן גבירתי הצעירה זה יכול להגיע גם לידי רצח!!! תלמדי עכשיו דבר חשוב אף פעם על תנסי לשנות נחש. כי נחש ישאר נחש. או "הישנה כושי עורו ונמר חבורבורותיו????" שאת מחפשת מישהו, תבדקי שאת צריכה לשנות בו דברים לא בעלי משמעות רצינית דברים שאפשר בקלות לשנות. לא דברים שמאוד קשה לשנות כמו דברים באופי. לדעתי את צריכה לפנות ליעוץ וללמוד איך להפרד. אם את דואגת לשעון הביולוגי כדאי לך להתחיל לפעול. להתחיל לחיות מחדש. ואל תיהי עם מישהו בגלל שאת צריכה אלה בגלל שאת אוהבת ורוצה. וילד זה מאהבה ולא בגלל שעון כזה או אחר. בהצלחה @----)----- איתן

הי, ומה את חושבת על התגובות האלה? מוצדקות או לא? האם הם סתם מנסים להעליב אותך ולא מבינים כלום, או אולי באמת צודקים? ואם צודקים, אז למה את איתו? אגב, בחרת שם כל כך מתוק, את מרגישה מתוקה? החיים שלך מתוקים??? אני מתה על שוקולד, מיכלי.

קראתי את דבריך והמלצתך לפנייתי לטיפול. איני יודעת לפי לפנות - מי יכול לעזור לי - מי יכול לעזור לבעלי? היו כאן שהזכירו - מקלט לנשים מוכות ... אני חייבת לציין שאין לי צורך במקום כזה, מכיוון שהדברים אינם הגיעו לכך שאחפש לי מקום מקלט - כרגע אני לא איתו - אני ישנה בבית הוריי- הוא ישן בביתנו חלק מן הזמן - ואנחנו כמעט לא בקשר פרט לקשר טלפוני (דרך הודעות), ולא יותר. ראיתי אותו לאחרונה לפני כמעט שבועיים - לאחר שכבר לא היינו יחד שבוע בערך -והוא הגיע בהפתעה הביתה וישן לילה אחד בבית - כמובן שהיה לי מאוד קשה לראות אותו פתאום- במיוחד כאשר ידעתי שהוא לא צריך לבוא... הוא ישן בסלון. אני חייבת לציין שאמנם יש לו את ההתפרצויות שלו - ויש לו את התקפי הזעם שלו - כמו שאני מכנה אותם - ואת האיבודי שליטה - והעצבים - אבל זה לא הגיע למצב שאני זקוקה למעון נשים מוכות. איני יודעת מי הגוף, הפרט, אשר יכולים לעזור לי ולהבין אותי במצבי - וכן אותו. כתבתי רבות על הבלבול אותו אני מרגישה... על הרצון העז מצד אחד - ללכת - לפתוח דף חדש - לקוות לטוב יותר - לשכוח- ולהוריד את האבן הגדולה המכבידה על ליבי, אולם מהצד השני - אני פוחדת - פוחדת לפעמים להישאר לבד - פוחדת שהשעון הביולוגי מתקתק - למרות שאני שונאת לומר את הביטוי הזה - אבל מה לעשות - משהו נראה לי הגיוני בביטוי הזה - אני מתקרבת לגיל 30 - בעוד ארבעה חודשים. ונכון שיש נשים שעוד לא נשואות בגילי - ולבטח שאין להם ילדים עדיין, אבל יש כאלו גם שאימהות הן לילד או שניים בגיל זה. ונכון שאסור לעשות השוואות וזה בטח לא יקדם אותי לשום מקום. אבל לפעמים זה לא מן הנמנע לעשות אותן. אז יש את הפחד של להישאר לבד, יש פחד של לא לחוות את ההורות. יש פחד של אכזבה של האנשים הקרובים אליי - לאכזב אותם - למרות שאני בטוחה וסמוכה שאין אחד מהם שלא רוצה באושרי וטובתי. הוריי- אחיי- חבריי הקרובים. פחד - וזה אולי הכי הרבה משתלט עליי - פחד של אולי בעוד כמה שנים לחשוב שעשיתי טעות בכך שלא נשארתי איתו ותמכתי בו לעשות טיפול וחיזקתי אותו, ומי יודע - אולי זה היה עוזר- אולי האהבה היתה חוזרת אליי- אולי הרגשות הקשים שיש בי היו מפנים מקום לרגשות חמים ואוהבים יותר - אולי המציאות היתה משתנה - אולי יכולתי לסלוח - אולי יכולתי לשכוח - אולי יכולתי להיות שוב מאושרת איתו - אולי הייתי מברכת בעצם על כך שלא עזבתי - שלא ויתרתי - שניסיתי. אשמח לתשובות גם בנוגע למקום טיפול וגוף מוסמך או איש מקצוע מתאים, וכן באשר לרגשותיי אשר חשפתי בפניך. תודה שוקולד

שלום שוקולד, לאור מה שכתבת כעת המלצתי היא שתפני לטיפול אינדבידואלי שיעזור לך להיפרד מבעלך. את מציינת את הפחד להיות לבד כמניע העיקרי להישאר עם בעלך. זה מניע גרוע מאוד. כדי להגיע לזוגיות שיוויונית ומאוזנת עד כמה שניתן, אדם צריך לקבל את עצמו, להיות קודם כל חבר של עצמו ולאחר שהוא מסוגל להיות לבד הוא יכול להציע את עצמו כשותף שיוויוני בקשר. אשר לשעון הביולוגי - במצב שאת מתארת אין לך אלא לברך על כך שעוד לא נולדו לכם ילדים, משום שהקשר הזוגי נראה מאוד לא טוב, ולכל אחד מכם יש בעיות בסדר גודל, שבשלב זה של חייו הוא אינו יכול ליטול על עצמו אחריות הורית. אם שפוחדת להיות לבד ונשארת כמי שכפאה שד עם גבר שסובל מהתקפי זעם זה צירוף הרסני מאוד הן לכם והן לבריאות הנפשית של ילדיכם. טיפול נפשי פרטני תוכלי למצוא במסגרת שירותי בריאות הנפש של קופת החולים בה את חברה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

רציתי לשאול אתה לא מאמין שהוא יכול להשתנות? שטיפול יכול להועיל לו? שיכול להציל את הנישואים שלי? שיכול אולי להחזיר את האהבה שלי אליו? שיכול להיות הפיתרון? אני שואלת אותך כי אני יודעת שאתה עונה על שאלות אלו מהצד השני - הצד אשר שומע את הבעיות ומנסה לעזור לאנשים- לכן מאוד חשובה לי דעתך בנושא... לי קשה לדעת אם טיפול מתאים לו יכול לעזור ולהועיל לשנינו... אני רוצה לקוות אני רוצה להאמין אבל אני לא יכולה לדעת אני לא יכולה להיות בטוחה...... אודה לתשובתך

קוראים לי פנינה ואני מעפולה בתקופה האחרונה העיר שלנו הפכה להיות מוקד לפיגועים אני נוסעת לבית ספר באוטובוס ועברנו יותר מדי בזמן האחרון איך להתמודד עם החששות אחרי כל פיגוע?

שלום רב, ככל שתעשי פעילויות שיגבירו את תחושת השליטה שלך במצב, תוך הקפדה להמשיך את החיים השגרתיים, כך יוטב לך, וגם לסובבים אותך. כשמדובר בהגעה לביה"ס, יתכן וטוב יהיה להסדיר באמצעות וועד ההורים, או הנהלת ביה"ס - הסדרי הסעה פרטיים. תמיד מדובר בעניינים כאלו בנושאי כסף, אבל קרוב לוודאי שהתארגנות טובה של תלמידים, הורים, וכו' - תוכל להגיע להסדר סביר באמצעות העירייה. כשמדובר במקום בילוי - אפשר להסדיר באמצות וועד התלמידים הגעה בקבוצות, בהסעה פרטית, ואז להתנות עם בעלי המקום את ההגעה - בהסדר של אבטחה. אם ארועים מסחריים שכאלו מבוטלים עקב מיעוט משתתפים, אין סיבה שלא רתום את המתנ"סים לעניין, ו את מתקני בית הספר - באמצעות מחלקת החינוך של העירייה. לסיכום: אני מניח שפעילות חכמה של וועדי תלמידים וועדי הורים, יכולה להניב הרבה הגיון בתוך כל השיגעון הנוכחי. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

ב 25 לחודש פניתי בבקשה להעזר בכם לעניין התקפי חרדה. ההתקף הסתיים והשתדלתי לשכוח. עד כה ובדרך כלל התדירות לא הייתה חריפה במיוחד. אך הפעם שבו ההתקפים וטלטלו אותי כהוגן. ד"ר גידי, בבקשה פרט יותר, אם אפשר, מה לחפש ולמי לפנות בבקשת עזרה (טיפול קצר, ממוקד ולא מפרק לגורמים), כדי שבאמת אוכל להמשיך לבד.

שלום רב, לא הייתי מיודע לתכתובת, אבל אני מתרשם שעניינך לא היה מתאים ליעוץ בנוסח שאלה-תשובה. כדאי שלא להגיע לסבבים חוזרים ונשנים של היתקלות עם התופעה, כי הרי גם לזה יש את האפקט ההרסני, שיקשה עלייך בהמשך. יש פסיכולוגים רבים שמתמחים בבעיות חרדה, וכמובן שיש חרדות מסוגים שונים, דהיינו על רקע אישיותי, כשל נסיבתי, וכו' - כך שהאבחנה חשובה. מומלץ להסתייע באיש/ת מקצוע. חפשי בדפי זהב. במידה ותרצי הפנייה, פני למייל האישי שלי, בהקלקה על שמי המוכחל, עם תיקצור של התופעות שקורות לך ורקע אישי קצר, וציון מיקומך בארץ. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

בוקר טוב, לצערי יש לי נסיון רב בהתקפי חרדה ואשמח לעזור לך ולידע אותך במגוון האפשרויות העשויות להוציא אותך מזה. את יכולה לפנות למייל שלי ואענה לך במהירות האפשרית. יום נפלא לך

שלום ב, אני מבין שהפנית את הפנייה אליי, אך ד"ר אברהם כבר ענה לך במקומי. אני מקווה שההפניות של ד"ר אברהם יסייעו לך במציאת טיפול מתאים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

יש לי 4 ילדים . לילד השני שלי התקפי זעם חזקים מאוד, במיוחד בזמן האחרון. יום אחד הוא רב עם הילדה הגדולה ממנו בשנתיים (בת 12 שנים) והייתי בטוחה שהוא הולך להרוג אותה. אני עם כל כוחי לא הצלחתי לעצור אותו. הוא רק הפסיק, אחרי 20 דקות , כאשר התחלתי לבכות. הוא אומר שלא יכול לשלוט בכעס. מה אלי לעשות כדי לעזור לו? האים הוא יכול להיות מסוכן לסביבתו?

