רק סיפור..

העץ המתאפק / רבקה מרים נעמי החליטה ללמד את העץ המתאפק לפרוח. מי שראה אותה עומדת מול העץ המתאפק ומסתכלת בו בעיניים קשות ורכות בבת-אחת, יכול היה לראות מיד שנעמי החליטה להוציא מן העץ המתאפק את הפריחה, למרות שהוא מתעקש ואינו רוצה בשום אופן לפרוח. קשה לה, לנעמי, להיזכר מתי ראתה בפעם הראשונה את העץ המתאפק. נדמה לה שהיה זה בתחילת האביב. בוקר אחד, ירדה אז, אל הגינה, אל העצים שעמדו שם כפופים תחת כובד פרחיהם הצבעוניים. היא חשבה שאולי האביב מגיע, תמיד, כשהוא רואה שכל העצים כבר פורחים. הריח החזק העולה מין הפרחים מושך את האביב למטה, דרך כל שכבות החורף התלויות עדיין על הגגות ובראשי העננים. לפני שהעץ המתאפק נגלה לעיניה, טילה לה נעמי בשקט בתוך הצמיחה. בין הענפים הלכה, נוגעת בזהירות, בקצה האצבע, בניצנים שלא נפתחו עדיין. היא חששה שאם תיגע בהם ממש- יפתחו הניצנים לפני הזמן, לפני שהצבע בתוכם יבשיל. רק מזווית העין הביטה בהם, גם הם הביטו בה רק מהזווית, מין הסדק הדק שהתחיל להיפתח בהם. הם נראו מלאי סוד, כמו אוזן. נעמי הלכה, מתנדנדת, פרחים ורודים, לבנים, אדומים נוגעים בה, צובטים בקצות עלי הכותרת שלהם את פניה, את ידיה, ואת שמלתה. ואז ראתה אותו- את העץ המתאפק. לא כמו כל העצים עמד. העצים האחרים היו כפופים מפריחה, כאילו משתחווים לעצמם, והוא היה זקוף מאוד, מתוח, כאילו אין קווים עגולים בעולם. העצים הפורחים היו מלאי צבע, והצבעים התרוצצו בהם, קפצו, השתנו מרגע לרגע. העיניים שהביטו בפריחה לא יכלו לנוח, הן התחילו לרוץ בתוך מרוצת הצבעים. לעץ המתאפק היה רק צבע אחד. הוא היה חום כולו, חום כהה., שום צבע אחר לא התערב בו, ואפילו לא חום בהיר, לא אפור ולא ירקרק. העץ המתאפק נראה כאילו מעולם לא האיר אותו אור, ולא החשיך אותו צל. כאילו לא היה בו שום שינוי- לא שלכת ולא לבלוב, לא חורף ולא קיץ. העץ המתאפק נראה כאילו מעולם לא היה ענף צעיר, ולעולם לא יהיה לגזע זקן, עבה ומחוספס. נעמי ניגשה אליו. פתאום לא שמה לב לכל העצים האחרים. נדמה היה לה שדווקא הוא, העץ העירום, עומד במרכז. רק הוא היה חשוב לה, רק בו רצתה להסתכל ולגעת. אולי דווקא מפני שהיה ישר לגמרי ובלי בליטות, כמו קרש, נראה היה שכל העצים המעוגלים מכוונים אליו. נעמי התקרבה. היא התחילה לדבר אליו, בקול. תמיד כשמדברים אל צמחים אפשר לראות שהם מרגישים את הקולות, כי תנועותיהם משתנות לפי הדיבור. והעץ הזה לא השתנה. התנועות שלו לא השתנו כי לא היו לו תנועות בכלל. אפילו הרוח לא הניעה אותו. -הוא לא רוצה שיגעו בו!- הבינה נעמי פתאום- ואפילו לא שיביטו בו. אבל אני מוכרחה לעשות זאת, מוכרחה. ונעמי, שהידיים שלה לא היו חזקות, הרגישה פתאום כמה כוח יש בה, כשניגשה אל העץ לטלטל ולנענע אותו. היא שלחה את שתי הידיים לפנים,ואחזה בעץ שהיה חלק מאוד. היא דחפה אותו קדימה, ומשכה אותו שוב אליה. כשדחפה אותו צעקה "לך!" וכשמשכה אותו צעקה "בוא! בוא!" היא רצתה להניע בתוכו את כל הנענועים שלא התנועע משך הזמן הארוך שהוא, כנראה, כבר מתאפק. קשה מאוד היה לנעמי להחזיק בו, הוא היה חלק כל כך. נעמי חשבה שאולי העץ חלק, כי שום דבר לא השפיע עליו. הפנים של סבתא שלה, למשל, מחוספסות ומקומטות מאוד, כי הרבה דברים השפיעו עליה. דברים שראתה ושמעה וטעמה באו אליה מתחת לעור וצירו בה מערות ומחבואים, הרים וגבעות ונחלים- כמו במפה. ובכל זאת החזיקה נעמי בעץ. לא עזבה אותו. וכשטלטלה