לכרמל ואודי

ראשית,אני מעלה הודעה חדשה כי שמתי לב שלעיתים ,בגלל אולי עומס הודעות,כשאני עונה בשירשור זה לא תמיד שוב מקבל תגובה(אודי יש שתי הודעות ממני למטה כתגובה לדברים שענית לי,אבל הן כבר לא נענו מצדך, למרות שפורסמו.). בכל אופן,כרמל, זה בסדר גמור שכתבת.להיפך, מעניין לשמוע התיחסויות. ואודי תודה שהגבת.זה חשוב לי מאד. אכן ההודעה האחרונה היתה ארוכההההה מאד. העניין עם רווח אחרי הנקודות,זה משהו שלדעתי קשור לכתיבה במחשב ואיך שזה יוצא.לא הייתי ערה לזה.ואולי...,גם בגלל שבאמת היתה ארוכה מאד,השתדלתי גם שלא ליצור עוד רווחים שיאריכו אותה עוד יותר.אבל...מה שכן,ההודעה לא נכתבה באיזה "קריז" או שצף קצף , כפי שיצאה ונחוותה.אבל אני יכולה להבין את הקושי שבקריאתה,וההצפה שהורגשה מעומסה.מקווה אבל אודי,שלמרות הקושי כן קראת את כולה. ? כרמל- כשאני אומרת לו באותו רגע "לא", אני מרגישה כך ומתכוונת לזה! זה לא "לא" שמתכון ל "כן"...,אבל נמנעת. אלה שאחכ ובדיעבד,ולעיתים גם באותו הרגע,הייתי רוצה להרגיש אותו אחרת.ושלא מוותר.והוא יודע את זה.ובוחר משומה להגיב כך.ואז...שוב זה מכעיס.כי אנ י מצפה שאם מכיר אותי ומבין אותי ואכפת לו, שידע איך להתנהל מולי. וברגישות. ומעבר לזה,באמת לעיתים לא ברורים לי שיקולייו כמטפל.שמחליט שלא להגיב, ולמשהו שנראה לי משמעותי. ובסופו של דבר גם שלא השאיר לי כתובת למקרה שאולי שיניתי דעתי (כמו שהוא יודע שעלול לקרות).ולא התייחס למה שהעלתי. וזה הרגיש לי חוסר רגישות ואכפתיות. ונמאס לי גם להגיד את זה כל פעם(זה כבר נאמר בפעם ההיא, וטחנתי לא מעט על זה )וזה מרגיש לי מבזה לחזור על זה שוב ושוב.וכשאין באמת גם מענה. אודי , אם הייתי יכולה לאמר את כל מה שאתה מציע לי, לא היתה בעיה : )....זה היה מוגדר "טיפול" כמו שצריך. הבעיה שכשאני פגועה וכועסת ומרגישה את חוסר האונים הזה וחוסר השוויוניות הזו מעצם התפקידים האלו, ואת זה שהוא פועל איך שפועל,ואז אני צריכה לשבת ולהגיד את הכעס שלי, את זה שכתבתי פה, את הלבד וכו וכו...אני לא מסוגלת! זה עוד יותר מכעיס אותי.וסוגר אותי.ומרגיש לי כאילו "הרצחת וגם ירשת"??מין משהו כזה. לא מספיק שככה אתה בוחר להתנהל, אחכ אני עוד צריכה לשבת ולדבר את רגשותיי איתך,ולספר ...??זה מבזה אותי.אני מרגישה מושפלת וקטנה.בייחוד שבסופו של דבר הוא לא ספר אותי.ויצא...לחופש שלו,כשאני נשארת טרודה כאן. ויש גם תפעמים שכן מצליחה לכעוס ולאמר את הכעס, אבל זה בגדר האשמות הטחות ביקורת ציפייה ואכזבה ..., כי כך אני מרגישה. ולא מסוגלת איתו, כשהוא המושא, ליצור במקביל גם שיח אחר מהמקום הכעוס הזה שלי, ולנווט אותו לכאב, לקושי וכו וכו..., בייחוד שזה ככ לא הדדי.(ואת זה דווקא כן אמרתי לו,ודי הרבה.) אז...מה עושים?? הכעס באמת צובע ולא מאפשר. מנגד,זה מכעיס. ואולי אני לא מתאימה לטיפול שכזה?? אם לא מסוגלת למה שטיפול דורש ומציע? וכשהרבה מהזמן הכעס מדבר , אבל כנראה מבלי להצליח לדבר תצמו באמת. מרגישה בפלונטר. וכשיחזור...,לא בא לי לבוא. זהו הוא נח,נפש,חזר, ואני מתייצבת לפגישה. לא בא לי. גם אם רוצה.כי אני גם יודעת שהכל יצבע....וגם, בא לי לעשות לו "דווקא" להחזיר לו, שירגיש שכועסת.., אם זה בכלל ישנה משהו. בטח...הוא בעיקר יתבאס, מזה שהמשכורת החודשית תקטן(אני סתם רעה עכשיו.אבל ברור שזה גם מרכיב נכבד.וקשה לי גם עם זה).כולל שהיתי רוצה אני לצאת איתו לחופש.|(במקום אשתו או המשפחה שלו...), ונראה לך שאני אהייה מסוגלת להגיד לו משהו כזה..,??? ממש לא. בטח כשאין לי מושג איך ומה הוא מרגיש כלפיי. ומרגישה כמו ילדה קטנה מפגרת. עוד יותר. מקווה שהפעם היו יותר מרווחים,למרות שהיו רגעים שזה נכתב בעצבים....