התנשאות, השפלה, נישול מכח שליטה ועוצמה

זה מה שנעשה לי בטיפול פסיכולוגי על ידי המטפלת. כפיית תסכולים כוחנית בלי שום הצדקה מציאותית מעבר לעובדה שהיא פשוט עבדה לפי כללי הפרקטיקה שלמדה- זה מה שנעשה לי בטיפול פסיכולוגי. כפו עלי תסכול היכן שלא היה הכרח אמיתי בזה. כפו עלי תסכול רק כי החליטו שהמטפל הוא הסמכות שתחליט אם מתי וכמה. כפו עלי תסכול בכח וניסו לאלץ את ההכרה שלי לקבל את זה ולהשלים עם זה. אינוס גבולות על הנפש. במקום שבו הדבר החשוב מכל עבורי היה הצורך להרגיש שהעולם כן יבוא לקראתי. שיש תקווה. שיש מזל. שיש יעוד. יש חיבור. יש דרך. יש שייכות. יש ניסים ונפלאות כאשר למישהו באמת אכפת ממך. אבל לא היה שם מישהו שבאמת אכפת לו. הייתה שם פסיכולוגית שעשתה את העבודה שלה. והיא אפילו לא הסבירה לי מה מהותה של אותה עבודה אלא כפתה אותה על נפשי וגרמה לי להבין בדרך הקשה שלא משנה כמה ארצה וכמה אזעק וכמה אלחם וכמה אבעט וכמה אכעס וכמה אתחנן וכמה אבקש וכמה אקווה - יש את 'מגבלות הקליניקה' שלה. מגבלות שניסתה לתרץ כאילו בשם המציאות למרות שהיה ברור שכופים עלי פה משהו מאולץ שמישהו למד והוא מרשה לעצמו כי קיבל את האישור הממלכתי להוות סמכות לזה. הוא 'מורשה'. ואני לא. אני לא 'מורשית'. אז דחפו לי בכח פרקטיקה לגרון. אנשים כאן העירו לי על כל הדרמה 'מה היא כבר עשתה לך? 'אינוס תסכולים'. אם כבר זאת את שאנסת את עצמך עליה ' ואולי יש בזה משהו. יכולתי פשוט לקום וללכת לא? אבל חשבתי שהם באמת לוקחים את הכסף הזה בשביל לעשות שיהיה לי טוב. בשביל לתת לי, בשביל להתאמץ להתאים בשבילי. בפועל התברר שהם מתיימרים להציג את זה שהם לוקחים את הכסף כי *הם* עבדו קשה. כי *להם* יש תעריף. כי בכלל אתה לא חלק במשוואה הזאת ומנשלים אותך מהכח כצרכן. ובעצם הכל מן ניתוח נפשי לספרציה? תהליך שאמור להוביל לספרציה? לא ברור. שאדם ייקח אחריות על עצמו.. כל מיני מילים ומושגים נזרקים לאוויר. בשום מקום לא רשום שטיפול יכול גם להסב חוויות כמו שאני הרגשתי (בעצם אצל פרנצי בסוף מצאתי שכתוב). החוזה לא היה ברור כחוזה. הגבולות לא הוגדרו בצורה ברורה מלכתחילה. הסכמנו שאני יבוא לפי הצורך שלי. היה משהו בעייתי. בלבול שפות? הכי בלבול שפות שאפשר. והאם החוויות האלה לימדו אותי שיש בי הכח לשנות את המציאות? לא! הם לימדו אותי להתייאש להשבר, להתרסק, לחוש בזויה ומושפלת שלא משנה כמה תתחנן תרצה תזעק תבקש תקווה - זה לא יעזור. לא יהיה שם אף אחד שאכפת לו. ותמיד המציאות תקבל עדיפות על פני האנושיות. הפה ידבר 'אכפת לי' אבל היד תתסכל בנחישות. מציאות זו מציאות גם אם היא מלאכותית מאולצת וכפויה. המטפלת תציב 'בתנאים שלי או כלום' ואז תדבר מבחוץ ותנתח בלי רגש באופן אנליטי תציע איזה שיקוף או פירוש. כמו לומר