זוכרת יותר מדי טוב

את השחזור הרגשי בטיפול, שנשאבתי לחוויה שהייתי צריכה שהיא תבוא לקראתי ותעזור לי והסירוב שלה לבקשה שלי נחווה כמו השפלה והייתי כ"כ צריכה שהיא תעזור לי ונהיו לי שיחות טלפון איתה שכמעט נחנקתי מבכי ומיליון זעקות לעזרה בתוכי אמרתי לה 'תעזרי לי' והיא מבחוץ 'ניתחה' אותי כמו תשבץ אנליטי במקום לבוא ממקום אנושי ולעזור לי. אז זה שחזור טראומטי של הזדקקות ראשונית מהינקות? נגיד.. איך זה אמור לעזור לי? במה הטיפול עזר לי? אפשר להבין במה הטיפול עזר לי? בשביל מה שחזרתי את החרא הזה בלי שבכלל ידעתי שמשחזרים טראומות חוויתית בטיפול. זה קרה בעל כורחי. אפשר להבין איך זה עזר לי? אודי אתה ה'מר מומחה'? לא? אולי תסביר? זה לא שעכשיו קל לי יותר בחיים. רציתי להיות מטפלת בעצמי והרצון הזה כבר לא קיים, אצטרך לבחור לי כיוון אחר. אבל אני לא מבינה מה הזכרון החוייתי של השחזור הזה עזר לי וגם לא נתנו לי לתקן כמו שצריך, אין לך מושג כמה רציתי לתקן אבל היא לא התאמצה כמו שצריך לעזור לי ואולי בגלל שמלכתחילה ההתערבויות שלה היו לא מותאמות ופוגעות עבורי, פוצעות את כבודי ומשפילות, מתנשאות וצבועות, אז איך אפשר לתקן על הרקע הזה? איך אני יכולה לחיות נורמלית עכשיו אם הנפש ברמה הרגשית זוכרת כ"כ הרבה זעזועים? גם אני רוצה לחיות נורמלי ולאהוב ולהנות ולהתפתח! נעצרה לי ההתפתחות. אני רוצה להתפתח ובו זמנית רוצה להשמיד לשרוף למוות את כולם והכל כי לא עוזרים לי. כי אף אחד לא מבין איך לעזור לי. למה משאירים אותי לבד עם היאוש הפנימי הזה וגורמים ללב שלי להתנתק ולמח להסיח את עצמו בדברים אחרים בשביל לא לכאוב יותר? לא להרגיש את הפצע ולא לגעת בצלקות? אני יודעת להסתיר טוב מאוד. אף אחד לא ינחש. אבל בפנים אני יודעת איזה טינופת יש לי. אודי איך אפשר כבר לשנות את זה? נגמרים לי החיים אודי. הזמן עובר ועובר והדבר הרע הזה שיש בתוכי שגורם לי להרגיש שאני לא שווה כלום , לא כשירה, שיש לי זהות מחורבנת בגלל היסטוריה מחורבנת ואין גאווה לשאת את הראש מורם וקשה ליצור קשרים קרובים. איך יוצאים מזה? אני חייבת להתחיל לצאת מהארון בנוגע להיסטוריה שלי אבל מי אני? מי אני חוץ מההיסטוריה הזאת? אני לא יודעת. אין לי מושג. איך מתחילים לגלות? וזה גם מאוד קשה כי זכרונות רגשיים של כעסים וטראומה מבעבעים וצפים בי שוב ושוב. אני רוצה ללמוד כבר להיות 'חיה חברתית' נורמלית. אני סתם נחמדה מתפקדת מינימום ויתר הזמן סוגרת את עצמי בבית ומסיחה את דעתי עם שטויות במקום לחיות. גם יש לי יותר מדי מחשבות בראש. יותר מדי מחשבות והרגשת חוסר ערך. איך נפטרים מזה? ואם אתם לא עוזרים ולא יודעים איך לעזור אז למה שהפסיכולוגית לא תחזיר לי את הכסף? למה מותר לה להנות ממשהו שהיא לא באמת הרוויחה אותו ביושר? שילמתי לה מתוך תקווה לטוב, לא כדי להפגע ושיפגעו בי. למה מותר לכם הכל? למה אתה מרשים לעצמכם הכל? אני לא מרשה ולא הרשיתי לכם על חשבוני! רציתי טוב. איך ייתכן שרציתי טוב ופועל אני תקועה במצב הזה שמבפנים יש לי את השדים האלה . מי ירפא אותי?

מימה יש חלק אפילו קטן ושולי שבאחריותיך בכל השחזור הזה? הילה

העובדה שהייתי חלשה ולא הצלחתי לחוש מספיק עוצמה אלא חוסר אונים ותלות. אבל בעצם זאת לא הייתה אשמתי ככ כי לא שלטתי בזה באמת. זה סחף אותי. עכשיו מנסה 'בכח המח' כן לשלוט באיך שחווה דברים. לא לקחת קשה מדי. לא להתפרק מזה. מנסה להתחזק.

היי מימה, היכולת להיעזר ולהישען על האחר, מצביעה לדעתך על חולשה או חוזק? הילה

הייתי מוכנה להשען אבל בצורה שגם לי יהיה חלק בהכתבת התנאים ולא רק לה. היא התעקשה להיות זאת שקובעת. רק אח"כ גיליתי שהם עובדים לפי כללים כאלה שאת הסטינג לא משנים או כמעט לא כדי לא למלא משאלות וסיפוקים 'לא מקובלים' למטופל. אמורים לדחוף לו 'מציאות'.