מילים

הי... מאז מותה של עמליה ... למחרת סיפרתי למטפלת שלי שאני כותבת פה. תמיד תהיתי האם ואיך זה יקרה.. ופתאום זה ככה, החליק לו החוצה. כאילו מה שקרה בנה איזה גשר בין פה לבין המציאות. חזרתי אולי כדי לחבר את הצד השני של הגשר. אני אף פעם לא יודעת אם אני רוצה/נכון לי להיות פה... אבל נדמה לי שאפשר גם בלי להחליט.. להיות לרגע.. כאן, אני מרגישה מאז את מה שקורה באופן הרבה יותר אמתי. ומרגישה כמו מין קורים עדינים כאלו שנוגעים אחד בשני, נרקמים לאט לאט. המון דברים שנכתבו נגעו בי... הרגשתי אותם.. /אתכם... וראיתי את מה שכתבת, אודי, לרוני, שכתבה שלפעמים להוציא מילים זה כמו למות. הזדהיתי איתה, ומה שכתבת התאים לי כל כך, והרגיע. להוציא מילים זה יכול להיות כמו למות. לפעמים זה כל מה שאתה מסוגל לראות. את הדרך לשם. אבל זה גם יכול להיות לחיות. לא יודעת, קראתי אתכן, ואיכשהו אני מרגישה שאני רוצה "לבקש", בפשטות, להיות כאן. שתקבלו אותי, להיות אתכן... לא יודעת להסביר. כל כך הרבה ביקורת עצמית, הרס... אבל גם ציפיות... רצון להיראות... וכמה קשה לתפוס מקום , גם כי הוא גדול מדי, אבל גם כי הוא קטן מדי, חלקי, מוגבל, מגביל. לא שאתן חייבות להגיב.. אני אומרת את זה הרבה לעצמי.. לכתוב בלי לשכתב זה גם בסדר. לשלוח. ראיתי גם את העץ השמח, שלא נשבר עת צמרתו הרכין עד עשב. חיבוק לכולכן. גילת

גילת רואה אותך ושומעת האמת שחשבתי עלייך הבוקר ושמחה שבאת וכתבת כל העיניין הזה של לקחת מקום איך כמה והעיקר הלמה והרצון והצורך ההזדקקות הזו ...אוףףף מבינה אבל זה חשוב ומלמד ומרפא אז במינון שנכון לך אני כאן וגם אחרות ואודי :)

את כבר כאן.. איתנו. וטוב שאת איתנו. ואני רואה אותך, ואשמח לראות עוד ממך.. ולא, לא חייב להחליט היום או מחר אם זה נכון לך להישאר פה.. פשוט, תישארי. איתנו. ותרגישי... את המקום, אותך, את כולן פה... ואז תדעי מה נכון ומה לא נכון לך. רחל.

תודה שהגבתן בפשטות ופתחתן ידיים, גילת

גילת יקירתי, את כותבת כל-כך יפה ורגיש. נהנית ממך שאת כאן. ורואים. פתחתי עץ שפונה לנעמה, אבל בעצם הוא פונה גם לכל מי שרוצה להראות, מי שאולי מרגיש שנעלם בהמון, מי שמבקש ורוצה להזדקק, ופוחד. שלך, סוריקטה

שגם לי היה את אותו צורך בדיוק.... לספר לה על המקום הזה שמזמן בכלל לא עלה בטיפול...שנים אולי.. לצערי נראה שלא הבינה ועדיין לא מבינה, מקווה שנפגש אוכל להסביר טוב יותר.

הי, סוריקטה, כתבתי לך גם למעלה, ובכל זאת- תודה לך על ההיות המדויק, על ההבנה, הנה אני כבר שוב גולשת להרגשת ההיעלמות, הרצון והפחד להיזדקק, וללעג על עצמי. אבל יודעת שגם את זה מבינים, מכירים, שזה חלק מהענין אם לא עיקרו. ומיכל, אני חושבת שזה פתאום נורא חיבר את מה שקורה כאן למציאות, ואולי כמו שכאן קשה להכיר פתאום בעד כמה יש מציאות ממשית ואנשים מאחורי המסך, גם שם במציאות קשה בחזרה להכיר במה שיש פה... מעניין החיבור ומעניין גם ההפרדה... והבחירה לספר/לא לספר על הכתיבה.