אני רואה שדבריי עוררו קצת סערה..

גם הדברים שלי, וגם המקום שנמצאת בו עם המטפל שלי... תודה לכולן על התגובות, גם אם הן שונות כל כך.. התגובות שונות כל כך כי כל אחת חווה וחוותה טיפול באופן אחר, כי כל אחת מפרשת ורואה את הדברים שלי אחרת... אביב, אני נלחמתי. לא יודעת אם מספיק. אבל נלחמתי. המון. הגעתי לפגישות שבוע אחרי שבוע כשאני עם חרדה מטורפת לראות אותו, מזה שהוא רואה אותי ואת כל מה שעברתי בחיים שלי. הראשון והיחיד שראה. שיודע. היה לי תמיד קשה להגיע, והייתי כותבת שמפחדת להגיע, ומשנה את הדעות שלי, אבל תמיד הייתי מגיעה בסוף. הייתי יושבת עם הגב אליו במשך שנה שלמה כי לא הייתי מסוגלת שיראה אותי. והתחלתי להיות מולו בחצי שנה האחרונה, לראות את המבט המכיל לפעמים וגם הריק לפעמים... והייתי מפרגנת לו, כותבת ואומרת לו גם בפגישות כמה הוא מדהים, כמה אוהבת ומעריכה, כמה טוב לי שאיתו, בייחוד אחרי פגישות משמעותיות, ובייחוד אחרי שהייתי משגעת קצת...כמה שמחה שהוא איתי. אבל כנראה שזה לא נראה בתוך הסערות שליוו את הטיפול את הטיפול.. ומצד שני, כן, שירה ומימה..אני מרגישה שיש פה בעיה. בעיה גדולה. וגם זה שמכירה כמה אנשים שאצלו בטיפול, ויודעת איך הוא ספציפית מתנהג מולם וכן מאפשר דברים שלא מאפשר לי - וזה כואב... זה לא סתם עוד מטפל של נטע פה... וזה לא רק לאפשר עוד פגישה או עוד טלפון - זאת תחושה קשה, שהוא לא מבין, לא רגיש אליי ולא מכיל את מה שאני עוברת!! ואם אני משתיקה את כל הקולות סביבי, כמו שהילה הציעה, הקול הפנימי אומר לעזוב. כי קשר עם גברים תמיד היה מפחיד עבורי, וזה כבר חלק שלי בלבד, אבל גם ובייחוד עם התנאים ועם ההתנהלות שלו מולי. אין שם רגש אליי, אהבה, הערכה, התייחסות למילים שלי, למה עובר עליי, ניסיון למצוא משהו אחר שיכול להחזיק אותי אם הוא לא מוכן להיפגש איתי פעמיים בשבוע או שנדבר בטלפון בנוסף לפגישה אחת...אמרתי לו "בוא נדבר, נמצא פתרון לשנינו, מתוך הסתכלות על שנינו, לא רק על צד אחד", והוא בתגובה ענה שלא. ונקבע פגישת סיום, שגם אותה הוא דחה וכבר שבועיים לא נפגשנו, עד שכתבתי לו ששבר אותי. שיקבע לנו זמן לפגישה אחרונה. מישהי, מטפלת מדהימה ומיוחדת שמכירה אמרה לי שבוע שעבר: "בבקשה, אל תרגישי אשמה על הטיפול הזה, על זה שהיית נזקקת מידיי, שהיית מבולבלת והתקרבת והתרחקת, שהיית חסרת אמון - בדיוק בגלל זה באת אליו לטיפול.." ואני רוצה להרגיש את זה..קצת. אני לא יודעת מה יהיה בפגישה הזאת האחרונה או שלא אחרונה... אבל אני רוצה ללכת. אני מפחדת. פחד מוות. מהפגישה הזאת. אבל הולכת. יכולה להתחיל לבכות כל רגע ובכל זמן נתון שחושבת על זה, מפחדת ממה יהיה, מה יגיד, מה ארגיש, פגישה קודמת ברחתי באמצע הפגישה בוכה.. מפחדת להיות בחוויה הזאת שהוא התייאש ממני, שהוא לא יכול עם זה שמתקשה לתת אמון, שהוא עומד מולי ואומר לי "אני עוזב, אנחנו עוזבים". אני פשוט מפחדת. תודה לכולן, אין לי מושג איך הייתי עוברת את זה בלעדיכן, מעריכה המון, רחל.

