מי שטוב לו ושמח...

היי לכולןם, בעקבות ההודעה של אודי ניסיתי לחשוב על האפקט המדבק של הפורום ורתימתו למשהו שמניע לחיוביות. והרגשתי שמצד אחד זה בעייתי מכמה סיבות: כשמרגישים נורא, הבקשה לחפש משהו חיובי בחיים נתפסת חסרת רגישות ומבטלת/מפספסת. אם הטוב בפנים בווליום נמוך, כשטוב של אחרת ייתקל בו הוא לאו דווקא יעצים אותו ואולי בכלל ידגיש את הפער. יש משהו שתמיד עיצבן אותי בגישות fake it till you make it והזמנה למצוא בכוח משהו חיובי שעבר עליי. ומצד שני, זה יכול להיות מאוד חזק. ההודעה של חנה על הקבלה לעבודה, למשל, באמת שימחה אותי, מבפנים. ולמצוא דברים חיוביים שעברו עליי השבוע זה אולי קצת מזוייף, אבל אם אני מוצאת משהו, הוא גם אמיתי. ואז אולי אפשר לקרוא לזה אימון לאיתור הדברים החיוביים. (מישהו הראה לי את האתר הזה פעם - http://baldwinlab.mcgill.ca/labmaterials/materials_BBC.html שבו צריך למצוא את הפרצוף המחייך, והטענה הייתה שאימון בזה מביא להפניית תשומת הלב בחיים לדברים החיוביים. לא יודעת כמה אני מאמינה בזה, אבל אולי יש בזה משהו (אודי? בתור איש המקצוע שכאן, זה בולשיט מוחלט או לא?), וכרגע אני לוקחת איזו הצעה לשיפור שנותנים לי.) איך הייתן מרגישות אם היינו פותחות מדי פעם עץ דברים טובים? מחפשות ומספרות על דברים חיוביים שקרו לנו השבוע? (בכל מיני רמות, לאו דווקא משהו קיצוני. אני, למשל, יכולה לחשוב על זה שהספקתי לקרוא את חומרי הקריאה לכל השיעורים שלי השבוע כמשהו חיובי. :) ) בבקשה תגידו מה דעתכן, גם אם במילה. יש בי פחד להישאר תלוייה באוויר עם השאלה ונראה לי שזו תחושה שאין לי כוח להכיל גם אותה... נעמה.

דעתי היא שאת מתוקה..

אני אנסה להגיב.. אבל בדר"כ התגובות שלי לא קשורות אני גם לא מאמינה בזה.. שלחפש את הדברים החיוביים זה מה שהפוך הכל למושלם. הזכרת לי עם הדוגמה שלך על חומרי הקריאה, שהיה לי שבוע אחד שבו דברים פשוט זרמו לי. לא שקרו דברים חיוביים שהביאו אותי לאושר, אלא שהיה שבוע אחד שפשוט עבר בלי יותר מדי בלאגן והרגיש לי נעים לחשוב כך. באמת שזה היה שבוע רגיל לגמרי, שום דבר קיצוני, אבל עצם העובדה שהוא היה רגיל לגמרי היה חיובי בפני עצמו וגרם לי להרגיש פחות רע. אז יכול להיות שיש משהו בזה, אך מצד שני, אותה תחושה הרגישה החזיקה מעמד בדיוק שעה או משהו כזה, ובסופו של דבר חזרתי לתחושות הרגילות והשליליות שלי, ולא עזר להפחית אותן באמצעות חשיבה על אותו שבוע רגיל. רוב הזמן דברים לא חיוביים מבחינתי ולא מסתדרים לי וקורים דברים שמכבידים עליי (כמו מה שקורה עם אודי למשל), ואני לא מוצאת או יכולה להתייחס לדבר חיובי זניח שקרה. זה גם לא מעודד אותי. בסופו של דבר, במהות שלי, רע לי. הרע משולב בי ואני הרע והכל מעורבב, לא ניכנס שום חיובי. גם אם יש משהו חיובי, מה זה משנה, שהרי הכל אותו דבר - אודי שונא אותי, מתעלם ממני ולא רוצה להגיב לי, אין לי מקום. הכל כרגיל, מה זה משנה כבר אם הספקתי לקרוא או לא. זה יכול לתרום זמנית, אבל הכל שוקע בתוך הרע, בביצה. הבסיס רע. הכל אותו דבר. חסר ערך מה זה משנה החיובי הקטן אם את תקועה בכלום אחד גדול, בריק אינסופי גם רוב הזמן לא קורים דברים חיוביים בכלל. בקיצור, נמאס

