כואב...

הי. מרגישה ככ חצוייה. ככ חנוקה. כאילו ממש נקרעת בתוך תוכי, ורגע לפני התפוצצות פנימית שתעיף את כל חלקיקיי באוויר, אבל ההתפוצצות מתמהמהת.., כמו הר געש.ואין הקלה. ואני מחכה לפגוש אותו...,אבל יודעת גם במקביל, שזה לא יילך. שכל מה שתארתי לעיל, ככ חוסם אותי.סוגר. בתסכול נוראי. בחלקיות הבלתי נסבלת. ב"תפקיד".., בהשרדות..., ובאי יכולת שלי לאפשר, ולקבל בהשלמה את הנתונים הקיימים והפורמט המוצע. על חסרונותיו ויתרונותיו. לא מסוגלת. ומרגישה כמו בתוך בועה, כמעט ולא נושמת, ובלופ שאין לי מושג איך יוצאים ממנו. ואז...עוד פגישה, שמראש מרגישה כמו משהו שאחכ יעשה לי רק יותר רע ומכביד.ובכלזאת מתקשה גם לוותר ולא להגיע. אולי מתוך לית ברירה?? פחד נוראי על מה יהיה איתי?? כמיהה? תקווה? תקיעות? הרגל? אולי אמונה? קפאון? קשר? איזה קשר? אין לי מושג. אבל זה כואב בכל הגוף ובנשמה. הכל. ואם לא יכולה לצעוק..., ולהעזר בו, ובתוך כל העמימות הנוראית שגם אין לי סיפור ברור להאחז בו...וזה מטריף אותי על דעתי, אז מה עושה??? מה???