מחשבות על עמליה

הי, כשקראתי את ההודעה על מותה של עמליה לא הייתי בבית. שמרתי עוד על תינוקת חמודה. ראיתי את ההודעה בסמארטפון ומאותו רגע הרגשתי שאיני יכולה לישון. ואכן לא ישנתי בלילה. גם אין לי אוויר, וקשה לי לנשום. עד עכשיו. ועצבות עמוקה מאד. באותו רגע, כשקראתי את ההודעה שהלמה בי, גם אבד לי התיאבון, אולי כסוג של הזדהות, אבל מוקדם לפנות בוקר, הכנתי לי, לזכרה, פרוסת לחם עם דבש. ואכלתי גם אגוזים, ובננה. אתם יודעים, בימים קשים שהיו לי הייתי תוהה עד למאד הכיצד זה שהלב שלי לא נדם. הכיצד. ואיך זה בכלל שכילדה עוד החזקתי איכשהו מעמד. ונראה לי שאנשים כמוני חיים, כי לא רק יצר המוות חזק, אלא גם יצר החיים, וזה, אולי, גם מסב סבל רב. ונזכרתי בכלב שלי, האהוב, שהלך לעולמו לפני שנים כבר. כלב שהיה חולה מאד כמעט כל חייו, וזכה לטיפול אינטנסיבי ואוהב, ומלבד רגעים של התפרצויות המחלה, היו לו חיים מלאים וטובים, וכמה הדוק היה הקשר שלי איתו, במיוחד כאדם שנפגע מאנשים. והכלב מת לי בידיים. באמצע הלילה, והוא רצה, רצה מאד לחיות עד לרגע האחרון, אבל הגוף מאן, וזה שבר אותי לראות. שבר כל-כך. היה בו מספיק כוח כדי לאפשר לעצמו למות. ואני עוד מרגישה אשמה, שלא נלחמתי עוד יותר בשבילו, למרות שאיכשהו ידעתי שאם אשאיר אותו עוד כמה ימים יהא זה פשוט סבל. לשנינו. עצב עמוק. סוריקטה

אודי, כמה חכם. ואתה איש צעיר. מקסים. שלך, סוריקטה