סוף שבוע רגוע

אוף, אודי, כל כך הרבה חרטה ובושה וכאב. איך קרה שפיספסתי אותך? ודווקא בדקתי לפני השליחה שאתה עוד לא עונה, כי ידעתי שלא אוכל להשאיר את ההודעה הזו להתבשל כל כך הרבה זמן. ואחרי השליחה ראיתי אותך מתחיל לעלות במעלה ההודעות, הגעת לכאן איתי, ומוסיף את ההודעות החדשות ועונה עליהן, וחיכיתי למענה שיהיה אות ארגעה לבטן החשופה או בתסריטי החרדה דווקא דקירה. ויצא שבדיוק הגיעה המכה האולטימטיבית לבטן החשופה. נעלמתי. איך הצלחתי לעשות את זה אינטרנטית? אני מניחה ששמת איזה קו רנדומלי, ממנו ואילך ליום ראשון. ואם הייתי מחכה עם הבדיקה עוד דקה, הייתי יודעת שמוטב לגנוז את ההודעה. וסתם, ביש מזל. אבל ביש מזל מהסוג המכאיב. להעלים את עצמי ולהיעלם זה בסדר, להראות את עצמי ולהיעלם זה כואב מדי. (לרגע קיוויתי שאלי האינטרנט העלימו אותי, אבל ראיתי את ההודעה שלי רצה שם בחלון הקטן) לא יודעת מה אני אומרת. כועסת על עצמי שלא נזהרתי מספיק, צוחקת על עצמי על השיחזוריות הזו, בוכה על האישוש לחרדות. ונדמה לי גם שמעוררת אנטגוניזם עם האכזבה הזו, ומתאכזבת מעצמי עוד קצת. השכל הישר אומר שכדאי שלא לשלוח את ההודעה הזו, לשתוק וזהו. לבפנים כואב מדי והוא פטפטן היום. (ואולי עוד תחזור היום וההודעה הזו סתם תהיה דבילית ומביכה?) נעמה.

אני כותבת עייפה נורא, אז תסלחי לי אם ההודעה תצא קצת עקומה, אבל היה לי חשוב לכתוב, גם - באסה, שיצא פספוס פעמיים, ושוב ההודעה נותרה ללא מענה (של אודי לפחות), ואיך זה לא פשוט, ככה לשלוח את עצמך על פני המים, ואיך יש כאלו ציפיות, וכזו בהלה מהתעוזה של עצמנו פתאום להצטרך, להביע,שאנחנו מיד דואגים להפוך אותן לאשמה, או מוטב - לא לנסות בכלל, שלא ניפול מהכובד שלהן, או ללעוג לעצמנו , כי לא יתכן שאנחנו באמת פשוט זקוקים למשהו ממישהו אחר, ויותר מכך, לא יתכן שנפתח ידיים ובפשטות נקבל את מה שרצינו. בואי אם בא לך, נעשה תרגיל שחרור כזה, כמו שיוצאים לגשם ולא מתכווצים אלא להפך, פורשים ידיים, מרימים ראש, פותחים פה, מתמסרים... גילת