ערב טוב, אם התקפי הזעם של בנך אינם ניתנים לשליטתו העצמית, כפי שהוא עצמו מעיד על כך, הרי שהוא זקוק לעזרה מבחוץ והאדם המוסמך לעזור לו הוא פסיכיאטר המתמחה בטיפול בילדים, שיתאים לו טיפול תרופתי. אני משער שאם הוא מודה שאינו יכול לשלוט בעצמו, הוא ישתף פעולה עם טיפול כזה. עם זאת, כדאי היה לך לשים לב לעובדה שלמרות שאת טוענת שאינך מצליחה לעצור אותו, בכל זאת הצלחת, שכן את כותבת שהוא הפסיק את התקף הזעם לאחר שהתחלת לבכות. כלומר, יש משמעות לתגובות שלך עבורו וכדאי היה ללבן במסגרת טיפול משפחתי כיצד את יכולה לעצור את התקפיו לא ע"י בכי ולא בצורה תוקפנית, אלא בצורה תקיפה. ייתכן שהשילוב בין טיפול תרופתי ושינוי מערך התפקידים במשפחה יעזור בהחלט לבנך לשלוט בעצמו, משום שאם הבכי שלך הפסיק אותו, היית מספיק משמעותית עבורו כדי לעצור את התקפי הזעם. במסגרת טיפול כזה יש כמובן לברר איתו על מה הוא כועס כל כך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום רב, ענייני ילדים שהם תלמידים, יכול להסתייע פעמים רבות ע"י השירות הפסיכולוגי שצמוד לכל בי"ס. הקשר של ענייני בית-לימודים-הורים-מצב חברתי בבי"ס, הוא נושא שבתחום התעניינותם. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

האם יש קשר בין חרדה חברתית לעיפות כרונית

שלום שמעון, שאלתך כללית מאוד. סינדרום התשישות הכרונית כולל סימפטומים המופיעים גם בדיכאון. הקשר היחיד העולה בדעתי הוא שאם התשישות הכרונית גורמת לאדם להימנע מפעילות ולצמצם את המעגל החברתי שלו עלולה להיווצר במשך הזמן תגובה הימנעותית, המגע עם אנשים הולך ומצטמצם ואם בנוסף לתשישות הכרונית הייתה קיימת נטייה למופנמות ועכבות במגעים חברתיים, הרי שנטייה זו תתחזק בעקבות אותה תגובה הימנעותית. זו כמובן תשובה כללית לשאלה כללית. אם תפרט יותר אשמח להתייחס. כל טוב, ד"ר גידי רובינשטיין

הכוונה היא האם מי שנמצא בחרדה חברתית , שנוצרים אצלו מתחים בעקבות החרדה החברתית .כתוצאה מכך , יכול לסבול מעיפות כרונית . ואיך אפשר להתמודד עם זה .

מרגישה מתה. חיצוני ופנימי.זה לא עוזב אותי יותר.

עדי, ממילא מתים בסוף. עוד הרבה זמן לפניך, תזכרי בימים הטובים ובשעות הטובות שהיו ועדין יש לך. מה קורה עם הטיפול התרופתי? תכתבי לנו, אנחנו פה בשבילך.

חמודה, איך את ( שעוזרת לכ"כ הרבה אנשים בסבלנות , ותמיד תומכת באחרים) יכולה לותר על החיים. תתחזקי ותתעודדי ותחשבי שתמיד יש יותר אומללים ממך.........

את מרגישה מתה? זה אומר שאת מרגישה משהו... תמיד בתקופות קשות נדמה, שזה אף-פעם לא יעזוב יותר.

עדי מה קורה איתך???? למה כל ההדרדרות הזאת??? למה המוות??? אין מספיק מוות מסביבנו שתירצי לבחור בחיים???? תספרי לי קצת [email protected] @-----)------- איתן

מה את רוצה להגיד בזה, שנשבר לך? אז עשי טובה ותחשבי קצת על כל החיילים, אנשי המילואים, השוטרים, החובשים, הרופאים, המאבטחים וכו' - אולי יש לך ראיון איך לעזור במקום להתבכיין?

סליחה על ההתערבות, אבל את כותבת דברים שאינם הולמים!!! נכון - המצב במדינה מסריח, ואנשים נהרגים כמו זבובים... אבל - בתור מישהי שסובלת מדכאון מתמשך אני יכולה לומר לך, שהשוואות כאלה רק פוגעות!!! את חושבת, שלעדי לא אכפת ממה שקורה בארץ? אם כן, אז את טועה! למה? כי מצבים נפשיים אינם תלויים תמיד במאורעות חיצוניים... כי גם אם היום המצב יירגע באופן פלאי, זה לא ירפא את הדכאון... אז, בבקשה, השתדלי להימנע מהשוואות שכאלה, שכן אין להן מקום במצבים כאלה. תודה, HERA.

אני מכיר את ההרגשה הזו שיש משהו רע שאוחז בך,ומה שיותר גרוע זה ההרגשה שזה לא יעזוב אותך ואני יכול להגיד לך שזה יכול להשתנות תכניסי את זה לראש: החיים לא יעבירו אותך דברים ,מצבים שאת לא יכולה לאמוד בהם את בחיים אבל כמובן מרגישה מתה , ויש סיבה שקורה לך מה שקורה אני רציתי להתאבד לפני חודשיים ועכשיו אני מרגיש יותר טוב ומודע טוב טוב למצבי ואת לא לבד אפילו אם את בטוחה שכן את יכולה בהחלט לכתוב לי

אני בחור בן 24 לא היתה לי חברה מעולם עד לא מיזמן היתי יודע את הזהות המינית שלי היתי נימשך לנשים ואך ורק לנשים עד לא מיזמן ההיתי גם בתול לאחר מאמצים רבים מצאתי סוף סוף אישה לישכב איתה היא אישה מבוגרת כבת 40 יום למחרת ההיתי בהי והרגשתי כף אם עצמי לאחר מיספר ימים מישהו אמר לי שהיא שכבה אים כול החברה המגעילים הערך העצמי שלי ניפגע והתחלתי להיכנס לדיכאו עמוק הפסקתי לאכול ופיתאום שמתי לב שהתחלתי לא להימשל לבנות כמו פעם לאחר תקופה נירגעתי והתחלתי לעבוד יום אחד דיברתי אם משהוא על בחורה משותפת שאנו מקירים ותוך כדי שיחה היסתכלתי לעבר איבר מינו לאחר זמן התחלתי לחשוב מה קרה והגעתי למסקנה שאולי לא היתה לי חברה ביגלל שאני הומו למרות שמעולם לא נימשכתי לבנים התחלתי לפתח תסביך שלא יכולתי להיסתכל על בנים יותר והרגישו שמשהו לא בסדר איתי וכולם הכלו להילחשש שאני כניראה הומו ניכנסתי לדיכאון עמוק אפילו חשבתי מחשבות אובדניות מה גם שהתחלתי להיתנתק מכולם שלא יסימו לב כי באופן אובססיבי התחלתי להיסתכל למיפשעות גברים אני תמיד נידלקתי על בחורות ואפילו היאהבתי פעמים רבות ועוד פרט ששככתי הוא שליפני המיקרה אחד החברים הטובים שלי ניסה להתחיל איתי גם לו לא הייתה מעולם חברה והיחברתי איתו כי חשבתי שיש לו אותה בעיה אים נשים כמוני מין פחד כזה מקשר ולבסוף היתברר שהוא הומו ליפעמיפ קלתטי שמשהוא לא בסדר איתואבל תמיד אמרתי לא יכול להיות אני משווה את עצמי עליו ואומר אולי גם אני כזה החלו להיות חלומות מיניים שהזאות המינית של הפרטנר לא מוגדרת מה קורה איתי לעזזל

שלום חיים, קראתי בעיון את פנייתך וצר לי שאתה נאלץ לסבול כל כך. כפי שעניתי ל"אלמוני" (ראה קישור לתשובתי בסוף התשובה) לפני מספר שעות, הדחף המיני שלנו הוא גולמי, כלומר, חסר כיוון ובעצם כולנו דו-מיניים, אלא שאצל רובנו המשיכה לבני מיננו מודחקת ולא מודעת ואצל אחוז קטן יחסית באוכלוסייה המשיכה לבני המין השני היא זו שמודחקת. אלמלא ההתייחסות החברתית הקשה להומוסקסואלים, גם תגובתך לא הייתה קשה כל כך. בגלל תגובתך הקשה, קשה לבודד את הנטייה המינית שלך ולהתייחס אליה, כי אתה מגיב בדיכאון ובפאניקה. לכן אני מציע לך לפנות בראש ובראשונה לאיש מקצוע מוסמך,בגלל הדיכאון והנטייה האובססיבית הייתי מציע לך לפנות לרופא פסיכיאטר לצורך טיפול תרופתי מתאים, ובהמשך לשיחות אצל איש מקצוע מוסמך שיהיה פתוח ללבן איתך את הנושא בשני הכיוונים: יכול להיות שבהמשך חייך תקיים יחסים גם עם גברים וגם עם נשים, כרגע מוקדם מדיי להסיק מסקנות כי אתה מבוהל. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין להלן הקישור: http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=345926&t=345882

מה שאתה אומר בעצם זה שאנחנו יכולים לקבוע את הנטייה המינית שלנו.....?

שלום רב בעייתי היא שאני מסמיק מאוד כימעט מכל סיטואציה של שיחה . לא דווקא עם נשים , ההסמקה פוגעת בי כך שאני לא מסוגל לנהל שיחה בלי להפוך לאדום עד מאוד. האם יש לכך פיתרון ??? תודה מראש רומן.

שלום רב, כנראה מדובר באחת התופעות שנוצרות עקב חרדה חברתית. מה שאתה עובר נשמע קשה ומביך, אבל יש לראות את הצד החיובי שקשור בתופעה: היא שכיחה מאד, במינונים שונים, ולכן פותחו כמה וכמה דרכים סיוע. פנה לפסיכולוג/ית שמתמצא/ת בתחום החרדות. אם תרצה הכוונה, פנה למייל האישי (הקלקה על שמי המוכחל) עם ציון מיקומך בארץ. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

סליחה , שלחתי הודעה ריקה.. גידי בוקר טוב, הבן שלי גויס למילואים וכן החבר של הבת שלי, שניהם למשימות בשטחים, צו 8, ואני.....מסויטת. כל כך קשה, מעיק, כבד. אעזר בכל מה שאפשרי, חברים, חברים וירטואלים, ועוד. הלואי ויגיעו אור ושלום אחרי התקופה החשוכה הזו.

שלום נטע, אין דבר יותר טבעי ונורמאלי מלהרגיש את מה שאת מרגישה, ואת בטח גם יודעת זאת ותחושת חוסר השליטה של כולנו במצב אכן מאוד מתסכלת. העיזרי בהחלט בכל מה שאתה יכולה כדי לעבור את התקופה. זו אינה בעיה נפשית אלא בעיה מציאותית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום, הנני נער בן 16 שנמשך לשני המינים אך בעיקר לבנים, יש לי כמה שאלות ואשמח אם תוכל לענות לי. :) 1. האם יש דרך לדעת לפי בדיקות הורמונים בגוף מי הומו ומי לא?, ובכלל איך נוצרת (לפי המדע והרפואה) משיכה (מן הסתם מוטעית) לאותו המין. 2. האם יש דרכים שאפשר לנקוט(פסייכיאטריים,תרופות) כדי לדכא את החלק הזה בי?(החלק שנמשך לבנים) כי אני אם להגיד תאמת אני נגעל רק מהמחשבה שאני יחייה עם בן כל החיים שלי, אני מקווה להיות בעל משפחה כשאני יגיע לגיל 30, עם ילדים, ולחזור הבייתה לאשה שאני אוהב וזה פשוט מתסכל אותי כל הקטע הזה שאני נמשך לבנים, אני יודע מהסיפורים של הרבה שבסופו של דבר משלימים עם זה, אבל זה לא שאני לא השלמתי, אני פשוט רוצה כשאני אהיה גדול, משפחה,ילדים אישה, וזה לא נובע מציפיות של ההורים,החברים, כלפיי כי אני לא עושה מה שאף אחד מצפה ממני. לבנות אני גם נמשך, כלומר, יש לי הרבה קריטיונים, אני צריך שאותה בת תהיה בדיוק בטעם שלי כדי שאני ימשך אליה מינית, האם זה גם נובע מהצד שנמשך לבנים? האם זה קשור אחד לשני?, כאילו, כדי להתגרות מבת אני ממש צריך שהיא תהיה יפה, בדיוק לפי הטעם שלי. אהבה לבנות הרגשתי כשהייתי בן 12 בערך, בכיתה ד',ה' , עוד כשלא ידעתי מה אני, ממש הרגשתי פעם ראשונה מה זאת אהבה, ממש כמו שמספרים, אבל מאז לא הרגשתי ממש אהבה כלפי בת, כאילו אני לפעמים מפנטז על בנות מהב"ס אבל לאהוב ממש אהבה לא חוויתי מאז אותו גיל, האם זה גם קשור לזה שעכשיו אני יודע שאני בחלקי נמשך לבנים? בגלל זה אני לא מצליח ליצור אהבה כלפי בת? כי להימשך אני נמשך(שוב, רק כשאותה אחת ממש ממש לפי הטעם שלי), אבל אהבה אני לא חש אני בחלקי המון זמן מנסה להדחיק את זה שאני נמשך לבנים, אולי זה מה שיוצא אצלי את הדיכאונות התכופים, למרות שגם כל דבר קטן משמח אותי ומעלה לי את מצב הרוח אני מודה לך מראש, אלמוני.

