אם מטופל זועק בעקבות תסכול שאתה כופה עליו

אם הוא קורא הקול 'זה שיש לי צרכים זאת לא סיבה לבזות אותי' ונגיד מתמקח איתך על רצונו בפגישות של יותר זמן. מה אתה תגיד למטופל כזה? איך תתייחס לזעקה שלו? האם תענה או לא לבקשתו להרחיב את זמן הפגישה? וחשוב מזה אולי- איך תתייחס לקריאה שהוא חש מושפל עקב ההתעקשות של המטפל על הגבולות זמן לא חשוב באיזה תירוץ. ומה אם המטופל בעקבות התסכול מתייחס שבעת מדורי גיהנום? מה אם הוא חש מושפל על לשד עצמותיו? מה אם הוא חש שצלם האנוש שלו נרמס ולא מול מטפל בן אדם הוא מנסה לבטא את עצמו אלא מול רוע לב אטום? והוא לא מסוגל להמשיך לבוא לפגישות כי אם המטפל לא נעתר לשמוע לו להתגמש עבורו אז חווה זאת כאקט כוחני של השפלה את המטפל אותו- מכופף אותו להכנע רק כי יש לו צרכים- להתכופף לתנאים של המטפל, להשפיל אותו, בכח. ככה המטופל חווה!!! איך תתייחס אודי? האם תעזור למטופל בתוך המצב הרגשי הדרמטי הזה כן להגיע לפגישות, אולי להתגמש באופן חד פעמי, להתייחס לתחושות שלו שהוא מושפל או שתתטיל עליו אחריות 'או שתבוא בתנאים שיש או שעל תבוא, תחליט כבר מה אתה רוצה' ותנזוף. ובנתיים המטופל עובר שבעת מדורי גיהנום בחוויה שלו איך האופן שהוא המטפל כפה עליו וניסה להשפיל אותו רק כי יש לי נזקקות. מה תעשה אודי? נראה לך הגיוני להשאב לתוך שחזור כזה ולא לעמול לרפא? להפקיר את המטופל לאנחות? נראה לך הגיוני? להטיל עליו אחריות מלאה לבחירה אם לבוא או לא ולהפקיר את המצב המשברי שנקלע? לא להתאמץ באמת לעשות מאמץ להכיל את הסערה ולאפשר המשך קשר ושיקום הטיפול? נראה לך הגיוני שהמטפל פשוט מתנער ומוותר פה ומותיר את המטופל המזועזע מן החוויה לבדו עם כל האחריות ובתוך שחזור רגשי נורא? היא הפקירה אותי שם לאנחות. ובסוף גם לא הלכתי אבל הצפתי אותי במסרים תוקפניים איזה תקופה. עד שזה פסק עברתי לטיפול אחר .. אבל הזכרון של החוויות האלה? ההרגשה שאולי יכלו לרפא בתוכי משהו בעומק, בגרעין אם רק הייתה מתנהלת אחרת בעת השחזור הזה במומנטום שעוד קרה. זאת אשליה? היא באמת פספסה הזדמנות לרשום בי חוויה מטיבה יותר שם של ריפוי תחושת ההשפלה או שזאת סתם אשליה שאין שום תיקון לפצעים האלה? מה בדיוק אתם עושים שם בטיפולים האלה? איפה האחריות שלכם לרפא? מרפאים או לא? רק חושפים טראומות מודחקות וכאב או גם מרפאים? בוראים משהו יותר חדש וטוב? אתם עושים את זה או לא?