רחל היקרה, המטפלת שלי אמרה לי פעם שאמפתיה היא היכולת להבין את האחר, ללא מחויבות להיענות רצונותיו. פסיכולוג מחויב לאמפתיה אך לא לסיפוק צרכים ואני כותבת לך זאת בכאב, כי לי המטפלת אמרה ובאלו המילים: "את בטח מתארת לעצמך. שיש לי עוד עיסוקים ועבודה וחיים פרטיים פרט ללענות לך למייל" והרגשתי ממש דחוייה. כך שאני מבינה אותך!! רחל, אני עדיין מאמינה שיש לך מטפל מעולה! שחושב קודם כל עלייך!!! תחזרי אליו לטיפול...

רחל הי, אודי הציע, שייתכן והנפש שלך מבקשת וזקוקה למשהו נוסף.. משהו שהמטפל שלך לא יכול/מסוגל להיענות לו, וממקום של נטילת אחריות הציע לך סיום ופרידה מהטיפול המוגבל הזה,בכדי שתאפשרי לנפש שלך את מה שהיא זקוקה לו.. משהו שבפסיכואנליזה שמתרחשת 3-5 פעמים בשבוע, מתאפשר... רוצה לשתף אותך, אני הגעתי לאמא צביה במסגרת טיפול רגיל של פעם בשבוע. אמא צביה זיהתה את הצרכים שהנפש שלי זקוקה להם, עברנו לפעמיים , שלוש ,ארבע, ומאוקטובר 2011 אנחנו נפגשות 5 פעמים בשבוע.. אני קוראת את הודעותייך הכואבות... רואה בדמיוני ילדה קטנה שנצמדת לאבא ומבקשת יד.. ומבקשת מאבא :"אבא, תהיה איתי קצת יותר" ואבא , מסיבותיו הוא, איננו מסוגל/יכול.. ואומר זאת באופן הכי גלוי ואמיתי.. אומר.. ילדתי..אני מוגבל, הבקשה שלך לגיטימית לחלוטין. אני ! לא יכול להיענות לכך מפאת מוגבלותי... וואאוו..באמת קשה... את יודעת מה רחל ? אולי תמחקי את כל מה שאמרתי עד עכשיו, ורק אשב לידך.. איתך-במבי.

התגובה שכתבתי לך טרם הועלתה אך נראה לי שהתבלבלתי קצת שכתבתי אותה התכוונתי שאמפתיה היא היכולת להבין את רצונות האחר בלי חובה להיענות להם אם הסברת למטפל והוא עדיין מתעקש שלא לאפשר קשר תנסי להבין מולו מדוע הוא סבור כך בכנות, אני מתרשמת שיש לך מטפל טוב שרואה את טובתך כ-נגד עיניו. ולדעתי טוב שלא יוצרים קשר, זה מחזק את יכולת ההתמודדות שלנו ולא יוצר תלות מזיקה אבל אז מקשה קצת על אודי :-) והרי כתבת שיש לך קושי שלא תמיד הוא עונה או עונה ממש בקצרה ואז לא ברורה כוונתו. לא חבל על האנרגיה שמבזבזים על כך? זה יכול לתסכל.

אישית לא הייתי הולכת למטפל גבר (סליחה אודי ) אין לך מה להתנצל ולא להרגיש אשמה . כשאמרתי לך להלחם זה בדיוק מה שהתכוונתי . מכוון ולא מכירה אותך או את הטיפול אמרתי תילחמי . את היית כותבת שלא ניפגשתם ולא הלכת אז לא הבנתי .יקרה זה בסדר חמש שנים שתקתי ברחתי עדין עושה את זה . נו באמת זה מפליא אותך אחרי מה שעברנו . אם את מרגישה שנכון לך לעבור למישהו אחר תעשי את זה כשזה במודע זה לא בריחה זה גבורה סגרי את הטיפול ותמשיכי אלהה. כן כשמכירים אחרים שאצלו זה בעייה כי לכל אחד הוא היתנהג אחרת בגלל אופי המטופל וסוג הטיפול . תיפגשו ותיראי בלי כעס בלי אשמה אם לא מתאים כשסוגרים יפה ניתן לחזור אם יהיה נכון לך .אני איתך

מה נכון, מה טוב, מה אני רוצה... להילחם, להמשיך הלאה... לא יודעת... ימים יגידו.. רחל.

אני אחרי יום ארוך, מאוחר ואין לי הרבה מילים, וקצת הסתבכתי בניסיון להחליט איפה ואיך לכתוב לך, אבל אחרי כל הסייגים האלו אכתוב: רציתי לומר לך שאני לא יודעת כאן, מהצד, מה בדיוק קורה לך ולכם בטיפול. רק לומר שאני רואה את התנועה והשינוי שלך והם מרגשים אותי. והם כוח שנשאר איתך לא משנה לאן המציאות החיצונית להם ממשיכה, כי הניסיונות האמיצים האלה הם משהו שהשגת ונשאר איתך. רואה אותך ומעריכה מכל הלב. נעמה.