הדבר הכי נכון לעשות הוא : לא להיאבק עם מה שאתה מרגיש באמת. כי אין בזה שום טעם זה רק יעביר אותך סיוטים וייסורים מיותרים. לך על מה שאתה מרגיש! אין שום תרופה או הורמון שיכול לשנות את הנטיות המיניות. אין גם שום דרך לדעת לפי שום בדיקה רפואית אם אתה הומו או לא. יש רק דרך אחת והיא לצפות בהתנהגות שלך ליד נשים וגברים. המשיכה של בני אותו המין היא לא מוטעית ,היא פשוט עובדה ,לא מדובר בתינוק שנולד עם שש אצבעות. ומבחינה אבולוציונית יש לה הסברים טובים מאוד מדוע קיימת התופעה הזאת, זה לא המקום להסבר. ישנם מחקרים לא מבוססים, שטוענים שאפשר כן להראות שונות אצל אנשים הומוסכסואליים אבל הם ממש לא אופרטיביים. אם אתה רוצה להיות "כמו כולם" עם אישה וילדים זה יבוא מאוחר יותר אם זה באמת מי שאתה . רק אחרי שתחקור את נטיותך המיניות עד הסוף ותהייה עם גברים ואחר כך עם נשים תוכל להחליט. לא שמומלץ לך מיד לקפוץ למיטה עם גברים פשוט תפנטז על מה שנוח לך ותשאיר את האפוציות פתוחות -מבחינה נפשית! אתה עוד צעיר וכדאי לך לזרום בספונטאניות. שוב: אל תחליט להחליט - פשוט תעשה מה שבא לך. ישנם הרבה אנשים שלא יודעים בדיוק למי הם נמשכים עד גיל 25 שזה גיל סיום ההתבגרות הנפשית ועיצוב נפשו של המבוגר באופן סופי. ישנם הרבה אנשים שבכלל לא מודעים לכך שהם נמשכים למין השני או שההדחקה של העובדה הזאת גורמת להם להרבה בעיות נפשיות. ברור שהלחץ החברתי שיש עליך הוא לא קטן , אתה לא צריך לצאת מהארון או משהו אין סיבה לעשות שום צעד ממשי בתחום המין . יש שמועות (מגוחכות) שמי שלא מקיים יחסי מין עד גיל 18 ואפילו 20 נשאר בחיים - בדוק אותם!

שלום אלמוני, אני מבין את לבטיך וכאבך. למרות שאתה מעיד על עצמך שאינך עושה מה שאנשים מצפים ממך, המסר שגבר אמור להימשך לנשים הוא כה בסיסי ומובן מאליו בחברה, כך שאני בטוח שהפנמת אותו - לא יכול להיות שלא. עם זאת, אתה מאוד-מאוד צעיר ולא הייתי מציע לך להגיע למסקנות חד-משמעיות וסופיות כלשהן. אם קיימת בך משיכה כלשהי לבנות, אין שום מניעה שתנסה לממש אותה, גם אם אתה נמשך לבנות שנראות טוב במיוחד לטעמך. יש גם הרבה גברים הטרוסקסואלים סלקטיביים מאוד בבחירת בנות זוג וגם הרבה גברים הומוסקסואלים סלקטיביים מאוד בבחירת בני זוג. אשר לשאלות הספציפיות שאתה שואל, הסברים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים רבים הועלו במטרה לגלות את המקור להומוסקסואליות. ההשערות בדבר הבדלים הורמונאליים בין הומוסקסואלים להטרוסקסואלים לא עמדו במבחן המציאות. יש להבין שהדחף המיני הוא דחף גולמי וחסר כיוון ולפי תיאוריות פסיכולוגיות שונות, בעיקר התיאוריה הפסיכואנאליטית, הוא מקבל את כיוונו תוך כדי התפתחות האישיות. אם הייתה לך בעיה הורמונאלית כלשהי, הדבר היה פוגע בדחף המיני כשלעצמו, ללא קשר לכיוונו, מה שלא ייתכן אם אתה חש עוררות מינית כלפי בנים ובמידה מסוימת אף כלפי בנות. אין שום דרך תרופתית לדכא את משיכתך לבנים. יש כמובן תרופות שנועדו לדכא את הדחף המיני בכללותו ואם באופן תיאורטי היית לוקח אותן הדחף המיני שלך היה נבלם הן כלפי גברים והן כלפי נשים. העובדה שאתה נגעל מהמחשבה שתחיה את חייך כהומוסקסואל היא בחלקה הגדול תוצאה של הנורמות שכולנו גדלנו עליהן. עם זאת יש לא מעט גברים הומוסקסואלים נשואים, שאכן נמשכים לגברים יותר מאשר לנשים, ובדיוק מהסיבות שאתה מציין (צורך במשפחה, ילדים, מסגרת וכו') החליטו להינשא לנשים והם מגיחים פה ושם לקיים יחסי מין עם גברים. הקהילה ההומוסקסואלית מתייחסת אל התופעה בצורה מאוד שלילית והקימה קבוצות תמיכה עבור נערים ונערות בגילך, שם תוכל לקבל תמיכה בצורה מגמתית מאוד כדי לזכות בלגיטימציה של ההומוסקסואליות שלך. הצעתי לך היא שבכל זאת תנצל את גילך הצעיר ואת המיניות התוססת שקיימת בו לנסות בשנים הקרובות יחסי מין עם בנות, גם אם אתה סלקטיבי מאוד בבחירתן. הדבר לא ימנע ולא יפחית את משיכתך לבנים, אך הוא כן יאפשר לך לבדוק מה קורה לך עם בנות. בגלל הדכאונות שאתה מדווח עליהם הייתי מציע לך לפנות אל איש מקצוע ליבראלי, שיהיה פתוח לשני הכיוונים, אשר ילווה אותך במאבקיך הפנימיים הקשים מאוד. הוא לא יוכל לשנות את משיכתך לבנים - את זאת חשוב להבין - אך מן הסתם, אתה נמצא לבדך בכל הסיפור הזה וזה מגביר את הקושי ואת האפשרות שתפתח דיכאון חמור יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אהבתי מאוד את תשובתך..... אך חסר לי בה מסר של זהירות ביקשת מהאדון הצעיר "לחגוג" את המיניות האופינית לגילו חשובגם להדגיש את הצורך בנקיטתאמצעי התגוננות ק ו נ ד ום

שלום, אנחנו תלמידות בכיתה ט' ובמהלך עבודה בנושא השיבוט נתבקשנו לערוך סקר לרופאים מתחומי רפואה שונים. השאלות הן: 1. האם אתה יודע מהו שיבוט? 2. מה דעתך בנושא השיבוט - האם אתה בעד או נגד?ומדוע? נודה לך מאוד אם תשיב לשאלותינו. בתודה רבה, עינת ותמי:)

בנות יקרות אם אתן רוצות שרופאים יענו לכן. אל תירשמו בתור כותרת "סקר" אלה "לרופאי הפורם" איתן

סע ישר ברמזור שמאלה שוב פעם ימינה ישר ישר תראה בנין גדול מזכוכית תפנה \ ימינה זה שם אורה

שלום א', כדי להגיע לפורום התמיכה ההדדית יש להקליק על "רשימת פורומים", בטור השמאלי יש אסופה של פורומים תחת הכותרת "מדברים על זה" ומתחתיו קישורים למספר פורומים בתוכם הפורום לתמיכה הדדית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

http://doctors.co.il/forums/list.php?f=360

אני בן 17 וחצי,יש לי מגבלה גופנית (אני צולע) יש לי 3 בני דודים מהמשפחה של אבא שלי שאני ממש שונא!!! הקטן שבהם הוא בן 14 והגדול שבהם בן 16 וחצי הם חיות,לא בני אדם ואי אפשר לדבר איתם בהגיון,או בדרכי נועם כי הם לא מבינים את זה,הם אנשים כוחניים ומעצבנים בכל אופן.. הם באו להתארח אצל סבתא שלי בחג(סבתא שלי גרה שני מטר מאיתנו) והם ישנו כאן כל פעם שהם באים לכאן אנחנו יוצאים בנזק הם כל הזמן עושים נזקים הם שברו לי את המגרה של המיקלדת,שברו לי את משענת של הכיסא הם משתלטים לי על המחשב מציקים מאוד הם גם נגעו לי בדברים האישיים שלי למרות שביקשתי מהם שלא יגעו ואני לא יכול להגיד להם לצאת מהחדר שלי או משהו מכמה סיבות: א. הם שתלטנים,והם לא יקשיבו לי כמו שאמרתי אי אפשר לדבר איתם תהגיון,הם לא מבינים הגיון ב. אם אני אגיד להם לצאת סביר להניח ש.. ניסתכסך עם המשפחה שלהם,משום ש.. הם מצפים שנארח אותם יפה,כי כשאני אצלם הם נותנים לי את המחשב שלהם והכל אבל כשהם פה הם פשוט חיות ג. הם מסוגלים אפילו להרים עלי יד אם אני אבקש מהם לצאת אני ממש בדיכאון מהם,הם באים לכאן כל חג וכל סוף שבוע... למרות כל אלה אני מנסה להיות נחמד אליהם,כדיי לוותר על הכעס אבל כבר פקעה סבלנותי ההורים שלי יודעים מכל הסיפור אבל .. הם לא כ"כ רוצים להעיר להם כי הרי כמו שכבר מארתי הם לא רוצים שיווצר סיכסוך במשפחה (מה שכבר קרה פעם אחת בגללם,כשכבר אמא שלי לא יכלה להתאפק לנוכח המעשים שלהם) מה אתה מציע לי לעשות? האם יש פיתרון למצב הנואש הזה? בתודה מראש

שלום אלמוג, קודם כל, לשמור כעסים בבטן זה מתכון בדוק לדיכאון. שנית, לא הבנתי איך התנהגותם של בני דודך קשורה לבעיית הצליעה. שלישית, כל האפשרויות שאתה מעלה קשורים באיך להוציא את בני דודך מהחדר - כל מה שאני יכול להציע לך הוא למנוע את כניסתם ע"י התקנת מנעול. אם אתה רוצה להיות נחמד אליהם, תציע להם קפה ועוגיות ותגיש להם אותו בסלון של הוריך. אם הם ישברו את הטלוייזיה, זו תהייה כבר בעיה של הוריך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לסרוקסט שכן הסרוקסט גרם לי להשמנה של 13 ק"מ

אבי שלום, לא חושבת שיש תוסף טבעי, שיכול להחליף את הסרוקסט. לסולגאר יש מוצר שנקרא: herbal mental balance complex, שאמור להקל על התמודדות עם מצבי סטרס וחרדה, ולפעול להרגעה ולשיפור המצב-רוח. כמו-כן, הם טוענים שהקומפלקס הנ"ל אמור לסייע להסדרת השינה ולשמירה על תפקוד תקין של מע' העצבים. לא ניסיתי את התוסף הזה, ואין לי מושג איך ואם זה עובד... בכל מקרה, כמו שאתה רואה, זה לא עובד על אותם דברים כמו הסרוקסט. HERA.

