"לא מרגישה שמגיע לי"
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
הלא מרגישה הזה התארח כאן בפורום. ואני כזה טיפוס:לא מרגישה שמגיע לי. הדחיפה הראשונה שלי לשינוי בחיים שלי (בשנות הארבעים!) היה בעקבות כך שגיליתי שהמילה "ראויה" (זכאית) לא קיים בלקסיקון שלי. מאיפה זה מגיע? למה שבן אדם ירגיש שלא מגיע לו? הוא נולד עם זה? מה היה הכיוון שהיית אומר לי לבדוק כדי לנסות להבין את ההרגשה הזאת ????
הי לאה, כיוון שהציטוט הזה הוא ממני, נדמה לי, אנסה כמה מחשבות. זה יכול להיות סוג של מסגרת חינוכית, תפיסות עולם שקשורות לזה שתמיד צריך להיות בשביל אחרים זה יכול להיות חוויות מוקדמות, מסרים שהופנמו אני חושבת שאולי גם בשביל להרגיש ההפך צריך משהו שיכוון אותך לשם? תוהה האם קיים בכלל base line מסוים שנולדים איתו בעניין הזה? ובכלל, המילה "לידה" נשמעת לי קשורה... מי "בחר" שניוולד, ועל מי ה"אחריות" ש"יגיע לנו" משהו בעולם.. בכל אופן... כולנו...נולדנו...וכאן...וזקוקים...לתת ולקבל...
ולפעמים גם, יכולה להיות אשמה על אחריות שבאמת לא לקחת על עצמך...
יקרה, אני לא יודעת מאיזה מקום זה אצלך.. ואני לא בטוחה שאנחנו מדברות על אותו מקום... אבל יכולה לשתף ממקום אצלי, שמרגישה לא ראויה, שלא מגיע לי.. שהיה לי רע בחיים- האשימו אותי. גם כשפגעו בי פיזית ומינית- האשימו אותי. שזה עצוב, אבל זה סוג של יחס. והייתי פייטרית בתור נערה...אז שהייתי קמה, ופתאום מאושרת, וגם כשמצליחה בענק - הייתי זוכה להתעלמות. לא ראו אותי. בעיקר אמא שלי. אבא היה גאה בסתר. הייתי חוזרת מאושרת הביתה, ומקבלת את המבט הריק הזה, שלא אומר כלום. וככה המקומות שטוב לי בהם התמעטו. אני "דאגתי" שלא במודע להפחית אותם. ו"יצרתי" מקומות של כאב - כי שם יש לפחות יחס, גם אם פוגע... והיום גם כשטוב, והכי טוב, עדיין מרגישה שלא מגיע לי יחס. שכאשר טוב- יש העלמות. והתעלמות. הרי אם היה מגיע לי טוב, אז היו שמחים איתי. הרי אם סיימתי השנה שנת לימודים בממוצע של 97 - חייב שיגידו לי כל הכבוד, שגאים בי, שמגיע לי. ואם זה לא קורה, אז אולי לא מגיע לי. אז מרגישה שאולי לא ראויה לטוב. בכלל. שלא מגיע לי לחוות טוב בכלל. והיום, כשבגרתי מעט, שמגיע טוב, אני מאבדת את עצמי. אני לא מצליחה להכיל. כלום. רוצה לעזוב, לברוח. שמישהו יהיה קרוב אליי? אין סיכוי. לא מגיע לי. שמישהו יהיה קרוב? שמישהו יאהב? אני לא ראויה. אני אשלח לפני שאתחרט, אף פעם לא שיתפתי ככה לגבי עצמי ועולמי פה.. וגם בטיפול מתקשה להביע את זה.... רחל.
הי לאה, זו כנראה הרגשה מוכרת משלבים בסיסיים ומעצבים שמופנמת היטב והופכת לשיריון שנדבק לגוף ללא יכולת הפרד. אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