אני מקווה שיש קשר, בדר"כ התגובות שלי חסרות היגיון ומגוחכות. ולא יודעת אם רוצים בי כאן, נראה לי שרק כועסים עליי. אני הורסת את הפורום, אני טרול. הלוואי שהייתי כמותכן. כמו שרוני כתבה, מתוקה.. כולכן כאלה. חבל שאני לא כזאת. אני סתם טרול

מכל ההתכתבויות שלך הדבר היחיד שאת חוזרת כמו מנטרה היא שאת שנואה, שאין לך מקום שגם אודי לא אוהב ועוד...לא ממש נתת צ'אנס למשהו אחר..אם תפסיקי לומר את זה כל הזמן אולי אפילו תגידי את ההפך אפילו שאת לא מאמינה בזה משהו ישתנה....עד אז, כלום לא יעזור ותיתקעי בעמדה הזאת וחבל עלייך..תפסיקי לרדת על עצמך זה כבר ממש מוגזם ולא פלא שאודי כבר נמאס לו..ת'אמת גם לי. דוקא פה הציעה נעמה משהו חיובי ומיד הפכת אותו לשלילי ..חבל.

התלבטתי האם לכתוב לך, האם לכתוב לך למטה? האם לכתוב פה? האם בכלל? ואיך ? ומה? בסופו של דבר החלטתי לנסות. לגבי הודעתך למטה. את פתחת שרשור שבכותרת שלו "." ובתוכו "כמה יחד". אני הגבתי לך , וכתבתי "בואי". הרגשתי שמכל הלב אני רוצה להזמין אותך לנסות להיות ביחד. ורציתי לשתף אותך מה התגובה שלך "אין לי לאן לבוא" עשתה לי. אני מרגישה כאילו את אומרת לי: גילת, את לא שווה כלום. ההזמנה שלך לא שווה לי כלום, והיחד שלי איתך לא שווה כלום. את כמו אוויר בשבילי. אולי אפילו, קצת-קצת, נפגעתי ממך. ואני חושבת שזה אולי מה שאת מרגישה כשאת אומרת שלא רוצים להיות איתך. את אומרת שאומרים לך, שמלי, את לא שווה כלום. אבל בהודעה הזו שלך של "אין לי לאן לבוא" (כמו גם זו שאני מגיבה עליה) את לכאורה מקטינה רק את עצמך, אבל את גם מקטינה את האחר. ואם לקשר את זה לעץ של נעמה פה ולמחשבות שלך עליו, נעמה דיברה על כך שלפעמים מחשבות חיוביות פועלות ומשנות במציאות. אני מאמינה שזה נכון, (למרות שנכון גם שצריך לשים את זה במידה). אני מאמינה גם שתפיסות שליליות משפיעות ומשנות את המציאות. כמו גם, שמבחינה "טכנית" אפילו, יש לנו הכי הרבה שליטה על עצמנו ולא על אחרים. ולקראת שליחה, את יודעת, אני קצת חוששת. קצת מפחדת מאיך שתגיבי, וגם זה בעצם מזכיר לי שכך את כותבת לפעמים בעצמך, לאודי או בכלל, את מפחדת מראש מהתגובה שתקבלי. ואולי מתוך עמדה כזו קשה גם ליצור לשני מקום לתגובה מסוג אחר. אני גם מפחדת לפגוע, במקום להועיל. בכל זאת שולחת, ויכול להיות שאיכשהו אני גם שולחת קצת בשביל עצמי. מבחינתי את עדיין מוזמנת... את לא חייבת להגיב. תעשי מה שנוח, נכון לך, וטוב לך. נזכרתי שכתבת פעם לאודי "אל תהרוג אותי בתגובה שלך" או משהו כזה. כי פתאום רציתי גם לבקש ממך, "לא להרוג אותי". לצד זה שאני מקווה שאני עצמי לא מזיקה. גילת.