לחב' סולגר יש סטרס פורמולה אבל היא לא מספיק חזקה שתוכל להחליף את הסרוקסט. הרה, התוסף שציינת מומלץ לאנשים מבוגרים לשיפור הזיכרון וכד' ולא למה שציינת.

שלום אבי, התרופה הטבעית היחידה שיעילותה נבדקה והוכחה עם קבוצת ניסוי וקבוצת ביקורת היא ההיפריקום והיא עשויה לסייע, עם פחות תופעות לוואי, במקרים של דיכאון קל. בלימת התיאבון, ולא עלייה במשקל, היא תופעת הלוואי המוכרת של תרופות SSRI שסרוקסאט נמנה עליהן, כך שיש לחפש את הסיבה לעלייה במשקל בדיכאון עצמו או בבדיקה אנדוקרינולוגית (בעיקר כדי לשלול תת-פעילות של בלוטת המגן). אם ברצונך לנסות בכל זאת טיפול אלטרנטיבי, אני לעשות זאת אך ורק במסגרת שירותי הרפואה האלטרנטיבית של קופות החולים או המרכזים הרפואיים הגדולים, שם עומד בראש היחידה רופא מוסמך המתמצא גם ברפואה אלטרנטיבית והוא הגורם שיכול לקבוע האם הפסקת הטיפול הקונבנציונאלי והחלפתו בטיפול אלטרנטיבי עלולות להזיק לך. מאוד לא מומלץ להפסיק את הטיפול על דעת עצמך ובהסתמך על המלצותיהם של מטפלים אלטרנטיביים שאינם פועלים במסגרות הנ"ל, על המלצותיהם של מוכרים בחנויות טבע, פרסומים של החברות המשווקות תרופות טבעיות והמלצות של אנשים שניסו את התרופות, שכן ההשפעה של התרופות השונות, סינטתטיות או טבעיות, אינדיבדואלית מאוד ואין להסיק ממקרה אחד למשנהו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

איך חיים במציאות מטורפת שבה ההרג והמוות מקיפים אותנו מכל פינה, מציאות שבה אתה כבר לא יודע כמה נשאר לך לחיות, כשאתה יוצא מן הבית ולא יודע אם תחזור אליו?, כשאתה נכנס אל הבית ונועל את הדלת מפחד שמחבל יפרוץ פנימה? כשאתה נוסע במכונית ומדמיין איך מן הרכב המקביל נורים אלייך צרורות אש? כשילדים הולכים לצבא ולא ידוע אם יחזרו ?כשהמשפחה מבוהלת, בחרדה תמידית, בסיוטים שקצין העיר לא ידפוק בדלת, כל כך עצוב. כל כך קשה. איך ממשיכים הלאה? הרי זה כל כך בתוכנו, זה כל כך מוחשי, הכל הפך להיות כל כך קרוב, הכל אפשרי. מה עושים? איך מתגברים על המועקה הזאת, על הלחץ בחזה, על הקושי להרדם בלילה, על הדריכות המשגעת הזאת שכל רגע יודיעו על פיגוע נוסף והתקווה שזה לא במקום שיש לך בו קרובים, איך חיים במציאות כזאת? מאיפה אוזרים כוח להמשיך ? כמה אפשר להדחיק? איך מגדלים ילדים בארץ כזאת? איך נלחמים בצורך ההישרדותי הזה לעזוב את הארץ? איך ממשיכים מכאן???

שלום ליהי, החרדה מפני המוות מלווה אותנו כל חיינו. רוב הזמן רובנו מצליחים להדחיק אותה במידה המאפשרת ניהול חיים סבירים ותפקוד תקין. ברור שהמצב הנוכחי מערער את ההדחקות שלנו, ואולם פרט להד התקשורתי של הפיגועים, ישראל היא המדינה ששיעור תאונות הדרכים בה, למשל, הוא מן הגבוהים בעולם. אילו היינו מודעים לכך כל הזמן, לא היינו יכולים לנהוג, אולי גם לא לחצות את הכביש כהולכי רגל. הואיל ומדובר בדבר שבשגרה, ללא הד תקשורתי ניכר, ההדחקות שלנו עדיין יעילות. הוא הדין לשיעור הגבוה של התקפי לב, סרטן ומחלות קטלניות אחרות. אחת הצורות של חרדה מפני המוות היא החרדה מפני אי הוודאות שבעתיד וגם במקרה זה אין כל ודאות, עם או בלי פיגועים. ברור, שהמצב הנוכחי מערער את ההגנות וטומן בחובו סכנות מוחשיות, המטען הפוליטי המתלווה להד התקשורתי, הנטייה הסאדיסטית של כלי התקשורת לחדור לפרטיותם של הנפגעים והאובססיביות שבשידור בלתי פוסק מהשטח ומבתי החולים, תוך חזרה על אותן כתבות עצמן בהפרשים של דקות וללא כל חידוש ממשי, גם אלה פוגעים בחזרה לשיגרה. כמובן שזו נקודת מבט פסיכולוגית, והמצב המציאותי אכן קשה. שבת שקטה לכולנו, ד"ר גידי רובינשטיין

רוצה למות. לא להיות, די ,נמאס לי מהכל ,לא יכולה יותר להמשיך, רוצה למות. השבועים וחצי האחרונים היו הקשים ביותר בחיי. אני כל יום חיה בפחד, קמה בפחד, יושנת בפחד, מעבירה את הזמן בפחד, פוחדת מעצמי,מחפשת מתי זה יגיע, יפתיע שוב, השרפה החזקה השולטת בגופי. לא יודעת מה לעשות ????????????...

שלום adi, נדמה לי שגם בתוך הכאב הגדול והייאוש שאת מבטאת בדברייך ניתן למצוא מקום לאופטימיות. את מדברת על השבועיים האחרונים שהיו הקשים ביותר בחייך. הרמות של הדיכאון והייאוש משתנות, אלא שכאשר נמצאים בתקופה קשה במיוחד קשה להיזכר בתקופות הטובות יותר שבהן הרצון למוות לא קיים. העובדה שאת מגדירה את השבועיים האחרונים כקשים ביותר בחייך מעידה על כך שהיו גם שבועות אחרים, אולי חודשים, שבמהלכם הייאוש לא היה גדול כל כך ובמהלכם לא חשבת על מוות כמוצא. כל זה אינו בא כדי להמעיט בסבלך ובמצוקתך, אלא רק להצביע על היחסיות של רצונותינו ומחשבותינו בתקופות שונות. כל טוב, ד"ר גידי רובינשטיין

היי אני לא רוצה לחיות כבר הרבה שנים. וזה נכון שכל פעם זה בא קצת שונה אבל כל הזמן אני פשוט לא רוצה חיות לפחות 10 שנים. אני פשוט מושכת את הזמן אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי, אבל זה תמיד נמצא.זה לא יוצא לי מהראש. תודה.

למה עדי? למה?

שלום לד"ר אני אישה בגיל ה-40, אני גרה במרכז הארץ, היום כששמעתי על הפיגוע בסופר בירושלים התחלתי לבכות, השאלה שלי היא: מה קורה לי? מה נישתנה מאתמול שלשום??? תודה

שלום שרית, לצערנו, הגירוי לבכי שלך הוא בהחלט מציאותי. מה נשתנה? מדובר באפקט מצטבר של כל מה שקרה עד עכשיו, ובוודאי של גורמים נוספים מחייך האישיים, מה גם שבתקופת החגים הרגשות מתעצמים. בכי כשלעצמו מעיד על רגישות מבורכת ואם מדובר באירועים חד-פעמיים כאלה בתגובה לגירוי כה מציאותי אין בכך כל סיבה לדאגה או לפנייה לטיפול. כל טוב, ד"ר גידי רובישנטיין

יש לי חברה בת 16 והיא אנורקסית. אשפזו אותה בראש השנה עם זונדה אך היא שוחררה ומאז היא המשיכה לרדת במשקל והיא עובדת על כולם הדופק שלה נע בין 48 ל 54 והיא לא מקבלת מחזור כבר כמעט שנה. שאלתי היא תה אפשר לעשות כדי לעזור לה אם היא לא רוצה לעזור לעצמה?

רוני, במקרים כאלה, עד כמה שזה לא נעים (בלשון המעטה), מומלץ להתייעץ עם פסיכיאטר ולאשפז את חברתך בכפייה. גם ההורים שלה יכולים לאשפז אותה, מכיוון שהיא קטינה. רוב האנורקטיות הן בנות אינטליגנטיות, שמצליחות "לעבוד" על הסביבה. אך המצב שאת מתארת כבר גובל בסכנת חיים.

HERA כתב/ה: > > רוני, > > במקרים כאלה, עד כמה שזה לא נעים (בלשון המעטה), מומלץ להתייעץ עם > פסיכיאטר ולאשפז את חברתך בכפייה. > גם ההורים שלה יכולים לאשפז אותה, מכיוון שהיא קטינה. > רוב האנורקטיות הן בנות אינטליגנטיות, שמצליחות "לעבוד" על > הסביבה. אך המצב שאת מתארת כבר גובל בסכנת חיים.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=145884

תודתי. בהחלט ראוי לעיון ולדיון. לי יש רקע פורמלי של תואר שני קליני. בשעתו, לא בחרתי בהמשך הכשרה למומחיות בתחום הזה, אלא בתחום החברתי, כי היה נראה לי כבר לפני כעשרים וחמש שנה שהפסיכיאטריה תעזור די טוב לחולים, ושהפסיכולוגיה תוכל לסייע מאד לבריאים, שיש להם התלבטויות מורכבות. ככל שהתרופות מסוג הפרוזאק משתכללות - כך נראה י שמה שהרגשתי לפני המון שנים - אכן נכון. לפני המון שנים התבטאתי בפורומים של הסתדרות הפסיכולוגים ברוח שמושמעת במאמר ע"י ורדה רזיאל-ז'קונט, וזכיתי להוקעה. פעם גם הצעתי פעילות שתשים בצד הלא חוקי את המטפלים שבאים מרקע של מכשפים וידעונים, קורסים אינטנסיביים של שש שעות מרוכזות, וצמיחה אישית מתוך הארה פנימית - ושוב לא זכיתי למענה מהקהילייה הפסיכולוגית המקצועית. חן חן על ההפנייה. ד"ר יוסי אברהם

שבת שלום, מה שאתה טוען זה, שהתרופות הן הפתרון האולטימטיבי? ומה עם אנשים שנמצאים במצבי ביניים; לא חולים אבל גם לא בריאים? איך אפשר לפסול ידעונים למיניהם, אם יש מי שמאמינים ביכולתם לעזור? ואם נוותר לרגע על הביטוי "הארה פנימית" הרי שכל שינוי שהוא נובע מתוך ה"עצמי" של האדם. זה באמת משנה אם מכנים את זה "הארה פנימית" או בכינוי פסיכולוגי כזה או אחר? תודה, הרה.

