'תסכול אופטימלי'? הצחקתם אותי!

התסכול שהיא כפתה עליי שם היה שבירה של הנפש והרוח. כאשר אני ביקשתי עוד זמן היא סירבה לתת. היא אמרה 'את לא צריכה'. אני לא הבנתי למה היא אמרה את זה. בטון סמכותי נחרץ וקר היא אמרה. מי הכלבה הזאת שקבעה דבר כזה לגבי הבקשה שנשאה עמה את תקוותי שבאמת אכפת לה ממני? הבעיה הייתה שתפסתי את הקשר איתה כממשי. כאילו התפקיד שלה כפסיכולוגית היה להעניק לי טוב. למלא חוסרים ולאפשר לי להמריא בחיים. במקום להעניק לי טוב היא תסכלה ועשתה לי חוויות של שחור משחור. של כפיית סמכות והשפלה בלי אנושיות. אני זוכרת גם חלקיקים אחרים שהיא אמרה דברים טובים וחיוביים. זה קצת מאזן לי את התמונה שלה. אבל הרוב היה לא טוב ואני זוכרת שצווחתי לה בטלפון בתא קולי כמו חיה פצועה 'בסהכ רציתי דברים טובים. למה עשית את זה??'. ואז סביב התסכול שהיא כפתה עליי בעקשנות נטולת לב ונשמה בעודה מסרבת לי ומשקרת לי בסיבות מטופשות למה היא לא יכלה לתת לי עוד זמן היא הפכה כזאת רעה. היא הפכה לרוע. ואז אני הפכתי לרוע. ומאז התוקפנות בתוכי כמו רוח רפאים שנעשה לה עוול אני נזכרת וקשה לשכוח דבר כזה. מדוע ככ קשה להתאושש מהחוויה כזאת מטופשת של מישהו שלא נתן לי × זמן? זה בכלל לא הזמן עצמו. זה התקווה. לתוך החצי שעה הזאת והכמיהה שתעניק לי הטענתי את התקווה והאמונה שהעולם יבוא לקראתי. היא קבעה שלא. היא הפכה לאוייב שמסרב לאשר עבורי שמגיע לי. ואז זה נהיה לעבר טראומטי חדש. להגיע לטיפול לפגישות איתה הפך למעשה של השפלה עצמית שלא יכולתי לשאת. היא מסרבת לתת לי זמן משלי אבל דופקת בלי בושה תעריפים לזמן שלה ומצפה שאני אחיה עם זה בשלום? כבר לא רציתי ללכת. רציתי שהיא תמות. ורציתי שהיא תראה כמה קשה לי ואני סובלת וכמהה לתיקון. שתראה לי שהיא אנושית. שאכפת לה. שתושיט יד. שתעזור. היא לא עשתה את זה. זה תמיד נשאר 'תגיעי בכללים שלי או אל'. בכללים המשפילים ההם שאף פעם לא הבנתי למה רק לצד אחד מותר לקבוע אותם ובכך לחרוץ מיהו החזק ומיהו אף אחד. מיהו הרשאי ומיהו אף אחד שאם הוא זקוק לעזרה אז החזק אומר לו 'בתנאים שלי בלבד'. אין משפיל מזה שאדם זקוק לעזרה ובעל הכח מנצל את מצוקתו כדי להכתיב לו באיזה כללים יקבל סיוע כלשהו. יכולנו לדבר על כל זה. יכולנו אולי לעשות עבודה טיפולית אבל היא אמרה שאני מטרד ואני זעמתי שהיא בכלל לא הסבירה לי מה זה טיפול פסיכולוגי ומה הכללים שלו. למשל שגבולות לא מרחיבים כי זה כלל. במקום להתיימר לשקר לי עם תירוצים מטופשים. והייתי יכולה לומר לה 'למה כלל?' היא הייתה אומרת 'כי מתסכול גדלים וצריך ללמוד דחיית סיפוקים'. ואז הייתי יכולה לומר לה 'אין בעיה. אבל חתיכת חוצפנית שכמוך, את לא חושבת שהיית צריכה להסביר לי את זה מראש אם אני משלמת לך פה כמה מאות שקלים לשעה אין לי זכות להבין על מה??' הם שמו את עצמם מלמעלה. ככה. מתבוננים. מנתחים אחרים. לא ברור מהיכן היוהרה הזו. היום אני כבר לא נאיבית יותר אבל לא ככ מאושרת. אני מקווה שיחזור לי האושר בלב ורצונות ואמונה. ואם למדתי משהו מהטיפול הזה זה שתסכול לא הורג, גם אם מרגיש שהוא הורג אותך בפועל הוא לא. עובדה הנה אני כאן. עכשיו רק להוכיח שהנפש יכולה להתאושש ולהמשיך הלאה למרות כל הזעזועים בנרקיסיזם ובזהות שעברתי. היא בעצמה אמרה פעם 'התחלה חדשה'. היא רצתה שיהיה טוב אבל התמודדה בצורה חסרת אחריות עם הרע שנהיה. אני אפילו לא הייתי מודעת לסיכון הזה שיכול לקרות ככה. ושגיליתי כמה קשה לי לשאת מצבי אי ודאות היא חייכה . אני הייתי נסערת והיא חייכה. כמו התעללות קרת לב. מה משעשע בזה לראות אותי שם מתפתלת מרוב חוסר פשר ? מזדעקת 'אני כבר לא מבינה כלום'. מה היה ככ משעשע בזה? היא חייכה. בגלל חוויות צורמות כאלה שהיו אני חשה שנאה לדמותה יותר מאהבה. בטיפול מוצלח המאזן הזה היה אמור להיות הפוך. יותר אהבה משנאה. לפחות אפשר לבטא פה כל מיני זכרונות שנאגרו לי. לפרוק אותם ממני. הלוואי והיה אפשר לרוקן את זה ככה ולשכוח. החוויות שם היו ככ עוצמתיות רגשית ולכן קשה לשכוח. אבל קורים גם דברים אחרים בחיים שלי מן הסתם. גם דברים אחרים מעסיקים אותי. הבעיה שהאנרגיות שלי מדולדלות כאלה כי בראש מלא מחשבות וחרדות והתנגדויות והמנעויות וקשה לי בצורה חלקה לרצות להציב מטרות קדימה לעתיד ולפעול למימוש שלהן. זה גם תמיד יהיה מטרות משניות ולא ביטוי להתפתחות רציפה. תמיד אהיה בחזקת 'התאוששות צמיחה לאחר משבר' ולא פשוט 'צמיחה!' טבעית, רציפה. זה מעציב אותי שזה ככה. אבל כנראה עדיף ככה מכלום. למרות שתמיד הייתי די טיפוס של הכל או כלום פעם. קשה לי להשלים עם הכוחות המדולדלים של עצמי כיום. ולפעמים אני מרגישה משבים אופטימיים של עוצמה ויכולת אבל זה לא מחזיק לטווח ארוך ברציפות. תמיד תנודות. והתנודות לכשעצמן די מעייפות. אדם חזק צריך לדעת לקבל עזרה. לי קשה עם זה אבל אני יעשה את זה ואבלע את כבודי האבוד. נראה מה יש ל'ממסד' להציע לי בזכויות וכאלה. ננצל מה שאפשר לקבל. למרות שממש קשה לי להכיר בזה ולהשלים עם זה שככה אני נעזרת. שלא הצלחתי לבד בכוחות עצמי להמריא בעולם.