בא לי להעלם.....ושלא ימצא אותי כשיחזור!

לא יודעת מה לעשות עם כל איך שמרגישה.הוא יצא לחופש.פעם שלישית בארבעת החודשים האחרונים(כשאנחנו נפגשים 2 בשבוע).כבר קצת סיפרתי ותארתי את שהיה קודם,הכשלים כביכול,כשגם הסכים שלא טיפל בזה נכון יותר.כשהפעם לדעתו, התנהל נכון.אבל זה שוב צבע את כל התקופה האחרונה,ועורר הרבה,והקשה מאד עליי ועל הכל,ויחד עם כל עניין האסמסים שכבר דובר פה לא מעט,הכעס השתלט כולל התסכול והמועקה,כולל מרגשות האשם שלי אל מול הכעס הזה.כשבשורה התחתונה,כרגע, הוא יצא.נופש.מתנתק.משנה אוירה,נשימה,מתרחק ,ואני נשארת עם כל החרא.בתקיעות שלי.בלי חופש אמיתי קצת משלי,וגם בלעדיו.ויכולה לראות ,שהכעס הספציפי הזה על חיי שלי,קשור אלי ולא אליו.אבל... ההרגשה שכן מעיקה עליי ומכעיסה וכן קשורה אליו,אליינו,לקשר שלנו כביכול,זו העובדה שלמרות הכל ואחרי הכל,אני מרגישה אותו שוב חוזר בצורה כזו או אחרת,על אותה התנהלות ,שוב ושוב,ולמרות שאומר שמכיר אותי ומבין אותי ושאכפת לו. אז איך כשאני כותבת באסמסים לפני הפגישה האחרונה,ומעלה את עניין התקשורת בזמן החופשה,וזה מעורר אצלי לא מעט, ואחכ זה גם עולה בפגישה ,כשהוא שואל אם אני רוצה לרשום תמייל שלו ואני אומרת שלא.ושלא אכתוב לו כלום,ושחסכתי לו...,והוא רואה תקושי,תכעס,תחסימה את כל המועקה סביב הכל,אבל...בוחר שלא להגיב!לא מפתח את זה לשיח,לא אומר כלום.שותק.ואז אני נסגרת ונחסמת עוד יותר ובעיקר לא מבינה איך זה שהוא לא רואה לנכון לפתח את זה קצת יותר בכל המצב הקיים ובטח כשכבר יוצא לחופש ואני נשארת כך.?ואיך לא מנסה לברר איתי,ולמרות הקושי שלי,או אולי דווקא בגלל.וכן לתת לי בסוף תמייל שלו.ולהגיד לי למשל,אני אסמס לך אותו בכל מקרה(כמו שהציע קודם),ולהוסיף...,אם תרצי ותצטרכי תשתמשי ותכתבי,ואם לא אז לא.או משהו כזה.לתת לי להרגיש שלא משנה מה,אני רצוייה ומוזמנת.וגם אם אני כרגע(וזה משתלט עלי)מתנהגת כביכול כמו ילדה קטנה ומפגרת...,ושהוא מבין שהוא המטפל,"המבוגר האחראי" וכביכול ההורה,שלא אמור לוותר עליי.(הרי הוא זה שתמיד מדגיש כמה התפקידים שלנו לא שוויונים.אז בבקשה...שייישם גם). וביחוד לתת לי חוויה שכזו,כדי לקרב בייננו.ולעשות את המקסימום מצידו.כך אני ציפיתי..וחשבתי בדיעבד,שכך היה אמור להיות.כשהוא המטפל. אחכ שאל אם ארצה בכלזאת לבוא למחרת לפגישה קצרה, וזה יצמצם את החופשה שלו ביום אחד...,וזה סתם הרגיז,הרגיש מביך,ובטח אחרי פגישה שלמה שהיתה מעיקה חסרת טעם,ושהוא גם בחר ככה לשתוק בה ולא להתייחס .אז לא...,לא רציתי.ואחכ גם כתבתי לו אסמס הסברתי תצמי,וגם על עניין המייל וזה שלא הציע שוב לתת כתובת ולהזמין אותי לכתוב אם אחליט(הוא יודע כמה קשה לי שלא,גם כשאומרת שיותר לא אכתוב....,וגם בעצמו אמר שכשנמנעתי בעבר בכלל מלכתוב,זה היה מתוך המנעות וגזירה שגזרתי על עצמי וזה הקיצוניות השניה).אז הייתי בטוחה שאחרי כל זה,יתקן ,ויכתוב לי חזרה,וירשום לי את המייל שלו.אבל לא. הוא לא הגיב.לא התייחס.וזהו.יצא.וזה פוגע בי.ומרגיש לי שאם באמת ובתמים היה לו אכפת,לא היה "עוזב" ככה,ומשאיר אותי בלי שום התייחסות מצידו(גם אם בהתחלה אמרתי לא).