שלום מיכל, תודה על ההפניה. אכן היא מעוררת את הצורך לבקש ממטפלים בצורה אסרטיבית מידע על הכשרתם ואפילו הצגת תעודות. דבריה של הגב' רזיאל-ג'קונט מקוממים מאוד: אישית ומקצועית אני מתנגד ביותר להתייחסות זו אל הטיפול התרופתי שיכול להיות מבורך ואף להציל נפשות במקרים רבים. ואולם, העובדה שכיום כל רופא משפחה רושם באופן סיטונאי כמעט תרופות אנטי-דיכאוניות חמורה מאוד בעיניי. לעיתים קרובות מדובר בתגובות נורמאליות וטבעיות לחלוטין של אנשים שהתנסו במשבר נורמטיבי לחלוטין כמו מות אדם קרוב ובמקום לחוות את רגשותיהם הכואבים ולעבד את המשבר אם בטיפול ואם בינם לבין עצמם, התגובה המיידית היא השתקה ע"י טיפול תרופתי, הדחקה והתפרצות משבר קשה יותר מאוחר יותר. בצורה שבה הדברים נעשים ובעקבות המלצותיה של הגברת המלומדת ברדיו, כאילו הכל ביולוגי, נלקחת מהאדם כל תחושה של שליטה ויכולת התמודדות אישית פנימית עם קשייו. יתר על כן, במקרים של דיכאון קל ונסבל, שמביא לעיתים אנשים לטיפול, כאשר ניתן להם מייד טיפול תרופתי, הם נעלמים עם ההקלה במצב ומחמיצים בכך הזדמנות לרתום את המשבר להתפתחותם האישית. התייחסות ביולוגיסטית זו לא מונעת מהגב' ג'קונט, שלא עברה מעולם הכשרה מסודרת לעיסוק בטיפול, לייעץ מעל גלי האתר בצורה חסרת רגישות להפליא לכל מי שמוכן לשמוע לנתק קשרים על ימין ועל שמאל בלי להכיר כלל במי מדובר. לפעמים גם אם העיצה "נכונה" (ויש לציין שבטיפול רציני המטפל משמש כיועץ מעשי לעיתים רחוקות) היא מובנת מאליה והקושי הוא חוסר היכולת לנתק את הקשר ההרסני. לגבי הטיפול התרופתי, מעניין לציין את ספרו של הפסיכיאטר הנודע דיוויד הילי המצביע על הנזקים שבהיסחפות במתן הטיפול. "בעיות שפעם אוזנו הקשבת של רופא המשפחה הייתה מספקת להן", הוא כותב, "זוכות כיום לטיפול תרופתי רק כדי שרופא המשפחה יוכל להשיג שקט כמה שיותר מהר". יש לציין שד"ר הילי עצמו מומחה בעל שם עולמי ושותף לפיתוחן של רבות מהתרופות האנטי-דיכאוניות מהדור החדש. אני משוכנע ששואלת השאלה שכותרתה "בכי" אשר פרצה בבכי בעקבות אירוע מציאותי וקשה כל כך כמו הפיגוע בירושלים, תגובה אנושית וטבעית לדבר נורא כל כך, יכולה לקבל בימים אלה בקלות מרשם לפרוזאק מרופא המשפחה שלה. מצאו את מי לראיין - out of all people. ועוד טוענים שהארץ הוא עיתון לאנשים חושבים. את דבריה של ד"ר דליה גלבוע, לעומת זאת, אני מציע לקרוא בעיון רב. שבת שקטה עלינו, ד"ר גידי רובינשטיין

:

הבעיה שלי הינה פחד במה, אך לאו דווקא בלדבר מול אנשים, לעיתים זה קורה גם מול אדם אחד (בראיון עבודה למשל), התופעה מלווה ברעד בקול, דפיקות לב מואצות, הזעה בידיים, לעיתים הפסקה בהלך החשיבה/מחשבה וכתוצאה מכך אי יכולת לבטא את עצמי. כיצד ניתן לפתור בעיה זו - אני נדרש מתוקף תפקידי לעמוד לעיתים קרובות מול קהל ולדבר!

שלום רב, זהו כשל תפקודי די נפוץ, כך שלא רק שאתה לא לבד (אתה יודע: צרת רבים היא כבר חצי נחמה), אלא ששכיחות התופעה הביאה לפיתוח מגוון דרכי סיוע מכמה גישות פסיכולוגיות: התנהגותניות, קוגניטיביות, ולפעמים גם בהחלט טוב להעזר בגישות דינמיות. הכל תלוי בך, במה שקורה איתך, ובמיומנות של איש/ת המקצוע. תוכל לפנות לפי פרסומי "דפי זהב" לפסיכולוגים שעוסקים בנושאי חרדות. אם תרצה הפנייה, פנה למייל האישי שלי (הקלקה על שמי המוכחל) בציון אזור המגורים שלך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

הילד בן ה11 החל לאחרונה לקבל טיפול תרופתי בעקבות התנהגויות חוזרות ונשנות של יריקות בכל מקום שטיפה אובססיבית של הידיים וכו' הילד אובחן כמתנהג כפייתי הילד קיבל תרופה שנקראת פרפנאן הוא מקבל כדור אחד ליום שאני בדקתי לגבי התרופה נודע לי שהתרופה הזו לא מומלצת כלל לילדים האם להפסיק את התרופה או להמשיך איתה? אשמח לקבל תשובה בהקדם ע ע

אני מבקש תשובה אם אפשר דחוף!!!!

קיבל את המידע מהפסיכיאטאר,אבל עדיין מסרב לקחתה למרות שהוסבר לו כי מצבו קריטי !!!!לכן אני מבקשת מאותם אנשים שלוקחים את הרספידאל ליצור עימנו קשר ,מאד אודה לכם באם תיתנו לנו פרטים כגון :השפעות לחיוב ולשלילה!!!!!! עדיין כאן מחכה לתשובתכם ועזרתכם מודאגת מאד מודה לכל המשיבים מראש

לאם המודאגת, השפעתן של תרופות פסיכיאטריות הן מאוד אינדיבידואליות ושונות מאדם לאדם. אינני חושב שזה רעיון טוב להסתמך על תגובות המשתמשים בתרופה או כאלו שהשתמשו והייתה להן השפעה שלילית עליהם. בין התרופות לטיפול בהפרעה שהריספרידאל נועד להתמודד איתה, הוא בעל תופעות הלוואי המתונות ביותר. פני לפסיכיאטר שרשם את התרופה והציגי בפניו את סירובו של בנך להשתמש בתרופה. הוא ידריך אותך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אבקש לקבל כל מידע עדכני ,חדשני ,ידוע מוכר לגבי תרופה הנקראת:ריספרדל!!!!!!!!!!! מה הם תוצאות טיפול בה ,מה היתרונות ומה החסרונות בשימוש בתרופה זו!!!!!!!!!!! risperdal!!!!!!!!!!!!!התרופה ניתנה לשימוש לבחור בסביבות העשרים אשר מסרב לקחת אותה בגלל הפחד לסיבוכים נוספים. חג שמח לכולם ותודה מראש

http://www.infomed.co.il/drug1.asp?dID=276

שלום לאם המודאגת, בשלב זה לא פועל בפורום לטיפול נפשי פסיכיאטר. גם אילו היה פועל, בטוחני שבסופו של דבר הוא היה מפנה אותך לפסיכיאטר שהתאים את הטיפול התרופתי לבחור. על כן, אני מציע שהבחור יבקש את כל ההבהרות מהפסיכיאטר שרשם לו את התרופה. תפקידו של הפסיכיאטר המטפל להתייחס אל כל החששות המלוות בלקיחת התרופה ובכל מקרה, אין בתרופה סיכונים בלתי הפיכים, דהיינו, אם תופעות הלוואי תהיינה קשות מדיי (ויחסית לתרופות אחרות מסוג זה הן פחותות), ניתן להפסיק את השימוש ולהחליפה בתרופה אחרת ע"י הפסיכיאטר המטפל, ללא כל נזקים. רק רופא המכיר את החולה באופן אישי יודע את התמונה כולה כדי לענות על השאלות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

טוב אז ריבים עם ההורים וקשר לא טוב איתם נראה לי זו הבעיה שנמצאת במקום הראשון אצל בני נוער אבל עדיין כל עניין לגופו. הקשר הם ההורים שלי הוא מחורבן, וזה בלשון המעטה. אני בת 17 ומאז ומתמיד היתה לי את ההרגשה שאני לא מקבלת אהבה בבית לפחות מאימא שלי תמיד קיבלתי כסף ובגדים ואף פעם לא אני אוהבת אותך או נשיקה ככה סתם. תמיד ההורים שלי היו מציקים לי למה אני כל הזמן בבית ולא יוצאת עם בנים כי חברות שלי כן ותמיד אימא שלי היתה משווה אותי לחברה שלי שמצליח לה עם בנים ושהיא מתנדבת במד"א ושהיא עובדת והיא תמיד טרחה להודיע לי שאני לא מספיק טובה בניגוד לחברה שלי. עכשיו כשיש לי חבר הם מצאו את נקודת התורפה שלי כי הם רואים שאני מאושרת ואם אנחנו רבים הם תמיד טורחים להזכיר לי שהוא לא יבוא יותר ופה ושם,אנחנו נפגשים כל יום לילה אצלו לילה אצלי. לפעמים אני מגיעה בבוקר ותוך שנייה אבא שלי מוציא עליי את כל העצבים ונאמרים דברים שלא היו צריכים להאמר ואם כן, אז בצדק. הוא תמיד רב ונטפל לכולם לאימא שלי , לאחותי צועק ומקלל, אין לו מספיק ביצים להרים יד על מישהו, הוא לא כל כך אמיץ. אני חושבת שהכל נובע מהמרמור שלו הוא היה מובטל במשך תקופה ארוכה וכנראה הוא הספיק לחשוב שהזמן שהיה נתון לו בעולם ושנתון לו, לא מוצה מספיק טוב. כנראה בגלל זה הוא ימני קיצוני, גזען ואדם דפוק וממורמור. אבל אני לא מבינה למה אני צריכה לאכול מזה? זה הרי לא מגיע לי.! אני רוצה לדעת מה האלטרנטיבות שלי מה אני יכולה לעשות? חשבתי על טיפול פסיכולוגי אבל כמובן הם לא מבינים למה אני צריכה. אבא שלי אמר: כ"שתתחילי לדבר עם קומקומים ולטעון שהם עונים לך, אז נוכל לשקול טיפול פסיכולוגי". מן הסתם האפשרות של לדבר איתם לא באה בחשבון כי אף פעם לא דיברתי איתם על כלום ולא התייעצתי איתם ועכשיו מאוחר מדי ואף אחד מהצדדים לא רוצה להתחיל להוציא שלדים מהארון, למרות שזה מה שיכול לפתור את זה. אין בינו תקשורת וזה עצוב, כי ההרגל הזה רודף אותי בחיי היום יום שאני לא יכולה לדבר עם אנשים , עם חבר שלי שמנסה כל הזמן לדובב אותי ומנסה לחבר את התצרף, אני. מקווה שתוכל לעזור לי

שלום לילית, בגיל ההתבגרות, בו את נמצאת, קונפליקט עם ההורים הוא הנורמאלי ולא האבנורמאלי. יחד עם זאת, את מתארת יחסים קשים במיוחד שראויים במסגרת טיפול אצל איש מקצוע הן לשיפור התמודדותך בהווה והן למניעת נזקים בעתיד. את נמצאת בגיל שטיפול כזה יכול לעזור לך במיוחד לטווח ארוך. אם המצב אינו מאפשר טיפול פרטי, את זכאית לטיפול פסיכולוגי במסגרת קופה"ח בה את חברה ע"י פנייה לרופא המשפחה שיפנה אותך לגורם המתאים. אפשרויות נוספות הן פנייה ליועצת ביה"ס אשר ייתכן ששיחות איתה תספקנה או שהיא תפנה אותך לפסיכולוג בשירות הפסיכולוגי החינוכי אליו ביה"ס שייך. עזרה אנונימית ונקודתית יותר ניתן לקבל גם בתחנות "דלת פתוחה" בהם אנשי מקצוע מקבלים בהתנדבות בני נוער. בגיל ההתבגרות יש חשיבות רבה לתמיכה ע"י קבוצת בני הגיל והעובדה שלמרות המצב הקשה שאת מתארת, את מסוגלת לקיים קשר עם חברך בהחלט משאירה מקום לאופטימיות רבה. חזקי ואמצי, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום לכולם! רק רצינו לאחל חג שמח.

חג שמח למנהל הפורומים, ליועצי האתר, למתייעצים ולמשתתפי פורום תמיכה הדדית ולגולשי אתר דוקטורס הנכנסים וקוראים בלבד. הסליחה עם אלה שטרם עניתי לפניותיהם. אעשה כן מחר.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=145884&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0

איפה הכתבה בדיוק???