לאדם טובע שמנפנף בידיו במצוקה וזועק נשמתו 'תימשו אותי מן המים' והיא עומדת מנגד ומשקפת בלי לתת לסערה הדרמתית של מאבקו על חייו להרטיט בה דבר או לגייס בה דבר -תגובה אנושית רגשית כלשהי של בן אדם כלפי בן אדם אחר. תגובה אנושית. שמשיבה בטחון בטוב, בתיקון. היא עומדת ופולטת בטון טכני 'אתה מרגיש טובע. כאב' והים סוער והיא רגועה ושלווה. אפילו מחייכת. אפילו משועשעת לרגע לא נבהלת. לא נזעקת, לא עוטה את גלימת הסופר מן שלה להושיע כאשר האחריות לשיקום הטוב והנס לחיים הוטלה עליה. מסירה מעצמה ומשליכה חזרה את האחריות לאחר 'תעזור אתה לעצמך' היא אומרת בקור 'אתה לא מוכן לקבל את התנאים שלי והגבולות שלי'. זה כל מה שקובע ומשנה. כל היתר לא משנה. ואז האדם מתפכח. כי בעצם אין ים ממשי בסביבה אז כיצד יתכן שהוא טובע. איך אפשר לטבוע בלי ים? הרגש היה ממשי אבל לא מציאותי. השכל שלו מבין את התעתוע. אבל הרגש עייף. הרגש נרמס. בהשפלות נרקיסיסטיות ואוזלת יד והפקרה והעדר אכפתיות אנושית שנאבקת על תיקון. למרות שהוא ממש רצה וקיווה. איך אפשר לקבל על עצמך גבולות שנחווים כמשפילים? שקובעים מיהו בעל הכח ובעל הסמכות. מיהו 'המורשה' ואתה אינך 'מורשה'? איך אפשר לקבל כאלה גבולות כאשר אתה המשלם אבל אתה לא משלם כי אתה ראוי לתמורה שהיית מייחל לקבל, מסתבר. אלא אתה משלם כי המטפל עבד קשה ויש לו תעריף. אז אפשר היה להצביע ברגליים. אפשר היה לקום וללכת. לא להישאר. אבל החלום שלך היה 'ללמוד פסיכולוגיה' כי זה נשמע אז מעניין מסתורי ונשגב. זה היה החלום שנתן תחושת יעוד ותקווה לשייכות. בספרים שלהם זה תמיד 'אנחנו האנליטיקאים'. הרגשה של זהות מקצועית. זהות להתגאות בה. שייכות. הרבה רווחים מנטאליים ונרקיסיסטיים. וגם אתה רוצה. רוצה להיות מוצלח, לנצח בתחרות, להתקבל, להשתייך, לשגשג. להיות מואדר בעיני עצמך ולזכות להערכה בעיני אחרים. לחוש יעוד וזהות ומימוש. אבל אתה גומר בתור 'בעל נכות נפשית מוכרת' כי המטפל לחץ עליך מתוך הסמכות שלו וניצול ההעברה הנאיבית שלך כלפיו שתצא לעבוד. בכלל לא עצר להתייחס למיליון דברים שהיה אפשר להתייחס אליהם. היה עיוור לדבשת של עצמו. טיפל טכנית ולא אנושית. והמשפט האחרון מסכם מה היה לקוי ב'טיפול' הזה. לומדים טכניקות אבל את הלב שוכחים.

היי מימה, יש מטפלים שהם פשוט לא טובים למטופל הספציפי שלהם, אולי משהוא בדינמיקה, כמו בכל קשר, כמו בכל מקצוע. אני מאוד מבינה אותך. גם אני בטיפול שלי סבלתי, פשוט כך! לא הייתי מסוגלת לישון לילה שלם, לא הייתי מסוגלת להתרכז במטלות בסיסיות. והרגשתי לא מוכלת ואפילו מושפלת. אני ממש לא טובה בלתת עצות, אבל למה שלא תנסי למצוא מטפלת אחרת, אולי יותר רגישה ואיכפתית, לא כזו שתשאיר אותך עם כל התופת. והמועקה. מגיעה לכולנו חוויה מתקנת!!!