..

דיון מתוך פורום  פסיכולוגיה קלינית

27/11/2014 | 18:53 | מאת: עמליה

אודי, אני רוצה להיות פה ולא יודעת איך. אני פוחדת. מסימני השאלה שחיברה לשמי אתמול במבי, משטף המילים הבלתי נלאה של שמלי, מרכבת ההרים של חנה, ממי שעסוקות כל כך ביחסיהן עם המטפלים, מהאימה במילותיה המתומצתות של רוני, מהתבונה, הרגישות וההתמודדות של נטע, מהתגובות שלך. כולן באות לכאן באומץ, מן התהום, עם התהום. אני לא מצליחה, כבר יותר משנתיים בדכאוו וטיפולים ותרופות לצד תפקוד ואמהות ונסיון כושל לשים קץ לחיי והתמודדות עם קולות מבפנים וזכרונות ופלשבקים. מתי יודעים להפסיק? מתי אומרים די? ומה עושים עם כאב שלא מרפה, לילות בלי שינה והרס הגוף שכבר קשה לו להחזיק ונותרה רק קליפה דקיקה שנסדקת מכל רעד קל.

לקריאה נוספת והעמקה

הי עמליה, בהדרגה תמצאי את הדרך כאן. נראה לי שתייטיבי להתאקלם כאן. לגבי הכאב שאינו מרפה: לומדים לקבל אותו. הוא בן לוויה תמידי. הסבל הוא הבעיה היותר קשה, ואת הסבל אין חובה לקבל. אודי

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית