טיפול

אני בת 28 והתחלתי טיפול בעקבות אובדן של מישהו קרוב. אני חייבת לציין שטרם האירוע הטראומטי הייתי בן אדם מלא, מתפקד, שמח ומאושר. הייתי מוקפת בהמוני חברים טובים ועבדתי בעבודה מספקת ומתגמלת, בה הייתי מוערכת מאוד. בהתחלה הטיפול סייע לי וחשתי הקלה. לאט לאט "נסחפתי" לתוך הטיפול והוא הפך למוקד של חיי. חייתי מפגישה לפגישה. כל היום חשבתי על הפסיכולוג וחיכיתי לפגישות שלנו. נוצר מצב, שהטיפול, במקום שיעזור גרם לי לעצב, השתוקקות אינסופית וריקנות. כאשר הפסיכולוג יצא לחופש נכנסתי למצוקה וחרדות צצו ועלו. חשוב לי שוב לציין שטרם הטיפול, לא הייתי בן אדם תלותי. אני ממשפחה טובה ויש לי קשר נהדר עם הורי ואחיי. בלב כבד, סיימתי טיפול של שנתיים ומאז אני לא מצליחה להתאושש. בוכה כל היום ומרגישה ריקנות. ירדתי המון במשקל והתרחקתי מכולם. אשמח לשמוע מה דעתך. האם המצב אותו אני מתארת מוכר?

נירית יקרה, צר לי לשמוע כי עברת אובדן טראומטי, אני כותבת לך מתוך ניסיון אישי בטיפול שארך שנתיים, נפרדנו והפרידה הייתה קשה מנשוא ולכן חזרנו...עברו עוד שנתיים ועדיין אני בטיפול, כנראה נפרדנו מוקדם מדיי לפני שנתתי מקום לעצמי לחוות את התלות ולדעת לנתב...היום אני במצב שונה ואחר, הטיפול ממשיך להעסיק אך אינו מרכז חיי, כשהיא נוסעת אני נעזרת בסביבה וגם פה...התלות כבר נהיית משהו אחר....פחות מאיים. אולי כשנפרדים מוקדם מדיי לפני שמדברים על התלות בטיפול ומעבדים אותה מרגישים כל כך רע... אולי יש מקום לחזור ולעבד? הרבה מדובר פה על תלות ואף אחד מאיתנו לא מרגיש בחיי היום יום שהוא תלותי, רק בטיפול....והיום אני רואה את זה כחלק בלתי נפרד מהטיפול שצריך לעבור אותו...התלות בסופו של דבר מובילה לעצמאות שאת ניצניה אני מתחילה לחוש רק עכשיו אחרי טיפול ממושך..שלא תדעי עוד צער.. מיכל.

תודה על תגובתך. מישהי כתבה כאן בעבר על "טיפול כהתמכרות" ואני מאוד הזדהתי עם הכותבת ועם הכתוב. לא סתם הדגשתי שהחיים שלי היו "דבש". לא עברתי התעללות, ההורים שלי היו קשובים ומסורים, עד שהכל התנפץ. איבדתי בן אדם קרוב. העולם הטוב כפי שהכרתי התערער. הורי עודדו אותי ללכת לטיפול מפני ששקעתי בדיכאון ולאט לאט הטיפול הפך להיות מרכז חיי. הרגשתי שאיבדתי את עצמי. ששכחתי איך חושבים לבד ואיך נרגעים לבד. פיתחתי תלות בפסיכולוג שלי, והוא אפשר את זה מפני שטען שזה מה שאני צריכה. זה הפחיד אותי מאוד. עזבתי את הטיפול כדי למצוא את עצמי שוב. עברו כבר חמשה חודשים ולא מצליחה להתאושש. המשקל שלי ירד ואני בתת משקל. חלשה ומפורקת. אני לא יודעת למה אני מספרת לכם את זה. מרגישה שלא יכולה לשתף את האנשים הקרובים אליי. הם לא יבינו. איש לא יבין.