הכי קרוב לבד

אז ביום שישי הוא חוזר מחו"ל... מבחינתו "עסקים כרגיל" ונשוב ונפגש... בתוכי, תחושה של מוות. מרגישה שאני כבר התרחקתי. נפרדתי. אין לי שום כוונות לחזור. שום רצון. מודעת לכך שהפחד מדבר מגרוני, ואם לא הצלחתי איתו אז כנראה כבר לעולם לא אצליח... אודי, אני לא יכולה לשאת את חוסר הסימטריה. קשר טיפולי, הוא קשר מלאכותי. אודי, אני לא בת 3. אני בת 30. אני צריכה להתאבל על מה שאבד ולהמשיך הלאה. אבא יש רק אחד ובמקרה שלי מזל שכך )-: אז לעורר את הפנטזיה על להיות "מוחזקת", מטופלת, "מוכלת", זה מסוכן ולא מציאותי. אני לא רוצה לחזור למצב רגרסבי. אין לי את הכלים על מנת להגן על עצמי. הילדה שהייתי מתה. עכשיו צריכה להתמקד בלחזק את הבוגרת ולהמשיך הלאה, והכי קרוב לבד. נטע.

ההתמודדות שלך נוגעת. לדעתי תגלי שאת יותר חזקה ממה שנדמה. כבר עברתי דרך רגרסיות הזויות ואיכשהו שורדים את זה. חזקי ואימצי. מגיע לך לחיות את נטע הבוגרת אבל להכיל בתוכה את החלקים היותר פגיעים ולסבול ולשאת אותם ולא לברוח מזה. בסוף מאמינה שתתחזקי, זה פחות יאיים. בהצלחה.