יום הזכרון
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
היי אודי, עוד יום זכרון וקשה לי להפריד בין העיסוק במוות שלה שגוזל כל כך הרבה משאבים לשגרת יום הזכרון בה אני מבקר חברים בחלקות צבאיות ומשפחות שכולות של חיילים שלי. לא חושב שאוכל לעשות את זה השנה. משהו בי אפילו מתבייש בהתאבדות שלה מול הגבורה והשכול. אולי זה אכזרי להגיד את זה כי היא באמת סבלה. אבל קשה לי גם לספר לעצמי סיפורים על הגבורה שלה. תכלס היא הפכה אותנו למשפחה שכולה שמתמודדת כל יום כל שעה עם המוות שלה. היא בגדה בי בהוריה בילדים שלה. לפעמים.היא באה איתי לסיבוב יום הזכרון. תמיד אמרה שהגרוע ביותר להורה הוא לאבד ילד. והיא איבדה את עצמה. הימים עוברים ובמקום שעוצמת הכעס תרגע היא רק מתלבה עוד ועוד. אורי
הי אורי יקר, זה בסדר לכעוס, ומאוד מובן. התאבדות יש בה משהו אלים ואגואיסטי, נוטש, מפקיר ופוגע ומאוד לא נלחם. יחד עם זאת - יש היבטים אחרים (אמפתיה לסבל ולכאב, הכרה במאבק שכן היה וכו'). גם התור שלהם יגיע. זה ממש בסדר לכעוס עכשיו. אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
