מה יהיה...???

קוראת..,ומרגישה את ההזדקקות הגדולה של כולנו. ויש המון קולות. חלקן וותיקות,חלקן חדשות, חלקן הלכו חזרו ,החליפו זהויות וכו..., כולן מבקשות מקום,להשמע,להראות,להיות מוכלות,רצויות , אהובות. מצד אחד זה נעים,שיש תמקום הזה, את המכנה המשותף הזה שפה, שמאפשר לאמר,להזדהות, להבין, ללמוד לחשוב .וגם כשמשהי "מדברת אותך" כביכול...זה לא רק שלך,(שזה גם מעורר לכל מיני,ולפה ולשם...)ויש גם תתגובה ממך. ויש הרבה תחושות שמתעוררות ומתחלפות ,חיוביות אבל גם שליליות, והכל נראה כאילו אמיתי, אבל בעצם וירטואלי. וגם פה יש מין סוג של פאנטזייה שממכרת..., כולן רוצות וזקוקות ,לך וממך אתה ניהיה מין "גיבור על" שכזה, כאילו מושג,אבל בעצם לא ממש, וכולן רוצות בקרבתך. להרגיש מיוחדות אפילו בלעדיות. וכל אחת עושה זאת בדרכה ,אם זה היותר נעימה מאפשרת וקלה, או המפותלת מכבידה ולעיתים מעצבנת ומעיקה. ואתה אמור לתת מענה לכולן. והחסר ככ גדול,ההחמצה של החיים ככ זועקת,הפוטנצייאל הגלום שלא ממומש,הבילבול הגדול עם הכל,החיים,הטיפול,ביחסים, עם המטפל, וכו... ובא לי גם פה ,שתיהיה רק שלי.ולפעמים גם בלי קהל. אבל זה לא אפשרי.וגם...מעורר בי אי נוחות שזה בכלל עולה.... ושוב זה הופך ל"חומר טיפולי"...,(מעצבןןן...). אבל בטיפול אני לא מסוגלת לדבר את זה.ואיתו.וכלפייו.ועל פה..., לא ככה. ובכלל..., יש ככ הרבה דברים שמעסיקים ומטרידים ובכלל לא מגיעים לדבר עליהם.זה לא מתאפשר, בזמן הקצר שיש(גם אם באופן יחסי לטיפול, זה נחשב הרבה...שזה גם קשה לי שזה כך, ושאני במקום הזה). ובין לבין החופשות שקוטעות, ואז גם כל מה שזה מייצר, והכעסים והחסימות על ההתנהלות ועל התהיות עליהן,ועל איך ומה ולמה וכמה..., ועד כמה הכל אמיתי או רק פונקציונאלי טיפולי. ?? ובסוף יוצא שהמון דברים בכלל לא מקבלים מקום. ולמרות שהיתי רוצה להתייעץ ולחשוב יחד...,על דברים שכרגע מעסיקים, אני לא מסוגלת ,לא פנוייה לזה, לא יכולה איתו, כשאני חסומה בגלל כל הדברים האחרים והכעס הפגיעות וכו. וזה מעגל שאני לא יודעת איך לצאת ממנו. ואין לי כוח גם כל הזמן, "לדבר הזה" ,ולכל הזמן הרב הזה שגם בינתיים חולף, ושוב ההחמצה בעצם ממשיכה ,כולל כל הבילבול עם כל דברים.שהרבה גם לא מקבל מענה.והתסכול הגדול. על הפורמט הזה. ועל הכלללל. ועל זה שהוא לא שלי. באמת. לגמריי. ולא רוצה להסתפק בחלקיות. הרי זה מה שקורה בעצם כל חיי. אז מה הרעיון ללמד לזה ?? ומרגישה לבד. והוא באמת לא פה.ולא מורגש.מעבר לזה שחושבת עליו כל הזמן.וזה גם מבלבל. ואני כבר לא מבינה כלום. מה מניע מה ומונע ממה.? מה זה? מה שלי? מה לא? מה זה בכלל הקשר הזה של מטפל-מטופל? מה אמיתי? ומה אשלייה? ואיך באמת גם יודעים מתי זה הדבר עצמו,ומה שמביא איתו (לטוב ולרע), ומתי זה לחלוטין השלכות. ?? גם הטיפול הקודם מאד עירער. כשהוא טען באיזשהו שלב שאני לא מבינה מה זה מטפל ומה זה טיפול. עד היום אני בעיקר לא מבינה את המשפט הזה..., שמאד עירער אותי ואת בטחוני לגבי כל הדבר הזה, ואני תוה...,ה אם כשמטפל זורק את זה ,ומבלי גם לדבר על זה,אם הוא בעצמו בכלל מבין מה זה טיפול ומה זה מטפל?? או שרק מסב נזק בסופו של דבר. בכלאופן כמובן שהמטפל הנוכחי לא מסכים עם האמירה הסתומה הזו שהופנתה כלפיי,שלדעתו תמוהה מאד, אבל זה עשה את שלו..,ורק הגביר את התחושה שלי לגבי הבנתי מה זה טיפול ומטפל. וזה ממשיך להטריד אותי. ואתה מפנה אותי לדבר על כל זה בטיפול. אבל זו בדיוק הבעיה. ששם זה נתקע, ובגלל כל מה שניסיתי לתאר לא מעט בהרבה מההודעות שלי. אז....בכלזאת, מה הפתרון ???

אולי זה הדבר. סתם ניחוש

מרגישה את מה שכתבת לגבי אודי. אני תוהה ביני לבין עצמי, גם פה לפעפים ואיתה, האם טוב לי להיות כאן, אולי זה מםריע לטיפול שלי.. מזדהה עם הרצון לומר דברים ואיכשהו תמיד יש דברים דחופים ואני לא מצליחה את מה שרציתי. מספיק משהו קטן שקרה ברגע שנכנסתי לחדר וזה יהפוך להיות הדבר היחיד שמדובר. אין לי פתרון לא לעצמי וכרנאה שגם לא אלייך.. אבל המילים שלך ככ נגעו בי והרגשתי את עצמי ככ חזק שלא יכולתי לא לכתוב.

כתבת מלא זמן.. ואני לא רוצה. לא רוצה שיקח מלא זמן. אתה מבין? אני ככ מתגעגעת אליה כבר. אווף! אני רוצה אותה.