אני נרתעת מיחסי חברות ולא מבינה למה

אני עולה ל-י"ב. אני נרתעת מיחסים. אם דיברתי עם "חברה" אז לרוב רציתי ללכת, לעזוב. מסובך לי לתאר מה עובר עלי, אבל אנסה בכל זאת. לפעמים אני מרגישה מזוייפת באישיותשאני מציגה, זה מפריע לי להישאר בשיחה. דבר נוסף הוא שלפעמים אני מרגישה שיש יותר מדי פרטים שאני אמורה לפענח. יש לי רגישות יתר ואני מוצפת ביתר קלות מהעולם. אם הייתה לי בחירה, הייתי הופכת את עצמי לבילתי ניראית כשהייתי צריכה והולכת לנוח לי בטבע, הרחק מהרעש שמציף אותי, שמבלבל ומטיש אותי. אני לא רוצה פייסבוק או וואצסאפ, ככה שאין לי כאלו (וזה אומר שזה מרחיק אותי מבני גילי, כי ככה שומרים על קשר. פלאפון לא כל כך שימושי בנושא הזה, אבל הוא אופציה). אני כותבת ושואלת את זה, כי זה באמת מפריע לי. אני רוצה הבין מה הדבר ששונה בי בנושא הזה ולמה אני מתקשה ביחסים. למה אני מרגישה מוצפת ורוצה לברוח, מצד אחד, ומצד שני אני כן רוצה פעמים קשר אחד מבין ותומך, כי לפעמים זה גורם תחושת בדידות (אפילו לבדידות קשה). אני מן נעה על רצף כזה, שאני בעצמי חולמת להרחיק את עצמי מכולם ומצד שני גם צריכה אותם וזה מאוד מבלבל. הנקודה היא שאני לא רואה את עצמי מסולת להשתנות, להיפתח וכדומה. בכיתה י"א הדרכתי קבוצת ילדים בתנועה שלי ואמשיך להדריך ובינתיים אני נפגשת בתנועה (אנחנו מעלים הצגה). בתנועה שלי יש אותי ועוד ילדה ובשנה הבאה יצטרפו חדשים. היה לי ידיד אחד שבאמת הייתי איתו בקשר ואפילו דיברתי איתו על מה שישב לי על הלב, אבל הוא מתגייס בקרוב. אשמח אם תוכל להסביר לי מה קורה לי, למה ככה קשה לי ולמה אני ככה מסתבכת עם עצמי?, אני רוצה חיים נפשיים פשוטים יותר סוף סוף. אני רוצה להגיד לעצמי שאם לא נוח לי ביחסים אז שפשוט אשחרר ואתעסק במשהו אחר, בלי תחושת בדידות וכדומה.