.

אודי, אני לבד לבד לבד. מרגישה נטושה. אבודה לגמרי. נמצאת בתוך טיפול אבל לא מרגישה מוחזקת. נשארתי לבד להתמודד עם הזכרונות, עם הסיוטים והחרדות. אני מנסה להיות חזקה, להחזיק את הראש מעל המים אבל לא יכולה לבד. פשוט לא יכולה. ובבת אחת, הוא כבר אינו כתובת עבורי. איבדתי את האמון בו. זה בלתי נסבל. הבולימיה חזרה ואיתה הפגיעה העצמית. אני מלעיטה את עצמי בכדורים, ובאלכוהול. העיקר לא להרגיש, לא להיות. ודווקא עכשיו יש לי תקופה לחוצה בעבודה, והילד חולה, והבעל טס לכמה ימים. אודי, אני בקריסה מוחלטת. אני בקושי ישנה. עוצמת את העיניים ורואה את אבא מולי, מרגישה את כובד הגוף שלו עליי. מוחץ אותי, ואני לא נושמת. אודי, אני לא יודעת מה אני רוצה ממך, מה אני בעצם מבקשת. מרגישה סוף. מרגישה מוות. נטע.

נטע יקרה, אני מרגישה כל מילה כי גם אני יודעת, ובדיוק במקום שלךעם אלכוהול וכדורים והרס הגוף וצעקה גדולה מבפנים. אין לי לתת לך אלא את הזדהותי. את גיבורה, נבונה וכל כך רגישה בכל נימייך. החזיקי מעמד עד ישוב בן זוגך, אז אולי תוכלי מעט לנוח. הלבד והאחריות קשים ומבעיתים במצבים שכאלה. עמליה

כל כך מבינה אותך שולחת כוחות אולי יעזור וחיבוק אם נכון לך ..ובקשה קטנה סמני הודעות כאלה כטריגר ..