אני באמת לא מבינה את עצמי...;/

אני באמת לא יודעת מה לעשות/ לחשוב.. למרות כל המודעות לחלק דברים... אני לא יודעת למה אני מתנהגת כמו שאני מתנהגת. ובפשטות- אני לא מצליחה להיות בקשר עם המטפל שלי...זה לא קרה מעולם ברמה ובעוצמה הזאת... אני מצליחה לשרוד בטיפול רק שהכל סתמי...כשאנחנו מדברים סתם על דברים, פגישות קלילות כאלה שעוסקות בלימודים, בעבודה שלי... אבל שקשה לי ושהוא פוגע/ מאכזב- אני רוצה לברוח, כועסת, בורחת, מתעצבנת עליו, דוחה פגישות...מרגישה שהוא פוגע כמו כולם. ושגם שטוב לי באמת והוא רגיש ודואג ואמפתי כלפיי- אני נבהלת, נסגרת, מתרחקת, גם לא מסוגלת להגיע לפגישות...בורחת...לא מסוגלת לדבר או לחשוב על להיפגש.. איך מתמודדים?....;/ אין לי כוח לזה. רחל.

המטפל לא צריך להיות מרכז חייך, הוא בסך הכל כלי כדי לאפשר לך למצות את מלא הפוטנציאל מהחיים שלך, הוא לא מטרה, הוא רק אמצעי. אם את עושה אותו למטרה, את מחטיאה את המטרה. ברגע שתפנימי שהוא רק אמצעי כדי להגיע למטרה שהיא היכולת לחיות את החיים האמיתים שלך טוב יותר, לא כל כך תפגעי מדבר כזה או אחר שהוא עושה יותר תתייחסי לענין בצורה קולית ותבחני האם הוא אכן מבציע את המטרה שלשמה באתי אליו או לא. אל תעשי ממנו יותר מדי אישו מטפל זה לא בן זוג, זה לא הורה, זה לא ילד, כולה מטפל, כמו רופא שאת באה כשאת משתעלת, את באה אליו כשיש לך מועקה, והוא צריך לתת לך כלים כדי להתגבר על המועקה. לא עשה את עבודתו טוב, מה בסך הכל קרה? מתוך ההודעות אני רואה שנותנים למטפל מקום יותר מדי מרכזי, ועושים כאן בלבול, כאילו נתלים בו שהוא יהיה העץ החזק שעליו נשענים, בעוד שכל אחד צריך למצא את החוזק את העוצמה, את היכולות בתוך תוכו, וזה התפקיד של המטפל.