לצערי הקישור המלא והמדוייק לא עבר . זה מופיע במאמרים של מוסף הארץ. שתי אפשרויות להגיע לכתבה: 1) להיכנס לדף הבית של הארץ->מוסף הארץ (צד ימין באפור)-> לינק לכתבה "מישהו מטפל בך, אבל מי" (כתבה של רן רזניק) דף הבית של הארץ: http://www.haaretz.co.il או: 2) להעתיק את הלינק למאמר לשורת הדפדפן כאשר עכשיו הוא מחולק לשתיים: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=145884 &contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0

היי גידי. דיברנו שמי אלון ואמרתי לדבר עם בת זוגתי בקשר לכדור והתופעה.להזכירך דיברנו בטלפון. היא אמרה שקיבלה את הארוע של לא מצליחה להירדם כמה לילות בזמן הלימודים לתואר ואז הופנתה לפסיכיאטר.היא רכגע לוקחת ריספרדל בכמות של 3 מיליגרם פעמיים ביום.רציתי לדעת אם אפשר להוריד את הכמות או לעבור לכדור טבעי לחילופין כי מטרידה אותי העובדה שהיא לוקחת כדור כימי שאולי קצת מוגזם לגבי המקרה שלה.להזכירך היא בעלת תואר ראשון ועובדת בנק.היא סיפרה שהפעם האחרונה קרתה לפני שנה וזה היה כשעשתה טעויות בעבודה.האם על כזה דבר צריך כזה טיפול ? אני חושש שהיא לוקחת משהוא שלא מתאים לה בכלל. יכול להיות שאולי אני צודק? מקווה לתשובה בתודה מראש שוב

שלום אלון, כפי שהסברתי לך בתשובותיי הקודמות בפורום, באי-מייל ובטלפון, יהיה זה חסר אחריות מקצועית מינימאלית מצד כל איש מקצוע לענות לך על שאלות אלו מבלי להכיר אישית אותך ואת חברתך. עליך לפנות עם חברתך לאיש מקצוע מוסמך לייעוץ. אם אינך יכול להרשות לעצמך את הדבר מבחינה כספית, פנה אל קופה"ח בה אתה חבר. אתה שואל שאלות כבדות-משקל, ספציפיות מאוד ומבקש לקבל ייעוץ בחינם דרך הרשת וגם לקבל החלטה על סמך התשובות אם להינשא לחברתך או לא. אף איש מקצוע לא יסכים לשתף פעולה עם דרישותיך. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

זה קורה לי בכל חג משמעותי ..כזה שמתכוננים אליו... מגיע היום המיוחל ואני נתקפת במרה שחורה... אני בוכה... מרגישה שהכל חרא....רבה ומתפרצת על כולם .... פשוט הורסת לכולם את החג.... על פניו אין שום סיבה סה"כ האירועים האלה עוברים עלינו (ילדי ובעלי) באווירה טובה, ובכל אופן אני לא מצליחה לשלוט בזה... לפעמים אני מרגישה ממש כלבה ,,, איך ל"זרום" עם החג מבלי לריב או להיות במרה שחורה

שלום רב, חגים משפחתיים הנם מועד ידוע להתפרצות דכדוך נפשי, כי הם מבליטים ומקצינים את הפער בין תחושת האדם המסויים - שאינה טובה באופן בסיסי, ובין מה שנראה כתחושה טובה ומאושרת אצל שאר הסובבים אותו/ה. טוב יהיה אם תקחי את התחושה הזו, שמציקה לך בעיתות של ערב חג, ותתיחסי אליה כאל נורת אזהרה סמפטומטית, בהקשר הכולל של שביעת הרצון שלך מעצמך (קריירה, הורות, זווגיות, וכו'). לכשיעבור החג, אל תתנחמי מכך שנורת האזהרה כבתה, אלא תתחילי במהלך פסיכולוגי לחיפוש אחר פתרונות בסיסיים. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

יש לי גבות עבות ולא מסודרות, וכולם מסטלבטים על הגבות שלי וזה לא מפריע לי בכלל. יש לי ביטחון גבוה. אבל יום אחד סבתא שלי לקחה אותי לסדר גבות לא כמו כוסית טיפה למעלה ומישהו בבית ספר גילה שהורדתי והוא סיפר לכמה ילדים ואז הרגשתי מושפל וכל הביטחון ירד לאפס אני לא יכול לראות את הילדים האלה עד שיגדל לי הגבות מה אני צריך לעשות שיחזור לי הביטחון????????????.

אבי כתב/ה: > > יש לי גבות עבות ולא מסודרות, וכולם מסטלבטים על הגבות שלי וזה לא > מפריע לי בכלל. > יש לי ביטחון גבוה. > אבל יום אחד סבתא שלי לקחה אותי לסדר גבות לא כמו כוסית טיפה למעלה > ומישהו בבית ספר גילה שהורדתי והוא סיפר לכמה ילדים ואז הרגשתי > מושפל וכל הביטחון ירד לאפס > אני לא יכול לראות את הילדים האלה עד שיגדל לי הגבות > > מה אני צריך לעשות שיחזור לי הביטחון????????????. בלילה אני לא יושן טוב ודפיקות הלב שלי מהירות מאוד

תוך שבועיים וגבות גדלות בחזרה

שלום אבי, אני מצטער לשמוע על הסבל שנגרם לך. ביטחון עצמי אינו תכונה הניתנת לערעור בקלות כה רבה, אם הוא אכן היה גבוה אצלך לפני הטיפול הקוסמטי שעברת. יתר על כן, אם הוא אכן היה גבוה היה בך מספיק כוח להתנגד לטיפול זה. העובדה שהוא התערער במידה כה רבה מעידה על כך שלמרות מה שאתה כותב, כנראה מלכתחילה הוא לא היה גבוה מספיק ולכן המלצתי היא לפנות לטיפול אצל איש מקצוע מוסמך שיעזור לך לקבל את עצמך כמות שאתה. המשבר הנוכחי יכול לשמש נקודת פתיחה טובה מאוד לטיפול ותוכל להיבנות ממנו ונקודתית גם להיעזר בו כדי לעמוד מול התגובות הקשות בביה"ס. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

עיניים כחולות בוכות כתבתי שאני מרגישה מבולבלת - שאני מרגישה רגשות שליליים שאני פגועה כועסת מאוכזבת בוכה עצובה כואבת ולא ממש כתבתי למה.. אז ככה לצערי הרב - כמה חודשים אחרי החתונה התחילו הימים הלא טובים שלי איתו.... התחילו מצידו קריזות התקפי זעם התפרצויות עליי חוסר שליטה - איבוד שליטה עצבים מילים לא יפות שמעולם לא חשבתי שאשמע אותן התנהגות שמעולם לא חשבתי שאקבל פגיעה שמעולם לא חשבתי שארגיש ודמעות דמעות דמעות כ"כ הרבה דמעות שמעולם לא חשבתי שאוריד בגללו.... לקח לי המון זמן להבין שמשהו לא בסדר.... לקח לי זמן להודות בזה בעצם לא כלפי אף אחד כלפי עצמי בלבד... כל פעם כזו שקרתה אמנם לא על בסיס יומיומי... פעם בכמה זמן כל כמה חודשים... אבל לצורך העניין זה לא מה שמשנה כי מה שחשוב - זה עצם זה שזה קרה מבחינתי - אפילו פעם אחת פעם אחת יותר מדי..... וזה קרה הרבה יותר מפעם אחת.... כאשר הבנתי עם עצמי שזה לא בסדר ואסור שזה יקרה לעולם! לאף אחד! לאף אחד אין זכות לדבר אליי ככה להתפרץ עליי ככה לצרוח עליי ככה ויותר מכל לאף אחד בעולם אין זכות לגרום לי לפחד ממנו! אלהים - אני נישאתי כדי להיות מאושרת כדי לאהוב כדי להיות שלווה ורגועה להרגיש שלמות ולא כדי לפחד! ולא כדי לבכות! ולא כדי להיפגע! לא ככה..... יש אכזבות אולי יש דמעות אולי יש כאב אולי יש מריבות אולי אצל כל זוג אבל תלוי איך - תלוי עד לאיזה גבול זה מגיע והכי תלוי מתי זה עובר את הגבול- בעצם ואצלי זה עבר!!!!!!! בגלל זה כ"כ קשה לי.... לא מסוגלת להבין לקבל לתפוס איך אדם שכה אוהב אותי דואג לי מפנק אותי אמר שאני חלום חייו מושא אהבתו התגשמות כל הפנטזיות שלו הטעם והעניין בחייו איך הוא יכול לפגוע בי כך?

שלום שוקולד:)) את האמת יש כמה אופציות. או קנאה חזקה מאוד. או פחד לאבד אותך. אבל כמובן שאף אחד מהם לא מוצדק ואף אחד מהם אסור שיקרה. אלימות זה דבר שלא נישלט אלימות אחת גוררת את השניה וכך זה ממשיך. אני כתבתי בפורם תמיכה הדדית שאני רוצה במלחמה נגד הפלשתינים במלחמה תמיד יש רק פצועים והרוגים. וזה משני הצדדים. אני מציין את העובדה כי אני מבדיל בין מלחמת אין ברירה לבין אלימות לשם אלימות. אומנם בשניהם יש הרוגים ופצועים אבל זה לא אותו דבר מבחינת הנקודה הבסיסית. בכל מיקרה אין הצדקה לאלימות. ואם את מחפשת ושואלת למה??? ואיך זה קרה??? אולי היו דברים שבגלל שאהבת אותו לא שמת לב אליהם. אבל אם לא, אין טעם להתחיל לחקור יותר מידי. יש דברים שהם מעבר לבינתנו והבנתנו. תטפלי בעצמך, ותדאגי לעצמך ותמשיכי בחיים שלך. כי כל המחשבות האלו והחקירות האלו יפריעו לך ויעקבו אותך מלחיות חיים טובים. אולי כדאי שתקחי טיפול פסיכולוגי כדי שיעזרו לך להמשיך בחיים שלך. להתקדם. עשית דבר שדורש המון אומץ. לעזוב מישהו שמתנהג אליך איך שהוא התנהג. ואני בטוח שאת תצליחי למצוא מישהו טוב שיתנהג אליך יפה. @------)---- בהצלחה חג שמח איתן

אני חושבת שלא הבנת נכון.. לא עזבתי לגמרי עזבתי באופן זמני האמת - הוא עזב גם לא בדיוק הוא הציע מן לבד כזה כי הוא הבין והרגיש שאני לא מסוגלת להיות איתו ולסבול את נוכחותו לידי לא יכולתי להביט בפניו לשמוע את קולו להריח את ריחו לסבול את מגעו - קירבתו אז הוא הציע למעני - שאהיה קצת לבד - כדי שאוכל קצת לחשוב בשקט עם עצמי בלי תחושת "אתה מפריע לי" או "אתה מעצבן אותי" או "אני לא יכולה לחשוב על כלום כאשר אתה פה".. כל הדברים שהרגשתי - אולם לא אמרתי לו - הוא פשוט הרגיש אז זה לא שעזבתי - אני פשוט כבר כמה שבועות בנפרד ממנו - גרה אצל הוריי... וקשה לי - אני מבולבלת כמו שאני כותבת פה.... אבל עדיין אשמח לשמוע ממך תגובות

בקשר להתפרצויות שלו - אז הן מופנות אליי ועליי וזה שהוא זורק משהו - זה במקום לעשות לי משהו - זה ברור לי למרות שהיו כמה פעמים שהוא הכאיב לי - כאשר תפס אותי ביד חזק - כאשר דחף אותי - כאשר תפס לי את הלחיים והכאיב לי אז כן - סימנים לא נשארו - אבל זה כאב - כאב פיזית - והמון כאב לי נפשית... כמובן שלקח לי זמן לשכנע אותו שזה כאב - כי בהתחלה הוא מאוד שלל את זה ואמר שלא יכול להיות.... כאילו שהוא יודע אם כואב לי או לא... הוא פשוט לא היה מוכן לשמוע שהוא הכאיב לי פיזית כי תמיד יש את הקטע הזה של להכאיב נפשית ואז לעבור את הגבול - כאשר זה פיזי.... לא שנפשי זה בסדר! זה כואב לפעמים הרבה יותר מפיזי... ההשפלה הבושה הפחד האכזבה הם מספיק גרועים בפני עצמם.... בכל אופן - לקח לי המון זמן כמו שאמרתי לגרום לו להבין שאני נפגעת ממנו... ורק בפעם הלפני אחרונה - הצבתי אולטימטום... שאם זה קורה עוד פעם אחת ולא משנה לי אם זה יהיה בעוד חודש יום שנה 4 שנים עוד פעם אחת של קריזה כזו שאני מגדירה אותה כלא נורמלית לא הגיונית - איבוד שליטה ולא מריבה שגרתית של זוג עוד פעם אחת שהוא מתפרץ עליי ואני הולכת ולתמיד!!!!!!! וחשבתי והיה נראה לי כי אחרי האולטימטום הזה הוא הבין אותי והבין כמה אני רצינית לגבי זה.... ולצערי הרב - מה שחשבתי וחששתי קרה הגיעה הפעם הבאה וזה היה אולי במרחק של 3 חודשים.... אז עכשיו - הכל אומר לי ללכת... כי כבר הצבתי לעצמי יעד שמתי לי מטרה - שאם זה קורה - והתפללתי בכל ליבי שלא - אבל אם כן אני הולכת אין עוד צ'אנסים אין עוד תקוות אין עוד סליחות..... והנה זה קרה לפני חודש בערך קצת יותר ואני לא הלכתי רציתי ללכת כמעט כבר הלכתי והוא עצר אותי כי ידע שזה לתמיד.... ועכשיו אני מרגישה חוסר אונים וחוסר ידיעה לגבי מה לעשות... אמרתי משהו ואני לא מקיימת אותו... עם כל הרצון , והאהבה, קשה קשה קשה לי לסלוח קשה לי לקבל את זה קשה לי להאמין שלא תהיה פעם הבאה!!!!!!!!!!

שוקולד יקרה, כל כך הרבה כאב עובר דרך המילים שלך, כל כך הרבה דמעות , כל כך הרבה רגש. וכל כך חבל. חבל על כל מה שאת מאבדת. על כל מה שאת מקריבה בגיל כל כך צעיר. על כל מה שנפצע ויתקשה להתאחות בהמשך. גברים שמגיעים לאלימות בדר"כ אינם יכולים לשלוט בתגובותיהם. זה כמו אלכוהוליזם, להבדיל. כמו מחלה. הוא יכול אולי להבין שהוא מכאיב לך, אבל לא יכול להפסיק את זה. ואחרי שהוא פוגע ופוצע הוא בא לפצות. מפנק ומנשק ומבקש שתשכחי. ואת מנסה לשכוח, עד הפעם הבאה. לא מגיע לך שיתנהגו אליך ככה. לא מגיע לך שיתייחסו אלייך כך. התחתנת כדי לאהוב ולהיות מאושרת, כפי שכתבת, ולא כדי לכאוב ולסבול. את מוכרחה לפנות לגורמים המתאימים, ובהקדם. לפני שיהיה מאוחר. בכל עיר קיים מרכז למניעת אלימות במשפחה, שמסייע הן ל"קרבן" והן ל"מקרבן". תוכלו למצוא שם אוזן קשבת ולקבל כלים שיעזרו להתמודד עם הקשיים. אל תישארי לבד עם הדברים. דברי עם אנשים שמבינים. חברים, אנשי מקצוע. אם תרצי הפנייה ספציפית יותר, שאלי כאן בפורום. שיהיה לך יותר טוב.... שלך ואיתך, כולנו.

למה את לא שולחת אותו לעזאזל?

מפעם אחת אבל אני האדם שחיכה וחיכה כ"כ הרבה שנים - 27 האמת כדי למצוא את האחד ויחיד - שאיתו אגשים את כל חלומות האהבה והאושר שלי... והיה נדמה לי שמצאתי - כמובן שכאשר היכרתי אותו- היתי משוכנעת ביותר מ-100% שמצאתי - וזאת אחרי תקופה לא קלה של מן חשש לא למצוא את החצי השני - אבל באמת את החצי השני - זה שיבין אותי - זה שידבר את השפה שלי -שפת האהבה - ולא רק בט"ו באב - ולא רק ביום האהבה - ולא רק ביום הולדת - אלא בכל יום ויום מ- 365 ימות השנה1 כי זו אני - כל יום עבורי - הוא יום אהבה - ואין יום מיוחד כזה! וכאשר אני מרגישה שהחומה שבניתי סביב יחד איתו - בזכותו - בזכות האושר שהוא הסב לי - מתחילה להישבר לה סביבי - והאושר הבלתי פוסק שחויתי איתו - הופך להיות עצב וכאב - והמון דמעות והמון רגשות שלילים שאני לא בנויה להרגיש אותם.... אז זה כואב וזה לא בדיוק כמו שאמרת - שעוד אחווה אהבות וריגושים כי הנה חשבתי שמצאתי - ואני מבולבלת - זה לא שהוא חבר שלי הוא בעלי כמעט שנתיים.... עוד אין לנו ילדים... למרות שאני מאוד רוצה יותר מכל.... קשה לי.. מאוד קשה לי להיות בסיטואציה כזו - להרגיש דברים לא טובים כלפיו אולי דווקא מתוך העובדה שדווק א הוא מכל העולם לא היה אמור לטעות לא היה אמור לאכזב אותי לא היה אמור לפגוע בי... לא היה אמור להכאיב לי לא היה אמור... היה אמור רק לעשות לי טוב וכמה שיותר רק לחייך.....

שלום שוקולד, קראתי בעיון רב את כל הודעותייך ואני מזדהה עם הכאב העמוק המובע בהן. אם את רוצה רק לשתף אותנו בתחושותייך, נקרא אותן בתשומת-לב ואת תרצי לשאול שאלה ספציפית, אשמח להגיב ולסייע. עצמת הכאב שאת מביעה מחייבת לדעתי פנייה לטיפול, אני מקווה שאת נמצאת בטיפול ואם לא, אני מקווה שתפני בקרוב. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לי לא נראה ש"שוקולד" צריכה ללכת לטיפול... וגם אם כן, כמו בדברייך, במה היא צריכה להתחזק?... מי באמת צריך כאן הטיפול?! היא או אישה?... היא שעוברת כאן טראומה נוראה בחייה. מסתבכת במחשבות היחלצות מהמבוך המסחרר הזה, היא זו שצריכה לקבל טיפול?!

שמחתי לקבל את תגובתך ואני מבינה שפרטים רבים חסרים לך עדיין.. השתדלתי לספר די הרבה בכמה הודעות בפורום שכתבתי לפני מספר ימים... אני קוראת פה הרבה תגובות של : "מה את צריכה אותו? תזרקי אותו? למה את עוד מחכה? לקריזה הבאה שלו? שהוא יכה אותך? תברחי כל עוד את יכולה... מקווים שאין ילדים מעורבים בסיפור, אין עוד צ'אנסים לתת.... ועוד ועוד תגובות ברוח הדברים האלו... אני חייבת לומר שבאיזה מקום אני מאוד מבינה את התגובה הנחרצת הזו כי אני יודעת שאולי גם אני היתי מגיבה כך באם אני היתי שומעת מקרה כמו שלי... אולם פה אני לא שומעת את המקרה אני עוברת אותו אני חווה אותו לצערי על בשרי ובתוך ליבי וזה כואב.... וגם אני ברגע הראשון אמרתי שאני אלך - אעזוב אותו- לא אחכה לפעם הבאה - אחרי שכבר נתתי מספיק ובאמת שנתתי מספיק הזדמנויות לתקן.... אז גם אני נחרצת הייתי באשר לעזוב אותו לפתוח דף חדש לזכות באהבה אחרת שמגיעה לי - שתדע להעריך את האהבה שיש לי לתת שתדע לא לפגוע בי וכן - אני עוד צעירה וכל החיים לפניי- ואין לי ילדים - עוד לא - זו הסיבה דרך אגב שאני לא רוצה ילדים - כי אני מאוד אוהבת ילדים - וכבר נמאס לי לראות אחרות בהיריון- ללכת לבקר אחרות אשר ילדו - הנה רק היום ילדה חברה שלי בבוקר בן - בן שני - ואני מהצד תמיד שומעת על זה אבל זה עוד לא קרה לי ורק בגלל הסיבה הזו שאני רוצה להביא ילד רק מתוך ביטחון ואהבה שלמה... להביא ילד לא על מנת לתקן בעיות או לפתור אותם - כי ילד לא פותר בעיה. ילד זה עולם בפני עצמו והוא יבוא רק מתוך אהבה שלמה - ותחושת ביטחון- מה שכרגע אין לי.... אז אמרתי שמצד אחד גם אני רוצה לקום וללכת אבל משהו עוצר אותי לא יודעת מה אבל משהו עוצר וגורם לי לעמוד במקום והזמן עובר ואני לא יודעת אם מה שעוצר - זה הפחד פחד להיות לבד פחד של מה יחשבו עליי האנשים הקרובים.. אמא - אבא - אחים -חברים כן - אני יודעת שאלו החיים שלי ולא של אף אחד אחר - ואני חיה אותם ולא אף אחד אחר חי אותם עבורי... אבל מה לעשות - תמיד יש בי את הפחד לאכזב בעיקר את ההורים... שדרך אגב מודעים לזה שהמצב בזוגיות שלי לא טוב ואפילו רע... זה לא משהו חדש להם... כולם בעצם מודעים כי המצב באמת נהיה קשה ובלתי נסבל הוריי לא יודעים את הסיבות - לא יודעים שהוא מתפרץ שהוא עצבני שהוא אלים מילולית ואולי אף פיזית - שהוא גורם לי להיות מאוימת ולפחד... אחיי יודעים זאת... אז גם הפחד הזה של לאכזב אותם הפחד של להישאר לבד לא להתקדם עם החיים לא למצוא את אהבת חיי לא להביא ילדים לא להיות מאושרת לא לקבל אהבה הפחד שאולי בכל זאת לעזוב אותו זו טעות - כי אולי הוא כן ישתנה - הוא ילך לטיפול - למרות שאני לא יודעת איזה סוג טיפול הוא זקוק! אז אני מרגישה במילכוד - מצד אחד ללכת - לעזוב - להיות לבד ולא להיפגע ממנו יותר או לפחד להיפגע ממנו עוד ומצד שני - לרצות לחשוב שאולי כן זה ניתן לטיפול... שאולי מישהו יכול לעזור לו - שאולי מישהו יכול לשחרר אותו מכל מה שיש לו - לתת לו את העזרה והצ'אנס להם הוא דרוש... הרי לכל אחד מגיע... לא? ואני לא יודעת אם אני אוהבת אותו עדיין? זה נשמע הגיוני? זה מפחיד אותי אפילו לומר את זה... שאני לא יודעת מה אני מרגישה אליו.... שום משיכה - שום אינטימיות אנחנו לא שוכבים מאז הפעם האחרונה שהוא התפרץ - זה היה לפני בערך חודש וקצת אנילא מסוגלת להתקרב אליו... בהתחלה שנאתי - מרוב כעס ופגיעה ואכזבה ממנו.... אני לא יודעת מה אני מרגישה אני לא יודעת מה להרגיש אני לא יודעת מה אני רוצה... אתה יכול לייעץ לי? תודה!