בהחלט נתתי צ'אנס למשהו אחר, וכבר הסברתי את זה ואין לי כוח לחזור על זה שוב... ולגילת, לא הייתה לי שום כוונה לפגוע בך במה שמשפט ההוא "אין לי לאן לבוא". לא חשבתי בכלל לכיוון הזה, של ההזמנה שלך לא שווה כלום עבורי. בסך הכל כתבתי את מה שהרגשתי. ואולי זה כמו שאתן אומרות שוב ושוב שאני עושה - מפרשת תגובות נגדי ומה שמיכל אמרה. אז מצד אחד אתן אומרות לי שאני לא בסדר מהבחינה הזאת ושאני ממאיסה את עצמי, אך בעצם כל אחת מכן עושה זאת גם. הנה, גם את פירשת את הדברים שלי נגדך למרות שלא הייתה לי כוונה. אז למה עשית זאת? למה לא הסתכלת על הצד החיובי? זה קל להגיד מה נכון מהצד, אבל זה לא משנה, מה שחשוב זה מה שמרגישים בפנים אני לא היחידה שרשמה פה שהיא מפחדת ממה שיחשבו עליה כשהיא מגיבה או מה יגיבו לה חזרה, או בנוגע לשנאה העצמית - אני לא היחידה שכתבה פה על כך. הרי אני מזדהה עם הרבה מן הדברים שנכתבים פה, לכן לא ייתכן שאלו תחושות שלי בלבד. רק שכשזה נוגע אליי, זה "לא פלא שאודי כבר נמאס לו.. ת'אמת גם לי". אתן לא שמות לב אולי, אבל התוכן שלי לא שונה משל כולן. אם זאת חנה שהרבה פעמים חוששת ממה שיחשבו עליה, או נטע שכועסת על הפסיכולוג שלה, או מימה שנמצאת בשחזורים ולופים בקשר לטיפול שהיה לה, או לפעמים נעמה עם התקפי שנאה עצמית ועפרה שמרגישה שלא מגיע לה. זה אותו דבר , אבל אתן לא מקבלות אותי ואודי לא. זה לא משנה מה אגיד, את ההפך או לא ההפך... ככה זה.. וזה מוכר לי וידוע לי ואני יודעת שאינני חלק מכלום, תסלחי לי מיכל שאני כותבת זאת שוב. אתן תוקפות אותי (וגם אודי) כאילו שבאתי לכאן כדי לגרום לכם לסבל או להפוך הכל לשלילי או לשגע אתכם .. זה לא נכון. בסך הכל באתי לכאן, בדיוק כמו כולן, לשתף במה שקשה לי ואני כותבת מה פה שאני מרגישה באמת, מבפנים. כמו כולן... אפילו התוכן די דומה. אין לי שום רצון לפגוע באף אחת או לתקוף.. בכל מקרה, מצטערת גילת שנפגעת.. בכלל לא התכוונתי

יש בי חלק שקצת מתקשה לענות/להיענות להצעה שלך, ובהתחלה חשבתי שזה אולי קשור לכך שקשה לי 'להתחייב' לדברים שקורים כאן, (ואולי לא רק כאן?) אולי מין חלק קצת תינוקי כזה, של "אני יעשה מה שארצה ברגע שארצה (כתבתי "מה שטוב לי" ומחקתי כי זה לא נראה לי המילה) ואני רוצה שתמיד ישאר לי גם פתח לא לעשות" וזה מתחבר אולי גם לאילוץ מסוים שאת מדברת עליו, בלהחליט לכתוב מה היה לי טוב היום. כאילו יש לי צד כזה שכל הזמן נענה ועושה את "מה שצריך לעשות" , ולמולו יש צד ש"מתפרק" ואומר - אני יעשה מה שבא לי. (גם אם זה לא בהכרח טוב לי / לאחרים). הבקשה שלך שיגיבו, כמו גם דברים אחרים שעולים פה בפורום לפעמים, מזכירים שיש גם סוגים של "הכרח", כמו ההכרח להתייחס יפה למי שסביבך, גם כשמנסים לתת מקום למה שאתה מרגיש, ולפעמים ההכרח הזה הוא בסופו של דבר גם לטובתך. ובאותו הקשר אני מסכימה איתך, וחושבת שיכולה להיות השפעה חיובית למחשבות חיוביות, גם אם הן מאולצות מעט. (ומסכימה גם שלפעמים זה יכול להיות מעצבן, או אפילו התעלמות פוגעת מדברים אחרים). אז... איך ארגיש אם יהיה עץ כזה? כנראה שאת כל האמביוולנטיות הנ"ל. ואולי כל פעם מחדש תהיה בי התלבטות אם להצטרף או לא, כמו גם אם אני שייכת (ורוצה להיות שייכת) לכאן או לא. ואני חושבת שאני מעריכה אותך על היכולת שלך "להחזיק" ולא להיות בכל רגע משהו אחר . (נגיד, היום אני רוצה עץ חיובי ומחר לא). מקווה שהייתי מובנת לפחות חלקית... גילת.