וכשנדנדה אותו ניסתה להבין כל הזמן למה הוא מתאפק. איך הוא יכול להתאפק. איך הוא יכול להשאיר את כל הפרחים ואת כל הבליטות עמוק בתוכו. הרי הפריחה ממש מדבקת. תמיד כשנעמי רואה עץ פורח, היא עצמה רוצה לפרוח, לפרוח בידיים, ברגליים, בבטן, פרחים וניצנים. והעץ המתאפק- איך זה שהוא לא נדבק בפריחה שסביבו? כך עמדה מול העץ. מנענעת אותו. מסתכלת בו בעיניים קשות ורכות בבת אחת. צועקת אליו "בוא!" ו"לך!". ציפורים קטנות שראו את נעמי עומדת מולו ירדו אליה, ובכנפיים שלהן כמו במניפה הביאו אליה רוח. ואז נשבר העץ. לשניים נשבר, ורק קול נקישה קלה נשמע בזמן השבירה. וכשנשבר נפלו מתוכו עלים ופרחים שהתייבשו בו מפני שלא יכלו לצאת. הרבה עלים ופרחים נשרו ממנו, עלים ופרחים שאולי היו בו עוד מהזמן שנולד. הם היו דקים והתפוררו מיד, הפכו לאבקה צהובה וחומה שהתפזרה סביב. נעמי ירדה על הברכיים ולקחה אותם אליה, וברכיה, שמלתה, ואפילו ריסי עיניה התכסו באבקה יבשה של צמיחה. ואז, כשנגעו בה רסיסי הפרחים והעלים ראתה נעמי שכבר לעולם לא יוכלו כבר לפרוח. הם יצאו מהעץ מאוחר מדי. מה תעשה עכשיו בכל האבקה הזו שעליה? ומה תעשה בעץ שמונח על ידה ריק, שבור, יבש, וכל מה שבתוכו מפורר? נעמי הביטה סביב. העצים הפורחים עמדו מכל צד, דבורים מזמזמות סביבם, פרפרים נחים עליהם. איך יודעים הם לפרוח? איך תוכל לקחת את סוד הפריחה שלהם ולמסור אותו לעץ המתאפק? היא הורידה את ראשה והסתכלה בעץ השבור המונח מתחת לרגליה, ועל הפירורים שלא היו עלים ולא היו פרחים. באותו רגע זכרה נעמי את הגרעין. כל דבר שמתחיל לצמוח מוכרח שיהיה לו גרעין.הגרעין הוא קטן, וסגור מאוד. בפנים, כנראה, חשוך לגמרי, אבל החושך אינו חושך מפחיד, זהו מין חושך אחר, זהו חושך שיודע לראות. נעמי חשבה-כולם מקבלים, בודאי, את הכוח לצמוח רק מן הגרעין שלהם. ונדמה היה לה, אפילו, שהיא זוכרת איך היא עצמה, לפני שנולדה הייתה מכונסת בגרעין כזה, כהה עד בלי סוף, שעטף אותה, חימם אותה, אהב וכיסה את כל כולה. היא הייתה קטנה כמו נקודה, ובתוך הקטנות הזאת קיבלה את הכוח לגדול ולצמוח. והעץ המתאפק? אולי לא היה הגרעין שלו סגור מספיק? -כדי שיכול לפרוח- אמרה נעמי אל עצמה בקול- צריך להחזיר אותו אל תוך הגרעין. עכשיו, מהר. אולי עוד לא מאוחר מדי. היא לא ידעה איך יחזור העץ אל תוך הגרעין עכשיו, כשהגרעין כבר נעלם ואיננו. היא לא ידעה. בידיים ריקות לטפה את הפירורים שעליה. ואז החליטה לנסות להיות כמו גרעין לעץ המתאפק. נעמי התיישבה, לקחה את השברים אליה. גם את האבקה החומה צהבהבה, שלא צמחה אף פעם, לקחה אליה גרגר אחר גרגר. היא התכופפה, הניחה ראשה על הברכיים. מכל הצדדים התקרבו אליה העצים הפורחים. על קצות השורשים באו והתכופפו סביבה. הם הקיפו את נעמי והיו צפופים כל כך, שנראו מרחוק כמו כדור, או כמו ציפור גדולה דוגרת, שהכנפיים שלה פרושות. נעמי והעצים הצטופפו והיו קרובים עד שאפילו קרן אור לא יכלה להציץ ביניהם. דבורים שזמזמו על ידם חשבו שהם עוד ניצן גדול, ניצן שלא נפתח עדיין. אבל באמת הם היו גרעין. אי אפשר לדעת כמה זמן עמדו וחיכו. חם היה. אולי רק דקות עברו, ואולי ימים, ימים רבים. בתוך הגרעין אי אפשר למדוד שום דבר. ואז, פתאום, הרגישו, ששם עמוק, מתחת, זז משהו. אולי זה היה העץ המתאפק, שעטוף שם למטה וחם לו. אולי עוד מעט לא יוכל להתאפק עוד. הנה בעוד רגע יוריד העץ את כל הכיסויים מעליו ויתחיל, בבת אחת, לפרוח.

