מבלבללללל

הי אודי. אני בעיקר מאד מבולבלת! דבר שבנוסף לכל, גם מייסר אותי, וכמה אפשר.?? למשל..., אם הטיפול הוא של המטופל, והכל כביכול אפשרי ואפילו רצוי, מבחינת מה שאומר,חושב,מרגיש,צריך,עושה וכו וכו..., כשהמיקוד אמור להיות אך ורק בו, והוא לא צריך להיות כלל עסוק במטפל.., אז..,תכלס איך זה בכלל אפשרי?? זה נשמע האמת, די הזוי וגם לא באמת מציאותי.גם לטיפול. כשיושב מולך בן אדם(המטפל),מגיב, בצורה כזו או אחרת, לפעמים זהירה ונמנעת, לעיתים פתוחה וישירה יותר,ולעיתים גם מתפלקות לו תגובות אנושיות לא מתוכננות, שלא באמת התכוון שיצאו,כמטפל.אבל יצאו...,כבן אדם. (וגם...כל מטפל והסגנון שלו...). אבל בכל זאת הרי חלק גדול מהעניין הטיפולי זה "הקשר האנושי שנבנה...", האמון האוטנטיות וכל שאר מה שכלול..., אז איך המטופל אמור שלא להיות עסוק גם בו??ובמה שגם הוא מרגיש, שהרי משפיע.ובאופן טבעי, כמו בכל קשר נורמטיבי ויחסים.בטח כשהם גם הרבה יותר קרובים ואינטימים. למשל,אם הוא פגע בו(כשלעיתים מעבר רק להרגשת המטופל זו גם המציאות, ואכן המטפל נפגע) וכו וכו... וגם יוצא הרי, שלא מעט ניתן להרגיש גם ללא מילים. ואז מה??? שמים בצד. כי הוא..., לא העיקר. ומדברים רק על המטופל וחוויתו.?? זה נשמע לי לא ברור.כי אם זה אכן רק של המטופל נאמר, אז כן.צריך לדבר רק על "החוויה שלו" . כ..פוגע למשל,או כמפריע, או כמגזים, או כלא מעריך ...או ככל דבר אחר. אבל...אם באמת זו גם המציאות...,ופחות נותנים לה\לו מקום. אז איך כבר יודעים מה של המטופל? מה של המטפל?(שהרי גם "המטפלים" בניאדם שונים,ומגיבים אחרת), ומה גם בעיקר להקיש למציאות האמיתית וללמוד מכך? בכל הקומפלקס הזה של "טיפול" יש משהו מבלבל מאד.ואפילו עם מסרים שכאלה. מצד אחד המטפל אמור להוות כביכול "שק חבטות" של השלכות, לדעת להכיל ולנווט הכי טוב ונכון ובאופן מקצועי, מצד שני הוא "רק" בן אדם,(ויש כאלו שנוטים להדגיש זאת), ולא הכל אפשרי,וצריך "ללמוד" מה כן מה לא מתי ולמה ואיך.ומנגד לתת למטופל תהרגשה שהוא רצוי לא משנה מה. אז אולי אני זו שלא מצליחה בכל זאת ולמרות הכל, כשהדברים והתחושות,ככה כל הזמן מתבלבלים ומתערבבים לי, בין כנות מלאה ואוטנטיות למשהו מגמתי ומקצועי כביכול, לדעת ולהבין את המציאות,ומה זה טיפול?? וגם אולי לא מצליחה לזכור שהוא "רק" המטפל שלי.ולא יותר. ושיש לו חיים משלו,מלאים מאד, והוא איתי בזמן שלי כדי להבין אותי.וזו\אני, גם העבודה שלו. ואם אכן כך, שוב איכשהו לצערי, אני תוהה אם טיפול באמת יכול להתאים לי, כשאני לא מצליחה להבין זאת באופן מוחץ והגיוני. אבל..הרי...,טיפול הוא הרבה פעמים,הכל,חוץ מהגיון...לא כך? וכמו שגם אתה ציינת. והנה זה שוב מבלבל, גם המסקנה הזו כביכול..., אז לעזאזל, מה זה טיפול?? מה כן אפשרי?? מה לא?? מה ניתן ונכון לצפות??ומה מחבל?? וכרגע בעיקר מרגישה שיש לי קושי גדול מאד להכיל את כל זה. לקבל ולהשלים. ובעיקר שהקשר איתו ככ חלקי ומוגבל. ואני מקנאה.בחיים האחרים שלו,ועם כל הסובבים איתו,ושאני לא חלק מזה. ומעבר ל"זמן שלי".וההתנהלות המאד מסויימת איתי,כמטופלת. (שגם זה כאמור לא לגמרי כבר ברור,על כל מה שנכתב לעיל, ומאד מבלבל.), והוא יודע מכל זה.גם מהכתיבה שלי אליו בין לבין(שגם עם זה יש לי קושי), וגם הוא בטוח מרגיש,לאור הכל. אבל לא יכולה לדבר איתו על כל זה ככה בפגישה. זה מביך.מרגיש לי פאטתי.ילדותי.כואב מדיי עד משפיל, בטח בחיי הככ לא מספקים לעומת שלו,כשמתעורר גם כעס ותסכול נוסף לכל, ובטח כשזה חד צדדי. אז מה הסוד להצליח להיות בטיפול שכזה ועם כל התחושות שחוסמות,וגם בלי לפגוע בו , בתוך כל הקושי הזה ??? או שאולי זה באמת לא אפשרי עבורי ורק יתקע שוב ושוב באותו המקום הבלתי נסבל?? אז אולי...,חבל על הזמן וגם על כל הכסף. ?? אני ככ מבולבלת.