מתוסכלת נורא.

נראה לי שאני בבעיה!ומעבר לכל הקיים גם ככה,גם הטיפול מהווה כרגע בעיה כולל ההתנהלות עם ומול המטפל.ויוצא בעצם אם כך,שבשורה התחתונה אני לא באמת מצליחה להיות בטיפול כי השכל הבוגר והישר כביכול לא מצליח להתגבר על המצב הרגשי שמשתלט,בהרגשה כלפייו...,ואם אני לא מצליחה לעשות דיבור איתו על כל זה, ורק נסוגה לתוך סגירות פגיעות כעס כמיהה אכזבה תסכול וכו...,אז מה הטעם להיות בטיפול ככה? ובטח אם גם מאד מתקשה לקבל את הפורמט הזה.את החוסר שוויון.את הגבולות שאני צריכה לעמוד בהם.את הבושה. את האי ידיעה מה הוא באמת מרגיש כלפיי,חושב עליי וכו... וזה ממש מחבל בי.אז...איך אמורה לעשות את הסוויץ הזה ולהבין שהוא "רק" המטפל שלי ושכל השאר זה רק אשליות.אני ממש מרגישה בפלונטר. זה אומר שאני לא מתאימה לטיפול? או מה??? ולא נראה לי שהוא באמת רואה אותי פנימה עמוק.אחרת כבר היה מבין.שואל.תוהה.וכו. מעבר לזה אני ממש מתקשה לקבל את החלקיות המביכה והחד סטרית שבצורך הזה שלי,לעומתו,ולא רוצה "להתחנך" לאמצע ואיזון.זה רק מעורר בי כרגע יותר דחייה ומרחק.וקשה לי עם זה שלא רוצה אותי מעבר....(או אולי כן...?)אז מה אני הוזה או מה??ומה הפתרון??? יווו זה נשמע לא נורמאלי. האם כך???