הי אודי, רציתי רק להגיד שכרגיל התלבטתי לפני העלאת ההודעה, וקצת התחרטתי אחריה, אבל באופן ספציפי, אני מרגישה שבלהעלות לפה הודעה אני 'דורשת' ממך תגובה, במיוחד אם קורה ואף אחד אחר לא מגיב. אני לא ממש יודעת מה לעשות עם הפלונטר הזה, ובאופן כללי- משתדלת לא ממש לכתוב מסיבות אלו ואחרות, אבל אומר על ההודעה הזו ספציפית, בכל מקרה, זה לא ממש "רק" כי הסיפור די ארוך... אני סתם רציתי להניח אותו כאן... אולי לאחרים, אולי לעצמי... אתה באמת מכל הלב פטור מלהגיב. |מסתבכת| גילת.

הי גילת היה כיף לקרוא, סיפור יפה ומעניין. אם כי מבחינה קונקרטית בעולם שלנו אם אף פעם לא היו לעץ הזה עלים ירוקים שעשו פוטוסינתזה הוא לא היה יכול להצמיח גזע וענפים. העצים רוצים לצמוח ולפרוח וכך גם בני האדם, ככה נבראנו בשאיפה לצמוח אפילו כשהתנאים הם לא מיודעמה (חוץ מהאיסלם הקיצוני שהשאיפות שלו זה לדכא את הנשים ולהרוג את כל היהודים... אי אפשר בלי פוליטיקה בעת הזו) שולחת לך עוד סיפור על עץ http://www.youtube.com/watch?v=-tSpYoWIw9k

העץ הפולני שלך שעשע אותי מאד, תודה :) ומעניין, מה שאת אומרת, בכל זאת, זה שופך קצת אור (אפרופו פוטוסינתזה) על העץ המתאפק שהצליח איכשהו להצמיח את הענפים שלו... עוד דרך לנסות לעזור לעצים מתאפקים זה כנראה לתת להם תרופות, מעין "הורמוני גדילה" אולי? :-/ הלוואי שיהיה טוב, באופן כללי, גילת

גילת, ניסתי לחשוב קצת מי הגיבור, העץ המתאפק או נעמי? ומי את? ואז חשבתי, אולי נעמי עצמה תקועה בגזע העץ? ואז התבלבלתי מאוד. :) לך, בוא, לך, בוא, אולי נתנדנד יחד קצת? נעמה.

איזה בלבול מדויק... תודה, הרהרתי בתגובה שלך... כלואה בתוך העץ המתאפק... ממש התגובות שלך ושל מילים-מילים היו משמעותיות. שלכן גילת