גם על הפגישה..למחרת,אמרתי לא,אבל עובדה שלגבי זה הוא כן שאל שוב.(אז מה שעולה בי בכל הסיטו' הזו,זה למה את זה כן טרח והעלה שוב? כי על זה אני משלמת??וגם אם אולי זה לא נשמע טוב,כך זה מרגיש.כי אחכ כבר לא שמעתי ממנו חזרה בכלל).ואז...כשיחזור לו,הכל אמור לחזור להיות כביכול כרגיל?ושוב יגיד...שמה שהכי חשוב זה לדבר!כי זה מאד משמעותי.הכל.כל מה שמרגישה וחושבת....,ואכפת לו ממני ומאיך שמרגישה.??זה רק עוד יותר מכעיס.בטח אחרי הכל.וגם את זה אחרי הפעם הקודמת,כבר דיברתי ואמרתי.והנה זה קורה שוב.אז...??מה הטעם לעזאזל בדיבורים האלו?זה ככ משאיר אותי מטומטמת וקטנה, ושככ לא חשוב תכלס בסופו של דבר מה שמרגישה,אם זו התוצאה. זה מטריף.וכשהכעס ממלא...לדבריו,לא ניתן לשום כלום אחר להכנס ולהתאפשר. אתה מבין כמה זה מעצבן???איך הכעס לא ימלא אם זה מה שקורה?הלואי שלא היה לי על מה לכעוס עליו.ואיך אני יכולה לסמוך על הרגישות,על ההכרות,על ההבנה,על האכפתיות,על קשר שאמור להתפתח וקירבה..., כשזו ההרגשה בסופו של דבר??ושנראה שלא ממש אכפת.והכעס שלי כבר לא נוגע או מזיז בכלל.שתכעס....,ובמילא בסוף גם הכל הרי מסתכם בי.כי מן הסתם אני המטופלת והכל השלכות שלי..., וזה הטיפול שלי.וזה ככ עוד יותר מכעיס וסוגר.או מנגד גם לאמר לי,לא הכל זו את והשלכות,יש גם אותי.ואת החלקים שלי.אז...אתה לא שם לב?לא מודע?או מה??ושוב להגיד את כל זה,ושוב הוא שותק מולי,ושוב מרגישה קטנה ואומללה מול כל הסיטו' המביכה הזו. וככ לבד עם הכל בסופו של דבר.והחוסר אונים גם,כי מה גם הברירת מחדל שלי??כשאני המטופלת פה.להתאפק...לחכות שיחזור....ואז בצורה בוגרת ומדוברת להגיע להגיד את הדברים??להתחבר לכאב,לילדה שבי וכו וכו...???ואיתו??כשזה ככ מכעיס אותי כל ההתנהלות שלו?זה לא אפשרי לי.מקומם. בא לי לצרוח.לקום.לעזוב.לא לחזור.אבל אז...המטפל(יהיה אשר יהיה)...יגיד, למי את עושה דווקא??זה החיים שלך.הטיפול שלך.לא שלי.אני רק פה לעזור לך....,ואני כלואה בתוך החרא הזה,החוסר אונים הזה בתוך כל הדבר הזה,ומה בדיוק הפתרון?? ואיך יודעים שנמצאים גם במקום הנכון?? ואם במילא הכל מתחיל ונגמר במטופל.???והוא בחופש....,רחוק ממני,אני בסופו של דבר עבודה ומטופלת שגם מבלבלת לעצמה את המוח.ומה שגם מאד מקשה על הכל,שבמקביל לכל זה, אני גם מרגישה אשמה.על הכעס.על זה שכותבת עליו פה ככה.וזה עוד יותר מכביד ומעיק ומרגיש לבד.

הי ברוכית מקווה שלא מפריע לך שאכתוב. לא קל לקרוא אותך- פיזית... הכל בשצף קצף, תוכלי לנסות קצת לרווח את גוף ההודעות, ואולי לנשום ככה קצת בין משפט למשפט ? ההודעה מרגישה קצת כמו מבחן- מי שאת חשובה לו יצלח אותה, וככה גם מרגישה האינטראקציה בינך ובין המטפל. למה את אומרת לו "לא " כשאת רוצה לומר "כן"? זה קורה לך אולי בעוד מקומות בחיים שאת רוצה משהו אבל מתנהגת כאילו לא רוצה אותו? אולי תנסי לחשוב מה מפחיד אותך בלרצות... שווה לך לברר את זה , ואולי לנסות להיות יותר כנה ופתוחה מולו, לא רק בהודעות טקסט אלא בפגישות עצמן, בהן מתרחש הטיפול האמיתי. הוא חשוב לך וזאת דווקא נקודת חוזקה של הטיפול... בהצלחה רבה..... כרמל