העץ השמח...

העץ הטוב נמלא צער כה רב. הוא בכה בכי מר של אובדן וצער, שורשיו רועדים, צמרתו מיטלטלת, הציפורים שעליו פוצחות בקינה. דמעותיו זלגו וזלגו והפכו לטל בוקר טרי, שירווה כפות רגליים כואבות. מותה של עמליה זעזע אותי עמוק, פרץ איזה סכר עצב. בכיתי על מותה, על העובדה שזכתה רק לשלב המייאש והנוראי, בלי ההחלמה והטוב שהופכים אותו לשווה את זה. בכיתי על חוסר האונים, על אוזלת היד, על כמות הסבל בעולם, על זה שאי אפשר להתחיל ולגעת אפילו בקצה הקרחון של היגון. כאב לי סבלה של עמליה, ופתאום אורי קרם אותיות ומילים ונחתה עלי ההכרה שסבלה היה הקצה של רשת של כאב. וחשבתי, בהמשך למחשבותיה על הקולות השותקים הסובלים האחרים, כמה עצב יש בעולם. ומה בכלל אפשר לעשות אל מולו, אל מול כל הכאב הלא הוגן הזה? חשבתי עליך אודי (אתה קורא?), שמסלולי החיים שלך ניסו במובן מסויים לענות על השאלה הזו. כחובש בשדה הקרב, כפסיכולוג בשדה הקרב הפנימי. ושוב מילא אותי התסכול - הרי גם אתה רק השהית את ניפוץ הפנטזיה הזו של היכולת להתמודד עם קרחון הסבל, הניפוץ הגיע ודאי במהרה, אולי אפילו חזק יותר מקודם. חשבתי על חובש בשדה הקרב, שניגש לפצועים, שחובש, שעוצר דימומים, שלוחץ על עורק פתוח בתקווה להציל. ועל זה שלפעמים זה עוזר ולפעמים חסר כל סיכוי. ודמיינתי את הרגעים האלה, שאין שום דבר לעשות, שהחובש יושב ליד הפצוע, שניהם יודעים שאין סיכוי, ובכל זאת הוא לוחץ על הפצע, מחזיק לפצוע את היד. וזו הנחמה שיש לו להציע לשניהם, לשבת לצידו ולהיות איתו ברגעיו האחרונים, שירגיש יחד, אהוב, שמנסים להציל אותו. ואז, תסלחו לי, הרגשתי איזה זעם בפנים - איזו נחמה מחורבנת! זה מה שאפשר לתת כשאין סיכוי? יחד? אהבה? נשארתי עם הזעם הזה, עם חוסר האונים המשתק, ולאט-לאט לאור התהיות על משמעות, על סוף, הוא התחיל להפשיר. מחשבות על משמעותה של אהבה מילאו אותי, בלי שכבת הקיטשיות, עם האותנטיות שמתחתיה. הרי אם אני מעניקה את המשמעות לחיי, למה שהאהבה לא תהיה הנחמה המשמעותית ביותר שיש? למה שהיא לא תהיה עיקר הסיפור, ולא רק קישוט שמכסה את הטינופת? אז את העץ השמח-עצוב הזה אני רוצה למלא באהבה. אני עוצמת את העיניים הדומעות וחושבת חזק על אנשים (וחתולה) שאני אוהבת. אני מדמיינת בכל הכוח את התלתלים, את הישיבה המרוכזת, את חוש ההומור, את המבט, את הזנב, כל הדברים האלה שאני אוהבת. וחושבת עליכם, שזו אהבה מסוג אחר, משונה קצת, אבל בכל זאת אהבה. וחושבת על אנשים בכלל, אנשים רחוקים שהייתי רוצה להכיר ולאהוב. וגם אם זה רק תירוץ לאי-אפשריות הזו שבמוות, גם אם זו המצאה שלי, אני מרגישה שזה משנה. שזה משנה לאנשים האלה שאני אוהבת אותם, שהם אוהבים אותי וזה משנה לי. זה מה שיש לי לעשות, לאהוב. זה לא הרבה, אבל אני יכולה להחליט שזה הכל. נעמה.

את חכמה ורגישה ואני מרגישה את האהבה שלך עד לכאן :-) זה נחמד לי..

היי אין לי ממש מה להגיד לך..... ריגשת אחותי..... הילה

התרגשתי כל כך.. ונזכרתי באיש היקר שלי, המטפל שלי, שגם הוא היה חובש קרבי בצבא.. בעיסוק המתמיד שלי במוות... בחוסר חיים שלי.. תודה.

יודעת בתוך הכאוס והכאב רציתי לבקש ממך שתקדימי את העץ גם כדי שיהיה משהו טוב להאחז בו . ואני שמחה שהוא הופיע בזמנו יציב חזק איתן וקבוע ..אז רק להגיד לך תודה על העץ על החכמה על היותך כאן איתנו ...