מה כואב?

זה משהו שכבר ידעתי. רק המודעות לזה מתחדדת. זה לא פחד מקרבה, זה פחד מטוב. חוסר מסוגלות להיות בטוב. הרס עצמי. של גוף ונפש. מחלות פסיכוסומטיות. הרס. ואני מאמינה שזה בגלל שהילדות/בגרות שלי מאופיינת בתחושות האלה ובדברים שקרו לי. שלא יכול להיות טוב שנשאר. שאולי לא מגיע לי? שמשהו מתחיל טוב. והופך לסיוט יום יומי. ולא פעם אחת. כתבתי על זה פעם, שהמטפל שלי אמר לי שכל מה שעושה יסתיים בכישלון...וגם אם לא יהיה כישלון- אני אדאג ליצור אותו.... ושוב, השבוע דיברנו על זה.. במילים אחרות. שאני תמיד בחוויה של חסר. והוא אמר שלא משנה מה הוא יעשה, אני אחווה את הטיפול כחסר. לא נכון לי. לא מדוייק. חסר. לא טוב. הטיפול, הלימודים, העבודה, המשפחה, קשרים עם בני זוג.. ואם פתאום משהו טוב וקרוב ומשמעותי קורה לי איתו או בחיים, אני לא מצליחה להיות בזה לרגע..אני הורסת, פוגעת, לא מאפשרת, נחסמת, מתרחקת. זה נורא אודי. לחיות ככה. שלא מצליחה לשנות את זה. אפילו שבטיפול שנתיים וחצי. שזה לא משתפר. שזה לא בשליטה שלי. זה מייאש אותי. מה הטעם?... מה הטעם????