איך מתמודדים עם זה?

פחד מקרבה. אני לומדת קורס בפסיכולוגיה ומישהי בקורס ניסתה להתקרב אלי והציעה רעיון שנלמד יחד למבחן. היא הזמינה אותי לשבת איתה ועוד כמה חברים אבל זה ממש הלחיץ אותי. אני מפחדת מקרבה. אני לא מבינה למה. אני גם לא לומדת כמוהם בשביל התואר אלא כי זה מעניין אותי ומפחדת שלא יבינו את העמדה הזאת שלי שאני לא סגורה על עצמי ככה ב'מימוש תחומים'. וגם הנושא של 'הכרה בנכות' שבכלל מדחיקה ומסתירה את זה. לדעתי אני לא במצב כיום שמצדיק הכרה כזאת, היא ניתנה על סמך מצבים בעבר אבל ברמת התיוג זה משאיר סוג של חותם בנפש.. מחלחל לזהות, ביחוד לאחת כמוני שלא ממש גיבשה הרגשת זהות מלוכדת וטובה כי עדיין מחפשת דרך בחיים. לא יודעת, אני רוצה כבר להיות מסוגלת ליצור קשרים עם אנשים וזה מלחיץ אותי נורא, שישפטו אותי, שלא יבינו אותי. משהו מפחיד אותי מהקרבה. למה הם מצפים ממני? הם יהיה להם כיף במחיצתי? כמה להיות כנה? כמה לזייף ולהעמיד פנים? האם הם יהיו נחמדים? האם יהיה לי מהנה איתם? זה כאילו באינסטינקטים שלי אני רק רוצה לברוח ולהמנע מאנשים. בלבד יש בטחון ואין אף אחד שפוגע או שופט ומבקר אותי או משקף משהו שלילי. גם אין לי ערך עצמי גבוה ולרוב זה ניכר עליי ולא נוח לי עם זה. או שאני מעמידה פנים של חוזק או שהחוסר בטחון נחשף, אפילו הקול מתחלף לי קצת לפעמים... אודי איך אני יכולה להביא את עצמי למצב שכבר לא תהיה לי בעיה ליצור קשרים עם אנשים בעולם הזה, לא להתבייש יותר ולדעת מי אני ואיך להציג את עצמי? האם 'ההכרה בנכות' חלק מזה? האם לא? אני מרגישה אובדת עצות בדברים האלה. מפחדת מקרבה, שיכירו אותי. אני מרגישה עמוק בפנים שמשהו בי פגום או אחר/שונה ואז צריכה לכסות על זה או לזייף.. גובה ממני אנרגיות. אני רוצה להרגיש נוח בתוך קשרים ושיהיה לי כיף, להכיר לפטפט, להתעניין, להחליף מידע.. איך עושים את זה בלי להרגיש את הפחד מפולשנות או ביקורת של אחרים עליי? כמה לחשוף על חיי? ההיסטוריה שלי של התמודדויות עם הפרעות והחלפת תחומים מסבכת אותי כיום ברמת ההרגשה של הזהות. של הכרטיס ביקור שלי מול העולם. אני רוצה לפתור את זה כבר. איך?