חברה

שלום, אני כותבת כאן כי אני דואגת לחברה טובה. מדובר בבחורה בת 21, אינטליגנטית, חכמה ומיוחדת. הבעיה מתחילה בהערכה עצמית נמוכה (אין לי אפילו מילה לזה), באמת לא ראיתי דברים כאלה. אם משהו לא מצליח לה, היא נכנסת למחשבות בהן היא רואה עצמה כלא-יוצלחית, כאחת שלא תגיע לכלום בחיים. בשירותה הצבאי הדיחו אותה מקורס קצינים על טעות שעשתה (באמת לא משהו גדול, אי אפשר להגיד עליה שהיא בעייתית או לא ממושמעת) והעניין הזה רודף אותה בכל דבר שהיא עושה. כשהיא הייתה נכנסת לדיכאון רגעי כזה, היא הייתה גם מספרת שהיא שורטת את עצמה (אני הבנתי שזאת "הענשה עצמית" בזמן רחמים עצמאיים). עכשיו לעניין- שתינו משוחררות כבר שנה ושומרות על קשר טוב. כשאנחנו נפגשות עכשיו, אני שמה לב יותר מבעבר שיש לה אופי קמצני- דבר שאני סולדת ממנו באופן אישי. לא חסר לה או להוריה כסף. מסיפורים שלה- אבא שלה נורא דומה לה באופי- לשניהם יש את עניין הקמצנות, סיגוף והלקאה העצמית בכל "כישלון" של מעשיהם. אני לא יודעת איך להוציא אותה מזה, איך להתקרב ולנסות להראות לה שהיא פוגעת בעצמה ואפילו מרחיקה מעצמה אנשים. אני לא נהנית יותר בחברתה כשמדובר בבילוי שמצריך הוצאה כספית כלשהי. אני יודעת שעל זה לא בונים חברות, אבל מאוד קשה לי לקבל אותה ככה. אני מניחה שנגמרה לי הסבלנות. עוד חברה שלנו סיפרה לי שהיא התחילה שוב לשרוט את עצמה.. הלוואי שהיא הייתה הולכת לפסיכולוג, אבל כמובן שהיא לא תוציא על זה את כספה. מתנצלת על החפירות, כנראה הייתי צריכה לכתוב את זה -איפשהו- תודה