בחסות האנונימיות...

מחשבות קשות, הכי קשות הכי נוראיות, ובעיקר הכי מטומטמות. איך אמא יכלה לרצות אפילו עם זאת רק פנטזיה במותם של ילדיה? ואני לא מדברת על אמא שלי, היא הייתה מופרעת לגמרי וגם אבא שלי ואני לא רוצה להיכנס לזה בכלל... אני מדברת עלי, על עצמי. יש בי צדדים או חלקים איומים (בעיקר חלקים ילדיים). אני לא יכולה לחשוף את זה בטיפול, אני הולכת סחור סחור ולא מספרת על זה לגמרי (כמעט שבע שנים בטיפול!!!), גם כאן אני לא אכנס לפרטים, זה בעיקר פוגע בדימוי העצמי שלי, אני כמובן לא מסכימה עם זה, גם בעבר לא הסכמתי, שנאתי את עצמי שאני כזו...אני באמת לא כזאת, אני אחרת, אני לא אמא שלי ולא אבא שלי .(נקודה). (אני מקווה שאני לא כמוהם). לא היה לי צורך לדבר על זה או לתת דין וחשבון למישהו, עד לאחרונה, חשבתי שהמחשבות האלו הן רק מחשבות וכל עוד זה שמור היטב ביני לבין עצמי זה גורם סבל רק לי ואין לזה שום השפעה על העולם האמיתי, או שזה דווקא באופן מוזר למדי שומר על הילדים, סוג של חשיבה מאגית ...עד למקרה הזה של הבן שהשתחרר מהצבא. זה ועוד כל מיני גרמו לי לחשוב שאולי זה כן הזיק ואולי עדיין מזיק זה הופך את הקשר עם הילדים ובכלל עם אנשים (כולל הקשר הטיפולי) למשהו מאוד רופף שטחי ולא אמיתי. תוך כדי כתיבה אני חושבת על אמא שלי שבאופן מילולי "הרגה" אותנו כל פעם מחדש עד שהתרגלתי קצת למות והמוות הזה מלווה אותי כל חיי, בעצם הוא נמצא בתוכי, יש גם חיים כמובן אבל למוות יש מקום נכבד ביותר, אני למעשה תמיד גם קצת "שם" . אני פוחדת לדבר על המחשבות האלו שקשורות בילדים שלי. אני רוצה ולא רוצה לדבר על זה עם הפסיכולוג, המילים נתקעות, ופתאום זה נשכח ונעלם. אזרתי אומץ וכתבתי בקצרה לעיניי בלבד . נראה לי שאני בכל זאת אסתכן ואנסה לדבר על זה, אולי פשוט אקריא את מה שכתבתי לעצמי...אני לא יודעת במה זה יכול לעזור אחרי שהנזקים כבר נעשו (אני חושבת שאולי זה נחלת העבר ואז בשביל מה בכלל? לא ממש בטוח שזה אכן כך) אולי זה יהיה מן ווידוי כזה כדי שאוכל להניח לזה ולעבור הלאה? האם נתקלת בעבודתך במקרים דומים לזה שלהורים יש מחשבות כאלו? או שזה מאוד חריג? (אני מתנצלת על התוכן הקשה ועל האורך)