-

[[לא כ"כ קוראת את כל העצים והענפים שמסתעפים, שמות, שמות, אני רק פותחת וסוגרת, אין לי מקום בי, אין לי מקום בעולם. הכינוי לא מספיק בשבילי, והוא יותר מדי בשבילי, ומה עושים במקום שהוא מעבר למילים. לפניהם. רוצה יותר מדי מקום, ובעצם מבקשת רק קצת, טיפה. מקום כלשהו, אוויר לנשימה, נוכחות, התקיימות. הייתי רוצה שתישאר היום קצת , ויכולה להציף, לעלות על גדותיי , לכתוב כמה הודעות, כדי להרגיש פיסת נוכחות, כמו קוביית שוקולד בפה, נמוסה ומתפוגגת, וכל זה בסוגריים כי זה מילים אבל בעצם זה לא מילים זה בעצם כלום, אשליה של מילים, אשליה של אני]].

שאני יהיה איתך קצת יחד זה פשוט יותר קל . לתפוס מקום

זה תמיד בסדר. גם אם אני לא מגיבה.. תודה לך.

אודי, הי, ראשית כל אני רוצה להתנצל. וגם לומר תודה גדולה על ההשקעה המתמשכת שלך כאן. כתבת לי ש"אתה לא כל כך יודע מה לעשות עם זה" , וזה גורם להרגיש את זה שבכך שאני כותבת אני מבקשת ממך משהו. אתה מחויב להגיב, כי כך זה מתנהל. אתה מגיב לכולם כל ערב ולא משאיר אף הודעה אדומה. אודי, אתה יודע, מאז שלקחת הפסקה, אני מרגישה שהדרישה אולי מוגזמת. אתה פעם השווית את הפורום לסצנה האחרונה בגנוב על הירח, סצנה נוגעת ללב, אבל לפעמים אני מרגישה קצת סצנה שונה, כאילו אולי כולם "עולים עליך" בדרישות שלהם , ויש בזה משהו מוגזם וחונק. אני מתלבטת מאד אם לשלוח את הדברים האלו. כי אני מרגישה פתאום שדברים שאני אומרת יכולים להשפיע. שיש לי תפקיד במשחק. זה אולי בשונה קצת ממה שכתבתי בהודעה הקודמת, שהרגשתי קצת כאילו אני כותבת מילים ללא מילים. אני חושבת שזה משהו שאני עכשיו קצת לומדת. עד כמה שזה בסיסי וטריוויאלי. את ההשפעה של הנוכחות שלי על אחרים. את היכולת שלי לשחק תפקיד ולהשפיע, לכאן או לשם. (כנראה בעצם המשמעות של "לחיות"). ולרצות ממך תגובה מאד מסוימת זה בעצם לא להשאיר לך מקום להיות מישהו אחר שמשפיע עליי, שאני משפיעה עליו. וזה אכן מוביל למחשבות על שלבי התפתחות בחיים. ראיתי שהיו פה התייחסויות לכך, אותי זה לא מכעיס. אבל נגע לליבי שכתבת "אפשר לכעוס עד מאה", (למרות שאני לא יודעת אם קראתי את זה בטון הנכון). זה מרגיש לי כמו כעס בלתי נגמר שבא מול הכמיהה הבלתי נגמרת. שאפשר לרצות משהו עד מאה, אבל אי אפשר לקבל, אז אפשר לכעוס עד מאה על זה. אז אולי אני קצת כועסת עד מאה, ומוסיפה לידיים על העיניים גם רגליים רוקעות , ובאמת, זה ילדותי מצידי ואין "מה לעשות" עם זה. מקווה לעבור בקרוב את שלב הרגליים הרוקעות. צריך לעבור דרכו ולא מסביבו, אני מניחה, אבל אני מתנצלת, אם הבאתי לכאן חלקים קצת פרימיטיביים מדי. אני מרגישה שאולי אני הורסת, שאני מצטרפת לאיזה כוחות שמתישים אותך, מפריעים לך להיות בשביל מי שצריך אותך, ואני לא יודעת אם אני "צריכה אותך". ואולי עצם העניין הזה הוא בירור משמעותי בשבילי,אבל יש גם את השאלה עד כמה כאן ומה הם גבולות יכולות ההכלה של המקום, וכמובן, העדיפות הגבוהה שלא 'לדלל' את הטיפול. רציתי לנסות להסביר, מקווה שהצלחתי קצת. ומה עכשיו אתה "צריך לעשות"? כלום, אודי... טוב? תודה וסליחה, גילת.