זה נחמד הרעיון ויפה מצידך ...אגב המטפלת שלי חשבה על משהו דומה, היא אמרה את לא צריכה לסמס לי רק כשרע לך ממש, בגלל שאנחנו לא נפגשות אז את יכולה גם לכתוב לי משהו כמו, "הכל בסדר, מתגעגעת וכו'" היא אמרה "תנסי"...אז הזכרת לי :) עכשיו סימסתי לה "1,2,3, ניסיון...שומעת? מתגעגעת, מדמיינת אותך איתי :)" מה דעתך? אולי לשתף לפעמים בדברים פשוטים לאו דוקא טובים...מה דעתכן? הנה שיתפתי במשהו נחמד...ואתן יכולות להבין שקצת יותר טוב לי...דמיינתי אותה איתי ופעם ראשונה שעזר לי...החזקתי את הידיעה הזו, אז אני גאה בעצמי על כך.

חושבת שזה רעיון יפה. לא קראתי את כל התגובות עדיין.. במצב שטוב לי שמחה להשתתף בזה, וכשלא לא. נניח אתמול כשהבנות דיברו על מסיבת פיג'מות וכריות ועוד, לא הייתי מסוגלת לשמוח ורק רציתי להגיב שאני אשתתף מהקבר.. מבינה? בסופו של דבר העדפתי להיות נייטרלית כדי לא להרוס את השמחה. עכשיו למשל אני בסדר, ותודה על תגובתך אתמול ובכלל. אנסה לחשוב, אהיה עם חברה בשבת וזה משמח! כי יש לי איפה להיות ואכין אוכל טעים ואהיה כל השבת בפיג'מה... (: אתמול דיברתי איתה (המטפלת) לרגע בטלפון ואני ככ אוהבת אותה. תודה על ההזדמנות גם לחשוב על דברים טובים בחיים!

קודם כל, אני חייבת להגיד שאת מקסימה ומיוחדת.... אוהבת לקרוא אותך.. ובקשר להצעתך, אני לא יודעת איך ארגיש כשיפתח עץ כזה.... כי באמת יש כיוונים לכאן ולכאן... אבל כן חושבת שזה רעיון מדהים לפורום, שבאמת ננסה לשתף יותר בדברים טובים שעשינו, בדברים טובים שגרמו לנו להרגיש טוב (גם אם הם קטנים), אני חושבת שכולנו נוכל לחזק ולהתחזק מזה... רחל..

כשקראתי את הודעתך, התגובה הספונטנית שלי אלייך היה בדיוק כמו של רוני : דעתי היא שאת מתוקה.. אני גם חושבת שנטלת על עצמך תפקיד קבוצתי שיעודו הוא לרכך אוירה, אני חושבת עכשיו שוב על הניק שבחרת.. וואחד תפקיד :) במבי.

היי לכן, תודה שעניתן, שמחתי לשמוע מה יש לכן לומר. אפרופו ההתחייבות, גילת, נראה לי שאנסה למצוא איזה אמצע ולהתחייב לא לפי מה שצריך לעשות, אלא לפי מה שמתאים לי כעיקרון כללי, מתוך הנחה שאולי יהיו פעמים שיתאים פחות ואצטרך להתמודד עם השאלה אם לעשות בכל זאת או לא, ואנסה פעם בשבוע לפתוח איזה עץ שמח-חיובי שכזה, שאפשר להשקות אותו בעוד דברים חיוביים. רוני, תודה על המילים. מיכל, ממש אהבתי את הרעיון והסיפור! תודה. :) שמלי, אם יהיה בזה טוב שאת יכולה לקחת לך, זה משמח. אם לא, אז לא. חנה, תודה על השיתוף. תראי איך הפיג'מה בסוף כן הגיעה גם אלייך. :) רחל, גרמת לי לחשוב על זה שאולי העץ הוא בכלל קביים. שיתחיל כמשהו מסודר, מאורגן, קצת משונה וזר, ובסוף יביא לכך שיהיה לנו נוח גם לבטא דברים חיוביים, "להעיז" לפתוח "סתם הודעה טובה" או משהו כזה. קצת מתחבר לי לפחד שלך מטוב... במבי, מחשבה מעניינת על התפקיד והניק. :) אני צריכה לחשוב על זה, אם אני אדע איך גם לקחת את התפקיד הזה, שנעים לי לקחת גם אותו, וגם להצליח לעשות דברים שלא עומדים בציפיות ממנו. תודה על המחשבה. תמיד שנאתי הפעלות נוער כאלה, "פינות". והנה, פתאום אני רואה את היופי בזה. שבוע הבא אפתח לנו עץ-שמח, וננסה. נעמה.