לשרוד...ולהאמין...

..."ששנינו נקווה שהוא יצליח לשרוד אותם." ושוב חזרנו ללשרוד..., כשבסופו של דבר, ההשרדות האמיתית, היא הרבה יותר מצד המטופל. ששרוי בקושי גדול. כשהטיפול לא בהכרח מקל,לעיתים בדיוק להיפך, כולל גם הקשר עם המטפל. וכשיש גם הרבה מאד סימני שאלה ,שמעוררים גם הם קושי רב,בטח אם אין מענה מספק. ודווקא בגלל כל אלו,יש משהו מקומם במילה הזו, שמופניית דווקא כלפי המטפל, וגם אם עולה בי לא מעט. כשהוא זה שכביכול צריך לשרוד...תמטופל. ולא רוצה שזו תיהיה התחושה...,ואיתי.שהוא צריך לשרוד....אותי. מספיק לי ההשרדות הקיומית שלי,שגם ככה מכבידה. כשכל המטרה הרי בטיפול,זה לצאת ממנה,וליצור חיים.מלאים.טובים מאושרים ומספקים יותר. מילים בומבסטיות... ואין לי מושג איך בתוך כל הפלונטר של הכל,זה בכלל יכול להתאפשר, ולא לקחת עוד שנים רבות.ואם בכלל יצלח. כן...,והאמונה היא מרכיב משמעותי ,באופטימיות הזהירה ובתקווה. ולעיתים מקנאה בכל אלו,שיש להם אותה. למשל, אנשים יראי שמים, שרואים בכל הקורה,נסיונות, מאמינים בקדוש ברוך הוא,אמונה שלמה ומלאה, שהשיא זה, אלוהים נתן ואלוהים לקח,יהי שם ה מבורך מעתה ועד עולם. אין ספק שזה מקל לשרוד את התלאות, לא לפקפק ,מאחר וזה מה שהוא רצה..., ולהמשיך הלאה וקדימה,ומתוך אמונה. שהאמת אני תוהה גם לגביה..., האם אמונה עיוורת שכזו ,בהכרח ,ומעבר ללהקהות את החושים, אכן תורמת?? או שאולי זה באמת עיוורון?ואולי הוא עדיף?מאשר מכאובים ובלבלות בלתי פוסקים? ואיך גם מגייסים אמונה...,ונותנים לה להוביל אותך? הרי זה מין מעגל כזה,שלא בהכרח ברור גם,מה הביצה ומה התרנגולת... ובעיקר מה שמטריד ולא ברור לי, למה ומדוע היא ככ התערערה??? והאם ניתן לשקמה? והאם גם, זו הבעיה המרכזית של כל המהות כולה?