חצי הכוס הכועסת

פתאום כשמצפים ורוצים כבר, פחות בודד ומייאש. זוכים לחידוש: מאכזב ומכעיס. הם מכאיבים אחרת, ובא לי לחזור לכאב הישן, אבל זה לא נאמן לשינוי והתנועה שחייבתי את עצמי בהם. אז עכשיו אני סתם מלאת עלבון וכעס על זה שזמן הוא סופי, ש-50 דקות חולפות בלי לשאול אותי (ונדמה כאילו כן שואלות אותה), שלפגישה יש סוף שלא קשור למה שאני רוצה. מסתבר שמציאות לא רק מייאשת. היא גם מכעיסה כל כך. רק צריך לבחור מה מעדיפים... נעמה.

הטיפול הוא מעין לימבו כזה. מזמין את החוויה הראשונית וממוקם בתוך הזמן של הגדולים. אני מנסה ללמוד איך לעשות את המעברים, איך להכיל את השפות השונות. הצד של הגדולים שבי חושב שהוא מבין. הצד הינקותי מבהיר לו שממש לא. ואני לא יודעת איך להשתיק/להשקיט ואת מי מהם... נעמה.