זוכרת שאמרתי לה בתמימותי

אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה. לקחת קורס. אבל יש מן פחד כזה ונלחצת מבניינים של קמפוסים וספריות. אם רק היית יכולה ללוות אותי. להחזיק לי את היד עד הכניסה. ואמרתי את המשאלה הזאת בקול רם ותקווה בלב שאולי באמת אפשר? זה לא הרבה לבקש תמורת כמה מאות שקלים שמשלמים. המטומטמת הקלינית הבכירה לא אמרה כלום אלא רק הסתכלה עלי במן מבט כזה שמשדר לי שמשהו במשאלה שלי לא במקום ולא מתאים, בלי מילים, רק מבט כזה, שגרם לי לקחת צעד לאחור עם המשאלה ולהבין ש'לא' . אבל אפילו לא הייתי מודעת לכך שלמעשה אני מבטאת פה רמות מאוד גבוהות של חרדה לחקירת הסביבה. שזה צורך לגיטימי של ילד בן 3-4 אולי שיחזיקו לו את היד ולא של בחורה שמתקרבת לסוף שנות העשרים.. אז עוד לא ידעתי את זה. חשבתי שהבקשה שלי לגיטימית וביקשתי כי רציתי להתקדם בחיים ולחפש לעצמי תמיכה שתעזור בכך. הסתומה הקלינית הבכירה לא הסבירה לי כלום. היא רק שתקה והביטה בי במבט כזה ש'נרתע' מעצם השאלה. לא דיברה. לא הסבירה לי כלום.

הלכתי לאוניברסיטה ועשיתי כמה קורסים. בכולם קיבלתי ציון מעל 90 אגב.. הבעיה שאני כבר לא יודעת אם זה באמת היעוד שלי בחיים ואני כבר מעל גיל 30 ומרגישה שלא נשאר זמן להכל ובטח לא למסלול לימודים כזה ארוך. אני כבר לא יודעת מה נכון. כבר לא יודעת מה אני רוצה ( חוץ מלחנוק אותה אולי.. ) . הלוואי וידעתי בלב שלם מה אני רוצה. אני צריכה לירות באפלה עם הבחירות שלי בחיים וזה קשה. כנראה שפסיכולוגית בעצמי כבר לא אהיה. גם ככה התאכזבתי מאיך שהדברים בשטח נראים. וכן מלא פערים היו שם. הדבר הכי לא נכון לעשות כשיש פערים זה להתנשא. תמסור לקולגות שלך. מסתבר שזה לא ברור לכולם.