שלום, בטעות נשלח דף ריק. להלן התוכן: איך אפשר לצאת מתוך מעגל של פגיעות חוזרות ומתישות מ"חברות", אני מתכוונת לחברות בין נשים. (לא למערכת יחסים בין נשים!). עד היום לא מצאתי חברת אמת. אחת דו-פרצופית ומעידה על עצמה כאדם ישר.. האחרת שאיתה לי הכרות שטחית כנראה שמאוד לא אוהבת אותי. אני לא יודעת למה. רק טענות יש לה כלפי... (מגיעות אלי דרך החבר שלי). כיום החברות שהיו לי הן שלה... הבעייה היא אני מאד רגישה, מחפשת יושר ואמינות בקשר ומנתחת כל דבר ניתוחים מתישים, מכל זווית אפשרית. ותמיד יוצאת מאוכזבת מחברות. אולי אני חיה לי באוטופיה מפני שעד היום ראיתי רק שחברות נבנת על אינטרסנטיות. כשאת היושר האכפתיות, טוב הלב והרגישות נתפסים כחולשה! ואנשים לא אוהבים אנשים חלשים.. איך יוצאים מתוך המעגל הזה? חברי לחיים הוא החבר הכי טוב שיש לי. והוא טוען שאני צריכה לשנות את הגישה שלי לחיים, להיות גם צבועה.. אני לא מסוגלת זה לא באופי שלי.. הוא טוען שרק כך אוכל לשרוד, מפני שהוא רואה כיצד אני נפגעת ולוקחת הכל ללב... ואולי יש לי נטייה לבחור את הנשים הלא נכונות? עם גברים אני מסתדרת, אבל קשה לי להסתדר דווקא עם המין הנשי. אף פעם לא הייתי טובה בזה וכנראה שלא אהיה.. תודה,

שלום, יש לנו בחיים סוגים שונים של חברויות. אני מאמינה בחברות טובה ואמיתית בין נשים. צריך רק לפתח את היכולת לקבל את השני כפי שהוא, עם מעלותיו ומגרעותיו ולא לנסות לנתח ולתת משמעות ענקית לכל מילה או משפט. הניתוחים כמו שכתבת אכן מתישים ולא מובילים אותך למקום של קבלת האחר כמות שהוא. יש להבדיל בין רגישות לפגיעות. רגישות גבוהה מתיחסת לצרכי הזולת ופגיעות הינה רגישות האדם לצרכיו בלבד. צביעות היא תכונה שאינה נדרשת ביחסים בין חברות אמיתיות. מה דעתך על לימודי פסיכודרמה? מענין, מהנה ומפתח את היכולת ליצירת קשרים.

שלום m, את מעלה שאלה מאוד חשובה, שאני נתקל בה הרבה. למען האמת, בכל שלב בחיי המקצועיים יש לי מספר מסוים של מטופלים שמתאר בדיוק את מה שאת מתארת וכל כוונתם בטיפול אינה להשתנות, לעבוד על עצמם וכו', אלא שאשמש להם רק "אוזן קשבת", מעין "חבר בתשלום", משום שהם תופסים את העולם כאינטרסנטי, מנוכר וחסר אותנטיות. נדמה לי שאחת הבעיות היא שיש ביחסים בין-אנשים סתירה בסיסית בין אותנטיות וקומוניקציה. לא תמיד אנשים רוצים לשמוע את ה"אמת", לא את מה שאת חושבת עליהם "באמת" ולא להשמיע את מה שהם חושבים עלייך "באמת". לאנשים שהאמת המוחלטת מאוד חשובה להם אכן מאוד קשה עם זה. אנשים מציגים צדדים שונים של עצמים בסוגים שונים של יחסים. השאלה היא אם את מוצאת בחברותייך צדדים חיוביים כלשהם. אם כן, כדאי אולי להתמקד בהם ו"לעשות להן הנחות" על היתר. אם לא, אין טעם לדעתי להמשיך בחברויות אלה. שאלה נוספת היא הרגישות, הוא ליתר דיוק, ההיפגעות. כאן את נותנת משקל כבד מאוד למה שאנשים חושבים עלייך ולאיך שאת נראית בעיניהם והשאלה היא מאיזה מקום זה בא. מדוע כל כך חשובים לך מה חושבים עואומרים עלייך? ייתכן שקיים מקום לפנות לייעוץ אצל איש מקצוע כדי לברר נקודה זו ואולי גם לפתח בך איזה חוסן נפשי ויכולת לסמוך על דעותייך שלך על עצמך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

הייתי מעורבת בקשר של שנתיים עם בחור מקסים. אהבת חיי ממש. הקשר בינינו כשל, לא המשיך מבחינת נישואין (שעלו על הפרק בינינו), ההורים שלי התנגדו בחריפות לקשר הזה. אני רואה אותו כאהבת חיי כאמור, אנחנו עדיין בקשר ובקשר טוב כמו אחים ממש. קשר שבנוי בתקופה הארוכה האחרונה כקשר מלב אל לב. הוא מתחתן בקרוב!!!!! אני מבולבלת מאוד. מנסה לעשות לי קצת סדר בראש, וכל דבר שרק עולה לי בראש, מבלבל אותי עוד יותר. לא מוכנה לאבד אותו בשום הון שבעולם. מה שמטריף אותי עוד יותר זהשהילדים שיהיו לו לא יהיו שלנו. רוצה להתנתק ממנו ולא מסוגלת. פוחדת לעשות את הצעד הזה ולא יודעת אם זה מה שיועיל. רגש נשאר.. גם אם נוסעים למקום רחוק. אנא...

שלום sha, הרגשת ההחמצה בהחלט מובנת. נראה לי שמה שאת יכולה להפיק מהמקרה הזה הוא שהניסיון לרצות את הזולת - במקרה זה הורייך - אינו פועל לטובתך, ובאופן כללי, הוא מקור לצרות מבחינה פסיכולוגית. השאלה אם יש בך די חוסן נפשי לזהות את רצונותייך שלך ולפעול על פיהם, או שאת עסוקה יתר על המידה במה שאחרים חושבים עלייך. ברור שמה שהורינו חושבים הוא בעל משמעות עמוקה, אך ראי למה זה גרם לך. אם אינך מרגישה חזקה מספיק לעמוד מול רצונותיהם של אחרים, כאשר הם נוגדים את רצונותייך, נראה לי שקיים מקום לשקול פנייה לייעוץ מקצועי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

מכל פעם, בכל מקום למדים מטעויות, מתבגרים ומבינים דברים אחרת... הפעם למדתי את הלקח שלי לא רק על בשרי אלא על נשמתי שרק עכשיו החלה לחיות את החיים האמיתיים, כמו ילד תמים שיצא אל שדה הטרף כדי לשרוד.... אני יותר מחושלת היום, אני בטוחה! אני חווה כל יום דברים, ולמדה מהם את הלקח.. אני מאוד מקווה שאדע לעמוד על שלי בפעם הבאה ולא אפספס את הדבר הבא שיהיה לי בידיים.. כל העניין הוא איך מתמודדים עם אהבה עצומה שלא מרפה ממני לאורך ארבע שנים לפחות...

תודה על תגובתך, חשבתי עליה והייתי מעוניינת להתמקד יותר בעמידה שלי מול רצונותי ומול רצונות אנשים אחרים - לא רק הוריי... (אסרטיביות?)..

למה אתה מתכוון? למה זה משנה?

בלי כוונה התאהבתי במישהו אפילו שאני נשואה ומעריצה גם את בעלי הוא (הבחור)ממש לא יודע וגם אם כן לא ממש יקרה משהו כי נשוי וכו הרגשה מוזרה לא צפויה ומחורבנת ומפחידה כי ממש לא האמנתי שלי זה יקרה אחרי כל כך הרבה שנים עם איש אחד ויחידי מה עושים??

היי היות ואת הבעלים הבלעדיים של הסוד , והבחור איננו שותף לו, השאירי זאת כך, ונסי לנטרל את "הרוח".... נראה לי שאת מפחדת מהעוצמה ומהאפשרות שלך זה בכלל "העז לקרות".... זה רק מראה ומוכיח שכולנו בשר ודם, גם אלה מאיתנו המחוברים חזק לאותו בן-זוג, אינני מכירה אותך, ואינני יודעת אם את אשה חזקה. אני חושבת שכדאי שתשתדלי שלא יתפתח כלום, העזרי באיש מקצוע, ואני בטוחה שתתגברי. אני חושבת שזה היה הרבה יותר בעייתי ומסובך אם שניכם הייתם מתאהבים אחד בשני... בהצלחה, שמרי על בעלך, וחג שמח ש נ ה ב

שלום רום, את שואלת "מה עושים?" ואני שואל את עצמי אם את רוצה לעשות משהו ואם כן, מה את רוצה לעשות? מה היית רוצה לעשות? הייתי מציע שתדמייני מה היית רוצה לעשות, תשאירי את זה במסגרת הדימיון ותעשי את המאזן בין היתרונות והחסרונות של כל אופציה. יש דברים שמתקלקלים כשהם יוצאים ממסגרת הדימיון.את כותבת שאת מעריצה את בעלך. אולי אל הבחור שהתאהבת בו את מרגישה רגש אחר, יותר שוויוני. הערצה היא ביטוי שמשתמש בו אדם שמסתכל מלמטה למעלה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני בעצמי לא יודעת ומבולבלת מה רוצה היות ושוב לא חלמתי על סיטואציה כזאתי בחיי ראיתי מקרים כאלו וצחקתי שלי זה לא יקרה אבל.... אם היינו נופלים לאי בודד רק שנינו הייתי רוצה שיקרה משהו!!! אבל היות ולשנינו יש משפחות וכו אני חושבת שהתוצאה הרסנית ולכן כרגע הכל על חוט דק של מרחוק חלומות בלבד וכנראה שרק הזמן יעשה את שלו לא? חוץ מזה שזה לא רק תלוי בי אלה גם בו. ואולי הוא בעצם רק חלום ולהיות איתו המציאות הייתה שונה (לא ממש נהדר כמו בשעות ספורות)

בתי ובני נולדו בחודש השישי להריוני. כל הבדיקות שערכתי {סקירות וכו' } יצאו תקינות, אולם הסיבה להריון המוקדם אינה ברורה אולי בשל העובדה שהם תאומים. כעת גילם הוא שנה בני מתפתח באופן סביר ומתקשר עם הסביבה אולם בתי אינה מתקשרת ומתפתחת לאט מאוד היא שקועה בעצמה ובצעצועים שלה כשאני אוחזת אותה בזרועותי היא בוכה ומעדיפה להיות לבד עם צעצועיה הרופאים טוענים שבשל העובדה שהיא פגית היא יותר איטית אולם אני חושדת שמדובר באוטיזם מינורי שאין לי מושג כיצד ניתן לאבחנו. מה הם תסמיני האוטיזם? אשמח לקבל מכם תשובה

ענת שלום. אם את מתגוררת באיזור ירושלים (והאמת גם אם לא..), אני ממליצה לך ללכת לרופא ילדים המתמחה בהתפתחות הילד בשם ד"ר טננבאום. הוא המנהל של המרכז להתפתחות הילד בירושלים של משרד הבריאות. הוא רופא מעולה ואדם נחמד. אני מטפלת בילדים מיוחדים עם אוטיזם ולדעתי כדאי לך לערוך הערכה ואבחון. ככל שמקדימים בעזרה ובטיפול, אם יש צורך בהם, כך ייטב. בברכת חג שמח, ציף

אני זקוקה לסיוע דחוף של יועץ נישואים כנסיון אחרון להחזיר את המערכת הזוגית שלי למסלולה. האם מישהו יכול להמליץ לי על איש מקצוע באזור ראשון לציון (אני קצת מוגבלת מבחינת נסיעות מחוץ לעיר). תודה!

שלום לילי, האגודה הישראלית לטיפול משפחתי היא הגוף שברשותו רשימת המטפלים המשפחתיים והזוגיים המוסמכים - טל' 036480833 - אני מקווה שהם יוכלו להפנות אותך אל מטפל זוגי באזור מגורייך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה על הסיוע המיידי! חג שמח!