בעקבות משפטו של בני שמואלי

הי אודי, מצאתי משהו שכתבה עמליה בעקבות המשפט. חשבתי שעשוי לעניין כאן. "בתוך הסערה עם הרשעתו של בני שמואלי, הבחורה שהתאבדה בספרד חשיפות ממושכות ולא במעבדה של עדנה פואה, בעולם הממשי, פתאום ההפרעה הפוסט טראומטית והדיסוציאטיבית אינה פרטית היא כתובה על גבי העיתונים מדוברת בתקשורת בפניהם חמורות הסבר של חוקרים כאלה ואחרים שנוגעים לנו בסודות ומתלחשים בקול רם על התופעות וכאילו המוני אצבעות מופנות "את כזאת". הקולות השקטים שלנו נחבטו עם הגלים אל החוף חוקרים בכפפות מפשפשים בגופות חיות ורושמים אבחנות. המעשים ההירואים של המתלוננות הנלחמות מול הקולות השקטים שחיים בצל ועם. עדין לא נכתב המאמר על השפעת הסופה על הקולות השקטים. לאן לוקחים הדיונים את הקולות השקטים? כיצד עומדת ההתנגדות לשקט והלחימה לעשיית צדק מול הפאסיביות, האינטימיות וההחרשה? היכן מכה בקולות השקטים כל דיון ציבורי שכזה? האם הקולות מצטרפים ללוחמה בצדק, בדרכם הפאסיבית, או ממשיכים לעמוד מנגד ולהפנים? כיצד משפיע גילוי הדעת של המומחים על השאלה "היה או לא היה"? האם הקול השקט בוחר בדרכו הדיסוציאטיבית להשתיק גם את הסערות הציבוריות המאיימות על שגרתו? עד איזה גבול יכולים הקולות השקטים לספוג את הדיונים התקשורתיים ומהו השלב בו עדיפה התנתקות על פני החרשה או התמודדות. נראה שעל אלה לא נתן איש את הדעת. הדעת הופנתה לעבר הנושאים שיש בהם רייטינג, כמו צדק פומבי, עוולה ציבורית, אגו מקצועי ופולמוס מתמשך בין אלה השייכים לאסכולה אחת ואלה השייכים לאסכולה אחרת. אלה יוצאים בגנות ואלה יוצאים למען, כל אחד מתוך המקום עליו הוא רוצה להגן. אין כאן הגנה על מקרה ספציפי, יש הגנה על הגדרות, מחקר ואגו מקצועי. אחרי כל אלה יש את "המקרה", הקול שקם ואמר נזכרתי או חלמתי או ברצוני להביא למשפט או לתודעה. לקולות השקטים אין רייטינג, מן הסתם כי שקטים הם. הקולות השקטים אף אינם חפצים ברייטינג, אלא בתקווה, שמה שהחרישו והביאו עמם לחדר הטיפולים ישאר נחלתם שלהם ושל מי שבחרו שילווה אותם, יפתר. שהקונפליקט בין היה או לא היה יקבל תשובה חד משמעית וסיפורם יקבל תוקף."

שלום אורי, רצתי להגיד שהקולות האלו צריכים להישמע כמה שיותר, אם כי זה קצת גם סותר את הדברים . אבל בכל זאת, שישמעו בדרכם...הקולות האלו שנשמעים בדרך אחרת ובמקומות אחרים, בשקט, בלחישה, בחדרי טיפול, ביחסים. עמליה מאד השמיעה כאן את הקול השקט שרק רוצה תקווה... כואב מאד. גילת