כואב

אני לא יודעת איך להמשיך. לא יודעת איך אני אוכל לעבוד. אני מרגישה מפורקת ושבורה. ובעבודה ישאלו אותי על הילד שלי ואני אצטרך להגיד משהו על זה שהוא השתחרר מהצבא. בהחלט "פגיעה נרקיסיסטית". עדיף למות. ודווקא עכשיו התבטלה הפגישה היום בגלל הלוויה. אמא של בעלי הייתה מרבית חייה חולת נפש, מתה לא כל כך מבוגרת, בעצם היא מתה כבר הרבה שנים. גם אני פעם קצת מתתי בטרם עת. כשהייתי קטנה במשך כמה שנים ההורים שלי היו רבים ריבים קשים ביותר, בשלב מסויים כמעט תמיד אמא שלי הייתה אומרת מאיימת שתהרוג את הילדים שלה, אנחנו נמות ואז יהיו לה "קברים קטנים" במקום ילדים ואז "יהיה לה טוב", משהו כזה, זה היה חוזר על עצמו כאמור מידי פעם בכל מיני וריאציות,היו גם איחולים אישיים לפעמים, וגם מכות קשות, אחותי הגדולה ממני בכמה שנים הייתה אז בוודאי בת שש או שבע הייתה שואלת את אמא שלנו "גם אני אמא גם אני ימות?" ואמא הייתה אומרת לה בחוסר הסבלנות הרגיל "לא את ילדה טובה" קצת מצחיק המו"מ הזה, היא הייתה ילדה אמיצה, חבל שהיום היא כזאת פחדנית. בעיניי רוחי הייתי רואה תלוליות של עפר חום אדמדם שאני בוודאי שוכבת מתחת אחת מהן.מפאת גילי הצעיר לא ידעתי איך נראה קבר, וזו הייתה התמונה שדמיינתי. סתם נזכרתי בכך היום בבית קברות אחרי שכיסו את הקבר ויצרו מן תלולית כזו. אולי אני קצת משתגעת בזמן האחרון. אולי אני צריכה להפסיק עם כל השטויות. סליחה.

אני מצטערת שכתבתי. לא חשבתי שזה כזה נורא ואני לא רוצה להכביד עליך, זה לא פייר כלפיך. אבל בתור ילדה דווקא בתמונה הזו שדמיינתי של 4 תלוליות אדמה (היינו אז ארבעה ילדים קטנים), היה משהו מרגיע. וגם שבאמת אין שום רגש שנלווה לזיכרון הזה (ואולי לרוב הזכרונות שלי) ובכלל בתור ילדה לא הרגשתי שום דבר מלבד אולי פחד, הייתה מן קהות כזו לפעמים ממש באופן פיזי (הגוף היה בעייתי ביותר ואני לא אפרט) וגם מבחינה נפשית. בתור ילדה פשוט וויתרתי על המציאות. רוב הזמן לא הייתי נוכחת בגוף הבעייתי במציאות וכו', וזה נמשך הרבה מאוד שנים. המפגש עם המציאות מכאיב ביותר, המפגש עם החלק הזה הילדותי מכאיב ובלתי נסבל . זה מה שקורה עכשיו, גם עם הבן שלי, זה שהשתחרר אחרי חודש מהצבא. במובן מסויים כאילו נולד הילד האמיתי, והחלק הזה או הישות הזו הזוועתית כאילו "נתפסה על חם". אני לא יודעת אם זה נשמע הגיוני, קצת קשה לי להסביר. אז אני מבקשת את סליחתך ואוסיף רק שאם הפסיכולוג היה זמין, כנראה שלא הייתי כותבת ולהבא אפעיל יותר שיקול דעת. סליחה.