החלפת זכרון רגשי

מניסיוני אין עוצמתי יותר מזכרון רגשי. זה ממש 'אוחז במח'. המח כמו תקליט וטריגר מסויים יכול להעיר זכרונות רגשיים לא טובים. עדיין מוקלטת אצלי החווית שחזור שהייתה, זוכרת את הזעקות לעזרה שבקעו, איך נחנקתי שם. הסטינג לא הוחזק. מההתייחסויות הלא מותאמות שלה חוויתי כזאת השפלה שכבר לא יכולתי להגיע. לשלם לב, לחוש הכרה תודה, הרגשתי שלהגיע= להשפיל את עצמי והיא לא עזרה בכלל להתמודד עם זה, להיפך. אז נשארתי לבד בין הסדקים עם זעקות לעזרה שתבוא לקראתי, היא לא באה. המח זוכר. זוכר גם מילים שנאמרו פוגעות ולא במקום. הן ביחס לפסיכולוגית והן ביחס להורים קשה לי לסלוח. הלב לא באמת סולח. וקשיים ותסכולים ומתחים בחיים מחזירים אותי לזכרונות הרגשיים ההם, לתערומת והכעס והרצון לבעוט ולזעוק ולמחות ולרמוס. ואני מנסה לשלוט בזה כי יש הרבה טוב מסביב ואני רוצה למצוא לטוב הזה גישה להגיע אליי ולכתוב בי זכרונות חדשים שיחליפו וידחקו את הישנים, שבלילה לפני השינה כבר לא יעלו בי אותם זכרונות רגשיים אינטנסיבים מחוויות רעות אלא זכרונות יותר טריים ומטיבים שאאסוף מחוויות בהווה. עדיין אין לי דמויות הקשרות משמעתיות מספיק בהווה כדי שההתנסויות שלי מולם אכן יגיעו ויכנס למקומות האלה במח איפה שמקליטים הקלטות רגשיות. עדיין קשה לי להתקרב מספיק, להחשף מספיק, לסמוך מספיק. יכולה בכאילו, אבל אני צריכה שזה יהיה ממש בעומק כדי לרשום בזכרון הרגשי משהו חדש אחר, איך לכל הרוחות אני אמורה להשיג גישה לשם???? ממש לא מתאים לי לשלם למטפלים הון תועפות עכשיו . לא סובלת מטפלים, זה ידוע. צריכה למצוא משהו אמיתי בחיים עצמם ואין לי מושג איך. איך להשיג גישה לשם ככה שיהיה לי זכרון רגשי חדש שיעלה בי בלילות ולא עוד הדברים השליליים ההם? מישהו/משהו חייב לסדר לי את הראש. לחבר אותי להווה ולעתיד. איך עושים את זה? במי אפשר לבטוח שאם אשען הוא לא ישמוט אותי? הפסיכולוגית הזונה שמטה. אני לא בוטחת באנשי מקצוע ושונאת אותם גזלנים :/ אני רוצה תיקון מהחיים האמיתיים עצמם. אמרו לי שאני צריכה לבטוח בעצמי שאני- שאני לא אשמוט את עצמי יותר, לא אתבטל ולא יאלם. אני לא יודעת עם יש לי ביטחון פנימי שכזה. אני מפחדת לבדוק. השיפוט של תמיד קורה בדיליי, לא בזמן אמת אלא לאחר מכן. בזמן אמת התגובות שלי עדיין כאילו קורות לפני שאני מצליחה לעכל אותן. קשה עם ספונטיות, נמאס לי להרגיש קפואה ונמנעת. רוצה לחיות. רוצה לאכול את החיים האלה כבר. רוצה שבראש שלי יהיו הקלטות זכרון חדשות שידחקו את ישנות וישכיחו אותן כבר. רוצה דמויות משמעותיות מטיבות שישכנעו אותי שיש דבר כזה אהבה ואפשר לסמוך ורוצה יותר מהכל להיות מסוגל לסמוך על עצמי והגוף שלי לא יפגוד בי עם החרדתיות שבו. נמאס לי להגיב באינסטינקט של המנעות באופן אוטומטי ולחפש דרכי מילוט והתחמקות. אני רוצה לחיות את החיים בלי פחד, בלי 'דחפי שימור עצמי' עודפים. שונאת שהמטפלת הזונה העיזה להתנשא עליי רק כי לא הייתה מעולם במצבי. חוצפנית. בא לי לעמוד מולה ולומר לה "את חוצפנית". בא לי לעמוד מול כל האנשים ששופטים אדם לפני שהיו בנעליו ומתנשאים ואטומים ולהבהיר להם "אתם חוצפנים". בא לי גם לקחת חרב סמוראית ולערוף לכולם את הראש, אבל לא כמו דעאש חולני כזה ואמיתי, יותר כמו ב'קיל ביל'. שיהיה מגניב כזה. רק בכאילו. בא לי כבר להפטר מההרס והנקמנות וצדקנות וללמוד מהי אהבה ולזכות להנות ממנה עד כדי כך שתשכיח ממני הכל ותגרום לי להרגיש כאילו מאז ומעולם הייתי למעשה אדם שלם והכל היה רק טעות ואשליה שכאילו משהו בי חסר. לא חסר כלום.

עזוב את ההורים. מה שהם פגעו פגעו. הפסיכולוגית פגעה גם פגיעה נפרדת בפני עצמה, גם שחזור של מה שהיה אבל לא רק, עוד תוספת של פגיעות שכפסיכולוג אתה פשוט מסרב להתבונן מהזוית הזאת כי זה נוגד את תפיסת העבודה שלך לפיה צריך להחשיב כל דבר כהעברה ושחזור ולא התרחשות ממשית גם בהווה. הובכן יש דברים שנוגעים גם לפגיעות בהווה . על כל פנים התכוונתי להחליף את הזכרון הרגשי של הפגיעה מהטיפול הפסיכולוגי! כי הוא זה שנותר אחרון ודומיננטי בחוויה הרגשית. זה היה טיפול לא טוב. להחליף את הזכרון הזה בזכרון רגשי חדש דרך רקימת קשרים בהווה בחיים עצמם עם אחרים משמעותיים חדשים, מה שדי קשה לי לעשות. מהתגובה שלך בכלל לא הבנת את ההודעה שלי.